תגית: מגילת רות

מה הייתה בחירתה השגויה של ערפה

רק בדיעבד נודע כי היה זה רגע מכריע בתולדות עם ישראל. הסיפור נראה לכאורה אישי ופרטי מאוד: משפחה משבט יהודה, אלימלך ונעמי ושני בניהם, מחלון וכיליון, מהגרת למואב, בשל הרעב ששרר בארצה. אב המשפחה הולך לעולמו, ושני הבנים נושאים נשים מואביות, רות וערפה. כעשר שנים אחרי כן גם שני הבנים מתים, בזה אחר זה, בלי שהולידו ילדים. מה יעשו שלוש האלמנות שנשארו בגפן, ללא גבר, נטולות הגנה?

נעמי שומעת שאין עוד רעב בארצה, והיא מחליטה לשוב לשם. כלותיה מתלוות אליה, גם אחרי שהיא מפצירה בהן לוותר, להישאר בארצן ולחיות את חייהן. ברגע מסוים ערפה, מלשון עורף, נמלכת בדעתה ומחליטה לשוב על עקבותיה. הכלה האחרת, רות, דבקה בחמותה "אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין –עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי," היא מצהירה, וממשיכה עם נעמי עד בית לחם שבנחלת יהודה.

מה מצפה שם לשתיים?

נעמי מרת נפש ומיואשת. למכרות שלה מהעבר שפוגשות אותה בהתלהבות היא אומרת "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה".

אבל רות, הכלה הנאמנה, מתגלה כבעלת תושייה: היא מחליטה ללכת לשדה של קרוב משפחה עשיר, בתקווה שתמצא חן בעיניו. נעמי מעודדת אותה: "וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי." המזימה מצליחה. בעז, קרוב המשפחה העשיר, אכן מבחין בה. ואז מסבירה לה נעמי איך לפתות אותו: "וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן; אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו, וְשָׁכָבְתְּ; וְהוּא יַגִּיד לָךְ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין."

רות מצייתת. התוצאה: בעז, שהתפתה בלילה, נושא אותה לאישה. הבן שנולד לו מהאישה המואבית הוא אבי השושלת שתגיע עד דוד המלך: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד".

וכך הביאה לעולם החלטתה של רות לדבוק בנעמי את אחת הדמויות האהובות ביותר על העם היהודי לדורותיו. דמות שעד היום זוכרים אותה ושרים לה:

רות לא ידעה כמובן לאן תיקח אותה הבחירה לוותר על ההיסטוריה שלה, על עמה ועל אלוהיה, להיאחז בנעמי ולהגר אתה לארץ זרה, וגם נעמי לא יכלה לדעת שסוף טוב צפוי לשתיהן, ולא רק בממד ההיסטורי. לקראת סופה של מגילת רות נכתב על התינוק שנולד לרות שהיה לנעמי  "לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ" שיכלכל אותה בשיבתה, וכי כלתה "אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים." נעמי מאושרת לטפל בתינוק: "וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת."איזו תמונה מלבבת!

רות המואבייה פרנצ'סקו אַייֶץ

אבל מה על ערפה? מה עלה בגורלה של האישה הצעירה שבחירתה הייתה לכאורה הגיונית יותר, כי מי רוצה להיות הרפתקנית כמו רות? מי רוצה להסתכן, לעבור לארץ לא מוכרת, ענייה ומורעבת?

המשורר איציק מאנגר שכתב ביידיש, הקדיש לערפה שיר, חלק מתוך מחזור שנקרא "רות", ומביא את גרסתו לסיפור המגילה. השיר נקרא "ערפה אינה יכולה לישון", כאן בתרגומו לעברית של בנימין טנא:

עָרְפָּה יוֹשֶׁבֶת בַּלֵיל בְּחַדְרָהּ,
קוֹרֵאת הַמִּכְתָּב עוֹד וָעוֹד.
אָבִיהָ, הָאִכָּר הַזָקֵן, כּוֹתֵב.
קוֹרְאָה וְנוֹשְׁמָה עֲמֻקוֹת.

"עֶרְפַּאסְיָה בִּתִּי, הַבַּיְתָה חִזְרִי,
חוֹלָה וּזְקֵנָה הִיא הָאֵם.
קְרָאסָה הַפָּרָה הִמְלִיטָה סוֹף-סוֹף,
וְהַכֹּל בָּרוּךְ הַשֵּם.

בַּלַיְלָה הָרַג אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגַרְזֶן סְטַאשׁ,
הַטוֹחֵן שֶׁל הַכְּפָר.
עַתָּה הוּא חָבוּשׁ, בָּרוּךְ הַשֶׁם,
וְאָנוּ אוֹכְלִים לֶחֶם־צַר…

אַנְיוּסְיָה, בַּת־הַנְפָּח, חָזְרָה
מִן הָעִיר וּכְרֵסָהּ נְפוּחָה.
הָאֵם בּוֹכִיָּה, סוֹבֵא הַנַּפָח,
וּמַרְבִּיץ בְּחֵמָה שְׁפוּכָה.

וְאֵצֶל אִיצְקוֹ הַזִּ'יד, הַמּוֹזֵג,
נִפְצוּ אֶת כָּל הַשְׁמָשׁוֹת.
וְאִיצְקוֹ עַצְמוֹ וּבְנֵי־בֵיתוֹ
סַפְגוּ מַכּוֹת הָגוּנוֹת.

כֵּן, אַנְטֶק, לַבְלָר שֶׁל בֵּית־הַמִּשְׁפָּט,
עֲצָרַנִי אֶתְמוֹל וְסָח: –
שָׁמַעְתִּי, בַּעֲלָהּ שֶׁל עָרְפָּאסְיָה נִפְטַר
וְעוֹלָמָהּ עָלֶיהָ חָשַׁךְ.

אִם כֵּן תַּחְזֹר נָא הַבַּיְתָה מִיָּד
כְּתֹב לָהּ שְׁמוּכָן אֲנִי,
אִם כִּי חָיְתָה בַּתְּךָ עַם זִ'יד,
לָשֵׂאת אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא".

עָרְפָּה מְסַלֶקֶת אֶת הַמִּכְתָּב.
אַנְטֶק קוֹרֵא לָהּ לַחֲזֹר.
אוּלַי בֶּאֱמֶת, אוּלַי לְצִדּוֹ
אשֶׁר צָפוּי לָהּ וְאוֹר?

אַט־אַט קְרִבָה הִיא אֶל הַחַלּוֹן,
לִבָּה בּוֹ כֹּבֶד מוּזָר.
בֵּית־הַקְבָרוֹת נָם בְּזִיו הַלְּבָנָה
וְדֶמַע אַחֲרוֹן נִגָּר…

כדרכו, "מעביר" מאנגר את הסיפור אל עולמו ואל המציאות המוכרת לו. אצלו הוא מתרחש בפולין. ערפה השיקסע, המכונה כאן בניגון הסלאבי "עֶרְפַּאסְיָה", מתלבטת כיצד לנהוג. היא קוראת מכתב מאביה, שמנסה לפתות אותה לשוב הביתה. תוך כדי כך הוא מספר לה על חדשות הכפר – אותן התרחשויות שמוכרות היטב למאנגר: בת הנפח הרתה ללדת, איצקו, המוזג היהודי, עבר פוגרום קטן, ובכפר כבר יודעים שבתו התאלמנה. אמנם הייתה נשואה ליהודי, אבל אנטק מוכן לשאת אותה לאישה…

בשירו של מאנגר ערפה טרם החליטה, אבל כבר ברור לאן לבה נוטה. היא לא תתעלה לגבהים שאליהם תגיע אחותה. רות זוכה להיות סבתא רבתא  של מלך ישראל בזכות מסירותה המופלגת, ודווקא משום שהצטרפה לעם היהודי מבחירה, לא מלידה. ערפה תשוב אל המוכר והצפוי. בשירו של מאנגר – אל הכפר הקטן והעלוב שבו לא נראה שמחכים לה חיים מלאי השראה. היא אמנם משקיפה דומעת אל בית הקברות שם טמון בעלה, אבל בעצם כבר החליטה: היא נשארת מאחור, תרתי משמע.

מגילת רות קשורה בקשר הדוק אל חג השבועות, בין היתר מכיוון ששניהם מתרחשים בימי קציר החיטה.

רות המואבייה מאת דורה

מה היה צפוי לאלמנה ענייה ואיך הצליחה לגבור על הייאוש

חייה של נעמי אשת אלימלך נהרסו. רעב, הגירה, אלמנוּת ואחרי כל אלה היה השכול הכפול של שני בניה היחידים, שהיו כנראה צעירים כי טרם הספיקו ללדת. זהו אם כן סופה של המשפחה. האלמנה ושתי כלותיה סובלות עתה מעוני באין גברים מפרנסים. וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד יְהוָה אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם.

שתי הכלות נלוות אליה אבל היא משדלת אותן לשוב: לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ. יַעַשׂ יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. יִתֵּן יְהוָה לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ. אתן עוד צעירות. לכן יש עוד סיכוי להתחתן ולהביא משפחה, אז הישארו כאן לטובתכן. וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה. היא הייתה כנראה חמות טובה, כי קשה להן להיפרד ממנה. וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ: כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ. בניגוד להן, היא כבר לא תקים משפחה והן מציעות לה מפלט מהבדידות המחכה לה.

תשובתה, בעברית הנפלאה של ימי בית שני, היא מונולוג דיכאוני טיפוסי לא רק מבחינת האפקט אלא גם מבחינת ראיית המציאות: נעמי רואה את המצב נכונה. לאן שלא תסתכל אין לה למה לקוות, בעוד לשתי הצעירות עדיין יש. כמה נכונים אם כן דבריה:

שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי? הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים? שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ, כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ? הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ? אַל בְּנֹתַי, כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם, כִּי יָצְאָה בִי יַד יְהוָה.

איזה מענה ייתכן מול ייאוש מפוכח כזה? וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד. הצעירה בהן, ערפה אשת כליון, אכן נענית לה בתום הבכי השני, מנשקת אותה ופונה חזרה אל בית הוריה. לאלמנה יש עתה נימוק נוסף לשכנע את כלת הבכור: הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ. שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.

שתי התפרצויות הבכי היו קולה הראשון של רות. עכשיו נשמע קולה בפעם השלישית, והפעם במילים החלטיות. היא לא מנסה להתמודד עם ההיגיון הדיכאוני, כי באמת אין טעם. נעמי צודקת. תשובתה אם כן אינה מתחום ההיגיון אלא מציבה בפשטות עובדה. אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ. כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. המוות, הנוכח בכל מילה של החמות כסוף לחיי הבדידות המצפים לה, משמש בפי הכלה אמצעי רטורי, אירציונלי בעליל, נגד היגיון הייאוש. אין תקוה? אולי, אבל באין-תקוה הזה, כמו בבכי, אהיה אתך מעתה ביום ובלילה, עד המוות.

גם בחזרה ליהודה שולט קול הדיכאון. וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה: הֲזֹאת נָעֳמִי? וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן: אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה. לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיהוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי?

ושוב, הכל נכון. אי-אפשר להתווכח עם הדברים האלה. והפעם רות שותקת. כי חוסר התקווה שלה גרוע עוד יותר. בפירושים השונים למגילת רות שקראתי עד היום לא מצאתי התייחסות לצד אפל מאוד השב ונרמז לאורך המגילה. המונח בן-ימינו "הטרדה מינית" היא תיאור מעודן למה שציפה באותם ימים למהגרת בודדה המלקטת נדבות. ניבולי פה, נגיעות והצקות יהיו מעתה מנת חלקה מדי יום, ואפילו אונס. אפילו דין התורה הידוע לשמצה, המטיל על האנס "עונש" בצורת חיוב לשאת לאשה את קורבנו, אינו חל על גויה. לא במקרה מתוארים הנישואין בפי נעמי, בפתח המגילה ובסיומה, כ"מנוחה" ו"מנוח."

הן מוצאות בית בבית-לחם. ובו בפעם הרביעית נשמע קולה של הצעירה. הפעם זה הוא קול החיים: היא רעבה, ומן הסתם גם חמותה השבורה. הצעירה נענית אפוא לקריאת הגוף בשם שתיהן: וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי: אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו.

אוי ל"מציאת חן" זו! אבל הבקשה מולידה סוף-סוף מענה ענייני מפי החמות המדוכאת: לְכִי בִתִּי.

וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז. האם הספיקה רות לשמוע בבית-לחם על הקרוב הנכבד הגר כאן בעיר, או אולי דיברו עליו במשפחה עוד שם במואב, ושמא רק יד הגורל בדבר? היא יוצאת אל השדה והנה בצהריים בא בעליו נשוא-הפנים. מי היה? קשיש בעל משפחה שהיא קיוותה להיות לו פילגש להינצל מחיי העוני או שמא עדיין רווק ואפילו מושך? ברור שהיא מושכת את עיניו. וכשהוא שומע מי היא הוא מתרגש בעליל. וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי.

היא מדברת עתה בפעם החמישית. וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו: מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה? שמעתי עלייך, הוא משיב בהתרגשות. הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יְשַׁלֵּם יְהוָה פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו!

היא יודעת להקסים, לכבוש לב. אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ, וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ. מהיכן באה ההתמסרות הזאת? האם מהבטן הריקה או מהאֶרוס השב ללבלב באביב?

הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ, הוא משיב, יודע היטב כי נשים כמותה הן הפקר. כך גם הבטחתו החוזרת הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ והאזהרה הישירה לפועלים: גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ. נגיעות, הכלמות וגערות היו מנת חלקה אילולא פרש עליה הגואל את חסותו.

בערב בשובה הביתה נשמע קול חדש מפי נעמי: אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית? יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ! היא מספרת לה על בועז ונעמי מתמלאת אושר: בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים!… קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ! מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא! יש תקווה מאותו שַׁדַּי שהמר לה, לפחות לקיץ הקרוב. וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ: טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר. וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים, וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ.

ואז אחרי שמתמלא המזווה הדל וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ. וְעַתָּה, הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו, הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה. וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן, אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּ. וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין.

רות בחרה להיות עם נעמי בעריריות ובייאוש, עכשיו תהיה אתה נעמי בחיזור, בפיתוי ובתקווה. כמה יפה ששני מונחים בעברית המודרנית באו ממגילה זו:
תְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן.

חג שמח לכל גר אָפֵס תקוה בשערינו, ולקומץ הגואלים מיד צורריו.

פרופסור אבשלום אליצור.

רות המואביה גוסטב דורה