הביוגרפיה של חיים חפר, שאותה כתב מוטי זעירא, מתחילה בנקודה שבה אנחנו, ילידי שנות החמישים, לא יכולים שלא לחוש נוסטלגיה: “קשה לתאר את ההרגשה שהציפה אותי, ילד בן עשר, נגיד, כששמעתי בפעם הראשונה את ‘שיר השכונה’. אולי המילה הנכונה תהיה: תחושת שחרור. כי היכן שמעתי אז, ברדיו או בסביבתי הקרובה, קללות (‘שילכו לעזאזל’), סלנג (‘מפונדרקות’), גסויות (‘מסובבת את התחת’), קריאות קרב שכונתיות (‘לא רוצים לישון, רוצים להשתגע’), כינויים (‘רפי
נוד’), משיכה מינית למתחילים (‘היא לובשת כבר את זה’, ובכלל – הווי שכונתי לא מכופתר, בלתי מתחשב בעליל בעולם המבוגרים, שכולו חדוות חיים וצהלולים”.

כפי שכבר סיפרתי בטור שכתבתי על שיר השכונה, גם אני הייתי שם. כמו מוטי זעירא (שקרא את הדברים שכתבתי כאן בבלוג על השיר ואף ציטט מהם בספרו), וכמו רבים אחרים, גם כשאני שמעתי אותו פתאום ברדיו, חשתי פליאה, השתוממות, התפעלות והתרגשות. לא האמנתי שמדובר בשיר שהשמעתו אינה חד פעמית, ושאזכה שוב להקשיב לו!

את מוטי זעירא הניעה אותה התרגשות לנסות להבין “מי כתב את הדבר חסר הגבולות הזה”, ולימים, אחרי שכתב את על הדבש ועל העוקץ – הביוגרפיה של נעמי שמר, ואת בגלל הלילה – הביוגרפיה של תרצה אתר, החליט לחקור את קורות חייו של חיים חפר.

התוצאה מרתקת.

זעירא לוקח אותנו לטיול שמתחיל בילדותו של חיים פיינר בעיר סוסנוביץ’ שבפולין, ומסתיים בלוויה ובקבורה של חיים חפר, בעין הוד.

המסע מעניין מאוד, בין היתר, כי הוא מלווה את קורותיה של מדינת ישראל. הוא נע משנות ה-30, כשהוריו של חפר החליטו לברוח מאירופה ולהגיע לארץ, עובר אל ימי הקמת המדינה, אל שנותיה הראשונות ואל כל נקודות הציון החשובות לאורך ההיסטוריה בת זמננו – המלחמות, הפוליטיקאים שכיהנו בממשלות השונות, הסכמי השלום, ההתנקשויות והרצח (של אמיל גרינצוויג ושל ראש הממשלה, יצחק רבין). חיים חפר היה מעורב בכל האירועים החשובים האלה. הוא שירת בפלמ”ח, עזר ליהודים להבריח את הגבול מסוריה ומלבנון, היה עד ואולי אפילו שותף פעיל בסזון, נאבק נגד בן גוריון (ולא סלח לו על כך שפירק את הפלמ”ח), רב עם יוסי שריד, בז לשמעון פרס וירד עליו (לימים הודה כי את השיר “איך קרה שהפשפש עלה למעלה” כתב על פרס), ייעץ לרבין ושמח להזמנתו להצטרף אליו כשקיבל את פרס נובל לשלום, השתתף בהפגנות, היה שם, בכל צומת חשוב בהיסטוריה שלנו, אבל בעיקר, תמיד וכל הזמן, כתב.

קודם כול, כמובן, את רבים מהשירים והפזמונים המלווים את כולנו כבר עשרות שנים. אבל גם, במשך שנים רבות, את המאקמה השבועית שהופיעה בידיעות אחרונות.

זעירא לא מסתיר מאתנו צדדים שנויים במחלוקת של חיים חפר וגם של חבריו. למשל, הוא מספר כיצד נהגה החבורה להשתעשע ממצוקה של ניצול שואה שהגיע ארצה עם עליית הנוער, ולהתאכזר אליו: “כדרכם של צעירים היו עיוורים לחלוטין לסובל, לחלש, למדדה מאחור”. בהזדמנות אחרת לעגו חפר וחבריו לאריה אליאס, עולה חדש מעיראק, שכדי לנסות להתקבל ללהקה הצבאית השמיע מונולוג, “והשילוב בין שייקספיר ובין מבטא עיראקי גרוני הוציא מפי הבוחנים פרצי צחוק בלתי נשלטים”.

דוגמה אחרת: כשחפר היה עד למעשי ביזה של חיילי צה”ל בבאר שבע, אחרי שנכבשה, הוא הודיע שלא ייקח שום דבר, חוץ מאשר “בדים בשביל דקורציה”, לפיכך “העמיסו קצת בדים, הבאתי לתל אביב ושמתי במחסן שמה”… ככה: “קצת בדים”…

זעירא מזכיר סתירה משמעותית מאוד בדמותו של חיים חפר, אבל לא ממש מתעכב עליה, ובעצם פוטר את חפר בכמה מילים חטופות: מצד אחד, חפר נאבק כל חייו למען זכויותיו של הציבור הפלסטיני. הוא התנגד נחרצות להתישבות היהודית בגדה המערבית, והיה בין הראשונים, לצד ישעיהו לייבוביץ’, שמחו נגד אי הנסיגה משטחי יהודה ושומרון. מצד שני, הוא לא היסס לקנות בית בעין הוד, יישוב שתושביו הפלסטינים הוברחו ממנו וכמעט עד אחרית ימיו נהג לבלות שם בסופי השבוע, ואף העסיק גנן ערבי, תושב עין חוד, היישוב הלא מוכר שבו גרו הפליטים מעין הוד. על כך כותב זעירא: כי כשחפר “יצטרך ליישב לעצמו את הסתירה בין תפישותיו ההומניסטיות לבין קניית בית בכפר ערבי שתושביו ברחו ממנו במהלך המלחמה [כלומר – מלחמת העצמאות עע”א], יגיד: ‘למה אני גר שם? פשוט כי ירו עלינו מהכפר הזה, אז כבשנו אותו, ואחרי שירו אז אמרתי: ‘אם ירו, אז שיסבלו.'” וזאת הרי צביעות זועקת לשמים…

זעירא מזכיר את המופע “תל אביב הקטנה” ואת השירים שחפר כתב, למשל “טיטינה ואפרים” ו”בחולות”, ומפליא לתאר את הנוסטלגיה המומצאת שיצר ביחד עם דן בן אמוץ, אבל מתעלם מהשיר “ההיתולי” המזעזע “שני בנאים” שחלק ממילותיו הן – “כי השומר אמיץ הוא, / לערבים מרביץ הוא! / אם רואה הוא כאן גנב / הוא צורח אחריו: / יללה! / רוח מן הון עבדאללה! / שתמות אינשאללה – / רק לא בתל אביב”. לאור דיעותיו השמאלניות וההומניסטיות המובהקות, ברור לגמרי שחפר התכוון במילים הללו לקנטר את הגזענות היהודית שהיה עד לה, ובכל זאת, התוצאה, לטעמי, אומללה, גם אם כוונתה סאטירית.

זעירא נשמע סלחני כלפי חפר גם בנודע לקשר ארוך השנים שהיה לו עם רחבעם זאבי, “גנדי”. בספר שלפנינו לא מוזכרים כמעט צדדיו האפלים של ידידו הטוב של חפר. למשל, הקשר ההדוק שלו עם טוביה אושרי, אחד מראשי כנופיית הפשע המאורגן הראשונה בארץ. זעירא לא מספר כיצד גנדי הוקלט כשאמר לאחד הפושעים שביקש ממנו להיחלץ לעזרתו, “אם צריך אז באים”, משפט שנהפך למטבע לשון בציבוריות הישראלית. קשה להבין כיצד זעירא לא מתעכב על כל פניו של הקשר הזה, ואפילו מניח לקורא לחשוב שאותו גנדי “הושמץ” על ידי סילבי קשת, ומספר רק שחיים חפר נחלץ לעזרתו של האומלל.

הנה מה שנכתב על אותה פרשה בעיתון הארץ ב-14.04.16:

“העבריין טוביה אושרי, שעמד בעבר בראש כנופיית כרם התימנים והיה מיודד עם זאבי, סיפר כי זה ביקש ממנו ‘לטפל’ בעיתונאית ‘ידיעות אחרונות’ סילבי קשת, בעקבות פרסומיה על אודותיו. לבקשתו, שלח אושרי את אנשיו לביתה של קשת ואלה פוצצו מטען חבלה ליד דלתה. מה שעורר את זעמו של זאבי – כך לפי הכתבה – היה מאמר שפרסמה קשת תחת הכותרת ‘הגנרל המקסיקני קסנטנייטס’, בו הוקיעה את התנהלותו של אלוף פיקוד מרכז. קשת התייחסה בין השאר לאריה וללביאה שהחזיק זאבי בבסיס הפיקוד, בהם השתמש כחיות קרקס בעת שלמקום הוזמנו אורחים.”

“השמצות” כדבריו של זעירא? חיים חפר, החבר הטוב, נחלץ לעזרתו של “המושמץ”? נו, באמת…

ואיך עלינו להתייחס לנאמנותו המופלגת של חיים חפר אל ידידו הטוב, דן בן אמוץ, אחרי שאמנון דנקנר חשף ברבים את מעשיו הנפשעים, למשל, כיצד נהג לפגוע בקטינות? האם יש להעריך את העובדה שלא הפנה לו עורף, כמו שעשו כמעט כל מי שנכחו במסיבת הפרידה המפורסמת של דן בן אמוץ מהחיים? האם בחייו לא ידעו בזמן אמת על פשעיו? אז הם – צבועים, וחיים חפר – נאמן, עד הסוף?

אבל נהיה הוגנים כלפי מוטי זעירא: הוא לא הולך שבי אחרי כל פן באישיותו ובדמותו של האיש שעליו כתב. כך למשל, כשחיים חפר כתב על רביעיית מועדון התיאטרון שהיו “בסדר, תמיד הייתה לנו הרגשה שבאיזה שהוא אופן הם קצת גלותיים”, מגיב זעירא וכותב: “היה זה יותר משמץ של התנשאות של שני ילידי פולניה הללו, דן וחיים, שהמציאו במו ידיהם את הטיפוס הצברי, את ההווי הפלמ”חניקי ואת תל אביב הקטנה”…

אכן, חיים חפר היה רחוק מלהיות צדיק. אבל מעניין כל כך לקרוא על הרקע והנסיבות שבהן נכתבו כמה מהפזמונים האהובים ביותר שאנחנו ממשיכים לשיר עד היום. מי למשל הייתה אותה “נערה שמה רותי”? מסתבר שסתם, חרוז למילה “שוטי”… מתי ומדוע נכתב השיר האהוב כל כך “השמלה הסגולה” ומדוע הייתה השמלה במקור צהובה? מי העניק לחפר את ההשראה לשיר “אדון לאון”? באילו נסיבות שרים עד היום את השיר “השר מונטיפיורי”, ומדוע? איך שרו את השיר “הפרוטה והירח”? מדוע נכתבו השירים “הכול זהב”, “הן אפשר”, “דינה ברזילי”, “דודו”, אם למנות כמה מעטים מתוך עשרות השירים שאת מילותיהם כתב חיים חפר?

כדאי לקרוא את הספר, כדי להיזכר בכולם, ולשוב ולהתענג עליהם.

תהיתי: האם אחרי שצפיתי בסרט התיעודי “ציפור בחדר“, העוסק בחייה של תרצה אתר, יוכל ספר עליה לחדש לי משהו?

מסתבר שגם מחברו של הספר שאל את עצמו שאלה דומה. בהקדמה מנה כמו בראשי תיבות את כל הקלישאות הידועות עליה מן הסתם לכול ישראלי: “כשיצאתי למסע בעקבותיה של תרצה אתר היו עימי רק האמירות והשאלות המשומשות עד עייפה: איך זה להיות הבת של אלתרמן, התאבדה או לא, יפה, שברירית, ‘שמרי נפשך.'” 

אבל, הוא ממשיך, “כמה זה רחוק ממני עכשיו, ספר שלם אחרי היציאה ההיא לדרך.”

והדרך, שבה הוא משתף אותנו בספרו, מושכת מאוד את הלב. 

מוטי זעירא עוקב אחרי חייה של תרצה אתר הבת, השחקנית, המשוררת, המתרגמת, הרעיה, האם. מקורותיו רבים: לא רק עדויות של חברים ואוהבים, לא רק יצירתה, שבה הותירה חותמות ברורות מחייה, תחושותיה ומחשבותיה, אלא גם, במידה רבה, יומנים שכתבה לאורך שנים.

לא כולם נותרו, אבל אלא ששרדו מעניקים הצצה עמוקה ומפורטת מאוד אל חייה. הצצה מעניינת, אך גם כזאת שמעוררת אי נוחות מסוימת. 

בפעם הראשונה שזעירא מתאר את היומנים הוא מצטט את מה שכתבה בדף הראשון של כל אחד מהם: “הפותח יומן זה בלי רשות יוצרו – מעשה פשע הוא עושה!” בעמוד השני הוסיפה תרצה אתר וכתבה: “אני משביעה אותך בחיי שלי, פותח אלמוני, לבל תציץ פנימה אל הכתוב ביומן, כי ליבי הוא ונשמתי.” לקראת סופו של הספר העלו גם תצלום של דף ראשון כזה. זעירא מוסיף וכותב בתגובה להערותיה של אתר “כאילו אמרה: אני כותבת לעצמי, אבל אני יודעת – ואולי אף משתוקקת – כי הדברים הללו ייקראו.” לכך הוא מוסיף תובנה משלו: “הנה לנו איפה בגרסה בוסרית של גיל הנעורים, כפל הפנים המלווה כל יוצר: הטלטלות בין שיח אינטימי, פרטי מאוד, בשפה אישית המחויבת לאמת הפנימית שלו בלבד, לבין הצורך החזק לא פחות לעצב את המחשבות המופשטות במילים ולהפגישן עם הקורא המדומיין. כי רק ברגע הפגישה בין הכותבת לקורא (‘פגישה לאין קץ’ – בלשונו של אבא נתן אלתרמן ) יש לכתוב זכות קיום”.

ייתכן שזעירא היה זקוק להצדקה פנימית בפני עצמו כאשר הפר את הצו המופיע בראשו של כל יומן לבל יקרא אותו איש שלא קיבל לכך היתר. ייתכן שאף צדק. שתרצה אתר רצתה בתוך תוכה שדבריה ייקראו. לטעמי את היומנים משנות נעוריה מוטב היה אולי להניח ולא לפרסם את מה שנכתב בהם. אני מתקשה להאמין שתרצה אתר הייתה שמחה לראות ציטוטים כאלה של מחשבותיה האינטימיות ביותר כשהייתה בגיל העשרה, את ההתלבטויות  של הנשיות הבוסרית המתפתחת בה. אני חוששת שהפומביות הזאת הייתה מביכה אותה. אכן, היא כבר איננה, וזכויותיה ניטלו ממנה לכאורה כשהלכה לעולמה, וגם אין סכנה שתובך ממה שמציגים בפנינו. ובכל זאת, מתעוררת כאן שאלה אתית כבדת משקל, ולא בפעם הראשונה. שאלה דומה העלו רבים בנוגע לספר היה היתה של יעל נאמן, שמתעד את חייה של אישה שהקפידה מאוד לשמור על אלמוניותה. במקרה של היה היתה דעתי הייתה נוחה, שכן חרף החשיפה, לא חשתי שיש משהו מביך בדברים שכתבה נאמן על אותה פזית, ואילו באשר לתרצה אתר, אפשר היה לדעתי לוותר על קטעי היומן המוקדמים. 

אין בכך כדי להטיל דופי בביוגרפיה, שהיא, כאמור, מרתקת ורבת פנים. רובנו, כך נדמה לי, קצת מאוהבים בתרצה אתר. לא רק בשל יופייה המופלג שהשנים לא פוגגו, שהרי היא נשארה לצמיתות בת שלושים ושש (קשה לקלוט שאילו חיה הייתה עכשיו בת שבעים ושמונה!), אלא גם בזכות כישרונותיה המופלגים. שיריה, במיוחד הפזמונים שכתבה, ממשיכים ללוות אותנו כבר עשרות שנים. גם מותה מוסיף מן הסתם נופך של מסתורין לדמותה: התאבדה בקפיצה מהחלון או הסתחררה ונפלה? 

לשאלה האחרונה הזאת לא תהיה לעולם תשובה ברורה, וזעירא מביא בפנינו פרטים לא ידועים רבים על ערוב ימיה, ומניח לנו להסיק מסקנות – נכונות, או שגויות – אין לדעת. 

יופיו של הספר בכך שלא רק את דמותה של תרצה אתר הוא מביא בפנינו, אלא גם את זאת של התקופה והמילייה החברתי התל אביבי שבו חיה, ואף מקדים ומספר על חייהם של הוריה ובני המשפחות שלהם עוד לפני שהכירו. וזה מעניין! 

מעניינים במיוחד הסיפורים המלווים את היווצרותם ואת הצלחתם של כמה מהפזמונים הידועים ביותר שכתבה. למשל, את השיר “פתאום עכשיו, פתאום היום” (שבלשון העם קוצר למילה אחת: “אהבתיה”), כתבה לפסטיבל הזמר והפזמון, והשיר “היה גם תחילת הקריירה המפוארת של שלמה ארצי”. הוא זכה במקום הראשון בפסטיבל, אבל תרצה אתר לא נכחה באולם. כמו בכל ערב הלכה לישון מוקדם מאוד, וכשבעלה חזר מירושלים והעיר אותה כדי לבשר לה על הזכייה, העידה לימים כי: “חייכתי, התהפכתי לצד השני והמשכתי לישון”. 

היא לא לקחה את עצמה ברצינות רבה מדי. כשבעלה שמע מוכר אבטיחים משבש את השיר ושר “אבטיח”, במקום “אהבתיה”, על פי מנגינתו פרצה בצחוק ואמרה: “נהדר! זה בדיוק מה שרציתי שיקרה”. 

תרצה אתר העולה מהספר היא אדם מקסים, גם אם היו לה תנודות קיצוניות במצבי הרוח, גם אם היו לה מדי פעם התקפי זעם לא נעימים. לצד אלה התאפיינה לא רק בכישרון אלא גם בנדיבות מופלגת, בנאמנות מוחלטת לחבריה, ביכולת להעניק אהבה. נוגע ללב תיאור הקשר שיצרה עם ילדיו של בעלה השני מנישואיו הקודמים, ומסירותה לילדיה. כשהרתה ללדת את בתה הבכורה יעל שינתה את כל אורחות חייה, דבקה בתזונה מבריאה והפסיקה באחת לעשן, כדי שלא להזיק לה.

מכל הטעמים הללו קשה לחשוב שהאישה המופלאה הזאת החליטה למות. גם אם כתבה בימיה האחרונים שירים שמתכתבים עם שיריה האחרונים של סילביה פלאת, משוררת צעירה ואימא לשני ילדים קטנים, שהתאבדה בעליל. סילביה פלאת השאירה מכתב וראיות ברורות לכך שבחרה למות. תרצה אתר הותירה את התהייה שמאפשרת לכל מי שאוהב אותה להתנחם: לא, לא ייתכן. היא אהבה את החיים. זאת הייתה בוודאי רק תאונה איומה. 

כשמו של הספר “על הדבש ועל העוקץ”, הלקוח מאחד משיריה הידועים של נעמי שמר, כן גם תוכנו: טובל במתיקות נעימה, אופף את הלב בנועם, ועם זאת – מסתיר בתוכו גם את העוקץ המגיע, כנראה באופן בלתי נמנע, ביחד עם הדבש.

אין ספק שאת הביוגרפיה שלפנינו כתב מוטי זעירא באהבה רבה לנעמי שמר, והאהבה הזאת מידבקת. כשגומרים לקרוא את הספר קשה שלא לאהוב את הדמות העומדת מאחורי שלל הפזמונים המוכרים לכל אחד מאתנו, אלה שמלווים אותנו כבר שנים כה רבות, עד כי הופתעתי לגלות שחלקם הם פרי יצירתה, שכן היה נדמה לי שהם קיימים מאז ומתמיד, מעין נכס צאן ברזל תרבותי שלנו, שנוצרו מאליהם…

לפני שאפרט עלי להדגיש את חלקו של העוקץ הכי גדול, שמוטי זעירא רק מתאר, בלי לנקוט עמדה. מדובר כמובן בעמדותיה הפוליטיות של נעמי שמר, ובתמיכתה הנחרצת בגוש אמונים. משפט אחד שמצוטט מפיה זעזע וקומם אותי במיוחד (כמו, כנראה, גם את בתה, שהייתה פעילה בשלום עכשיו!): “הפיקציה הזאת, שזו מדינה דמוקרטית, זו לא מדינה דמוקרטית, זו מדינה יהודית! לנו יש חוק השבות, להם אין את זכות השיבה”.  קשה היה  מאוד להישאר שוות נפש אחרי הדברים הללו (שמגיעים לקראת סופו של הספר, בעמוד 452 מתוך 470 עמודים, ללא הנספחים). הם מבטאים בדייקנות את הבעיה האיומה שנעמי שמר לא הרגישה בעצם בצורך להתמודד אתה: התהליך שמובילים מי שמחזיקים בדעותיה יביא למדינה שדוגלת ומכתיבה אפרטהייד רשמי.  מבחינתה של נעמי שמר זאת עובדה שאינה אמורה להטריד אותנו. לי, כמו לרבים אחרים, קשה להשלים עם העמדה הזאת.

ולמרות זאת, עלי להודות, צדדים רבים בדמותה של האישה הזאת כבשו את לבי. הישירות, היושר, חוש ההומור, הנדיבות, וכמובן – הכישרון העצום. הפזמונים הרבים מספור, מילים ולחנים, מגוונים ומרנינים, אוצרות שלמים שממשיכים לשמח רבים כל כך לאורך זמן רב כל כך.

הדוגמאות לכל התכונות הנפלאות הללו רבות מאוד ומפוזרות לכל אורכו של הספר. הנה לדוגמה אפיזודה קצרה מחייה: פעם, בשנות ה-90, נתקלה באקראי ברחוב בעולה חדש. התפתחה ביניהם שיחה, ולאחר שהאיש, שאותו כלל לא הכירה, תינה את צרותיו, החליטה, בשיתוף עם בעלה, לאפשר לו ולבני משפחתו לגור בלי שום תמורה כספית  בדירת אמו בתל אביב, שהתפנתה זמן מה לפני כן כשהאם הלכה לעולמה. אותה משפחת עולים חיה בדירה בחינם במשך 15 שנה, ורק אחרי שמצבם הוטב התעקשו להתחיל לשלם דמי שכירות!

זוהי רק דוגמה אחת מרבות, וכולן מרגשות מאוד. כך למשל בימי חייה הכמעט אחרונים, החליטה המשפחה לצרף אל המטפלים בה את אמילי, אישה פיליפינית. כשנודע לנעמי שמר שאמילי מיטיבה לצייר, “החליטה שצריך לעשות משהו למען קידומה המקצועי. היא טרחה וגילתה כי במתנ”ס רוזין מתקיים חוג ציור למבוגרים. היא רשמה אותה בלי ידיעתה, שילמה על החוג, ושילחה את אמילי פעם בשבוע לחוג, ‘שתתאוורר קצת.'” לכאורה זאת מחווה פשוטה ולא הירואית במיוחד, אבל כשמשווים אותה ליחס שמהגרות עבודה רבות סובלות ממנו, יש בה בכל זאת נקודה של זכות לטובתה של שמר.

נעמי שמר הייתה שנונה ומשעשעת בחריפות ובהומור. הדוגמאות רבות ופזורות לאורך הספר. כך למשל כשחזרה מארצות הברית וראתה כלב עושה את צרכיו ברחוב ובעליו אינו מעלה בדעתו לנקות את מה שהותיר, אמרה “חזרתי מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לארץ המגבלות הבלתי אפשריות”.

הייתה בה בנעמי שמר עוצמה רגשית נדירה. הנה למשל תיאור התנהגותה בערוב ימיה: “בביקור הרופאים ביקשה נעמי לדעת מה צפוי לקרות עתה. הם הסבירו לה שהריאות יקרסו מהנוזלים, ואז יחברו אותה למכונת הנשמה כדי להאריך ככל האפשר את חייה. ‘יש לי משהו חשוב להגיד לכם,’ הכריזה, ‘בכל מה שקשור לתחילת החיים, הרפואה הגיעה להישגים מדהימים: הפריות מבחנה, לידה בכל השיטות האפשריות, הצלת פגים. אבל בעניין המוות אתם גלמים גמורים! אני בת שבעים וארבע, היו לי חיים שלמים, ואני לא צריכה עוד יום, עוד שעה, עוד דקה! במקרה כזה, דוקטור, אני מבקשת שתעזרו לי ללכת חזק, מהר ואלגנטי!’ הרופא הראשי ניגש אליה ולחץ את ידה בהתרגשות.”

אבל עוד לפני כן, כשחוקר הספרות דן מירון תקף אותה במאמר חריף וחסר רחמים, שהכאיב לה מאוד, היא החליטה לא להגיב וכשניסו לפנות אליה עיתונאים סירבה לדבר על כך, ובסירובה השתמשה בפסוק מספר בראשית “בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי”.

היו לה השקפות עולם אמנותיות שמעניין לקרוא עליהן. כך למשל הסבירה כי “יש רבים הסבורים בטעות שהקול עומד במקום הראשון ברשימת החפצים האישיים של זמר. מבחינתי, הוא רק במקום העשרים, ובכלל לא האביזר הכי חשוב. אמנם ל[משה] בקר יש קול יפהפה, אבל גם כאן הוא לא תכלית הכול. זה כמו להגיד על סופר שיש לו עברית יפה. הקול, כמו השפה, הוא מעין כלי רכב. השאלה היא אם יש לו מה להוביל”.

היא אמנם הוכשרה כפסנתרנית וכמוזיקאית קלאסית ולמדה באקדמיה בירושלים, אבל גישתה למוזיקה, כך העידה על עצמה, הייתה נטולת “כל טיפה של קידוש השם”. מוטי זעירא מציין את “העליזות הקלילה של נעמי בבואה אל המוזיקה, לעומת הרצינות התהומית של אמה” שחלמה גם היא להיות מוזיקאית, אבל ההתפתחות שלה נקטעה באבה, עקב פציעה.

על יצירתה כתבה שמר: “אתה כותב לך במחשכים שירת יחיד אמיתית, ואחר כך קורה שהיא נעשית דגל”.

אכן, שירים רבים שלה נהפכו למעין דגלים, לא תמיד כאלה שהתכוונה להם. כך למשל את השיר “על כל אלה” כתבה כשיר נחמה לאחותה שהתאלמנה, אבל הוא נהפך למעין המנון של מפוני פתחת רפיח. נעמי שמר לא התנגדה לכך, כנראה מכיוון שהתנגדה בכל תוקף לפינוי, ואף חדלה להביע את עמדותיה אחרי שהתרחש, כי חשה שאין בכוחה להשפיע על המציאות.

“לך לא יהיה גיל מעבר, כי את התבטאת”, אמרה לה פעם אמה. אכן, אין ספק שחרף אכזבתה (בעניין הפינוי), היא התבטאה, והרבתה לעשות זאת, לא רק בדברים שאמרה, אלא בעיקר בשירים שכתבה והלחינה, ושממשיכים להתנגן בלבבות.

לקראת סופו של הספר מצאתי את עצמי כמעט מקווה שנעמי שמר לא תמות, וזהו שבח לכותבו, שהצליח להקים את דמותה ובעצם – כמעט לממש את תקוותי, ולחזור ולהחיות בין דפיו את האישה המרתקת הזאת, נעמי שמר.