ארכיון תגיות: מהגרות עבודה

סטפני ג'ונס־רוג'רס, They Were Her Property, White Women as Slave Owners in the American South: מדוע נשים לבנות סברו שנגרם להן עוול

מטרתה המוצהרת של ההיסטוריונית האמריקנית פרופסור Stephanie E. Jones-Rogers, כפי שהיא מנסחת אותה בפתיחת ספרה העוסק בנשים לבנות ממדינות הדרום בארצות הברית שהחזיקו בבעלותן עבדים, היא להוכיח כי טועה מי שסבור כי גבירות לבנות דרומיות היו מעודנות ואציליות כל כך, עד שהן בעצם לא ידעו בדיוק מה קורה סביבן; ליתר דיוק – שלא היו ערות לזוועות שבהחזקת עבדים ושפחות שנחטפו באפריקה ונמכרו באמריקה במשך מאות שנים (בתחילת המאה ה־19 נאסרה אמנם מכירתם של ילידי אפריקה שנחטפו והובאו לאמריקה, אבל עד מלחמת האזרחים מותר היה להמשיך ולמכור את העבדים שכבר הובאו לאמריקה, וכמובן שגם את צאצאיהם). 

את מה שרצתה להראות היא מוכיחה די מהר, ממש בעמודים הראשונים של הספר, ובכל זאת היא ממשיכה להתעכב על הנקודה ולהראות: נשים היו מעורבות, הן יזמו, קנו, מכרו, הרעיבו, נגסו, התעללו, הרוויחו מהעבדות ונאבקו בכל כוחן נגד ביטולה.

אף על פי שהעניין המרכזי בספר מוכח מיד ובאופן חד משמעי, אי אפשר להפסיק לקרוא אותו, ועם זאת גם קשה מאוד להמשיך ולקרוא, כי הוא מביא בפנינו בדייקנות את מלוא המשמעויות וההשלכות שהיו לעבדות על חיי היומיום, של השחורים ושל הלבנים כאחת.

העבדות בספר אינה עוד מושג שמעורר תיעוב כרעיון, כי יש בו תיאור מדוקדק של הזוועה, ואנחנו מבינים משהו על איך היא נראתה בפועל. 

ומה שקוראים בו פשוט בלתי נתפס.

נתחיל בסיפור הראשון שג'ונס־רוג'רס מציגה בפנינו, סיפור קטן על ילדה לבנה בשם ליזי־אן, סיפור שמבהיר כל כך הרבה. ליזי־אן, כותבת החוקרת, למדה איך להיות בעלת עבדים, למדה שיש בה היכולת והכוח לצוות על אחרים, ושהם יצייתו לרצונותיה. היא למדה איך להיות גבירה. זה קרה בקרוליינה הצפונית, ב־1847. ליזי־אן אהבה פרחים, ואהבה לטייל בגינה עם פאני, המטפלת (השחורה) שלה. אבל יום אחד פאני הרגיזה אותה. ליזי־אן ביקשה מאביה שיקצץ לפאני את האוזניים, ויביא לה מטפלת חדשה. ליזי־אן הייתה אז בת שלוש.

ככה זה מתחיל. ופתאום מבינים את האינטימיות שהייתה בקשרים שנוצרו בין האדונים והגבירות לעבדים והשפחות, ואתה – את הכוח האינסופי, חסר הגבולות, שהיה לבעלים, לא משנה מה גילם. 

בהמשך מתארת ג'ונס־רוג'רס איך העבדים והשפחות נדרשו לקוד בפני הילדים הלבנים. אפילו בפני תינוקות שזה עתה נולדו. העמידו את העבדים בטור עורפי ופקדו עליהם לחלוף על פני העריסה ולקוד לה. לכנות את התינוק או התינוקת "אדון" ו"גברת". וכמובן – לציית להם תמיד ובכל מצב. 

לְמה אפשר לצפות מילדים שגדלו כך? שיזדעזעו כשאביהם או אמם מתעללים בשפחה, מענים אותה בנוכחותם למוות, או עד שהיא נעשית נכה? (התיאורים לא נחסכים מאתנו: למשל – איך גבירה לבנה הניחה את כיסא הנדנדה שלה על ראשה של שפחה והתנדנדה עליו במשך זמן מה, כעונש על כך שהשפחה שרפה את קצות הפשטידה, עד שנגרמה לשפחה נכות תמידית. למשל – איך אב ובנו עינו צעיר שהיה נתון לחסדיהם עינויים קשים וממושכים, עד שמת, ואז השתינו על גופתו, כל זאת בנוכחות בנות המשפחה הצעירות). 

אלה מקרים קיצוניים. אבל מה נגיד על כך שהלבנים אסרו על העבדים והשפחות שלהם להעניק לילדים שלהם שמות?  

על כך שהם האמינו שהעבדים בכלל לא רוצים להיות חופשיים, שהם נהנים ממצבם, שטוב להם בשעבודם? 

(בהקשר זה, ובסוגריים, אני מבקשת לצטט מתוך הדיסרטציה של ד"ר אירית פורת, זקנים סיעודיים ומהגרות עבודה – 'עבודת גבולות' בבית בהשראת המדינה ומוסדותיה. במחקרה שוחחה ד"ר פורת עם מטופלים זקנים ועם מהגרות העבודה, המטפלות שלהן, וכך היא כותבת: "המשפחה, המאמצת אליה את המהגרת כבת משפחה, מבקשת לראות את העובדת כמי שנהנית מן האהבה הזאת, מן המעמד שזכתה לו," וכאן היא מצטטת דברים שאמרה לה אחת המטופלות שאותן ראיינה: "האמת שאני חושבת שזה גם מה שהיא מרגישה, שהיא בת משפחה". כן, כאן, עכשיו בישראל, רוצים המעסיקים להאמין שהעובדת שלהם מרגישה אצלם "בבית". היא אמנם לא שפחה, שהרי שהותה אצל המשפחה תחומה בזמן, כשלא יהיה עוד צורך בטיפול שהיא מעניקה היא תתבקש לעזוב, ולא ישמרו אתה על קשר. לא ממש בת משפחה. אמנם לא שפחה, שהרי משלמים לה – האומנם כמידת הצדק? בתמורה לעבודה שנמשכת כל ימות השבוע, כל שעות היממה? אלה שאלות נכבדות שלא כאן המקום להשיב עליהן – אבל בכל זאת אסור לשכוח שהיא נאלצת לשהות בבית זר, עם אנשים שגם אם יש להם רצון טוב, אינם בני משפחתה…)

הגבירות הלבנות האמינו שרק בשל צבע עורן אין לשפחות שלהן רגשות כמו שיש להן עצמן, לפיכך כאשר גוזלים מאימא שחורה את התינוק שלה ומאלצים אותה לשמש מינקת לתינוק לבן של בעליה, היא לא אבלה ולא מתייסרת, "כי הם שונים".

ומה נגיד על התופעה שלפיה אילצו נשים לשמש שפחות מין (לפעמים – כדי לייצר תינוקות, שישמשו גם הם כעבדים וכשפחות, לפעמים – כדי להפיק מהנשים תועלת כספית כמקור להכנסה נוספת, ולפעמים סתם כך, להנאתו המינית של האנס), ואז האשימו אותן שהן מתירניות? 

מה נגיד על כך שנשים נהגו למכור עבדים, או את הילדים שלהם, לקרוע משפחות, לפעמים כעונש, ולפעמים סתם כך, כי היו זקוקות לשמלה חדשה ולכסף שמכירת הילד תניב? 

"כשאדלין בלייקלי הייתה בת חמש, העניק אותה האדון שלה לבתו אליזבת כמתנת חתונה. אחרי שאליזבת התמקמה בביתה החדש, היא החליטה שהילדה 'קטנה מדי ולא עוזרת לה מספיק', היא רק עוד פה להאכיל, ואין בה תועלת כלכלית. אז היא החזירה את אדלין לאביה." 

איך אפשר בכלל לדמיין מציאות ממשית שבה סיפור קטן כזה אפשרי, מתקבל על הדעת, יומיומי? 

ומה על התפיסה שלפיה מוטב ששפחות לא יורשו להשאיר אצלן את התינוקות שלהן, כי הטיפול בהם יסיח את תשומת לבן ויפריע להן למלא את חובותיהן? 

(ושוב, בסוגריים, מתוך הדיסרטציה של ד"ר אירית פורת: "אסור לזרים העובדים בישראל לקיים יחסי זוגיות ואלה המקיימים – עלולים לאבד את אשרת העבודה שלהם בשל כך. הנוהל, שגובש בשנת 2009, קבע שמהגרת עבודה שהרתה יכולה להמשיך לעבוד רק אם תשלח את התינוק לארצה בתום חופשת הלידה," והנה גם לשון החוק בעניין "שהייה ועבודה בישראל של עובדת זרה לאחר לידה").

ג'ונס־רוג'רס מקפידה מאוד להראות שהעבדות אִפשרה לנשים לבנות להיות עצמאיות כלכלית. במקרים רבים היו העבדים והשפחות רכושה האישי של האישה, שקיבלה אותו במתנה או בירושה מאביה, לפעמים היה זה כישרונה המסחרי שאפשר לה להתעשר, בזכות אותם עבדים ושפחות, ולא פעם הקפידו נשים לנתק את עושרן מרכושו של בעליהן ולא לאפשר להם גישה אליו, כדי לשמור על עצמאותן. היא מראה שוב ושוב עד כמה שיפרה העבדות את חייהן של נשים לבנות, שסירבו להישיר מבט אל הזוועות הכרוכות בה, סירבו להכיר בהן או בכלל לראות את ההחפצה ואת ההתעלמות מכך שהעבדים והשפחות הם בני אנוש. 

אבל, מראה החוקרת, העבדים והשפחות ידעו הרבה יותר מכפי שבעליהם העלו על דעתם, כפי שאפשר להיווכח מראיונות מתועדים שנערכו עם עבדים משוחררים באמצע המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, ראיונות שחלקם שימשו את ג'ונס־רוג'רס במחקרה. כך למשל ידעה ב־1844 שפחה בשם וויני כי בצוואתה ציוותה גבירתה שלאחר מותה יש לשחרר את השפחה מעבדות. וויני ידעה גם כי הצוואה הופקדה בידיו של הכומר, ולכן פנתה אל בית המשפט וביקשה שיורשיה של הגבירה ישחררו אותה. היא אפילו הציגה מכתב מהכומר, שתמך בגרסתה. 

האם אפשר להסיק מכך שהייתה לעבדים אפשרות להיעזר ברשויות החוק? להגן על עצמם מפני התעללות? ממש לא. ג'ונס־רוג'רס מראה שוב ושוב שבתי המשפט היו לגמרי מוטים, שהם פסקו תמיד בעד הלבנים, גם כשאלה התעללו או רצחו, ומצאו תמיד הסברים ונסיבות מקילות, שאיפשרו לרוצחים לחמוק מעונש כלשהו, גם כשביצעו פשעים מעוררי פלצות: "השופטים פסקו תמיד לטובתם". 

בפרק האחרון בספר מספרת ג'ונס־רוג'רס על מה שהתרחש במדינות הדרום אחרי מלחמת האזרחים. איך נהגו האדונים והגבירות הלבנים אחרי שהוכרז על שחרור כל העבדים, והם איבדו בבת אחת את כל רכושם?

היו כאלה שניסו (ובאזורים מבודדים אף הצליחו) להסתיר מהעבדים והשפחות את היותם, למעשה, אנשים חופשיים. היו גבירות שהופתעו מאוד מ"בוגדנותם" של העבדים, כי היו בטוחות שאלה יסרבו להשתחרר, וציפו אפילו שימשיכו לדאוג לצרכיהן האישיים – שפחה אחת מטפלת אחרי הרחצה בכפות הרגליים של גבירתה, ואחרת עומדת מוכנה בצד עם המגבת (התיאור לקוח מהספר!). היו גבירות שניתקו את השפחות מהילדים שלהן, בתואנה שרק הן יוכלו "לטפל" בהם, ואחרות פשוט סילקו אמהות וילדים קטנים לרחוב, בלי בגדים, בלי אוכל, שירעבו ויקפאו למוות. היו גבירות שבעקבות שחרור העבדים ירדו מנכסיהן עד כדי כך שנאלצו לחזר על הפתחים, ואפילו זכו לפעמים בחסדיהם של מי שעד לפני כמה חודשים היו משועבדים להן… רוב הגבירות התאבלו מרה על אובדן הרכוש האנושי שלהן, ולא הצליחו להבין איך נגרם להן עוול נורא כל כך. 

תמיד ידעתי שהעבדות הייתה תופעה מפלצתית. עכשיו, אחרי שקראתי את הספר, אני מבינה יותר עד כמה היא הייתה כזאת. 

 

הספר לא הופיע בעברית, את הציטוטים תרגמתי בעצמי

ד"ר אירית פורת: "זקנים סיעודיים ומהגרות עבודה – 'עבודת גבולות' בבית בהשראת המדינה ומוסדותיה"

מי מטפל כיום בישראל בזקנים סיעודיים? בשלושים השנים האחרונות הועבר כמעט כל הטיפול לידיהן של מהגרות עבודה.

אלה סועדות את ההורים, הסבים והסבתות שלנו בבתיהם, לאורך כל שעות היממה.

בשל חוק השבות, רק יהודים רשאים להגר לישראל. לכן המדיניות שקבעה המדינה מצרה את זכויותיהן של המהגרות, כעובדות וכבני אדם (זאת בניגוד לפרקטיקות הנהוגות בארצות אחרות, שם הן זוכות להגנה, באמצעות חוקי עבודה, גם במקרים שבהם משלמים להן רק שכר מינימום).

חוקרים בחנו בעבר סוגיות הנוגעות בהגנה על העובדות ובאיכות הטיפול שהן מעניקות, אבל האינטראקציה שמתקיימת בין המדיניות המוצהרת לבין מה שמתרחש בין כותלי הבתים, טרם נבחנה, שהרי טיפול אישי ואינטימי שייך כך נראה לספירה הפרטית. זאת, כמובן, טעות. יש לתת את הדעת לכך שהמדיניות הציבורית מסדירה נורמות ונהלים!

פסיקות של בית המשפט העליון החריגו בעבר את מהגרות העבודה מהגנתם של חוקי העבודה, וזאת, כך נכתב, בשל הקשיים האינהרנטיים הכרוכים בעבודתן, שלכאורה אינה דומה לכל עבודה אחרת.

בעבודת הדוקטורט שלה בוחנת ד"ר פורת את השיח שבאמצעותו מַבְנה בית המשפט את המצב שבו הוא משוחרר מההגנה על המהגרות.

לשם כך בדקה, בין השאר, את חלקם של בית המשפט העליון ושל ועדות הכנסת בהטמעת השיח המאפשר העסקה פוגענית, את התבניות הנוצרות בשיטת ההעסקה הנוכחית, את הרגשות שהיא מייצרת, ואת יחסי הכוחות בין הצדדים שהיא משקפת. כמו כן בדקה  פורת את האתיקה הטיפולית הנוצרת בשיטה הנוכחית.

אז איך משפיע ההיגיון הניאו ליברלי, המבקש "להוזיל
עלויות, להפריט שירותים ולהסיר את אחריות המדינה?"

מה אפשר לומר על הנורמליות שבה התמסדה בישראל מתכונת עבודה משעבדת?

האם קידום זכויותיה של המטפלת יפגע באיכות הטיפול, או אולי להפך, ישפר אותו, ואתו גם את תנאי חייו של הזקן הסיעודי?

מדוע נסוגה למעשה  המדינה מהמחויבות שלה כלפי החלשים שבחברה, במקרה זה – הזקנים הסיעודיים?

האם צורת הטיפול הנוכחית היא האופציה היחידה?

מה קורה למטופלים ולמטפלים הלכודים בסבך התנגשויות של אינטרסים מנוגדים לכאורה, בעקבות ההפרטה וחוסר הפיקוח של המדינה?

על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, אפשר לקרוא בעבודתה של ד"ר אירית פורת.

הנה קישור לדיסרטציה המלאה.

 

אקירה יושימורה, "ספינות טרוּפות", מי בוזז את מי ומדוע

"תארו לכם מקצוע עם כמות עובדים השקולה למספרם של כל תושבי גבעתיים שמועסקים 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 365 יום בשנה ובתנאים מינימלים", כתבה עידית לייבוביץ', רכזת תחום סיעוד בעמותת קו לעובד (עמותה שמטרתה להגן על זכויות העובדים המקופחים ביותר במשק הישראלי.) מרבית העובדים הללו – 80% – הן נשים.

הנתונים שציינה לייבוביץ' בכתבתה מאפריל 2014 מזעזעים: "חוק שעות עבודה ומנוחה" אינו חל על העובדים הללו. אם נדמה שהן יכולות להתחרט, ולשוב לארצן, מסתבר שכדי להגיע לעבוד בישראל נדרשים עובדי הסיעוד לשלם סכומי כסף גבוהים, "דמי תיווך",  לכיסי חברות כוח האדם שהביאו אותם לעבודה בישראל. רבות מעובדות הסיעוד הפונות ל"קו לעובד" מתלוננות על תנאי עבודה מחפירים, אך חוששות שמא יגורשו מהארץ בטרם שילמו את חובן ולכן נשארות וממשיכות לעבוד גם בתנאים קשים מנשוא.

מצוקתן של עובדות זרות, מרביתן נשים צעירות, גוברת כשהן נאלצות לשלוח את התינוקות הקטנים שהן יולדות בישראל אל המשפחות שבארצות המוצא. (בעבר אילץ החוק בישראל את העובדות הזרות לשלוח את התינוקות שנולדו להן כאן בחזרה לארצן, אם רצו להמשיך לעבוד. כיום נקבע נוהל חדש: אם המעסיק מוכן להמשיך להעסיק אותה ביחד עם הילד, והיא ממשיכה לשהות בביתו 24 שעות ביממה, היא רשאית להשאיר את הילד אתה. כמובן שזה כמעט לא מתאפשר). לרבות מהן כבר היו ילדים מהם נפרדו כדי שיצליחו לפרנס אותם בעבודה קשה, בארצות רחוקות.

וכך דורות שלמים של ילדים גדלים בלי אם. כשזאת תשוב לארצה, סביר להניח שתגדל בתורה את נכדיה: הוריהם, ילדיה, יאלצו גם הם לעזוב את ארצם כדי לחפש פרנסה מעבר לים. עשרות אלפי בני אדם חיים במשפחות קטועות, מיוסרות, שהעוני מאלץ אותם לוותר על הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר: הורים שילדיהם רחוקים מהם, ילדים שהוריהם אינם נוכחים בפועל בחייהם, אינם שותפים לחינוכם ולצמיחתם.

הספר ספינות טרופות של הסופר היפני אקירה יושימורה מתאר מציאות דומה, בימי הביניים, ביפן. תושבי כפר דייגים מתפרנסים בקושי רב מדיג. עוניים המחפיר של התושבים מאלץ אותם למכור את עצמם לעבדות: "בכפר השכן, מעבר להר, גר סוחר מלח שהיה גם קבלן עובדים". הסוחר משלם מראש תמורת השעבוד, ובכסף קונה המשפחה דגנים ומביאה אותם לכפר.

ספינות טרופות
הוצאת שוקן, לעברית: עינת קופר

 

אחד מאותן עבדים מבחירה הוא אביו של איסאקו בן התשע. כמו כל תושבי הכפר הקטן, בסך הכול שבעה עשר בתים, יודעים גם הילד, אמו ואחיו, חרפת רעב. עבדות של אחד מבני המשפחה היא כמעט האפשרות היחידה שיש להם להינצל.

אנשי הכפר מצטיינים בערבות הדדית. במקום הזה, שכוח האל, המרוחק, האומלל, אי אפשר להתקיים בלי שיתוף פעולה, בלי אחריות מלאה של הכלל כלפי הפרט, ולהפך.

הצורך הקיומי של תושבי הכפר ליצור חזית אחידה שבה יפעלו ביחד כנגד שאר העולם מביאה לכך שהם חוטאים בחטא איום כלפי מי שאינו שייך לקהילתם: הם מושכים אל חופם ספינות, גורמים לכך שיתנפצו על הסלעים, ואז בוזזים אותן. יש בעולמם רק "אנחנו", ולעומתנו – שאר העולם, שאפשר להתנכל לו ולחמוס אותו, כדי לשרוד. זוהי שפת הרעב, שפת הקיום הבסיסי ביותר, שבו אין שום שוליים, אין חסכונות, אין אפשרות לחכות: מי שלא ישיג אוכל היום, עכשיו, לו ולקרוביו, ימות, ובקרוב.

יופיו של הספר ספינות טרופות בכך שהוא מכניס את הקורא לתוך העולם המופשט מכל העטיפות המוכרות לקורא השבע: זוהי מלחמת הקיום שהרעב שהיא מתארת אינו תיאבון, אלא צורך ראשוני ועז: הנה למשל תיאור של איסאקו המדמיין את האורז שימצאו, כך הוא בטוח, על הספינה הנבזזת: "לבו מתמלא שמחה גדולה רק מעצם המחשבה שיזכה לטעום ממנו בקרוב. אחיו ואחותו הקטנים לא טעמו אורז מימיהם, והוא דמיין בעיני רוחו את התענוג להגיש להם דייסת אורז בפעם הראשונה. מתיקות טעמה של הדייסה תשכר אותם […] אם ינהגו בתבונה יוכל השפע הזה להספיק להם לשנתיים-שלוש. איש לא ייאלץ למכור את עצמו לעבודה […]

בספר ספינות טרופות מושת על אנשי הכפר מידי שמים עונש כבד, גורלי, בשל החטא שהם חוטאים. גם אדם רעב אינו רשאי לבזוז את זולתו, אומר הרומן.

כשאני חושבת על עובדות הסיעוד הזרות, שהמציאות בארצותיהם מאלצת אותן להינתק מילדיהן, להרחיק מהם, לחיות בגלות, כדי לפרנס אותם ולמנוע מהם חרפת רעב, כשאני חושבת על תנאי החיים הבלתי אפשריים של נשים צעירות שאין להן בררה, אלא למכור את עצמן לסוג של עבדות מודרנית, אני לא יכולה שלא לתהות מי בדיוק בוזז את מי, ומי אמור להיענש.