ארכיון תגיות: מה קרה להגר באילת?

ראיון עם נועה לימונה בגלריה של עיתון הארץ: “שיריותו הופכת את ‘מה קרה להגר באילת?’ לרומן הנקרא בנשימה אחת”

קישור לכתבה בעיתון הארץ

עידו ניצן כתב על “מה קרה להגר באילת?” בעיתון ישראל היום: “רומן עם השירה”

מילדות באווירה רעילה ועד להתבגרות ולניסיונות להשתקם מריבוי המכות הקשות שניחתו עליה בחייה הקצרים • הטראומה וחוסר האונים משתלטים על דמותה של הגר, בעלילה מאתגרת המוגשת כספר שירים

החלוקה הנהוגה כיום בין סיפורת (פרוזה) לשירה לא נהגה תמיד בשדה הספרות. נהוג היה לספר עלילות שלמות ורחבות יריעה לעיתים דווקא בצורת שיר. כך, למשל, בשירה האפית העתיקה של יוון או של הודו, בשירת אנגליה בימי הביניים ואפילו ב”הקומדיה האלוהית” של דנטה אליגיירי – שכולן מגוללות עלילות, מציגות דמויות ומספרות סיפורים דווקא בצורה שירית.

עם העת החדשה הלכה והתבהרה ההפרדה בין סוגות ספרותיות פרוזאיות כמו רומן וסיפור קצר לבין שירה, שהלכה ונעשתה קצרה יותר ועלילתית פחות. אף על פי כן, גם בשנים האחרונות ניתן למצוא יצירות שחורגות מהמוסכמות ויוצאות מן הכלל, ואפילו בספרות העברית.

מי שחרג מהמוסכמה הזו כבר לפני שנים רבות והמציא צורה ספרותית ייחודית ונהדרת של “רומן בחרוזים” הוא גדול משוררי רוסיה, אלכסנדר פושקין, שהרומן המפורסם שלו “יבגני אונייגין”, שראה אור ברוסית ב־1825, נכתב כולו כרצף של כמעט 400 סונטות – שירים בעלי חריזה, משקל ומבנה מוגדר של 14 שורות (הרומן תורגם לעברית בתרגום מופתי של אברהם שלונסקי). פושקין השתמש בסונטה, צורה שירית מובהקת שהומצאה באיטליה במאה ה־13 ונקשרה במשך שנים רבות דווקא בשירי אהבה, אך הפך דווקא אותה למכשיר נפלא לכתיבת פרוזה.

אל המדף המכובד עד מאוד, אך הצר למדי, של רומנים הכתובים במבנה של סונטות הצטרף לאחרונה חבר חדש. ספרה של הסופרת, העורכת והמתרגמת עופרה עופר אורן “מה קרה להגר באילת?”, הבנוי מלא פחות מ־336 סונטות במשקל מושלם ובתבנית החריזה המזוהה עם הסונטות האנגליות של שייקספיר: 12 טורים בחריזה מסורגת ושני טורים סופיים הנחרזים זה בזה ומייצרים סיומת לכל שיר, שהיא מעין פאנץ’־ליין חותם. כדי להמחיש את הצורה של רומן סונטות, הנה למשל השיר הפותח את הרומן, הנפתח דווקא בדמות ובמקום האפורים ביותר שניתן להעלות על הדעת: עוזר לטבח בבסיס צבאי שכוח־אל באילת:

“הָרִאשׁוֹן שֶׁהִבְחִין בָּהּ הָיָה הָעוֹזֵר / לַטַּבָּח, שֶׁיָּצָא לְעַשֵּׁן קְצָת בַּחוּץ. / שְׁמוֹ הוּא שְׁלוֹמִי. כִּשְׁמוֹ – לֹא רוֹצֶה לְעוֹרֵר / שׁוּם מַחְלֹקֶת אוֹ רִיב, אִם אֵינֶנּוּ נָחוּץ. / הוּא קִלֵּף בִּשְׁתִיקָה צַיְתָנִית עֲרֵמַת / תַּפּוּחֵי אֲדָמָה שֶׁהַבּוֹס, הַסַּמָּ”ר, / כְּבָר חוֹתֵךְ לְאָרְכָּם. / כְּשֶׁהַשֶּׁמֶן לַהַט / וְנִתָּז, הוּא רָאָה שֶׁהַקִּיר מְנֻמָּר / בִּרְסִיסִים וְטִפּוֹת, שֶׁעַל שְׁלוֹמִי יֻטַּל / לְנַקּוֹת, לְהָכִין לְמִסְדַּר הַמְּפַקֵּד. / רַק סִיגַרְיָה אַחַת, כָּךְ בָּרוּר, הוּא יוּכַל / לְעַשֵּׁן בִּמְנוּחָה, הוּא בֵּינְתַיִם עוֹמֵד / וּמַשְׁקִיף נִכְחוֹ בְּעֵינַיִם בּוֹהוֹת, / לֹא חוֹשֵׁב וְגַם לֹא מְצַפֶּה לְשׁוּם אוֹת”.

מצד העלילה, הרומן מגולל את סיפורה של הגר, ילידת ראשית שנות ה־50 (ממש כמו עופר אורן עצמה), בת לזוג ניצולי שואה. רובו של הרומן מתרחש ביום גורלי אחד בחייה של הגר ב־1969, בעת שהיא משרתת בצבא כפקידת מבצעים צעירה בחיל האוויר. עד מהרה מתברר כי אכן הציר המרכזי שסביבו נסב הספר הופך להיות אותה נקודה בזמן ובמרחב, באותו יום באילת, שבו, כפי שמרמזת כותרת הרומן, התרחשו בחייה של הגר אירועים מכריעים ביותר.

עם זאת, הספר חוצה זמן ומרחב בחן ובתחכום ובהובלה בוטחת של מספרת כל־יודעת: “וְעַכְשָׁו יֵשׁ לִבְדֹּק מֶה קָרָה בֶּעָבָר”, או “וְעַכְשָׁו (לָנוּ קַל!) נְדַלֵּג עַל הַיָּם […] וּמִשָּׁם קְצָת נַדְרִים לְחוֹלוֹן”. כך, ביד אמן בוטחת ובמכחול עדין מאוד, מצליח הרומן שבליבו יום דרמטי אחד ב־1969 לפרוש את סיפור חייה של הגר מילדותה (“ילדה אין־אונים”) בסביבה משפחתית פטריארכלית, נוקשה ורעילה, ועד להתבגרותה ולניסיונותיה להשתקם מריבוי המכות הקשות שניחתו עליה בחייה הקצרים, ובפרט ממה שקרה לה באילת.

בשונה מכתיבה על מרבית ספרי השירה, במקרה של הספר המדובר קשה לדבר עליו ולהימנע מספוילרים שיקלקלו את הקריאה. עם זאת, ניתן בהחלט לומר שהרומן עוסק בשאלת האפשרות של הקורבן (ושל סביבתו) להשתקם מהפגיעה שעבר – המינית, הנפשית או הפיזית. דבר שמתחבר בזהירות לעיסוק של היצירה בחוויית הדור השני בכללותה, הן הדור השני לשואה והן הדור השני לפגיעה, שספק אם הוא יכול להשתחרר מצילה המאיים והנצחי. בתוך כך, עופר אורן מפליאה לתאר באומץ רב באחדות מן הסונטות הטוות את הרומן את לב־ליבן של הפגיעה והטראומה, ואת חוסר האונים והפסיביות שמשתלטים על דמותה של הגר.

הרומן המונומנטלי והווירטואוזי רחוק מלהסתמך על צורתו, שעלולה להיתפס כגימיק בלבד. לבד מהצורה השירית המוקפדת והעשויה היטב, ואף שהספר מתרחש במרחב ביתי קשה ורמוס וכולל מעט דמויות, הוא מצליח לגולל עלילה שואבת, ייחודית, עוצמתית ומרגשת, לעיתים עד דמעות. עלילת הספר ועוצמתה של הגר “גוברות” על צורתו, באופן כזה שעל אף הצורה השירית המובהקת, בשלב מסוים כמעט מפסיקים לשים לב שמדובר ברצף של סונטות ומרגישים כמעט כאילו מדובר בספר “רגיל” ומותח, שבו בסוף כל עמוד (כלומר בסוף כל שיר) העיניים כבר נעות מאליהן אל העמוד הבא.

ובכל זאת מדובר בספר שירים. וכמו ספר שירים טוב – ממש כפי שאחדות מן הסונטות הכלולות ב”יבגני אונייגין” של פושקין הפכו לנכסי צאן ברזל בפני עצמן, דוגמת הסונטה המתארת את ההבדלים בין אהבת הצעיר העזה שהיא כמטר אביבי ומצמיח, לאהבת הזקן הדומה לסופת סתיו הרסנית ומחריבה – גם כאן אחדות מן הסונטות שבספר הן שיר שלם לגמרי, ויש להן ערך פואטי גם במנותק מהעלילה. כך למשל במקרה של סונטה 228 בספר, המפליאה לתאר בכישרון ובחדות את חוויית העובר בתהליך ההיריון:

הַדְּפָנוֹת מִתְקָרְבוֹת לָעֻבָּר, הַמָּקוֹם / שֶׁהָיָה מְרֻוָּח, מִצְטַמְצֵם, מִתְהַדֵּק. / עוֹלָמוֹ עוֹד עָלוּם, הוּא מֵנִיעַ אֶת כָּל / אֵיבָרָיו, כָּל דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר, כְּבוֹדֵק / אִם נוֹתַר לוֹ מֶרְחַב, עוֹלָמוֹ – נְהָמָה, / הִמְהוּמִים, גִּרְגּוּרִים, פְּעִימוֹת שֶׁעוֹלוֹת; / הוּא הָיָה רַק נוֹזֵל, מְצִיאוּת שֶׁקָּדְמָה / לִתְחוּשׁוֹת אֲחֵרוֹת, חֲדָשׁוֹת בְּכֻלּוֹ / אוֹ אוּלַי לֹא בָּאוֹת מִתּוֹכוֹ – הֵן מַגָּע / עִם סְבִיבָה מִשְׁתַּנָּה וּקְרוֹבָה, שֶׁאֵינָהּ / יְדוּעָה וּמֻכֶּרֶת, אֲבָל הוּא מוּגָן / וַעֲדַיִן יָכוֹל לְנַסּוֹת. הוּא מוּנָע / מִצְרָכִים עֲמֻקִּים לְהַרְגִּישׁ הִתְנַגְּדוּת / שֶׁל הַגּוּף הָאַחֵר (כָּךְ נִבְרֵאת גַּם בְּדִידוּת). 

מה קרה להגר באילת, עופרה עופר אורן, עורך: דורי מנור.
כנרת, זמורה, דביר 2023. 363 עמ’

“מה קרה להגר באילת?” קטעי וידיאו וקול

במפגש עם גליה עוז, שנערך בספרייה העירונית ברמת גן, ב–19 בפברואר 2023

שיחה בבלוג של טלי אשר

ראיון ברדיו צפון, שנערך ב־17 בפברואר 2023 

“המילים יצטרפו ליצירת טקסט יפהפה שצומח ממעמקי הכיעור האנושי” | “הספר ‘מחוסל’ בישיבה מצמררת אחת” | “כזה עדיין לא קראתי”

תגובות מרגשות, מרעידות ממש, ממשיכות להגיע.

כך כתב (בפייסבוק) “נמר של נייר”:

קול הגר במדבר


הספר נפתח בציניות היתולית (שחלקה ניכר רק בדיעבד) כגון:

“… תֵּאָבוֹן, שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׂבִּיעַ מִיָּד.
הוּא בּוֹחֵן בִּקְפִידָה אֶת נִתְחֵי הַבָּשָׂר…”
“… אִמּוֹ…
לוּ הָיְתָה כָּאן עַכְשָׁו הִיא הָיְתָה מַבִּיטָה
בִּמְבוּכָה וְשׁוֹאֶלֶת הֵיכָן טָעֲתָה…”


הגר, הגיבורה האבודה של הסיפור, מופיעה לעיני הג’ובניקים המתוסכלים שממהרים לנצל את הזדמנות, לתפוס טרמפ על בחורה במצב מעורער, שאחר יסתבר שמפח הטייס גיבור החיל (שמרוכז בעצמו יותר מדי בשביל להיות מסוגל לראות את הבחורה השתקנית) ברחה אל הפחת – מזבלת עובדי המטבח שמיומנים בטיפול בנתחי בשר.

אבל זה רק קצה הקרחון יסתבר, כי הזוועה האמיתית כמו שאומר הביטוי השחוק מתחילה בבית.

הרומן כתוב בחרוזים שממבט ראשון עלולים להיראות כגחמה מוזרה, אבל מהר מאוד מתמצקים לצורה היחידה האפשרית לספר את הסיפור הזה, שאי אפשר ממש לספר, לגרד בפצע בלי לגעת. המגבלות שמשליטה הנוסחה הכובלת של הסונטות שתובע מהכותבת משמעת ספרטנית ששואבת כוח מעצם הריסון, איפוק שמצדו מעניק משקל לכל מילה.

והמילים יצטרפו ליצירת טקסט יפיפה שצומח ממעמקי הכיעור האנושי. שניות שניכרת גם בשם הבוטה והצעקני “מה קרה להגר באילת?” שנשמע ככותרת פרובוקטיבית והמונית של צהובון (סליחה, אתר חדשות אינטרנטי סוג ז’) ונראה כמעין פרודיה עקומה על הכותרות האלו, שמבצבצות כל פעם שעולה פרשה שמעלה שוב את השאלה “איפה טעינו?” ומלבד יצירת האקורד הצורם, הניגוד לטקסט היפיפה והרגיש, מרמזת שאולי לכל אותן פרשות מכוערות ישנם שורשים עמוקים ומכוערים הרבה יותר, ממה שנראה לעין (כי מה שקרה באילת כאמור הוא רק קצה קצהו של הסיפור).


אחר יבוא הניסיון לשרטט את ההתמודדות עם הטראומה, הניסיון לגייס אופטימיות זהירה שמסמנת בהיסוס אפשרות של החלמה, המרחק שמספיק עד שלא, השבירות שתמיד נשארת, המשך ששומר נאמנות לאכזריות החיים.

בהמשך הסיפור החרוזים והמקצב השירי פחות הכרחיים, ואולי לכן פתאום נראים מלאכותיים מעט (בייחוד לקראת הסוף שאיפשהו מפרפר במאמץ לסיים בחיוך על השפתיים), הגם שהם תמיד מאוד קריאים והספר “מחוסל” בישיבה מצמררת אחת, שבחלקה הראשון קשה לנשום (פיזית), לאט לאט משתחרר הלחץ, אם כי התחושה המעיקה מלווה את כל הקריאה, וגם בסופה הספר מסרב להרפות.


וואו

וכך כתבה אתי סרוסי, בבלוג שלה “סקירות ספרים”:

הגר נאנסה באילת. פעמיים. “רחוקה וריקה, כמו בובת סמרטוטים, נטולת הכרה ורכה”, הניחה שיעשו בה כרצונם.

“ומה היא? לא הדפה וגם לא דחפה –

אך מדוע, מדוע? כיצד הם ידעו

שאיתה יתאפשר? היא רצתה שיטעו”.

כשהגר נקלעת למשבר קיומי שדוחף אותה להיות אקטיבית, היא פונה אל האדם היחיד ש“נגע בפניה באצבע רכה”. נדמה לרגע שנושעה, אך אין מנוס מסודות העבר, מן ההכחשה ומן הכאב. כמו המחשבות שמענות אותה כשאנו מתוודעים אליה, גם העבר הוא “נחש מסוכן שחוזר ומכיש, שארסו החודר לתוכה כה מוכר, הכרחי וכמו בלתי נמנע”. מעגל הטראומה נדון להתרחב.

אבל הם לא טעו. הם זיהו שאיתה אפשר. שיוכלו אחר-כך להאשים אותה, לטעון שלא אמרה לא. כי כך הגר גדלה. בחדר שאת דלתו אסור לה לסגור. עם אב שבא אליה בלילות. לטובתה, כך הוא אומר, אך מקפיד על חשאיות מעשיו. ולא, היותו ניצול שואה אינו תירוץ ואינו הצדקה. משתפת פעולה מתוך פחד או משום ש”לכל מה שאביה יאמר תאמין, איך תדע ששקריו נהפכו לשקריה?”. עם אם שאינה רוצה לדעת. ולא, היותה מושפלת על ידי בעלה אינו תירוץ ואינו הצדקה. עם אחות צעירה שאביה יפקוד בלילות כשהגר תתגייס ותתרחק. בבית ש“הוא כמו שדה מוקשים, כמו מטווח”.

עופרה עופר אורן כתבה על הגר ועל מה שקרה לה במבנה קשיח של סונטות, מספר מדוד של שורות ושל הברות. אודה שלפני הקריאה הייתי מסויגת, כי לא ברור לי למה לשבור שורות כשאפשר לכתוב ברצף, ולמה להכנס לסד של חריזה כשאפשר ליהנות מחירות הכתיבה החופשית. ההסתיגות התפוגגה מן העמוד הראשון. נדמה שדווקא הריסון הסגנוני, והדחיסות הנובעת מן ההכרח לברור מלים, מביעים באופן מושלם את עולמה המהודק עד מחנק של הגר. אם חשבתי בבורותי שסונטה משמעה אליטיזם, רוחניות כלשהי, באה הסופרת והוכיחה כמה טעיתי. באותו עמוד ממש היא כותבת משפטים שיריים יפיפיים, מרחפים משהו, כמו

“אך בינתים נמתח את הזמן בקצוות
וניצור בו קרעים, ובהם נבקש
הסברים ואולי עדויות-עקבות”

ומיד אחריהם היא ניצבת עם שתי רגליים על הקרקע, עם משפטים “דיבוריים” כמו

“מעתה משפחתם לנפשה, שום שכן
לא יתחב את האף”

והתנועה הזו בין חוץ ופנים, בין הרהור לעובדה, בין רוחני לארצי, מוסיפה למורכבות הסיפורית ומעשירה אותה.

פעם בכמה זמן, לא לעתים קרובות, מזדמן לי לחשוב בהשתאות, “כזה עדיין לא קראתי”, ותחושת ההשתאות הזו ממלאת אותי שמחה. “מה קרה להגר באילת?” אינו סיפור שמח, כמובן, אבל החוויה הספרותית שחוויתי אתו בהחלט כן. סימנתי לעצמי תוך כדי קריאה מקומות שארצה לחזור אליהם, וכשחזרתי קראתי אותו שוב בשלמותו, באותה תחושה קשה ובאותה הנאה.

וגם הכריכה שבורה, כמו הגר, ומטרידה כמו מה שקרה להגר. האם זה חלון שנאטם? הצד האחורי של תמונה במסגרת? מה מסתתר בצד השני ומעבר לשוליים החתוכים? האם נוכל לראות את התמונה השלמה, לדעת הכל?

בגלל חשיבותו התוכנית של הספר ובגלל איכותו הספרותית אני ממליצה עליו בחום.

כנרת זמורה דביר

2023

והנה גם המלצה קצרצרה, ששודרה בגלי צה”ל, בתוכנית התרבות של יואב גינאי: