תגית: "מבחן בקדל"

קתרין דנב, קתרין פרו, "המיילדת": האם לשקרנית ומהמרת יכולה להיות השפעה חיובית?

האם אישה שקרנית, חסרת אחריות ומהמרת כפייתית, יכולה להשפיע לטובה על אישה אחראית, מסודרת, יציבה ומסורה לעבודתה?

הסרט "המיילדת" מציג תשובה חד משמעית לשאלה, ועושה זאת באופן מענג, על אף הסכמטיות שבה הוא לוקה, ולמרות כמה פגמים לוגיים ופרכות שהדעת מתקשה לשאת.

אל חייה של קלייר, אישה כבת חמישים שעובדת כמיילדת, פורץ קול מהעבר: ביאטריס, שהייתה בת הזוג של אביה, משאירה לה הודעה מוקלטת במשיבון שבביתה. קלייר, בדרכה המאופקת, נסערת מאוד, ומסכימה להיפגש עם ביאטריס, שאותה מגלמת קתרין דנב.

כידוע – העולם שוב אינו "שייך לצעירים", כדברי שירו המקסים של עלי מוהר, לפחות לא העולם של הצופים הפוקדים בימים אלה את אולמות הקולנוע, שם אפשר להבחין לא פעם ברוב גדול של ראשים עטורי שיער שיבה. (הצעירים, המטופלים בילדים קטנים, מעדיפים כנראה להישאר בבית ולצפות בסרטים שהם מורידים מהרשת. ואולי בעצם הם פוקדים את האולמות שבהם מוקרנים סרטים שאת כותבת שורות אלה אינם מעניינים…). סרטים רבים יותר ויותר עוסקים בשנים האחרונות בנושאים שמעניינים את הקהל המבוגר ("אני דניאל בלייק",  "רופא הכפר", "קמטי צחוק", אם למנות רק כמה מאלה שיצאו אל האקרנים בשנתיים האחרונות). הסרט "המיילדת" מצטרף אל הז'אנר: קתרין דנב בת השבעים וארבע מגלמת את ביאטריס, אישה מבוגרת שעתידה להיפרד בקרוב מהעולם: היא חולה מאוד, ולפני מותה היא רוצה לפגוש שוב את קלייר, בתו של האהוב שביאטריס זנחה לפני כמה עשרות שנים.

כמה משמח להיווכח שיופייה של דנב, לא הועם. כזכור, פניה שימשו ב-1985 כפניה של "מריאן", סמל החירות הלאומי של צרפת. גם כישרון המשחק של דנב לא נפגם. היא מפליאה לשחק את הדמות התוססת, הגחמנית ותאוות החיים של ביאטריס. גם קתרין פרו, המגלמת את קלייר, אינה צעירה, היא בת שישים ואחת, והיא מרגשת ונפלאה לא פחות.

משמחת במיוחד התשובה לשאלה הפמיניסטית המוכרת בשם "מבחן בקדל" הבוחן אם יש בסרט קולנוע כלשהו לפחות סצנה אחת ובה שתי נשים בעלות שם פרטי, שמשוחחות על נושא שאינו גבר. "מבחן בקדל" אינו טריוויאלי. הוא בוחן ומשקף את העולם המוצג בסרטים רבים שבהם נשים הן אובייקט. שינוי בייצוג יכול להביא בהדרגה גם לשינוי במציאות.

בסרט "המיילדת" הגברים נמצאים ברקע. הם קיימים, בדמותם של אביה ובנה של קלייר, ובהמשך גם בדמותו של המחזר שלה, אבל העניין בעיקרו הוא ביחסים בין נשים. קודם כול, מכיוון שקלייר, היא, כאמור, מיילדת. בחדר הלידה מקומו של גבר יכול להסתכם בכך שהוא מפריע לנשים ומטריד אותן בנוכחותו (כמו בעלה של אחת היולדות, שבמקום להתמסר לחוויה של לידת התינוק הוא שקוע בתיעוד ההתרחשויות), או שלכל היותר מראים לו כיצד הוא יכול לעזור בתהליך. הגיבורות הן כמובן – היולדת והמיילדת. והנס המתרחש בכל פעם שאדם חדש בא לעולם.

סצנות הלידה האותנטיות המובאות בסרט מופלאות. אי אפשר שלא יהיו. "'מרטין, הבמאי, סיפר לי שהיה לו חלום מוזר שאני מיילדת תינוק מול עיניו'," סיפרה קתרין פרו בריאיון לחדשות וואלה, והוסיפה ואמרה כי "'לכן הוא מלכתחילה רצה אותי לתפקיד, ולכן גם רצה שאעשה זאת על אמת. יש לציין שלא עשיתי את כל העבודה, אלא רק הוצאתי את התינוק מהרחם ברגע שהראש שלו כבר היה בחוץ – אבל גם זה משהו, בעיקר בהתחשב בעובדה שלא הייתי במקום כזה מאז שנולדתי, כי מעולם לא ילדתי בעצמי.'"

אבל לא רק בחדר הלידה עובר הסרט בהצלחה את "מבחן בקדל". עניינו המרכזי הוא בקשר בין שתי נשים. אמנם, לכאורה, באמצעות גבר: מי שהיה האב של האחת והאהוב של האחרת, אבל למעשה לא הוא במרכז, אלא שתיהן, והצורך האמיתי שלהן זו בזו: בשמחת החיים שהייתה להן פעם ביחד, ובאהבה שלהן, שלא עלתה יפה. אולי עכשיו תהיה להן אפשרות אחרונה לתקן את העלבון והאכזבה, למצוא את האהבה האבודה והנחוצה להן כל כך.

כאמור, יש בסרט כמה נקודות לא סבירות מבחינה הגיונית. דוגמה אחת: ביאטריס אמנם חולה אנושה, אבל מחלתה הקשה אינה מונעת ממנה לטופף בחוצות פריז, מטופחת ואלגנטית, על נעלי עקב, להגיע בכוחות עצמה, ימים אחדים אחרי ניתוח קשה מאוד שעברה, אל מאורת הימורים, ולזכות שם בכסף המאפשר לה לנהל את אורח החיים הפזרני החביב עליה. ברור שלא כך נראה ומתנהג אדם שהוא למעשה שכיב מרע.

ובכל זאת, בניגוד לדרכי, חוסר ההיגיון שבפרטים לא הטריד אותי. נסחפתי והתענגתי משתי הנשים, דאגתי לקלייר, התרגשתי מהתהליך העובר עליה ומהתגלות האהבה והחברות הנשית ההולכת ונפרשת לאורך הסרט, עד סופו, שיש בו שילוב של אופטימיות זהירה, ביחד עם צער והשלמה.

השבוע בפסטיבל הסרטים בחיפה, הסרט האיטלקי "אמה"

לפני ההקרנה הוזמן הבמאי האיטלקי, סילביו סולדיני, שגם השתתף בכתיבת התסריט ל"אמה", להציג אותו בפני הקהל. סולדיני סיפר כיצד יצר בעבר סרט תיעודי על עיוורים, אחרי שהכיר כמה כבדי ראייה והתיידד אתם, ואז החליט ליצור פיצ'ר, שיראה לקהל הצופים עד כמה עיוורים מסוגלים לתפקד ולפעול, לחיות חיים מלאים, לא פחות מאנשים רואים.

הבמאי עם המתורגמנית

מבחינתי, ההקדמה הזאת הייתה מיותרת, ופגמה בחוויית הצפייה, שכן לאורכו של הסרט חשתי שלא מדובר בסיפור עם עלילה ודמויות שמתפתחות, שמגיעות לאיזה שיא, תפנית ושינוי, אנשים בדויים שבמעשה האמנותי קורמים עור וגידים ונהפכים לדמויות שאנו נקשרים אליהם, רוצים בטובתם ודואגים להם, אלא במעין הצהרה. התחושה הייתה שלשחקנים יש תפקיד: להראות לי משהו. לשכנע אותי. להעביר את המסר. יש ז'אנר כזה בספרות, בעיקר בזאת הנכתבת לילדים, אבל גם ברומנים "רגילים": הסופר לוקח על עצמו סוגיה שראויה בעיניו ל"טיפול": למשל – מה קורה כשהורים מתגרשים. או כשנולד תינוק חדש במשפחה. או כשנאלצים לעבור דירה. הסיפור "מלמד" את הקורא איך להתמודד, מראה לו שתחושותיו מוכרות וגם מסמן לו מה לעשות עם הקשיים המתוארים. גם סופרת כמו ג'ודי פיקו נוקטת שיטה דומה: היא לוקחת "נושא": השתלות אברים, היחס לפילים, גזענות, יחסים לסביים, וכן הלאה, וסביבו רוקמת את הרומן.

"אמה" הוא לכאורה סרט על אישה עיוורת, אוסתיאופתית במקצועה, שאכן מתפקדת לעילא ולעילא במציאות, בקרב אנשים רואים. הסרט נפתח בשיחה שבה לא רואים את המשתתפים. היא מתנהלת מוזיאון המיועד לאנשים רואים. מכניסים אותם לחדר אפל לגמרי, כדי שיחוו את מה שלא-רואים חשים. אחד הדוברים, בהמשך מסתבר שזהו תיאו, פרסומאי, רואה אותה זמן מה אחרי שהם יוצאים מהמוזיאון, הוא מזהה את קולה, ואז גם מתפעל ממראהָ. היא מושכת ומסקרנת אותו. אכן, אמה יפהפייה ומעוררת הערכה ביכולתה להתנהל בעולם, חרף עיוורונה.

מכאן העלילה די צפויה. מי יופתע אם יגלה שתיאו מתאהב? שבני הזוג עוברים טלטלות ותהפוכות, קרבה, פרידה, אכזבות, הבטחות, עד הסוף הדי-ידוע-מראש?

לאורך הדרך אנחנו אכן לומדים על חייהם של עיוורים. רואים את הקשיים שלהם. מבינים איך הם פותרים אותם. את רובם. לא את כולם. לומדים להעריך את מי שמצליחים אפילו לצחוק ממצבם, ולא להתייאש.

ובכל זאת: על מי הסרט? האם הוא על אמה? לכאורה כן. עליה, על חברתה כבדת הראייה, על תלמידתה בת השמונה עשרה הזועמת על מצבה ומסרבת ללמוד איך להיות עיוורת מתפקדת (דווקא היא זאת שמשתנה לקראת הסוף, לומדת משהו, במהלך העלילה, וכתוצאה ממה שקורה לאמה). אבל במבחן בקדל "אמה" נכשל. מדובר במבחן פמיניסטי שבו בודקים אם יש בסרט סצנות שבהן לפחות שתי נשים ששמן הפרטי ידוע משוחחות ביניהן על נושא שאינו גבר… מלבד סצינה אחת, שבה אמה מנסה להפיח בתלמידתה אמון בעצמה ורצון ללמוד שיש לה סיכוי לחיות חיים מלאים, אם רק תסכים לשתף פעולה, הנשים ב"אמה" עוסקות בעיקר בתיאו. האם יחזור? האם הוא רציני? מה כוונותיו? האם נעלם? האם יש לאהבתה של אמה סיכוי?

אמה בסרט היא אובייקט, אף על פי שמעמדה מסווה היטב, כי היא עיוורת עצמאית, שחיה לבדה, שעורכת קניות, מבשלת, יוצאת לעבודה, מלמדת, מנהלת קליניקה משלה, שם היא בודקת פציינטים ומטפלת בהם. אבל למעשה היא מושא ההתייחסות של תיאו. הוא במוקד. חשוב להבין מה הוא מרגיש. מה הוא רוצה. מה הוא יצליח לעשות כדי להשתנות ולהיות מסוגל לאהוב אישה עיוורת ולחיות אתה.

עם כל זאת,  יש להודות שהסרט הצליח לעשות את מה שהבמאי רצה: להראות שעיוור "אינו חצי בן אדם", כלשון הנכים המפגינים לאחרונה בחוצות ישראל.

הסרט באתר פסטיבל הסרטים בחיפה 2017