ארכיון תגיות: מה קרה להגר באילת?

טור על מה קרה להגר באילת? “הספר הזה הוא פנינה מלוטשת היטב”

צרוף מקרים, או שמא, מציאות חיינו הבלתי נתפסת, היום ניתן בבאר שבע פסק דין במה שכונה “האונס הקבוצתי באילת”. מציאות חיינו הבלתי נתפסת, משום שהאשה הצעירה שנאנסה באילת לא היתה זוכה, ככל הנראה, לדין צדק, בתקופתה של הגר, ובכלל אין היא היחידה, רק זו שהעזה והתלוננה, ועברה דרך חתחתים כדי להגיע ליום הזה.

אבל להגר לא היה סיכוי. כלל.

בזמן ההוא, בתקופה ההיא, לא דברו, לא התלוננו, צריך היה להיות מקרה מיוחד במינו כדי שתהיה תלונה, ויהיה משפט, ותהיה הרשעה. וגם אז, מי שנאנסה, הסביבה כבר התיחסה אליה אחרת. בחשד מה.

ולהגר לא היה סיכוי. כלל.

היא גדלה בבית של אבא רופא, ניצול שואה, שזו משפחתו השניה, ואם שהיא אמנית רקמה, ההולכת לישון בכל לילה, עם שני כדורי שינה, שלא תשמע דבר שלא תדע דבר.

ולא רק האב. ישנו גם הדוד.

ומי שפעם אחת שדדו ממנה את כל מה שהיה לה, לא תדע שאפשר גם אחרת.

עד שמרדה וברחה, ונפלה שוב טרף. כי טורפים יש בכל מקום.

והיא מתנתקת מגופה ומניחה לטורפים לעשות את שלהם.

כִּי בְּעֶצֶם הוּא עֹנֶשׁ, שֶׁכְּמוֹ מֵרָצוֹן
תְּבַקֵּשׁ לְעַצְמָהּ שׁוּב וָשׁוּב, כִּי הוּא מָה
שֶׁנִּרְאֶה כְּמוֹ פִּטּוּם, אַךְ בְּעֶצֶם הוּא צוֹם,
אוֹ בְּעֶצֶם סִגּוּף, הִתְיַסְּרוּת שֶׁדּוֹמֶה
לְשִׂמְחָה אוֹ רִצּוּי, לֹא גְּלִישָׁה מִפִּסְגָּה
מִנַּפֶּצֶת אֶל כְּלוּם שֶׁאוֹרֵב לָהּ, אִטִּי,
לֹא סְתָם כְּלוּם, כְּלוּם שׂוֹרֵט וְחוֹתֵךְ בְּמַגָּע,
שֶׁתָּמִיד מְחַכֶּה בְּדַרְכָּהּ לַתַּחְתִּית.
לִכְאוֹרָה אֵין מָנוֹס מֵאוֹתָהּ הַתְחָלָה
כִּי זֹאת הִיא שֶׁתֹּאמַר בְּלִי מִלִּים מָה צָרִיךְ
לְהַתְחִיל: מִן בִּזָּהּ, הוֹלֵלוּת, הִלּוּלָה.
בְּגוּפָהּ הַצָּנוּם אַךְ הָרַךְ כְּמוֹ תַּפְרִיךְ
אֶת הַצַּו הַמֻּחְלָט, הַפּוֹסֵל, הָאוֹסֵר
עַל כָּל מָה שֶׁיִּקְרֶה וְהִיא בַּל יַעֲשֶׂה.

כמה מלים על המבנה: מחזור סונטות. 336 במספר. מה שהופך את הקריאה לקשה יותר, או קלה יותר. אי אפשר להחליט. כי לרגע מוסבת תשומת הלב למבנה, לחריזה, למשקל, לרגע אפשר להתעלם מן התוכן.

אבל אי אפשר להתעלם מן התוכן.

אי אפשר לרגע לשכוח.

כי מה שקרה להגר באילת, קרה משום שלא היתה לה ברירה, ולא היה לה סיכוי, ואי אפשר היה שיקרה לה אחרת. כי היא לא ידעה שאפשר אחרת.

ולרגע היתה תקווה.

אחר כך

הרבה אחר כך.

וכדאי לקרוא את הספר הזה, בחמלה ובאהבה. לכל ההגריות שפגשנו, שעוד נפגוש. ולמרות התוכן הקשה והכואב, הרי שהספר הזה הוא פנינה מלוטשת היטב.

קישור לטור בבלוג “אלה יווניה”

מה קרה להגר באילת? באתר של הוצאת כנרת

מה קרה להגר באילת? בe-vrit

שיחה על “מה קרה להגר באילת?” עם דפנה לוי: האם יש בספר, למרות הכאב, גם חסד? ומה צפוי בהמשך?

“אני רוצה לגלות לך סוד קטן” – כך החלה השיחה עם דפנה לוי מ”המוסך הסכתים” – “ככל שהתקדמתי בקריאה, ככה פחות שמתי לב בכלל שזה מחורז ויש לזה משקל… פשוט קראתי את הסיפור…” 

שמחתי לשמוע שהעלילה סחפה, שהמבנה המוקפד, שהוא השלד של הסיפור, לא השתלט עליו ועל הגר, פיטר ואלה, הדמויות המרכזיות ברומן־בסונטות שכתבתי, ודפנה לוי המליצה עליו במילים חמות לא רק בהסכת של “המוסך”, אלא גם, לקראת שבוע הספר, בישראל היום:

 כאן הקישור להסכת

 

 

 

(לצערי, יש צורך בשני תיקונים קטנים: מה קרה להגר באילת? הוא ספרי האחד־עשר, ולא כפי שנכתב – בגלל טעות שלי! – על גב הספר… כמו כן, המשקל שבו כתובות הסונטות הוא אנפסט, לא יאמב, כפי שאמרתי, בלהט הדיבור, בהסכת…)

המלצות – לקראת שבוע הספר 2023 – על “מה קרה להגר באילת?”

עטרה אופק, בבלוג שלה

ובעיתון בראשית

המלצה ב”ישראל היום”

עופר ספיר על “מה קרה להגר באילת?” : האם אפשר לשאול אותה – “מה קרה לך?”

הספר מה קרה להגר באילת? מדבר בשפה מעודנת, ובשמירה על מקצב ומוזיקליות, על מעשים גסים ופוגעים מאין כמותם.  הפער הזה מעורר תקווה, ובו-בזמן מדגיש את הברבריות, ההרסנות והחידלון.  אני רוצה להתמקד כאן, היום, לא בצד של החורבן, לא בשחזורים, ולא בטאבו על הדיבור, אלא באפשרויות אחרות, שאותן הטקסט מציג, בשקט, כמעט בלי מילים.

בקריאה שניה של הספר, איטית, מושהית (השונה מקצב הקריאה האינטנסיבי שהטקסט הפעיל עלי, כמעט כפה עלי) “גיליתי” את פיטר, דמות לא דרמטית באופייה ובסגנונה.  הוא דמות שכמו מחכה עד שהקורא יהיה מוכן לגלות אותה (או שלא).  אולי כמו בחייו, האפשרות שלנו, הקוראים, לפספס אותו – קיימת.  בקריאה ראשונה הוא נתפס אצלי כדמות המסייעת להגר, בעצם כגיבור משני בעלילה, כאשר השאלה היחידה לגביו הייתה האם הגר תצליח להיעזר בו כדי להיחלץ מהתופת שבו היא שרויה.  למעשה, לא ראיתי אותו!  בקריאה נוספת הוא, או, ליתר דיוק, הקשר בינו ובין הגר, בלטו לי כמרכיבי מפתח ברומן.  באסוציאציה נוספת, אני יכול לדמיין שהיחסים עם הגר היוו עבורו טריגר למהלך שלא היה אפשרי לו בלעדיה.  ובניסוח אחר – הגר הצילה אותו. 

הטקסט פועל עלינו כמעט בלי ידיעתנו, ובניגוד לתוכן הגלוי.  כותרת הספר מזמינה אותנו להתמקד בהגר, ובאירועים שקרו וקורים לה.  ואכן, זהו נושא מרכזי וחשוב ברומן.  ובמקביל, הטקסט משרטט עבורנו מהלך אחר, שאמנם קשור למהלך של הגר וסביבתה, אך נפרד ממנו.  האפשרות (של פיטר) לעבור תהליך רגשי ולבחור האם להיות הורה!

במרכזו של הספר, ובאופן סמוי כמעט, במספר סונטות שהן יצירה בפני עצמה, מתואר תהליך היווצרות של ילדה, נשמה, גוף, בת אנוש. לגוף יש נוכחות משלו, שאינה תלויה ישירות בנפש (ובאופן מקביל – לעיתים הנפש אינה רוצה להישאר בגוף).  בסונטות אלה ניתן לשמוע שמרגע התחלת הקיום (האם יש התחלה?) עולה השאלה – איזה מצע יהיה לנפש המתהווה.

בקריאות אלה, ובמחשבות על התהוות אנושית, השאלה שבכותרת הספר – “מה קרה להגר באילת?” הדהדה בי שוב. באילת הגר פגשה את פיטר.  באילת פיטר פגש את הגר.  הדבר המיוחד שקרה להגר (להם), שמתואר באופן הכי אקראי וחמקני שאפשר, הוא מפגש עם דמות אנושית המסתכלת ומתעניינת לראות אותה (באופן אנושי).  בהקשר של אילת אפשר גם להיזכר בקשר המקראי שבין הגר והמדבר. ישמעאל המקראי גם הוא מביא עימו שליחות של שמיעה, הקשבה. 

הנה כך, מתוארת פגישתם הראשונה של פיטר והגר במלון, באילת:

מתוך סונטה 72

הִיא יָשְׁבָה בְּלִי לָזוּז, כְּמוֹ קְלִפָּה חֲלוּלָה,
אֵיךְ נִגַּשׁ אָז הָאִישׁ שֶׁרָאָה שֶׁהִיא כָּאן
וְאֵינָהּ יְכוֹלָה (כַּמּוּבָן לֹא הָיָה
לוֹ מֻשָּׂג מָה קָרָה, אֵיךְ אָבְדָה לָהּ דַּרְכָּהּ),
אֵיךְ שָׁאַל שְׁאֵלָה זְהִירָה, מְחַיָּה,
אֵיךְ הֻפְתַּע כְּשֶׁאָמְרָה לוֹ לְאָן הִיא צְרִיכָה,
“זֶה בַּדֶּרֶךְ שֶׁלִּי,” הוּא הֵגִיב בְּשִׂמְחָה.

הגר עברה פגיעה מינית מתמשכת מצד אביה, גבר אלים ושתלטני.    אימה אינה מסוגלת להגן על עצמה ועל בנותיה.  הסביבה המשפחתית כולה חולה.  אין לה מגן ומושיע במשפחתה ובסביבתה, ואין גם מי שיקשיב.

 מתוך סונטה 139

… הָאֵם לֹא יָכְלָה
לְהַבִּיט בְּהָגָר: הִיא הָיְתָה עֲסוּקָה
כָּל כֻּלָּהּ בִּסְפִיגַת צָרוֹתֶיהָ שֶׁלָּהּ;
מִמֵּילָא לֹא קָלְטָה שֶׁבִּתָּהּ נְמַקָּה
וְהוֹלֶכֶת. אֲבוֹי, שְׁתִיקָתָהּ שֶׁל הָגָר
לֹא הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר.

הגר מנסה להשתחרר אל הצבא, אבל גם שם הדברים חוזרים על עצמם, ובאילת, הזוועה מגיעה לשיא של השפלה, ביזוי ואונס קבוצתי.  פיטר עקור מילדותו מהוריו מולידיו, ונראה שהוא אמביוולנטי מאוד כלפי שני זוגות הוריו.  בת-זוגו נטשה אותו עם ילדם והוא נשמע אבוד ותלוש.  הוא מחפש אחריהם בארץ באופן מאוד אמביוולנטי.

לקשר בין פיטר והגר יש מאפיינים ייחודיים, הבאים לידי ביטוי, לתחושתי, גם ביחסים הנוצרים בין הקורא לטקסט, בליווי קול הדוברת, שהוא בעל מאפיינים דומים:  הוא נמצא ברקע, במובן שניתן להתעלם ממנו, ובו-בזמן הוא קול מלווה-מחייה. 

פיטר, באופן מקביל, מקשיב באופן מיוחד.  הוא יודע את חשיבות השתיקה.  הוא אינו שואל, והגר אינה צריכה לענות. 

מתוך סונטה 211 – כאשר הגר ופיטר נוסעים במכונית בדרכם ללונדון:

הַנַּהָג לְצִדָּהּ הִתְנַהֵל מְבֻלְבָּל
וְשׁוֹתֵק. הֵם יָשְׁבוּ בְּמֶרְחָב מְשֻׁתָּף,
צְדוּדִיתוֹ הַכֵּהָה מִדֵּי פַּעַם פּוֹנָה
לְעֶבְרָהּ בְּלִי לִשְׁאֹל, וְגַם הִיא לֹא עוֹנָה.

הטקסט אומר במפורש – הם במרחב משותף.  אולי בפעם הראשונה בעלילת הספר (ואולי בחייהם?) שהגר במרחב משותף עם מישהו, וייתכן שכך גם פיטר.  אין כאן פנטזיה (או משאלה) של תיקון העבר, או אפילו התייחסות כלשהי לעבר, הרחוק או הקרוב.  לשניהם יש עבר מורכב – הם יודעים זאת, אבל גם מתאפשר להם לעיתים לא לזכור זאת, כשהם ביחד.  והשכחה, או אי הידיעה, מאפשרת להם לדעת בלי להשתגע.  להיות במגע בלי דגש על ידיעה, או אולי אפילו – בדגש על אי ידיעה.  זהו אחד הפרדוקסים שהטקסט מציע כדרך להתקיימות ולהוויה (במצבים טראומטיים, ובכלל בקיום האנושי שהוא רווי התמודדויות לא פשוטות). 

למעשה, הם בדיאלוג שקט, שבו הם מתייחסים זה לזה, ולעצמם.  שניהם יודעים שהוא אמור לשאול, והיא מצופה לענות, או לא להיות מסוגלת לענות – וכך, הקשר שלהם יסתיים, או, למעשה, לא יתחיל.  ההימנעות שלו מלשאול היא משמעותית.  היא מהווה צעד פסיבי (מילולית) ואקטיבי (נפשית).  כך, מתאפשר להגר לא לעמוד במצב בו היא לא יודעת מה לענות, מה לחשוב.  ובאופן מקביל – מאפשר לפיטר לא לעמוד במצב בו הוא אינו יודע מה לשאול.  הוא אינו מעמיד בפניה את השאלה הלכאורה מתבקשת – “מה קרה לך, הגר?” (באילת? בחיים? בראש?), שאלה שהייתה מכה בה כהאשמה, כדרישה – “שוב אני לא יודעת מה קרה לי”, “שוב אני לא בסדר, מאכזבת”.  למעשה, אי השאלה שלו מייצרת מצע שבו היא לא צריכה לחשוב, וכך, אולי, תימצא ברגע כלשהו המחשבה, שכעת אינה זמינה לה ולו, להם. ובאופן מקביל גם הוא אינו צריך לשאול את עצמו שאלות טרם זמנן. 

הקשר שלהם מזכיר לנו את מה שאנו מבינים בעקבות פרויד – “האדם איננו אדון בביתו”.  זהו קשר שמכבד את אי הידיעה, האינהרנטית למצב האנושי, קשר שנותן מקום למה שלא ניתן לדעת ולהבין.   

הטקסט אומר לנו משהו קריטי: במצבים מסוימים, שאלת שאלות היא גסה ואף תוקפנית.  היא אינה מבטאת הקשבה והתעניינות, אלא להפך: חוסר הקשבה קיצוני.     

הטקסט מרתק ורדיקלי: בשונה מהמחשבה השגורה, שההופכי (או התיקון) של אי הקשבה הוא הקשבה אקטיבית – מכוונת, מעודדת, שואלת, האופציה שמציגים כאן פיטר והגר היא שונה.  הם אינם מנסים להתנגד לאי ההקשבה הראשונית או לתקן אותה, אלא הם מנסים דרך לא מוכרת, שאינה מתערבת ואינה מנסה לכוון.  בנכונות שלהם לא להסתכל לאחור ביחסיהם באופן חקרני־תובעני הם מישירים מבט אל עצמם.  רק גסי הרוח היו קוראים לכך חוסר התמודדות.

בשונה מהקונוונציה האנושית/בלשית/פסיכולוגית של פענוח חידה או בעיה בדרך לפתרון, אפשר להקשיב בלי לשאול, בלי לצפות לפיענוח, בלי לחתור להבנה.  בשלב מאוחר יותר אלה, ביתם של פיטר והגר, דורשת מפיטר הסברים, וגם היא לא תוכל למצוא מרגוע בדרך הפשוטה/המקובלת/הבנאלית של להאשים, לחפש את הצדק, אלא רק כאשר תצליח לוותר על הצורך לדעת, להבין את הגר ואת אביה, ואולי אף את עצמה. 

היחסים בין פיטר והגר מציגים אופציה אחרת – הוויתור על הצורך לדעת את האחר ועל האחר, ובחירה באפשרות של להיות אתו.  למעשה, ויתור על הסקרנות.

אני חושב שהטקסט עסוק בנקודה זו, באופן ישיר ועקיף. ראשית, בשם הספר, המתכתב עם המשאלה לדעת, ובאופן דיאלקטי, מציע לנו את האפשרות שלעולם לא נדע, מה קרה להגר (באילת), ושאולי גם אין צורך לדעת.  בעיקר, כי אם לא נתעקש לדעת, נבין שאנחנו כבר יודעים כל מה שצריך.  גם עצם הבחירה במבנה הסונטות, ואופן ההקשבה וההתייחסות של הטקסט עצמו אל הגר מהדהדים את האפשרות הזאת.  לאורך הספר הקולות המספרים שומרים על עמדה מאוזנת: רואה, לא מכחישה, אך מצד שני גם בפירוש לא יודעת כול, ובמובן זה גם לא סקרנית.  הקולות המספרים לעולם אינם יודעים את העתיד. הם לא מרשים לעצמם לדעת יותר ממה שהגר מרשה לעצמה לדעת על עצמה. הם מחזיקים עבורנו את ההקשרים, הזמנים, אבל מקפידים מאוד שלא להתערב, ולא לפגוע (שוב!) באוטונומיה ובמרחב של הגר, כמו גם בשלנו, הקוראים, המאזינים, ובו־זמנית המשתתפים.  וכך, הקולות המספרים בטקסט מהדהדים את העמדה של פיטר, ואת הקשר של הגר ופיטר, ומספרים לנו, בדרך של מתן מקום לאין־דיבור, לאי ידיעה, לאי החלטה… שיש אפשרות להקשבה, תמיד.  כל זאת בתוך טקסט מילולי ומוזיקלי להפליא.  הטקסט נדיב בלספר לנו מידע, אבל מאוד זהיר, שלא להאיץ בדמויות לדעת, שלא לשאול אותן שאלות. הפרדוקס של איכות של שתיקה והקשבה מתרחש בתוך הטקסט, באופן בו הטקסט פועל עלינו, בלי מילים. 

בהמשך להקשבה ולשתיקה, ובהקשר להן, היחסים בין פיטר והגר מעלים את האפשרות להניח דברים מסוימים ולהמשיך הלאה.  מדובר כאן, לתחושתי, בפירוש, בקונפליקט בין דחף החיים ודחף המוות. האפשרות לבחור בחיים, כרוכה גם בוויתור על ידיעה מוחלטת, ואולי גם וויתור על מה שעשוי להחוות כחיוני לחיים.  באופן פרדוקסאלי, הוויתור הזה יכול לאפשר מגע רגשי.  כדי לתת מרחב לאפשרות הזאת צריך לוותר עליה מראש.    

מתוך סונטה 92 – הגר ופיטר נוסעים מאילת צפונה

הוּא אוֹמֵר לְעַצְמוֹ שֶׁהִגִּיעָה הָעֵת
לְהַשְׁלִים, לְוַתֵּר, הוּא יוֹדֵעַ: עָלָיו
לְחַפֵּשׂ לֹא אֶת בְּנוֹ וְאוֹתָהּ, אֶלָּא אֶת
עֲתִידוֹ, שֶׁכְּאִלּוּ נָמוֹג מֵאֵלָיו.
הוּא נִזְכָּר אֵיךְ אָבִיו הָרָחוֹק, אָז, בִּפְּרָאג,
הִתְעַשֵּׁת וּוִתֵּר, וּמַחְלִיט: כָּךְ יִנְהַג.  

הטקסט מקשר באופן ברור בין השתיקה ובין האפשרות לבחור. במרחב שקט, כשהוא אינו לבד, אלא עם הגר, פיטר מצליח לראות אחרת את בחירתו של אביו (שהתעשת וויתר) ומבין מה הוא רוצה לעשות. הוא יוותר על ניסיון לשנות את עברו, כדי להתמקד בעתיד. למעשה, מדובר על חיבור לעבר וחיבור לעתיד, אבל מתוך עמדה שמכירה במה שכבר איננו. כאן עולה האפשרות להתאבל.

סונטה 302, העוסקת בפיטר ואלה, מתייחסת לאפשרות לבחור בתנאי חיים עם מעט בחירה. 

כָּאן שְׁנֵיהֶם, שְׁנֵי נִדְּחֵי הַחַיִּים: לֹא דְּחוּיִים,
כִּי מָצְאוּ זֶה אֶת זֶה, בְּלִי תָּכְנִית, כָּךְ קָרָה:
כְּשֶׁנּוֹלְדָה הוּא הָיָה לְיָדָהּ, הַחַיִּים
הִזְדַּמְּנוּ בְּלִי הֶסְבֵּר, וּמֵאָז הוּא מֻכְרָח,
לַעֲסֹק בִּדְבֵקוּת בִּשְׁלוֹמָהּ, וְאֵלָה
מִצִּדָּהּ מֵיטִיבָה אֶת שְׁלוֹמוֹ


הגר בחרה לנסות לחיות (ואז, כשהבינה שהיא לא יכולה לחיות – לנסות למות). פיטר בחר להיות אבא אמיתי, וגם אלה בחרה. שאלת הבחירה מטרידה גם כשחושבים על הדמויות הנוספות: הוריה של הגר, דודה. 

בהקשר של בחירה, ואי־בחירה, הטקסט מציע לנו גם קריאה שיש בה ממד חתרני.  בתוך ספר כל כך גדוש ועמוס בישראליות על צדדיה השונים, מוצגת ההגירה באופן עקיף, כמעט סמוי, כאופציה שאפשר לבחור בה.  הגירה ממשפחה, הגירה מארץ.  ולעיתים הארץ, או המשפחה, אינם נותנים לנו להגר מהם, כמו שמתואר בטקסט. יש מצבים, אכן, שנותר רק להגר מארץ החיים.

שמה של הגיבורה שזור בהגירה, וגם בתחושת הזרות הכרוכה בלהיות גר, תושב זר. הגר תלושה, לא שייכת. אין לה טריטוריה משלה שבה היא יכולה לחוש שייכת. היא תלושה מגופה שנתפס באלימות, תלושה כמובן ממשפחתה ואינה שייכת לטריטוריה כלשהי – פיזית ומטפיזית, פנימית או חיצונית.

הספר מעמת אותנו עם כך שגם במשפחה, כמו במדינה, יכולים לקרות דברים מזוויעים ביותר, ואף מפרט חלק מהמנגנונים של שתיקה והשתקה. ובאופן מעודן ביותר, מזכיר לנו גם את האופציות של אימוץ, הגירה, חיפוש משפחה אחרת – כאלטרנטיבות חזקות ומחיות. 

סונטה 50, מתוך “מה קרה להגר באילת?” רומן בסונטות

כתבו על הספר

שירה סתיו כתבה במדור הספרים של עיתון הארץ על “מה קרה להגר באילת?”

קישור לכתבה בעיתון “הארץ”

תמר משמר כתבה בידיעות אחרונות על “מה קרה להגר באילת?”: “חכם, מרשים ומפעים” ; “פותחת אפיקים חדשים הן ליוצרי ספרות והן לקוראיה ומבקריה”

עטרה אופק על “מה קרה להגר באילת?”: “יהלום מלוטש, מושלם, זוהר למרחוק”, “יצירת פאר […] בליגה של שייקספיר” (!)

יא אללה, OMG, אלוהים אדירים. הספר הזה הוא יהלום מלוטש, מושלם, זוהר למרחוק. אולי אפילו סוג של נס: איך אשה ישראלית רגילה, כמוני וכמוך (למראית עין, לפחות), מצליחה להוציא מתחת ידיה יצירת פאר מדהימה כזאת, בליגה של שייקספיר, ועוד עם סממנים אוטוביוגרפיים, ובקושי שמעתי עליה עד היום? מה זה הדבר המופלא הזה?
 
מראש ייאמר: מדובר במחזור סונטות, לא פחות. כל עמוד בספר הקטן הזה הוא פרק ממוספר ומחורז, חוליה בשרשרת הסיפור של הגר – הרקע שלה, משפחתה, ההווה שלה, עתידה; ואם נדמה לכם שתתקשו לקרוא סיפור דרמטי ומפותל שכתוב ככה, בשורות קצרות ומחורזות הרמטית (א-ב-א-ב), במשקל קצוב ומדוד, תרשו לי להמר ולענות – אתם טועים מאוד. אדרבא: הקריאה זורמת, מפכה ומתנגנת והעור סומר מרוב יופי, מהעברית הנהדרת, מהכתיבה הלוכדת את הנפש בקורי קסם דקיקים ועצובים. כל הכתוב בגב הספר הוא אמת לאמיתה, ומנוסח אף הוא בצורה כה מדויקת ומושלמת שאין לי אלא לצטט אותו: “זהו טקסט לירי מטלטל על התבגרות מתוך היעדר, על אנושיות בְּמָקום שבּו היא נדירה, על בני אדם מורכבים ופצועים (…) שמפרק את הטראומה על כל גווניה לפרודות קטנות של כאב”, ועם זאת הוא נקרא בשטף ובשקיקה. וגם כל מה שהוסיפו בגב העורכים-המשוררים דורי מנור, אנה הרמן ואלי הירש הוא אמת לאמיתה (ר’ צילום העטיפה).
הגב-של-הגר
 
אין ברירה אלא לצטט לכם פרק אחד, למשל זה שבו הגיבורה מוצגת לראשונה: “אַךְ אוּלַי כְּבָר הִגִּיעָה הָעֵת לְהַכִּיר:/ שְׁמָהּ הָגָר, בַּת עֶשְׂרִים, מֵחוֹלוֹן, שָׁם נוֹלְדָה/ וְגָדְלָה. מִשְׁפַּחְתָּהּ מִתְגּוֹרֶרֶת בָּעִיר,/ יֵשׁ לָהּ אַבָּא רוֹפֵא. אֲחוֹתָהּ עוֹד יַלְדָּה,/ רַק בַּת עֶשֶׂר, וּכְבָר מוּזָרָה: סִגָּלִית –/ כָּךְ קוֹרְאִים לָהּ – כָּל לַיְלָה תּוֹלֶשֶׁת שֵׂעָר,/ וּבַבֹּקֶר מוֹצְאִים לְרַגְלֶיהָ תְּלוּלִית./ ‘תִּסְתַּכְּלִי!’ כָּךְ צוֹעֵק אֲבִיהֶן. ‘לֹא נִשְׁאַר/ לָךְ כִּמְעַט שׁוּם דָּבָר עַל הָרֹאשׁ!’ אַךְ אִמָּהּ/ רַק שׁוֹתֶקֶת. אִמָּהּ מְסָרֶבֶת לוֹמַר/ לְבִתָּהּ הַקְּטַנָּה לְהַפְסִיק כְּבָר אֶת מָה/ שֶׁמַּשְׁחִית, מְסָרֶבֶת לוֹמַר לָהּ דָּבָר…/ אַךְ גָּלַשְׁנוּ מִדַּי, נִצָּמֵד לָעִקָּר:/ תַּפְקִידֵנוּ עַכְשָׁו לְהַכִּיר אֶת הָגָר”.
 
וגם לכן ולכם כדאי מאוד-מאוד. כי זה ספר שנוגע בכל כך הרבה רבדים של חיינו, של סודות ושקרים ושל יחסי הכוחות בין המינים, ומומלץ גם לקרוא את הראיונות המטלטלים עם הסופרת ב-ynet ובהארץ. ערך: דורי מנור (360 עמ’ קצרים הנקראים בנשימה עצורה, 29 שקל לעותק דיגיטלי ו-55 למודפס באתר evrit – עברית, המציע גם פרק ראשון לטעימה): https://tinyurl.com/esxsr55b

טור באתר הספרייה הלאומית: על סונטה של שייקספיר ועל “מה קרה להגר באילת?”

ויליאם שייקספיר, מחזאי, במאי ושחקן, מדוכדך ומודאג. רק לפני שנים אחדות עזב את העיירה הקטנה שבה נולד, סטרטפורד שליד נהר אבון, והגיע אל עיר הבירה. שם, בלונדון, זכה עד כה להצלחה אמנותית, ואפילו הקים תיאטרון, שבו הוא מעלה את מחזותיו.

אבל לאחרונה קשה לו, רע ומר.

קודם כול, כי נאלץ לסגור את התיאטרון שלו. הוא לא היחיד: כל המקומות הציבוריים בלונדון הצטוו לנעול את שעריהם בפני הקהל. מגפת הדֶּבֶר משתוללת בעיר, וכבר קטלה את חייהם של עשרות אלפים. זאת לא ההתפרצות הראשונה של המגיפה, בפעם הקודמת שזה קרה היה ויליאם רק בן שנה. המלכה אליזבת נטשה את הבירה, ביחד עם כל אנשי החצר שלה, עברה לגור בטירת וינדזור, והציבה בלונדון עמוד תלייה, שנועד למנוע את נהירתם של האזרחים פשוטים מהעיר. בנוסף, ציוותה המלכה להמית את כל חתולי הרחוב, כי חשבה שכך אפשר יהיה להתגבר על המגיפה. איש לא ידע שהחולדות ששרצו ברחובות הן אלה שנשאו עליהן את המחלה והעבירו אותה ממקום למקום. דווקא החתולים יכלו להועיל, אילו רק אִפשרו להם לטרוף את החולדות.

והנה פרצה שוב מגיפה, ושייקספיר נאלץ לחפש לעצמו עיסוק אחר, ובעיקר – מקורות מימון חלופיים שבאמצעותם יוכל לכלכל את אשתו וילדיו שנותרו בסטרטפורד. נראה כי באותה תקופה זנח לזמן מה את כתיבתם של המחזות, פנה לכתיבה לירית ולשירים נרטיביים.

יוקן שנדוס, דיוקן אפשרי של שייקספיר שצויר בין 1600 ל-1610. מוצג בגלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון

לא רק בעיות פרנסה מטרידות את ויליאם. מעיבים עליו גם הדברים הקשים שכתב עליו רוברט גרין, מחזאי שמבוגר ממנו במעט. על ערש דווי טרח גרין לכתוב ביקורת נוקבת ביותר על ויליאם שייקספיר. אמנם בשמו לא נקב, אבל ציטט שורה מתוך המחזה “הנרי השישי” שכתב שייקספיר, וזאת כדי שקוראיו יבינו למי כיוון.

גרין כינה את שייקספיר, המחזאי היריב, “עורב יומרני שמתקשט בנוצות לא לו”, ומתח עליו ביקורת, שכן מדובר לדעתו בסך הכול בשחקן שמתיימר לכתוב מחזות, אף על פי שהוא נטול השכלה. אכן, שייקספיר מעולם לא למד באוניברסיטה. הוא הגיע ללונדון כארבע שנים לפני שרוברט גרין מתח עליו את ביקורתו הקטלנית, וכבר הספיק לכתוב ולהפיק כמה ממחזותיו. יש הסבורים כי אחת הדמויות שיצר, פלסטף גדול הגוף והרברבן, שמופיע בכמה ממחזותיו של שייקספיר, מתבססת על רוברט גרין.

גרין לא הסתפק בביקורת הקשה כלפי שייקספיר עצמו. הוא הפנה את דבריו אל שלושה מחזאים־עמיתים והפציר בהם להתרחק משייקספיר, שנוהג “לגנוב” רעיונות מכותבים אחרים. אכן, ידוע ששייקספיר שאב רעיונות ממקורות רבים, כמו רבים וטובים לפניו ואחריו (על כך כתב המשורר ט”ס אליוט: “משוררים לא בשלים – מחקים; משוררים בשלים – גונבים; משוררים גרועים – משחיתים; משוררים טובים משנים, או לפחות משפרים”). שייקספיר שאב השראה מכותבים כמו צ’וסר, או פּלוּטַרכוֹס, וגם מאירועים היסטוריים, אבל כתיבתו העשירה והעמיקה כל רעיון שעיבד.

את עלבונו ואת המצוקה שחש הביע שייקספיר, כדרכו, בסונטה.

סונטה היא שיר לירי שכתוב במבנה נוקשה: ארבע עשרה שורות, עם חריזה ומשקל קבועים. בסונטות נהג לכתוב בגוף ראשון על רגשותיו ועל עולמו הפנימי. דווקא המבנה הנוקשה והמאתגר מאפשר לכותבים מוכשרים להביע את עולמם הפנימי וצפונות נפשם הכמוסות: שלד חזק ששומר על רגשות עזים.

הסונטות של שייקספיר התפרסמו לראשונה בספר ב־1609. בימי חייו של שייקספיר לא זכו הסונטות לתהילה מיוחדת. הן הודפסו שוב רק ב־1640, במהדורה מקוצרת. ב־1789 הודפסו שוב הסונטות, והפעם כמו במהדורה המקורית, שכללה את כל השירים.

הסונטות עוררו עניין רב בקרב המשוררים הרומנטיים, וורדסוורת’ וקיטס, והשפיעו על כתיבתם. הפופולריות שלהן גברה במאה התשע־עשרה, ועד מהרה תפסו מקום נכבד בקנון הספרותי האנגלי. עד היום הן מהאהודות ואהובות ביותר בשפה האנגלית.

בסונטה 29 (כאן בתרגומי) מבכה המשורר את חייו ומביע את מר לבו, אך לקראת סופה מצליח בכל זאת למצוא משמעות ונקודת אור בחייו:

בְּיוֹם שֶׁל יִסּוּרִים וְשֶׁל כְּלִמָּה,
בִּבְדִידוּתי אֲנִי קוֹרֵא לָאֵל,
אַךְ הוּא חֵרֵשׁ: בִּכְיִי אֵינוֹ נִשְׁמָע,
אַבִּיט בְּגוֹרָלִי וַאֲקַלֵּל.
כְּמוֹ מִי שֶׁמְּעֻשָּׁר רַק בְּתִקְוָה,
רוֹצֶה לִדְמוֹת לְאִישׁ רֵעִים, רוֹצֶה
אֶת כִּשְׁרוֹנוֹ, כִּי אֵין בִּי עוֹד חֶדְוָה,
מִמָּה שֶׁיֵּשׁ לִי – כְּלָל לֹא מְרֻצֶּה.
אַךְ אִם מִתּוֹךְ שִׂנְאָה עַצְמִית אֲנִי
חוֹשֵׁב פִּתְאוֹם עָלֶיךָ, מְאֻשָּׁר,
כְּמוֹ בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר עֶפְרוֹנִי –
בְּשַׁעֲרֵי שָׁמַיִם אֲנִי שָׁר.
כִּי בְּאַהֲבָתִי אֲנִי רַב־עֵרֶךְ,
עָשִׁיר וּבַר מַזָּל מִכָּל בֶּן־מֶלֶךְ.

לא קשה להניח כי תחושתו של הדובר בסונטה, שלפיה עובר עליו “יוֹם שֶׁל יִסּוּרִים וְשֶׁל כְּלִמָּה”, כמו גם הבדידות שהוא מתאר, נובעות מאותה מצוקה כלכלית ומהביקורת הפרועה שספג מרוברט גרין.

מוזר, מפעים, ואפילו משעשע, לקרוא את הדברים שכתב לפני יותר מארבע מאות שנים גדול היוצרים בתרבות המערב, גאון שכתיבתו ממשיכה עד היום להיחשב דגולה, משמעותית ומרתקת. מדהימות הקנאה במכריו ושאיפתו להצטיין כמוהם, לזכות בכישורים החברתיים ובכישרונות האחרים שיש להם, ולו אין, לכאורה. המשורר מבכה את עוניו: הוא “מְּעֻשָּׁר רַק בְּתִקְוָה”, שהרי מקור הפרנסה שלו נגזל ממנו, ואין לו מושג מתי ואם בכלל יוכל לשוב ולהפעיל את התיאטרון שלו.

נקודת המפנה בשיר מגיעה כשהמשורר נזכר בבן שיחו ומסביר שרק קיומו מסב לו אושר ואפילו תחושה שבזכותו הוא בעצם עשיר יותר “מִכָּל בֶּן־מֶלֶךְ”. אפילו בהתקף של “שִׂנְאָה עַצְמִית”, הוא מצליח להיזכר באושרו, בזכות האהבה שמכפרת על הייסורים וגוברת עליהם.

שלושה חודשים אחרי שגרין כתב את דברי הביקורת שלו על שייקספיר, פרסם המו”ל שלו התנצלות פומבית. אף על פי שגרין לא ציין בביקורתו במפורש את שמו של שייקספיר, החליט המו”ל לציין בהקדמה לספר שהוציא לאור כי: “מוטב היה אילו נמנע גרין מההשמצות”, והסביר שהוא עצמו נוכח בכישרונו האמנותי של המושמץ, בנועם הליכותיו וביושרה שלו.

כיום אין איש זוכר את רוברט גרין. האיש היה מן הסתם נעלם לחלוטין מהתודעה הציבורית, אלמלא תקף את שייקספיר, והביא לכך שהמשורר הנציח את כאבו בסונטה שלפנינו.

שייקספיר הפנה את הסונטות שכתב בדיבור בגוף ראשון אל שני נמענים: בסונטות הראשונות – אל גבר צעיר ויפה תואר, ובחלקו האחרון של מחזור השירים – אל אישה כהת עור ושיער.

הסונטה הזו של שייקספיר לא עמדה בחלל ריק: כשקוראים ברצף את מכלול הסונטות של שייקספיר, אפשר להבחין בסיפור ההולך ונרקם כמו ברקע: המשורר הולך ומתאהב בגבר שאליו הוא מפנה את השירים, ומתעוררים בו שלל הרגשות: קנאה, מפח נפש, התלהבות, תקוות נואשות.

זהותו של האהוב בסונטות של שייקספיר, שאהבתו היא נחמתו היחידה של הכותב, אינה ידועה בוודאות. יש הסבורים כי מדובר בוויליאם הרברט, הרוזן מפֶּמְבְּרוֹק, שהוריו העשירים שכרו את שירותיו של שייקספיר (והוא הרי נזקק לכסף!) כדי שיכתוב סונטות שישכנעו את בנם לשאת אישה ולהוליד יורש לרכושם הרב. אכן, השירים הראשונים במחזור מפצירים בגבר הצעיר, יפה התואר, להוליד בן כדי לשמר את יופיו.

חלקו האחרון של מחזור הסונטות מוקדש לאישה כהת־עור ושיער, שהדובר נכנע לפיתוייה, אך לאחר מימושם מתמלא בסלידה ואפילו בכעס.

מחזור הסונטות המלא של שייקספיר תורגם בישראל פעמים רבות: ש. שלום (1943), אפרים ברוידא (1977), עמנואל גינזבורג (1985), שמעון זנדבנק (1992), בן־ציון בן־משה (2000), אריה סתיו (2000), אבי הסנר וגַיִל הראבן (2011), זיוה שמיר (2011) ויעקב אוסטרוב (2017), והוא כנראה אחד מספרי השירה השלמים המתורגמים ביותר לעברית. את הגרסה המתורגמת שלי טרם פרסמתי במלואה, אם כי כמה מהשירים כבר עלו בבלוג “סופרת ספרים”. כמו כן התפרסם אחד מהם (סונטה 66) במוסף הספרותי של עיתון הארץ ואחד – (סונטה 20) בגיליון מספר 22 של כתב העת הספרותי הו!

כשתרגמתי את רצף הסונטות (תוך הקפדה יתרה על שמירת המשקל והחריזה, ולא רק על התוכן), חשבתי על כך שכשם שאצל שייקספיר נגלה לעין סיפור, אפשר לכתוב גם רצף של סונטות שבו יקבל הסיפור מקום מרכזי יותר. כך למשל עשה אלכסנדר פושקין ברומן־בסונטות שכתב, ייבגני אונייגין, שראה אור לראשונה ב־1825. מפעים להיווכח שעד היום, כמעט מאתיים שנה אחרי שבא לעולם, הספר עדיין קיים בתודעה: לאחרונה הועלה על בימת תיאטרון גשר עיבוד של ייבגני אונייגין, מתורגם לעברית בידי יואל נץ. קיים ליצירה תרגום מוקדם יותר, של אברהם שלונסקי.

ידוע לי רק על עוד שני רומנים־בסונטות דומים שנכתבו עד כה: The Golden Gate, ספרו הראשון של הסופר ההודי ויקרם סת’, שראה אור לראשונה ב־1986, ומקום אחר ועיר זרה של מאיה ערד, שראה אור לראשונה ב־2003.

בשנה האחרונה נשביתי גם אני בקסמן של סונטות ככלי עלילתי, וכתבתי בעזרתן את ספרי “מה קרה להגר באילת?”

עלילתו של הספר מתחילה ב־1969, על חוף ימה של אילת, והיא מסתיימת שם כעבור שלושים שנה. במרכזו של הסיפור צעירה בת עשרים, שהתגייסה לצבא כדי לנוס ולהתרחק מאביה האלים ומאמה הנרקיסיסטית המרוכזת בעצמה, ואינה מגינה על הגר ועל אחותה הקטנה. הגר משרתת כפקידה בבסיס של חיל האוויר. האם הגר תמצא את מקומה, כשתתרחק ממשפחתה? מה צופן לה העתיד?

הסיפור מלווה אותה לאורך השנים, חוצה אתה את הים התיכון – בשלב מסוים היא עוברת לגור בלונדון – עובר אתה, הרחק מביתה בחולון, את מלחמת יום כיפור, ובוחן את חייה ואת התוצאות הרות הגורל של מה שקרה לה ברגע מסוים, במהלך שירותה הצבאי, בחוף הים של אילת. הרומן מלווה דמויות נוספות, ביניהן את זאת של פיטר, שנולד בצ’כוסלובקיה ונשא את השם פטר, אבל כשהיה ילד קטן נאלץ להיפרד מהוריו ולנוס ללונדון, שם מצא מקלט מפני הנאצים. מה הלקח שפיטר לקח אתו לחיים מתוך המצוקה והניתוק מהוריו שאתם נאלץ להתמודד בגיל רך? האם הכאב ההוא יהפוך אותו לאדם מר נפש, או להפך – לדמות מיטיבה ורגישה?

בחרתי לכתוב את מה קרה להגר באילת? דווקא כך, בתוך מסגרת תובענית כל כך של סונטות מחורזות, שמשקלן קבוע ומוגדר, כי זה אִפשר לי להתמודד עם סיפור חייה הלא־קל, בלשון המעטה, של הגר. דומני שהמוזיקליות המתנגנת של הטקסט עוזרת גם לקוראים. לפער בין התוכן לצלילים יש תפקיד חשוב וכמעט בלתי נמנע. הסונטה מגינה עלינו, ומאפשרת לנו לקרוא על הגר, להזדהות אתה, לחוס עליה, ולחוש, בסופו של דבר, שיש בעולמנו גם חסד ותקווה.

הנה דוגמה לאחת הסונטות, מספר 228, ובה תיאור של עובר ברחם אמו:

הַדְּפָנוֹת מִתְקָרְבוֹת לָעֻבָּר, הַמָּקוֹם
שֶׁהָיָה מְרֻוָּח, מִצְטַמְצֵם, מִתְהַדֵּק.
עוֹלָמוֹ עוֹד עָלוּם, הוּא מֵנִיעַ אֶת כָּל
אֵיבָרָיו, כָּל דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר, כְּבוֹדֵק
אִם נוֹתָר לוֹ מֶרְחָב, עוֹלָמוֹ – נְהָמָה
הִמְהוּמִים, גִּרְגּוּרִים, פְּעִימוֹת שֶׁעוֹלוֹת;
הוּא הָיָה רַק נוֹזֵל, מְצִיאוּת שֶׁקָּדְמָה
לִתְחוּשׁוֹת אֲחֵרוֹת, חֲדָשׁוֹת בְּכֻלּוֹ
אוֹ אוּלַי לֹא בָּאוֹת מִתּוֹכוֹ – הֵן מַגָּע
עִם סְבִיבָה מִשְׁתַּנָּה וּקְרוֹבָה, שֶׁאֵינָהּ
יְדוּעָה וּמֻכֶּרֶת, אֲבָל הוּא מוּגָן
וַעֲדַיִן יָכוֹל לְנַסּוֹת. הוּא מוּנָע
מִצְּרָכִים עֲמֻקִּים לְהַרְגִּישׁ הִתְנַגְּדוּת
שֶׁל הַגּוּף הָאַחֵר (כָּךְ נִבְרֵאת גַּם בְּדִידוּת).

שני האתגרים: לתרגם את מכלול הסונטות של שייקספיר כאמור – תוך שמירה קפדנית על המשקל והחריזה (מה שחלק מקודמי לא תמיד עשו), ולכתוב רומן שלם שמורכב כולו מסונטות הפעימו אותי, והסבו לי הנאה רבה. אני מקווה שהיא עוברת גם לקוראים.

קישור לטור באתר “הספרנים – הספרייה הלאומית”

ראיון עם נועה לימונה בגלריה של עיתון הארץ: “שיריותו הופכת את ‘מה קרה להגר באילת?’ לרומן הנקרא בנשימה אחת”

קישור לכתבה בעיתון הארץ

עידו ניצן כתב על “מה קרה להגר באילת?” בעיתון ישראל היום: “רומן עם השירה”

מילדות באווירה רעילה ועד להתבגרות ולניסיונות להשתקם מריבוי המכות הקשות שניחתו עליה בחייה הקצרים • הטראומה וחוסר האונים משתלטים על דמותה של הגר, בעלילה מאתגרת המוגשת כספר שירים

החלוקה הנהוגה כיום בין סיפורת (פרוזה) לשירה לא נהגה תמיד בשדה הספרות. נהוג היה לספר עלילות שלמות ורחבות יריעה לעיתים דווקא בצורת שיר. כך, למשל, בשירה האפית העתיקה של יוון או של הודו, בשירת אנגליה בימי הביניים ואפילו ב”הקומדיה האלוהית” של דנטה אליגיירי – שכולן מגוללות עלילות, מציגות דמויות ומספרות סיפורים דווקא בצורה שירית.

עם העת החדשה הלכה והתבהרה ההפרדה בין סוגות ספרותיות פרוזאיות כמו רומן וסיפור קצר לבין שירה, שהלכה ונעשתה קצרה יותר ועלילתית פחות. אף על פי כן, גם בשנים האחרונות ניתן למצוא יצירות שחורגות מהמוסכמות ויוצאות מן הכלל, ואפילו בספרות העברית.

מי שחרג מהמוסכמה הזו כבר לפני שנים רבות והמציא צורה ספרותית ייחודית ונהדרת של “רומן בחרוזים” הוא גדול משוררי רוסיה, אלכסנדר פושקין, שהרומן המפורסם שלו “יבגני אונייגין”, שראה אור ברוסית ב־1825, נכתב כולו כרצף של כמעט 400 סונטות – שירים בעלי חריזה, משקל ומבנה מוגדר של 14 שורות (הרומן תורגם לעברית בתרגום מופתי של אברהם שלונסקי). פושקין השתמש בסונטה, צורה שירית מובהקת שהומצאה באיטליה במאה ה־13 ונקשרה במשך שנים רבות דווקא בשירי אהבה, אך הפך דווקא אותה למכשיר נפלא לכתיבת פרוזה.

אל המדף המכובד עד מאוד, אך הצר למדי, של רומנים הכתובים במבנה של סונטות הצטרף לאחרונה חבר חדש. ספרה של הסופרת, העורכת והמתרגמת עופרה עופר אורן “מה קרה להגר באילת?”, הבנוי מלא פחות מ־336 סונטות במשקל מושלם ובתבנית החריזה המזוהה עם הסונטות האנגליות של שייקספיר: 12 טורים בחריזה מסורגת ושני טורים סופיים הנחרזים זה בזה ומייצרים סיומת לכל שיר, שהיא מעין פאנץ’־ליין חותם. כדי להמחיש את הצורה של רומן סונטות, הנה למשל השיר הפותח את הרומן, הנפתח דווקא בדמות ובמקום האפורים ביותר שניתן להעלות על הדעת: עוזר לטבח בבסיס צבאי שכוח־אל באילת:

“הָרִאשׁוֹן שֶׁהִבְחִין בָּהּ הָיָה הָעוֹזֵר / לַטַּבָּח, שֶׁיָּצָא לְעַשֵּׁן קְצָת בַּחוּץ. / שְׁמוֹ הוּא שְׁלוֹמִי. כִּשְׁמוֹ – לֹא רוֹצֶה לְעוֹרֵר / שׁוּם מַחְלֹקֶת אוֹ רִיב, אִם אֵינֶנּוּ נָחוּץ. / הוּא קִלֵּף בִּשְׁתִיקָה צַיְתָנִית עֲרֵמַת / תַּפּוּחֵי אֲדָמָה שֶׁהַבּוֹס, הַסַּמָּ”ר, / כְּבָר חוֹתֵךְ לְאָרְכָּם. / כְּשֶׁהַשֶּׁמֶן לַהַט / וְנִתָּז, הוּא רָאָה שֶׁהַקִּיר מְנֻמָּר / בִּרְסִיסִים וְטִפּוֹת, שֶׁעַל שְׁלוֹמִי יֻטַּל / לְנַקּוֹת, לְהָכִין לְמִסְדַּר הַמְּפַקֵּד. / רַק סִיגַרְיָה אַחַת, כָּךְ בָּרוּר, הוּא יוּכַל / לְעַשֵּׁן בִּמְנוּחָה, הוּא בֵּינְתַיִם עוֹמֵד / וּמַשְׁקִיף נִכְחוֹ בְּעֵינַיִם בּוֹהוֹת, / לֹא חוֹשֵׁב וְגַם לֹא מְצַפֶּה לְשׁוּם אוֹת”.

מצד העלילה, הרומן מגולל את סיפורה של הגר, ילידת ראשית שנות ה־50 (ממש כמו עופר אורן עצמה), בת לזוג ניצולי שואה. רובו של הרומן מתרחש ביום גורלי אחד בחייה של הגר ב־1969, בעת שהיא משרתת בצבא כפקידת מבצעים צעירה בחיל האוויר. עד מהרה מתברר כי אכן הציר המרכזי שסביבו נסב הספר הופך להיות אותה נקודה בזמן ובמרחב, באותו יום באילת, שבו, כפי שמרמזת כותרת הרומן, התרחשו בחייה של הגר אירועים מכריעים ביותר.

עם זאת, הספר חוצה זמן ומרחב בחן ובתחכום ובהובלה בוטחת של מספרת כל־יודעת: “וְעַכְשָׁו יֵשׁ לִבְדֹּק מֶה קָרָה בֶּעָבָר”, או “וְעַכְשָׁו (לָנוּ קַל!) נְדַלֵּג עַל הַיָּם […] וּמִשָּׁם קְצָת נַדְרִים לְחוֹלוֹן”. כך, ביד אמן בוטחת ובמכחול עדין מאוד, מצליח הרומן שבליבו יום דרמטי אחד ב־1969 לפרוש את סיפור חייה של הגר מילדותה (“ילדה אין־אונים”) בסביבה משפחתית פטריארכלית, נוקשה ורעילה, ועד להתבגרותה ולניסיונותיה להשתקם מריבוי המכות הקשות שניחתו עליה בחייה הקצרים, ובפרט ממה שקרה לה באילת.

בשונה מכתיבה על מרבית ספרי השירה, במקרה של הספר המדובר קשה לדבר עליו ולהימנע מספוילרים שיקלקלו את הקריאה. עם זאת, ניתן בהחלט לומר שהרומן עוסק בשאלת האפשרות של הקורבן (ושל סביבתו) להשתקם מהפגיעה שעבר – המינית, הנפשית או הפיזית. דבר שמתחבר בזהירות לעיסוק של היצירה בחוויית הדור השני בכללותה, הן הדור השני לשואה והן הדור השני לפגיעה, שספק אם הוא יכול להשתחרר מצילה המאיים והנצחי. בתוך כך, עופר אורן מפליאה לתאר באומץ רב באחדות מן הסונטות הטוות את הרומן את לב־ליבן של הפגיעה והטראומה, ואת חוסר האונים והפסיביות שמשתלטים על דמותה של הגר.

הרומן המונומנטלי והווירטואוזי רחוק מלהסתמך על צורתו, שעלולה להיתפס כגימיק בלבד. לבד מהצורה השירית המוקפדת והעשויה היטב, ואף שהספר מתרחש במרחב ביתי קשה ורמוס וכולל מעט דמויות, הוא מצליח לגולל עלילה שואבת, ייחודית, עוצמתית ומרגשת, לעיתים עד דמעות. עלילת הספר ועוצמתה של הגר “גוברות” על צורתו, באופן כזה שעל אף הצורה השירית המובהקת, בשלב מסוים כמעט מפסיקים לשים לב שמדובר ברצף של סונטות ומרגישים כמעט כאילו מדובר בספר “רגיל” ומותח, שבו בסוף כל עמוד (כלומר בסוף כל שיר) העיניים כבר נעות מאליהן אל העמוד הבא.

ובכל זאת מדובר בספר שירים. וכמו ספר שירים טוב – ממש כפי שאחדות מן הסונטות הכלולות ב”יבגני אונייגין” של פושקין הפכו לנכסי צאן ברזל בפני עצמן, דוגמת הסונטה המתארת את ההבדלים בין אהבת הצעיר העזה שהיא כמטר אביבי ומצמיח, לאהבת הזקן הדומה לסופת סתיו הרסנית ומחריבה – גם כאן אחדות מן הסונטות שבספר הן שיר שלם לגמרי, ויש להן ערך פואטי גם במנותק מהעלילה. כך למשל במקרה של סונטה 228 בספר, המפליאה לתאר בכישרון ובחדות את חוויית העובר בתהליך ההיריון:

הַדְּפָנוֹת מִתְקָרְבוֹת לָעֻבָּר, הַמָּקוֹם / שֶׁהָיָה מְרֻוָּח, מִצְטַמְצֵם, מִתְהַדֵּק. / עוֹלָמוֹ עוֹד עָלוּם, הוּא מֵנִיעַ אֶת כָּל / אֵיבָרָיו, כָּל דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר, כְּבוֹדֵק / אִם נוֹתַר לוֹ מֶרְחַב, עוֹלָמוֹ – נְהָמָה, / הִמְהוּמִים, גִּרְגּוּרִים, פְּעִימוֹת שֶׁעוֹלוֹת; / הוּא הָיָה רַק נוֹזֵל, מְצִיאוּת שֶׁקָּדְמָה / לִתְחוּשׁוֹת אֲחֵרוֹת, חֲדָשׁוֹת בְּכֻלּוֹ / אוֹ אוּלַי לֹא בָּאוֹת מִתּוֹכוֹ – הֵן מַגָּע / עִם סְבִיבָה מִשְׁתַּנָּה וּקְרוֹבָה, שֶׁאֵינָהּ / יְדוּעָה וּמֻכֶּרֶת, אֲבָל הוּא מוּגָן / וַעֲדַיִן יָכוֹל לְנַסּוֹת. הוּא מוּנָע / מִצְרָכִים עֲמֻקִּים לְהַרְגִּישׁ הִתְנַגְּדוּת / שֶׁל הַגּוּף הָאַחֵר (כָּךְ נִבְרֵאת גַּם בְּדִידוּת). 

מה קרה להגר באילת, עופרה עופר אורן, עורך: דורי מנור.
כנרת, זמורה, דביר 2023. 363 עמ’

“מה קרה להגר באילת?” קטעי וידיאו וקול

במפגש עם גליה עוז, שנערך בספרייה העירונית ברמת גן, ב–19 בפברואר 2023

שיחה בבלוג של טלי אשר

ראיון ברדיו צפון, שנערך ב־17 בפברואר 2023 

“המילים יצטרפו ליצירת טקסט יפהפה שצומח ממעמקי הכיעור האנושי” | “הספר ‘מחוסל’ בישיבה מצמררת אחת” | “כזה עדיין לא קראתי”

תגובות מרגשות, מרעידות ממש, ממשיכות להגיע.

כך כתב (בפייסבוק) “נמר של נייר”:

קול הגר במדבר


הספר נפתח בציניות היתולית (שחלקה ניכר רק בדיעבד) כגון:

“… תֵּאָבוֹן, שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׂבִּיעַ מִיָּד.
הוּא בּוֹחֵן בִּקְפִידָה אֶת נִתְחֵי הַבָּשָׂר…”
“… אִמּוֹ…
לוּ הָיְתָה כָּאן עַכְשָׁו הִיא הָיְתָה מַבִּיטָה
בִּמְבוּכָה וְשׁוֹאֶלֶת הֵיכָן טָעֲתָה…”


הגר, הגיבורה האבודה של הסיפור, מופיעה לעיני הג’ובניקים המתוסכלים שממהרים לנצל את הזדמנות, לתפוס טרמפ על בחורה במצב מעורער, שאחר יסתבר שמפח הטייס גיבור החיל (שמרוכז בעצמו יותר מדי בשביל להיות מסוגל לראות את הבחורה השתקנית) ברחה אל הפחת – מזבלת עובדי המטבח שמיומנים בטיפול בנתחי בשר.

אבל זה רק קצה הקרחון יסתבר, כי הזוועה האמיתית כמו שאומר הביטוי השחוק מתחילה בבית.

הרומן כתוב בחרוזים שממבט ראשון עלולים להיראות כגחמה מוזרה, אבל מהר מאוד מתמצקים לצורה היחידה האפשרית לספר את הסיפור הזה, שאי אפשר ממש לספר, לגרד בפצע בלי לגעת. המגבלות שמשליטה הנוסחה הכובלת של הסונטות שתובע מהכותבת משמעת ספרטנית ששואבת כוח מעצם הריסון, איפוק שמצדו מעניק משקל לכל מילה.

והמילים יצטרפו ליצירת טקסט יפיפה שצומח ממעמקי הכיעור האנושי. שניות שניכרת גם בשם הבוטה והצעקני “מה קרה להגר באילת?” שנשמע ככותרת פרובוקטיבית והמונית של צהובון (סליחה, אתר חדשות אינטרנטי סוג ז’) ונראה כמעין פרודיה עקומה על הכותרות האלו, שמבצבצות כל פעם שעולה פרשה שמעלה שוב את השאלה “איפה טעינו?” ומלבד יצירת האקורד הצורם, הניגוד לטקסט היפיפה והרגיש, מרמזת שאולי לכל אותן פרשות מכוערות ישנם שורשים עמוקים ומכוערים הרבה יותר, ממה שנראה לעין (כי מה שקרה באילת כאמור הוא רק קצה קצהו של הסיפור).


אחר יבוא הניסיון לשרטט את ההתמודדות עם הטראומה, הניסיון לגייס אופטימיות זהירה שמסמנת בהיסוס אפשרות של החלמה, המרחק שמספיק עד שלא, השבירות שתמיד נשארת, המשך ששומר נאמנות לאכזריות החיים.

בהמשך הסיפור החרוזים והמקצב השירי פחות הכרחיים, ואולי לכן פתאום נראים מלאכותיים מעט (בייחוד לקראת הסוף שאיפשהו מפרפר במאמץ לסיים בחיוך על השפתיים), הגם שהם תמיד מאוד קריאים והספר “מחוסל” בישיבה מצמררת אחת, שבחלקה הראשון קשה לנשום (פיזית), לאט לאט משתחרר הלחץ, אם כי התחושה המעיקה מלווה את כל הקריאה, וגם בסופה הספר מסרב להרפות.


וואו

וכך כתבה אתי סרוסי, בבלוג שלה “סקירות ספרים”:

הגר נאנסה באילת. פעמיים. “רחוקה וריקה, כמו בובת סמרטוטים, נטולת הכרה ורכה”, הניחה שיעשו בה כרצונם.

“ומה היא? לא הדפה וגם לא דחפה –

אך מדוע, מדוע? כיצד הם ידעו

שאיתה יתאפשר? היא רצתה שיטעו”.

כשהגר נקלעת למשבר קיומי שדוחף אותה להיות אקטיבית, היא פונה אל האדם היחיד ש“נגע בפניה באצבע רכה”. נדמה לרגע שנושעה, אך אין מנוס מסודות העבר, מן ההכחשה ומן הכאב. כמו המחשבות שמענות אותה כשאנו מתוודעים אליה, גם העבר הוא “נחש מסוכן שחוזר ומכיש, שארסו החודר לתוכה כה מוכר, הכרחי וכמו בלתי נמנע”. מעגל הטראומה נדון להתרחב.

אבל הם לא טעו. הם זיהו שאיתה אפשר. שיוכלו אחר-כך להאשים אותה, לטעון שלא אמרה לא. כי כך הגר גדלה. בחדר שאת דלתו אסור לה לסגור. עם אב שבא אליה בלילות. לטובתה, כך הוא אומר, אך מקפיד על חשאיות מעשיו. ולא, היותו ניצול שואה אינו תירוץ ואינו הצדקה. משתפת פעולה מתוך פחד או משום ש”לכל מה שאביה יאמר תאמין, איך תדע ששקריו נהפכו לשקריה?”. עם אם שאינה רוצה לדעת. ולא, היותה מושפלת על ידי בעלה אינו תירוץ ואינו הצדקה. עם אחות צעירה שאביה יפקוד בלילות כשהגר תתגייס ותתרחק. בבית ש“הוא כמו שדה מוקשים, כמו מטווח”.

עופרה עופר אורן כתבה על הגר ועל מה שקרה לה במבנה קשיח של סונטות, מספר מדוד של שורות ושל הברות. אודה שלפני הקריאה הייתי מסויגת, כי לא ברור לי למה לשבור שורות כשאפשר לכתוב ברצף, ולמה להכנס לסד של חריזה כשאפשר ליהנות מחירות הכתיבה החופשית. ההסתיגות התפוגגה מן העמוד הראשון. נדמה שדווקא הריסון הסגנוני, והדחיסות הנובעת מן ההכרח לברור מלים, מביעים באופן מושלם את עולמה המהודק עד מחנק של הגר. אם חשבתי בבורותי שסונטה משמעה אליטיזם, רוחניות כלשהי, באה הסופרת והוכיחה כמה טעיתי. באותו עמוד ממש היא כותבת משפטים שיריים יפיפיים, מרחפים משהו, כמו

“אך בינתים נמתח את הזמן בקצוות
וניצור בו קרעים, ובהם נבקש
הסברים ואולי עדויות-עקבות”

ומיד אחריהם היא ניצבת עם שתי רגליים על הקרקע, עם משפטים “דיבוריים” כמו

“מעתה משפחתם לנפשה, שום שכן
לא יתחב את האף”

והתנועה הזו בין חוץ ופנים, בין הרהור לעובדה, בין רוחני לארצי, מוסיפה למורכבות הסיפורית ומעשירה אותה.

פעם בכמה זמן, לא לעתים קרובות, מזדמן לי לחשוב בהשתאות, “כזה עדיין לא קראתי”, ותחושת ההשתאות הזו ממלאת אותי שמחה. “מה קרה להגר באילת?” אינו סיפור שמח, כמובן, אבל החוויה הספרותית שחוויתי אתו בהחלט כן. סימנתי לעצמי תוך כדי קריאה מקומות שארצה לחזור אליהם, וכשחזרתי קראתי אותו שוב בשלמותו, באותה תחושה קשה ובאותה הנאה.

וגם הכריכה שבורה, כמו הגר, ומטרידה כמו מה שקרה להגר. האם זה חלון שנאטם? הצד האחורי של תמונה במסגרת? מה מסתתר בצד השני ומעבר לשוליים החתוכים? האם נוכל לראות את התמונה השלמה, לדעת הכל?

בגלל חשיבותו התוכנית של הספר ובגלל איכותו הספרותית אני ממליצה עליו בחום.

כנרת זמורה דביר

2023

והנה גם המלצה קצרצרה, ששודרה בגלי צה”ל, בתוכנית התרבות של יואב גינאי:

 

מסה של פרופ’ זיוה שמיר, על “מה קרה להגר באילת?”: ספר לא שגרתי המצית בך סקרנות ומעורר בך את האמונה בכוחה המאגי של השירה

על עופרה עופר אורן / מה קרה להגר באילת?, ערך: דורי מנור, הוצאת כנרת, זמורה, דביר, מודיעין 2023, 363 עמודים.

בכל שנה מגיעים אל שולחני עשרות רבות של קובצי שירה, ורבים מהם – לא נעים להודות – משאירים אותי אדישה למדיי. יש הטוענים שירידתה של השירה התחילה ברגע שהיא נעשתה פוליטית ופלשה לטריטוריה לא לה, ויש הטוענים שההפך הוא הנכון – דהיינו, שהשירה אינה ציבורית די הצורך ומתמקדת יתר על המידה בנושאים אישיים טריוויאליים שאינם מעשירים את הקורא בתובנות כלשהן. האחרונים טוענים שאפשר שהכתיבה מֵקלה על אחדים מִכּותביה ומשחררת אותם מן התעוקה הרובצת עליהם, אך לא תמיד קוראיו מעוניינים להשתתף בתהליך התרפויטי העובר על המחבר שהחליט לחשוף את המתחולל בנפשו קֳבל עם ועולם.

יש הטוענים שהשירה בעשורים האחרונים אֶליטיסטית מדיי, ויש הטוענים שלהפך: שהמשוררים בני-ימינו אינם משכילים או חכמים יותר מהאדם הממוצע, ועל כן אין לציבור הרחב מה ללמוד מהם. גם שליטתם בכלי אמנותם (דהיינו, במשלבי השפה, בריתמוס, בחריזה וכד’) אינה מרשימה במיוחד. גם יכולתם “להתכתב” עם מקורותיה הרבים של הספרות החדשה (מהתנ”ך ועד ימינו) הולכת ונעשית דלה ודלילה משנה לשנה.

אכן, רוב משוררי זמננו שכחו מזמן את המלצת חז”ל לפיה “אֵין סַכִּין מִתְחַדֶּדֶת אֶלָּא בְּיָרֵךְ שֶׁל חֲבֵרְתָּה, כָּךְ אֵין תַּלְמִיד-חָכָם מִתְחַדֵּד אֶלָּא בַּחֲבֵרוֹ” (בראשית רבה, פרשה סט, סימן ב’). לא אחת ספרוני השירה היוצאים כפטריות אחר הגשם הם פרי עטם של סופרים שתיבת התהודה שלהם ריקה מהֵדי הדורות הקודמים. הם אינם יודעים במי הם מורדים ואת מי הם ממשיכים. לצִדם פועלת אמנם קבוצה לא קטנה של משוררי אמת הנהנית מכשרונם של חבריה ומ”אור הכוכבים” (קרי, מיוּקרתה של השירה בדורות הקודמים). כך נוצר הרושם כאילו לא נשחק מעמדה של השירה, אבל למען האמת היא נתונה בסכנה הולכת וגוברת.

ולפתע נוחת על שולחנך ספר כמו “מה קרה להגר באילת?” שהוא תופעה שטרם ראיתי כמוה בשירה העברית החדשה. מדובר ברומן שלם המורכב מ-336 סונטים – ספר לא שגרתי המצית בך סקרנות ומעורר בך את האמונה בכוחה המאגי של השירה. דומה שרק בשירה אפשר להשאיר בסיפור פערים כה רבים ולהותיר כל כך הרבה ליד הדמיון, מבלי לתסכל את הקורא. כתיבה על אותם נושאים עצמם בדרך פרוזאית או דרמטית הייתה מסכנת את הספר, ו”מגשימה” בו את צִדו הרוחני. נכון עשתה עופרה עופר כשבחרה בצורה שעדיין לא נוסתה בשירה העברית: רומן העשוי כולו שירי זה”ב, שכל אחד מהם מסתיים בשורות המחץ של צמד השורות האחרון.

הסונט הוא אחד הז’אנרים עם התביעות הפרוזודיות המחמירות ביותר, ואף-על-פי שהוא כובל את המחבֵּר, ואולי דווקא משום שהוא כובל אותו, עופרה עופר מצאה בו את החופש לומר בחופשיות את אשר הפֶּה מסרב לומר כשאין עליו שום רסן ומחסום. כשקראתי את הספר המופלא הזה, עלו בדעתי שורותיו של נתן אלתרמן על החבל הדק שבין חופש למשמעת שעליו מהלך המשורר בעת כתיבתו של שיר:

כִּי לֹא עֶבֶד הַשִּׁיר וְאַשְׁרָיו אִם פָּרַק
צִוּוּיִים וְעֵצוֹת כְּמוֹ רֶסֶן וָמֶתֶג,
אֲבָל מַה חֵרוּתוֹ? הִיא חֵרוּת הַבָּרָק
הַנִּרְצָע לְחֻקֵּי הִצְטַבְּרוּת וָמֶתַח.

אלתרמן סותר כאן כביכול את דברי רשב”ג: “אֲנִי הַשַּׂר – וְהַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד”, אך למעשה מתאר את חירות השיר כחירותו כשל עבד נרצע וכבול שיצא לחופשי, או כחירותו של מִטען חשמלי שהתפרק והיה לברק. כך או כך, אין מדובר בתופעה שהחופש שבָּהּ הוא חופש בלתי מוגבל: גם כשהשירה פורצת כביכול בלי כל גבול ומגבלה, היא עדיין כפופה לחוקים גלויים ונסתרים. דמיונו של השיר לברק רומז, כמובן גם להברקות המילוליות הכלולות בו, אך גם לפגיעתו-פגישתו הראשונה של השיר עם לב הקורא. “אהבה ממבט ראשון” נקראת בצרפתית “coup de foudre” = “מכת ברק”.

עופרה עופר מספרת את סיפורה של הגר – צעירה מחולון שמחכה ליום גיוסה כלביאת המשיח, כי בבית המשפחה הסדור והממושטר שבּוֹ מתנהלים חייה מתחוללים בלילות אירועים אפלים, המשאירים אותה נכלמת וחסרת אונים (שלוש פעמים לכל הפחות היא מתוארת בספר לאחר מעשה כ”בובת סמרטוטים”). לפעמים היא מתוארת כבובה שנשברה לשברים, כבשירה הידוע של דליה רביקוביץ “בובה ממוכנת”.

ואולם, גם מִחוץ לבית הגר פוגשת גברים שוביניסטיים, הרואים בה אובייקט ואינם מבחינים כלל בנפשה המיוסרת. היא מגיעה לאילת – אל מקום מנותק ומרוחק, שבּוֹ הֵאט הזמן את מהלכו (עמ’ 20), אך גם הגוף מנותק בו מן הנפש ומן המוח (עמ’ 57). הגר, שלמדה בבית לציית ולכפוף את ראשה, ממעטת בדיבורים, ושוכחת את הזכות הגדולה לומר “לא!”. ככלל, היא מעדיפה להתבונן בהישגים שהשיגה בחייה, ואינה שׂשׂה לדבר על ההשפלות שעברו עליה בחולון ובאילת.

שמו של המקום “אילת” ניתַן לו, כנראה, על-שם עצי האֵלה הרבים הגדלים בו וסביבו, ואכן הגר קוראת לימים לבתה “אֵלה”, אך בל נקדים את המאוחר. הגר, כפי ששמה מעיד עליה, אינה נמנית עם יושבי הקבע ועם מחפשי הקביעוּת. לאורך הספר היא נמלטת ממקום למקום, בתוך הארץ ומחוץ לארץ, וכשנדמה שסוף-סוף הגיעה אל המנוחה והנחלה, נוחתת עליה ועל בן-זוגה בשורה המאיימת על הקשר הטוב והיציב שנרקם ביניהם.

לא אחת הגר חוששת פן מתנוסס על מצחה איזו “אות”, אך סובביה אינם חשים בשום “אות” מן הסוג שגרמה לבנו של האדם הראשון לעזוב את עבודת-השדה ולצאת לדרכו הנצחית של מי שקולל בקללת הנדודים. הגר אמנם חלשה ורכה, אך בעת הצורך היא מתגלה כאישה חזקה, המסוגלת לנווט את דרכיה במִדבּר העמים (והשווּ לבריחתה של הגר המקראית מפני שרה; בראשית טז, ט).

השורש הג”ר שממנו נגזרו ה’הגירה’ וה’היג’רה’ (هجرة) הערבית מציין נדידה מן המוּכּר אל הנכרי. בהודו, בשפת אורדו, מדובר בכינוי גנאי המציין את עזיבת השבט ואת הבגידה במורשת. להגר, גיבורת ספרה של עופרה עופר, נדרש זמן רב להבין את ניגודי הטוב והרע, המותר והאסור – להכיר בזכותה לעזוב את משפחתה ואת סובביה, למצוא את מקומה בחברה ואת ההגדרה המתאימה לה.

הספר עוקב אחר חייה של הגר: כשהיא מגלה את היריונה, העלילה מואטת והקורא עוקב ביחד עם הגיבורה אחרי התפתחותו של העוּבּר, שמינוֹ ועתידו עדיין סמויים מן העין. בשלב מאוחר יותר של הרומן העלילה לפתע מואצת, והבת אֵלה גדֵלה במהירות הבזק מתינוקת לילדת-גן, לתלמידת בית-ספר ולנערה המחפשת את שורשיה ואת דרכה בחיים. נרמזות תכונות אופי העוברות בתורשה מִדור לדור, ובהן השאיפה לחשוף את הבלתי נודע והשאיפה להימלט מזוהמת החיים אל האור (שלעתים קרובות הוא מתגלה כאור כוזב ומתעתע). נרמזים גם סודות אפלים נוספים בתוך המשפחה, שבתקופתנו – תקופה שבָּהּ ניתן לגלות בוודאות באמצעות בדיקת דנ”א את זהותו של האב הביולוגי. ברקע הדברים מהדהדים סיפורים ארכיטיפיים מן המקרא ומן המיתולוגיה היוונית-רומית.

קראתי את הספר בנשימה עצורה: יש בו יסודות של מתח ושל תעלומה, יש בו דיווּח שוטף – כה שוטף עד שאין הקורא מרגיש שהוא נתון במסגרות המחייבות של המשקל (טטרמטר אנפסטי) ושל סכמת החריזה (כל סונט בנוי משלושה בתים מרובעים בחריזה מסורגת ומדוּ-טוּר – couplet – המסיים את השיר בשורות-המחץ שלו). החרוזים חלקם דקדוקיים וחלקם “נמרצים” (כמו “אם לא – תסכולו”, “שאליו – נעלב”) או לא מדויקים במתכוון (“תוך דקה – בכיכר” “שיבדוק – לבדו”). יש חרוזים השוברים את המחיצות בין שפה לשפה (“מרגיש – חנטריש”, “להחמיץ – קיץ'”, “הטייט – קולט”). הקריאה בספר שוטפת ואינה נעצרת לרגע.

על העטיפה כתב העורך דורי מנור שהספר “הוא מחזור סונטות באורך רומן מלא, שמפָרק את הטראומה על כל גווניה לפרודות קטנות של כאב, ובאמצעות מילים מדודות ושקולות מצליח להעביר עולם ומלואו”. כה מלא הוא העולם הנגלה כאן וכה מורכב עד שהייתי מייעצת בחיוך למחברת לכלול במהדורה השנייה של ספר זה, בן 363 העמודים, שני עמודים נוספים, שכֵּן ספרה הוא עגול כמו הירח במילואו וכמו השנה הקלנדרית כולה.