ארכיון תגיות: מאמר תרגום

וירג’יניה וולף: “משלח יד של נשים”: מי הייתה רוח הרפאים שהפריעה לה לכתוב?

וירג’יניה וולף נשאה את הנאום “משלח יד של נשים” בפני סניף של “האגודה הלאומית לזכויות של נשים” ב-21 בינואר 1931. ביום שקדם לנאומה כתבה וולף ביומנה: “כרגע, בזמן שהתרחצתי באמבטיה, עלה בדעתי רעיון לספר חדש, שיהיה המשך לחדר משלך. כותרתו תהיה אולי ‘משלח יד של נשים’. אלוהים, איזו התרגשות!” הספר שלוש גיניאות, שראה אור ב-1938, נשא תחילה את שמו של המאמר שלפנינו.

וירג’יניה וולף גדלה במשפחה אמידה, בסביבה ויקטוריאנית. כפי שאפשר להיווכח מהמאמר, גם מנשים משכילות כמוה ציפו להמעיט מערך עצמן ולהתמקד בטיפוח הגברים הסובבים אותן. במסה חדר משלך פירטה וולף את התנאים החומריים שרק אם הם מתקיימים יכולה אישה לזכות בחופש ליצור. בספר ההמשך, שלוש גיניאות תיארה וולף את הקשיים שעמם מתמודדות נשים המבקשות להיות פעילות ולעסוק במשלח היד שבחרו בו.

וירג’יניה וולף נחשבת אחת הכותבות הפמיניסטיות החשובות הראשונות. בחדר משלך תיארה כיצד “לאורך מאות שנים עמד לרשות נשים הכוח הקסום והמתוק, שאִפשר להן לשקף את דמותו של הגבר תוך שהן מכפילות את גודלה”. בדבריה המובאים כאן (בתרגומי) אפשר לראות כיצד ביקשה לשחרר את הנשים, כדי שיוכלו להביט במראה ולראות בה את עצמן.

וירג’יניה וולף: משלח יד של נשים

כשהמזכירה שלכן הזמינה אותי לבוא, היא אמרה לי שהאגודה שלכן מטפלת בתעסוקה של נשים, והציעה שאספר לכן משהו על חוויותיי המקצועיות.

אכן, אני אישה; אכן, אני עובדת; אבל מה הן חוויותי המקצועיות? קשה לומר. המקצוע שלי הוא –  ספרות. ובמקצוע הזה יש לנשים פחות חוויות מאשר בכל מקצוע אחר, חוץ מאשר לנשים שמופיעות על הבמה. במילה “פחות” כוונתי לחוויות הייחודיות לנשים. כי לפני שנים רבות היו נשים שפרצו לי את הדרך –  פאני בארני, אלפרה בן, הרייט מרטינו, ג’יין אוסטן, ג’ורג’ אליוט –  רבות מהן מפורסמות, ורבות אחרות נשכחו ואינן מוכרות. הן היו שם לפניי, הן כבשו את הדרך ואפשרו לי לצעוד בה. לכן כרק שהתחלתי לכתוב,  המכשולים המשמעותיים שניצבו בפני היו מעטים. הכתיבה הייתה עיסוק מכובד ולא מזיק. השלווה המשפחתית לא הופרה בשל חריקותיו של העט. לא הוצגו תביעות כלפי הארנק המשפחתי. תמורת עשרה שילינג ושישה פני אפשר לקנות כמות של נייר שתספיק לכתיבת כל המחזות של שייקספיר, אם עיסוק כזה עולה על הדעת. לסופר אין צורך בפסנתרים ובדוגמניות, בפריז, וינה וברלין, באמנים ידועי שם או בפילגשים. מחירו הנמוך של נייר הכתיבה הוא כמובן הסיבה לכך שנשים כתבו והצליחו, לפני שעשו חיל גם במקצועות אחרים.

אבל אספר לכן סיפור – הוא פשוט. עליכן רק לראות בעיני רוחכן נערה יושבת בחדרה, אוחזת עט. היה עליה רק להניע את העט משמאל לימין – להתחיל לפני הצהריים, בעשר, ולסיים באחת. בסופו של דבר עלה בדעתה לעשות משהו פשוט וזול: להכניס כמה מהדפים הללו למעטפה, להדביק בול של פֶּנִי ולהטיל את המעטפה לתיבה האדומה שבקרן הרחוב. כך נעשיתי עיתונאית; מאמציי זכו לתמורה ביום הראשון של החודש הבא – יום מרהיב מבחינתי – בזכות מכתב עם צ’ק בסך פאונד, עשרה שילינג ושישה פני, שקיבלתי מהעורך. אבל כדי שתבינו עד כמה איני ראויה להיקרא אשת מקצוע, עד כמה איני מכירה את המאבקים והקשיים של חיים כאלה, עלי להודות שבמקום להוציא את הכסף שקיבלתי על לחם וחמאה, על שכר דירה, נעליים וגרביים, או כדי לפרוע את החוב אצל הקצב, הלכתי וקניתי לי חתול – חתול יפהפה, פרסי, שעד מהרה עירב אותי בוויכוחים מרים עם שכניי.

מה יותר פשוט מאשר לכתוב מאמרים, ועם ההכנסות לקנות חתולים פרסיים? אבל רגע. מאמרים צריכים לעסוק במשהו. דומני שהמאמר שלי עסק ברומן שכתב אדם מפורסם. ובזמן שכתבתי את הסקירה ההיא, גיליתי שאם אני רוצה לכתוב סקירות על ספרים, עלי להיאבק ברוח רפאים מסוימת. רוח הרפאים הייתה אישה, וכשהיטבתי יותר להכיר אותה כיניתי אותה בשמו של שיר מפורסם, “מלאכית בבית”. היא זאת שנהגה לחצוץ ביני ובין הנייר שעליו כתבתי סקירות על ספרים. היא זאת שהפריעה לי, בזבזה את זמני ועינתה אותי, עד שבסופו של דבר הרגתי אותה.

אתן, שנמנות עם בנות דור צעיר ומאושר יותר, אולי לא שמעתן עליה – ייתכן שאינכן יודעות למה כוונתי בכותרת “מלאכית בבית”. אתאר אותה בקיצור נמרץ ככל שאוכל: היא העניקה המון אהדה. היא הקסימה. לא היה בה אפילו שמץ של אנוכיות. היא הצטיינה בכל האמנויות המורכבות של חיי משפחה. היא הקריבה את עצמה על בסיס יומיומי. אם הוגש עוף, היא לקחה לעצמה את הרגל; אם נשבה רוח פרצים – היא ישבה בדרכה. בקיצור, היא הייתה כה מכוננת, עד שלא היו לה מעולם רצון או מחשבה משל עצמה. היא העדיפה להזדהות תמיד עם המחשבות והרצונות של הזולת. ומעל לכול – אין צורך שאומר – היא הייתה טהורה. הטוהר שלה היה אמור להיות יופייה העיקרי – הסומק שלה, חינה הרב. באותם ימים, ימי שלטונה האחרונים של המלכה ויקטוריה, היתה לכל בית מלאכית משלו. כשהתחלתי לכתוב פגשתי אותה מיד עם המילים הראשונות. צל כנפיה נפל על הדפים שלי; שמעתי את רשרוש החצאיות שלה בחדרי. כלומר, ברגע שלקחתי את העט כדי לסקר את הרומן שכתב אותו איש מפורסם, היא חמקה מאחוריי ולחשה: “יקירתי, את אישה צעירה. את כותבת על ספר שכתב גבר. הביעי אהדה. היי רכה; החמיאי; שקרי; השתמשי בכל הכישורים וההונאות של בנות מינך; אל תאפשרי לאיש לנחש שיש לך דעה משלך. מעל לכול – היי טהורה.” והיא ניסתה להוליך את העט שלי. אני נזכרת עכשיו במעשה אחד, שאני מקבלת עליו את האחריות, אם כי אותה אחריות מוטלת בעצם על כתפיו של אחד מאבות אבותיי המצוינים, שהוריש לי סכום כסף מסוים – נאמר, חמש מאות פאונד בשנה? – כך שלא נאלצתי להישען רק על הקסם שלי כדי להתפרנס. פניתי אל המלאכית ולפתי אותה בגרון. התאמצתי להרוג אותה. האמתלה שלי, אם עולם החוק ילכוד אותי, תהיה – שפעלתי מתוך הגנה עצמית. אלמלא הרגתי אותה, היא הייתה הורגת אותי. הייתה עוקרת את הלב מכתיבתי. כי, כפי שגיליתי ברגע שקירבתי את העט אל הדף, אי אפשר לסקר אפילו רומן אם אין לך דעה משלך, אם אינך מביעה את האמת, לדעתך, על יחסים בין בני אדם, על מוסר, ועל סקס. ועל כל הסוגיות הללו, לשיטתה של “מלאכית הבית”, נשים אינן יכולות לדון בחופשיות ובפתיחות; עליהן להקסים, עליהן לְרַצות, עליהן – אנסח זאת בבוטות – לשקר, אם ברצונן להצליח. לכן, בכל פעם שחשתי בצל כנפיה או בזוהר ההילה שלה מוטלים על הדף שלי, לקחתי את קסת הדיו והטחתי אותה במלאכית. היא מתה לגמרי, אם כי טִבְעָה הבדוי הועיל לה מאוד. הרבה יותר קשה להרוג רוח רפאים מאשר את המציאות. שוב ושוב התגנבה המלאכית וחזרה, גם כשחשבתי שכבר נפטרתי ממנה. אמנם אני מספרת לעצמי שהרגתי אותה בסופו של דבר, אבל המאבק היה קשה. הוא תבע זמן רב שמוטב היה אילו הוקדש ללימוד של כללי הדקדוק היווני, או לשיטוט בעולם, בחיפוש אחרי הרפתקאות. אבל החוויה הייתה אמיתית; היא הייתה חוויה שחייבת ליפול בחלקה של כל אישה שכתבה אי פעם. הרצח של מלאכית הבית הוא אחד מעיסוקיה של כל סופרת.

אבל אמשיך בסיפורי. המלאכית מתה. מה נותר אחריה? תוכלו לומר שרק דבר פשוט ונפוץ – אישה צעירה בחדרה, שיש לה קסת דיו. במילים אחרות, עכשיו לאחר שנפטרה מהזיוף, אותה אישה צעירה יכולה להיות רק היא עצמה. אהה. אבל מהו אותו “עצמה”? כלומר, מהי אישה? אני יכולה להבטיח לכן שאינני יודעת. אני לא מאמינה שאתן יודעות. אני לא מאמינה שמישהי יכולה לדעת, עד שהיא מתבטאת באחד מתחומי האמנות או המקצועות הפתוחים בפני הכישרונות האנושיים. זאת אחת הסיבות לכך שבאתי לכאן: הכבוד שאני רוחשת לכן, המצויות בעיצומו של תהליך שבו, באמצעות החוויות שלכן, אתם מראות לנו מהי אישה, אתן, שמעניקות לנו, באמצעות כישלונותיכן והצלחותיכן, את הידע החיוני כל כך.

אבל אמשיך בתיאור חוויותיי המקצועיות. הרווחתי פאונד ושישה פני מהסקירה הראשונה שכתבתי; ועם הכסף קניתי חתול פרסי. ואז נעשיתי שאפתנית. חתול פרסי הוא דבר נהדר, אמרתי; אבל אין די בחתול פרסי. אני זקוקה למכונית. וכך התחלתי לכתוב רומנים – כי עד כמה שזה מוזר, אנשים נותנים לך מכונית אם את מספרת להם סיפור. מוזר עוד יותר שאין בעולם שום דבר מרנין יותר מאשר לספר סיפורים. העיסוק נעים הרבה יותר מאשר כתיבה של סקירות על רומנים מפורסמים. ועם זאת, אם אציית להנחיות של המזכירה שלכן ואספר לכן על חוויותיי המקצועיות כסופרת, עלי לספר לכן על חוויה משונה שהייתה לי כמי שכותבת רומנים. כדי להבין אותה עליכן לדמיין תחילה את הלך הרוח של סופרת כזאת. אני מקווה שלא אסגיר סודות מקצועיים אם אומר כי תשוקתו העיקרית של סופר היא להיות מחוסר הכרה, ככל האפשר. עליו  להכניס את עצמו למצב של תרדמת. הוא רוצה שהחיים יימשכו ככל האפשר ברוגע ובסדירות. רוצה לראות שוב ושוב את אותן פנים, לקרוא את אותם ספרים, לעשות את אותם דברים, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, בעודו כותב, כדי ששום דבר לא יפר את האשליה שבתוכה הוא חי, כדי ששום דבר לא יפריע או יפגע בשקט של הפשפוש, המישוש, הזינוק והמרוץ, וכל התגליות הפתאומיות של אותה רוח ביישנית ואשלייתית – הדמיון. נדמה לי שכל אלה זהים אצל גברים ואצל נשים. מכל מקום, אני רוצה שתראו אותי בדמיונכם כותבת רומן כשאני שרויה בטרנס. רוצה שתדמיינו אישה צעירה יושבת עם עט בידה, ובמשך כמה דקות, למעשה – שעות, לא טובלת אותו בקסת הדיו אפילו פעם אחת. הדימוי העולה על הדעת כשאני חושבת על אותה אישה הוא של דייג ששוכב, שקוע בהרהורים, על גדת אגם עמוק, בידו מוט שהוא מחזיק מעל המים. האישה מניחה לדמיונה לשוט, בלי להיבלם ליד כל סלע וכל נקיק, בעולם השקוע כולו במעמקי ישותנו הלא מודעת. ועתה מגיעה החוויה, זאת שנפוצה לדעתי הרבה יותר בקרב סופרות מאשר בקרב סופרים: החכה חולפת בין אצבעותיה. דמיונה מיהר והרחיק לכת. הוא מצא בריכות, מעמקים, מקומות אפלים שבהם מנמנמים הדגים הכי גדולים. ואז –  התרסקות. התפוצצות. קצף ומהומה. הדמיון התנפץ על פני משהו קשה. האישה התעוררה מחלומה. היא נקלעה למצוקה עזה וקשה. אם לומר זאת בישירות: היא חשבה על משהו, משהו על הגוף, על להט התשוקות שאישה כמוה אינה יכולה להביע. גברים, ההיגיון אומר לה, יזדעזעו. המודעות למה שגברים יגידו על אישה שאומרת את האמת על להט תשוקותיה העירה אותה מתוך המצב האמנותי של חוסר מודעות. שוב אינה יכולה לכתוב. הטרנס התפוגג. דמיונה אינו יכול עוד לפעול.

אני מאמינה שזאת חוויה שכיחה מאוד בקרב סופרות – שמרנותם המוסכמת, הקיצונית, של בני המין האחר בולמת אותן. כי גם אם גברים מעניקים לעצמם לכאורה חירות רבה יותר, אני בספק אם הם מסוגלים להבין או לשלוט, בעוצמת החומרה שבה הם דנים לכף חובה חירות דומה אצל בנשים.

אלה אם כן היו שתי חוויות אמיתיות משלי. שתיים מההרפתקאות של חיי המקצועיים. את הראשונה – רצח “מלאכית הבית” – אני חושבת שפתרתי. היא מתה. אבל את השנייה – הרצון לומר את האמת על חוויותיי כגוף, אני חושבת שטרם פתרתי. ספק אם איזושהי אישה כבר פתרה אותה. המכשולים הניצבים בפניה אדירים, ועם זאת גם קשים מאוד להגדרה. במבט מבחוץ אי אפשר שלא לתהות: מה פשוט יותר לכאורה מכתיבה של ספרים? במבט מבחוץ אפשר גם לשאול במה שונים המכשולים הניצבים על דרכה של אישה מאלה הניצבים על דרכו של גבר. אני סבורה שבמבט מבפנים מצבן שונה מאוד; היא עדיין צריכה להיאבק נגד רוחות רפאים רבות; עליה להתגבר על הרבה דעות קדומות. זמן רב יחלוף לדעתי לפני שאישה תוכל לשבת ולכתוב ספר בלי שתיאלץ לשחוט איזו רוח רפאים, בלי שתתנפץ על סלע. ואם זה המצב בספרות, המקצוע החופשי ביותר מבחינתן של נשים, מה באשר למקצועות אחרים, שאליהם אתן נכנסות עכשיו לראשונה?

אלה השאלות שהייתי שואלת אתכן, אילו היה לי זמן. ואם הדגשתי את חוויותיי המקצועיות, עשיתי זאת כי אני מאמינה שגם אם צורתן שונה, הן גם שלכן. אפילו כשהנתיב פתוח להלכה – כששום דבר אינו מונע מאישה להיעשות רופאה, עורכת דין, פקידה בשירות הציבורי – אני מאמינה שרוחות רפאים ומכשולים רבים מגיחים על דרכה. אני חושבת שהדיון עליהם חשוב ובעל ערך. רק כך אפשר לחלוק את העבודה ולפתור את הקשיים. עם זאת, חייבים לדבר גם על היעדים והמטרות שלמענם אנו נאבקות, שלמענם אנחנו מנהלות את הקרבות הקשים הללו. אי אפשר לחשוב שהקרבות הללו מובנים מאליהם; יש לבחון אותם כל הזמן, ולשאול שאלות על אודותיהם. זאת העמדה שאני רואה כאן באולם הזה, מוקפת בנשים שפועלות, לראשונה בהיסטוריה בתחומים מקצועיים כה רבים, ומדובר בעניין חשוב מאין כמוהו. בתוך הבתים שלכן זכיתן בחדרים שעד כה עמדו לרשותם של גברים בלבד. אתן מסוגלות, לא בלי עבודה קשה ומאמצים רבים, לשלם את שכר הדירה. אתן מרוויחות את חמש מאות הפאונד שלכן בשנה. אבל החופש הזה הוא רק תחילת הדרך. החדר כבר שלכן, אבל הוא עדיין ריק וחשוף. יש לרהט אותו; יש לקשט אותו; יש לחלוק אותו. איך תרהטו אותו, איך תקשטו אותו? עם מי תחלקו אותו, ובאילו תנאים? אלה לדעתי שאלות שחשיבותן מכרעת. כי לראשונה בהיסטוריה אתן מסוגלות לשאול אותן; כי לראשונה, אתן יכולות להחליט בעצמכן. התשובות צריכות להיות שלכן. ברצון הייתי נשארת ומשוחחת על השאלות הללו, ועל התשובות להן, אבל לא הערב. זמני תם ועלי לסיים.

ג’ונתן סוויפט, “הצעה צנועה”: מדוע ביקש מתושבי דבלין שלא יפעלו “כמו היהודים”?

National Portrait Gallery, London e Jonathan Swift

כדי שילדי עניים באירלנד לא יהיו לנטל על הוריהם, וכדי שיועילו לחברה

חיבורו המוכר ביותר של ג’ונתן סוויפט, סטיריקן ומסאי אירי, בן למשפחה אנגלית (1745-1667),  הוא “מסעות גוליבר“, אך הוא כתב יצירות רבות אחרות, חלקן בעילום שם. אביו של סוויפט מת לפני שנולד והוא גדל אצל דודו, כבן משפחה עני וממורמר. בבגרותו היה כומר אנגליקני שנע בין אנגליה לאירלנד, והיה פעיל פוליטי. בזכות פעילותו לטובת המרד נגד אנגליה נחשב סוויפט גיבור אירי. את חיבורו הסטירי “הצעה צנועה” פרסם ב- 1729 בשם בדוי. סוויפט ביקש למחות בו כנגד העוני המחפיר ששרר באותה עת באירלנד.


דאבה רבה מתעוררת בכל מי שמשוטט בעיר הנפלאה הזאת[1] או באזורי הכפר ורואה בכל מקום – ברחובות, בדרכים, בפתחי הבקתות – את המוני הקבצניות שבעקבותיהן משתרכים שלושה, ארבעה או שישה ילדים, כולם לבושים בסמרטוטים, מקבצים נדבות ומטרידים את העוברים והשבים. במקום שהאמהות הללו יוכלו לעבוד לפרנסתן, הן נאלצות להעביר את הזמן בשוטטות ולהתחנן לאוכל למען ילדיהן התמימים, שבבגרותם יהיו שודדים, כי לא ימצאו עבודה, או שיעזבו את ארצם האהובה ויילחמו למען הטוען לכס המלוכה בספרד, או ימכרו את גופם בברבדוס.

אני סבור כי הכול מסכימים: כל הילדים הללו, החבוקים בזרועות או תלויים על הגב, אלה שנאחזים באמהות ולעתים תכופות גם באבות, הם, במצבה העגום של ארצנו, מטרד רציני מאוד; לפיכך, כל מי שימצא שיטה סבירה, זולה וקלה, שבאמצעותה יהפכו הילדים הללו לשותפים נאותים ומועילים בחבר העמים, יזכה להערכה כה רבה של הציבור, עד שיוצב פסל בדמותו, כדי לפאר את שמו של מגן האומה.

אין בדעתי להגביל את הפתרון שאציע לטיפול בילדיהן של קבצניות מוצהרות. טווח הפעולה של תוכניתי רחב הרבה יותר, והיא תכלול את כל התינוקות בני גיל מסוים, שנולדו להורים שאינם מסוגלים לפרנסם, כמו אלה שמקבצים נדבות ברחובותינו.

לאחר שהרביתי לחשוב על הסוגיה ושקלתי באופן בוגר את התוכניות השונות של קובעי המדיניות שלנו,  גיליתי שמאז ומתמיד סברתי שהם טועים מאוד בחישוביהם. אכן, אמו של תינוק שזה עתה המליטה[2] אותו יכולה להזינו בחלבה במשך שנה תמימה, ואין כמעט צורך בכל תזונה נוספת, מכל מקום, לא בסכום העולה על שני שילינג, שאותם האם עשויה בהחלט לקבל במזומן או בשיירי מזון וסמרטוטים, באמצעות עיסוקה החוקי בקבצנות. אני מציע שבדיוק בגיל שנה נתחיל לדאוג לשינוי: במקום שהתינוקות יהפכו לנטל על הוריהם או על הקהילה, ובמקום שירעבו כל חייהם ללחם או לביגוד, הם יתרמו להאכלה, ובמידה מסוימת גם להלבשתם של  אלפים רבים.

יתרון נוסף בתוכניתי: היא תמנע הפלות יזומות, ואת הנוהג המחריד, שנשים רבות מדי נוקטות, אללי, כשהן רוצחות את הילדים הממזרים שלהן ומקריבות את התינוקות האומללים, החפים מפשע, וזאת אני משער בעיקר כדי להימנע מהוצאות, ולא בשל הבושה.  מה שמעורר חמלה אפילו בלבו של האדם המפלצתי ביותר.

ההערכה היא כי בארצנו כמיליון וחצי בני אדם, שמתוכם לפי חישובי יש כמאתיים אלף זוגות שבהם הנשים ולדניות; מתוכן אחסיר שלושים אלף שמסוגלות לפרנס את ילדיהן (אם כי אני חושש שמספרן מועט יותר, עקב המצוקה הנוכחית), כך שנותרו מאה ושבעים אלף נשים ולדניות. אפחית שוב חמישים אלף, כי הנשים הללו עשויות להפיל את עובריהן, או שילדיהן ימותו בשנה הראשונה מתאונה או ממחלה.

ייוותרו לפיכך רק מאה ועשרים אלף ילדים, שנולדים כל שנה להורים עניים. השאלה אם כן היא איך הם יגדלו את הילדים הללו ואיך יפרנסו אותם? כבר אמרתי, במצב העניינים הנוכחי ובשיטות שהוצעו עד כה אין שום אפשרות לעשות זאת.

הרי לא נוכל להעסיקם במלאכת כפיים או בחקלאות. הם גם אינם יכולים לעסוק בבנייה (כוונתי מחוץ לעיר), או לעבד את האדמה: לעתים נדירות הם מסוגלים להתפרנס מגניבות עד הגיעם לגיל שש, אלא אם הם חיים במקומות שבהם קל ללמוד כיצד לעשות זאת, אם כי עלי להודות כי הם לומדים את עיקרי התורה בשלב הרבה יותר מוקדם. בה בעת, אפשר בהחלט לראות בהם מעין “משוחררים על תנאי”: אדון חשוב אחד ממחוז קאוון שמחה באוזני, הצהיר כי מעולם לא נתקל ביותר ממקרה אחד או שניים של גנבים בני פחות משש, אפילו באזורים שמיומנותם בתחום נודעת.

סוחרים מספרים לי שנער או נערה שטרם מלאו להם שתים עשרה אינם מצרך עובר לסוחר, ואפילו אחרי שהם מתבגרים, הם אינם יכולים להניב יותר משלושה פאונד, או שלושה פאונד וחצי לכל היותר, או שווה ערכם. ההורים או הממלכה אינם יכולים להפיק מהם רווח, שהרי השווי של התזונה והסמרטוטים הנדרשים להם הוא בערך פי ארבעה מערכם.

ועתה אסביר, במלוא הענווה, את הרעיון שעלה על דעתי, ואני מקווה שהוא לא יעורר שום התנגדות.

מכר אמריקני שחי בלונדון אמר לי בוודאות שפעוט בן שנה בריא ומוזן היטב, יכול להיות מעדן מזין וערב מאוד לחך, אם מאדים, צולים, אופים או מבשלים אותו. אין לי ספק שאפשר בהחלט להגישו בנזיד ירקות או בתרביך.

הנה אם כן ההצעה שאני מעלה לשיקולו דעתו של הציבור: מבין מאה ועשרים אלף הילדים שקיומם הוערך, עשרים אלף יישמרו לצורך הרבעה, ומתוכם רק רבע[3] יהיו זכרים; זאת כמות גדולה יותר מכפי שהיינו משאירים אילו דובר בכבשים, בקר או חזירים[4], והסיבה לכך היא שרק לעתים נדירות הילדים הללו נוצרים כפרי בטנם של זוגות נשואים. אלה נסיבות שפראי האדם שלנו אינם מתרשמים מהן במיוחד, לכן די בזכר אחד, שיוכל לשמש ארבע נקבות. את מאה אלף הנותרים אפשר, בגיל שנה, להציע למכירה לבני המעמד העליון ולבעלי ממון ברחבי הממלכה, ולעודד את האימהות להיניק אותם בשפע בחודש האחרון, כדי שיתעגלו וישמינו, ויהיו טובים למאכל.

ילד אחד יתאים לשתי קערות בסעודות שבהן מארחים חברים, וכשהמשפחה סועדת בגפה, הנתח הקדמי או האחורי ישמש מאכל סביר, ואם מתבלים אותו במעט פלפל או מלח, אפשר יהיה בהחלט לבשלו ביום הרביעי, במיוחד בחורף.

בדקתי ואני מעריך שילד שזה עתה נולד שוקל כחמישה ק”ג וחצי[5] ובתוך שנה, אם מניקים אותו במידה סבירה, יצמח ויגיע למשקל של כמעט 13 ק”ג.

נכון שהמעדן הזה יהיה יקר יחסית, לכן יתאים במיוחד לבעלי אדמות. אחרי שהספיקו כבר לזלול את מרבית ההורים, נראה כי הם הזכאים הראשונים לקבל גם את הילדים.

עונת הבשר של התינוקות תימשך לאורך כל השנה, אבל שפע מהם יימצא בעיקר בחודש מארס, וזמן מה לפניו ואחריו, שכן ידוע לנו מתוך כתביו של סופר רציני, רופא צרפתי בכיר[6], שילדים רבים יותר נולדים בארצות קתוליות כתשעה חודשים אחרי ארבעים ימי התענית שלפני חג הפסחא שבהם מרבים באכילת דגים. בשווקים נראה בחודש מרס שפע רב יותר מהרגיל, כי מספר התינוקות הקתוליים יגדל בארצנו פי שלושה. לכך יצטרף יתרון נוסף: כמות הקתולים בארצנו תפחת.

כבר חישבתי את עלות ההנקה של ילד עני אחד (כוונתי לילדי כל הפועלים החקלאיים, לפועלים הרגילים ולחמישית מהחקלאים), והיא תעמוד על כשני שילינג בשנה, ותכלול גם את הסמרטוטים שבהם ילבישו אותם; אני מאמין שאף ג’נטלמן לא יתרעם כאשר ייתבע לתת עשרה שילינג בתמורה לגווייה של ילד טוב ושמן, שיספק, כמו שכבר ציינתי, ארבע קערות[7] של בשר מעולה ומזין, לסעודה עם ידיד כלשהו, או עם בני המשפחה.

האדון ילמד להיות בעל אדמות טוב, יהיה מקובל יותר בקרב אריסיו, האם תרוויח שמונה שילינג נטו, ותהיה כשירה לעבודה, עד שתהרה שוב.

החסכנים (ועלי להודות שבצוק העתים אין ברירה אלא להיות כאלה), יכולים לפשוט את עורן של הגוויות. מהעור, אחרי שמעבדים אותו, אפשר לייצר כפפות מעולות לגבירות, ומגפי קיץ לאדונים.

באשר לדבלין עירנו – אפשר להקצות לשם כך בתי מטבחיים במקומות הנוחים ביותר. אין ספק שיימצאו  קצבים רבים די הצורך, אם כי אני ממליץ לקנות ילדים חיים, ולפשוט את עורם כשהם טריים, כפי שנהוג לעשות כשצולים חזירים.

אדם נכבד שאני מעריך מאוד, פטריוט מצוין, שמח לאחרונה להציע שיפור לתוכניתי. לדעתו אין ספק שאחרי שהשמידו את אוכלוסיית הצבאים בארצנו, ומאחר שמורגש מחסור בבשרם, אפשר לספק לאדונים רבים בשר של נערים ונערות בני פחות מארבע עשרה, אך לא פחות משתים עשרה. בני שני המינים במדינות רבות מורעבים בגלל האבטלה. מהם, או מהוריהם ובני משפחתם הקרובים ביותר, אם הם חיים, יש להיפטר. אמנם אני מכבד את אותו ידיד יקר ופטריוט ראוי, אבל איני יכול להסכים אתו בלב שלם, שכן ידידי האמריקני הבטיח לי שבשרם של הזכרים בדרך כלל נוקשה ורזה, כי הם מרבים לעסוק בפעילות גופנית, וטעמם אינו ערב לחך. גם אם יפטמו אותם, הבעיה לא תיפתר. באשר לנקבות, אני סבור, בענווה והכנעה, שהן יחסרו לציבור, כי הן עצמן יוכלו עד מהרה להיות ולדניות. מלבד זאת, קשה להאמין שבעלי מצפון מסוימים לא יתנגדו לזאת (אם כי, ללא הצדקה), בשל המחשבה שהעניין גובל באכזריות כלשהי. עלי להודות כי מאז ומתמיד סברתי שזאת עלולה לעורר את ההתנגדות המשמעותית ביותר לפרויקט, גם אם כוונותיו מצוינות.

כדי להצדיק את ידידי, עלי לציין שאת הרעיון קיבל מסלמנזור[8] המפורסם, יליד האי פורמוזה, שהגיע משם ללונדון לפני יותר מעשרים שנה, ובשיחה עם ידידי אמר לו שבארצו, כשמוציאים צעיר להורג,  המוציא להורג מוכר את הגווייה לבני המעמד הגבוה, כמטעם מיוחד. עוד סיפר לו שגופתה של נערה שמנמנה בת חמש עשרה, שנצלבה כי ניסתה להרעיל את הקיסר, נמכרה בשעתו בנתחים, הישר מהגרדום, לראש הממשלה של הוד מלכותו ולשרים נכבדים נוספים מחצר המלכות, תמורת ארבע מאות כתר. אכן, איני יכול להכחיש כי הממלכה לא תחסר את הנערות השמנמנות בנות עירנו, שעל אף חיסרון הכיס מסרבות להתנייד בלי כיסא אפריון שהן שוכרות, ושנוהגות להגיע לתיאטרון ולמסיבות כשהן לבושות בבגדים מתוצרת חוץ, שאינן משלמות בתמורתם.

כמה אנשים פסימיים מוטרדים מאוד ממספרם הגדול של העניים המבוגרים, החולים, הנכים; חשבתי רבות בניסיון למצוא דרך שתקל על העול הכבד הזה, המונח על כתפי האומה, אך העניין המסוים הזה אינו מטריד את מנוחתי כלל, כי ברור לגמרי שהם מתים כל יום ונרקבים מהקור, הרעב, הזוהמה והמזיקים, ושזה קורה במהירות הצפויה. באשר לפועלים הצעירים, מצבם כרגע נואש לא פחות. אין להם אפשרות להשיג עבודה, ולכן הם דועכים מתת תזונה, עד שאפילו אם ישכרו אותם לעבודה, לא יהיה להם כוח לבצעה, לפיכך המדינה, והם עצמם, לא יוטרדו עוד זמן רב מנוכחותם.

סטיתי מאוד בדברי מהנושא העיקרי, לכן אשוב אליו. סבורני כי יתרונותיה של ההצעה שהעליתי ברורים ורבים, וכך גם חשיבותם הראשונה במעלה.

קודם כול, כמו שכבר ציינתי, היא תפחית את מספר הקתולים שבכל שנה הולכים וגודשים את ארצנו, שהרי הם אלה שמרבים ביותר להתרבות, והם אויבינו המסוכנים, הנשארים כאן כדי למסור את ארצנו לטוען לכתר[9], בתקווה לנצל את היעדרם של הפרוטסטנטים הטובים הרבים שעזבו את הממלכה כדי לא לשלם מסים לכנסייה שאינם מאמינים בה.

שנית, ההצעה תעניק לתושבים העניים ביותר רכוש משל עצמם; כשיפגרו בתשלומיהם יוכלו בעלי האדמות לתפוס את אותו רכוש, שהרי את יבולי החיטה ואת הבקר כבר תפסו, ואין לתושבים הללו שום כסף מזומן.

שלישית, בעוד שאי אפשר לחשב את האחזקה של מאה אלף ילדים מגיל שנתיים ואילך בפחות מעשרה שילינג לילד לשנה, אוצר המדינה יגדל בחמישים אלף פאונד בשנה, מלבד הרווח על המזון החדש, שיעלה על שולחנם של בעלי הממון בממלכה, אלה שמצטיינים בטעמם המעודן. והכסף יישאר אצלנו, כי רק אנו נעבד את המוצר.

רביעית, לא רק שהאנשים הוולדניים ירוויחו שמונה שילינג לשנה ממכירת ילדיהם, הם גם ייפטרו מהצורך להחזיק אותם, בתום השנה הראשונה.

חמישית, גם המסבאות ירוויחו מהמאכל הזה. אין ספק כי בעליהן השקולים ישיגו את המתכונים המשובחים ביותר וישפרו אותם עד שלמות; עקב כך יזכו לביקוריהם של האדונים הנעלים ביותר, שרואים בעצמם, ובצדק, אניני טעם; טבח מיומן, שיודע איך לרצות את הסועדים שלו, ידע איך להכין מנות שיערבו לחִכם.

שישית, ההצעה תשמש תמריץ נפלא לאנשים להינשא, וכל האומות שניחנו בתבונה מעודדות זאת באמצעות פרסים, או אוכפת אותם באמצעות חוקים ועונשים. ההצעה תעצים את הדאגה והטיפול של אמהות בילדיהן, כי ידעו בוודאות שיש לתינוקות האומללים סידור לחיים, שאותו יספק הציבור, וכן תהא הכנסה השנתית להן עצמן, במקום שיהיה עליהן הנטל של הוצאות כספיות. עד מהרה נהיה עדים לכך שנשים נשואות יתחרו ביניהן על היכולת להביא אל השוק את הילד השמן ביותר. גברים יתחילו לחוש חיבה כלפי נשותיהם ההרות ללדת, חיבה דומה לזאת שהם חשים כלפי הסוסות שלהן שממליטות סייחים והפרות שממליטות עגלים, או אל החזירות לפני שהן ממליטות את השגרים שלהן. לא עוד יכו את הנשים ולא יבעטו בהן (כנהוג, לעתים מזומנות מדי(, מחשש שיפילו את עובריהן.

אפשר למנות יתרונות רבים אחרים. למשל, את התוספת של כאלף גוויות לייצוא הבקר שלנו: ההתרבות של בשר חזיר ושיפור האומנות להכנת הבייקון המשובח הנדרש כל כך במקומותינו, בעקבות השחיטה המרובה של חזירים, העולים לעתים מזומנות על שולחננו, ושאת טעמם אי אפשר להשוות עם הטעם הנפלא של ילד שמן בן שנה, שגידלו אותו כיאות, וכשהוא צלוי בשלמותו ישמש מראה מרהיב על שולחן הסעודה של ראש העיר, או באירועים ציבוריים אחרים, אבל על כך אקצר, שכן ברצוני לתמצת.

אם נניח שאלף משפחות בעיר הזאת יצרכו בקביעות בשר של תינוקות, מלבד אחרים שיאכלו אותו באירועים שמחים, במיוחד בחתונות ובהטבלות, תצרוך דבלין לפי החישוב שלי כעשרים אלף גוויות בשנה, ואת שאר שמונים האלף יצרכו בחלקי הממלכה האחרים (שם כנראה הם יימכרו יותר בזול).

לא עולה בדעתי אפילו התנגדות אחת שאפשר להעלות כנגד ההצעה, אלא אם יטענו כי יישומה יקטין את האוכלוסייה בממלכה. בכך אני מוכן בהחלט להודות, אכן, זה אחד המניעים שלי להציע אותה. אבקש מהקורא לשים לב לכך שהפתרון המוצע מיועד לממלכת אירלנד, ולא לאף ממלכה אחרת בהווה או בעבר, בשום מקום בעולם, לכן אין מה להפנות אלי רעיונות אחרים, למשל – לגבות מסים של חמישה שילינג מבעלי קרקעות נעדרים, להשתמש רק בבגדים או בריהוט הביתי שמיוצר בארצנו, לסרב לייבוא של מוצרי צריכה יוקרתיים, לא לאפשר לנשותינו לבזבז כסף רב על גנדרנות, גאוותנות, בטלנות והימורים, ללמד אנשים להיות שקולים, חסכנים וזהירים, ללמדם לאהוב את ארצם, השונה כל כך מלפלנד או מטוֹפִּינָמְבּוּ[10], לוותר על האיבות והטינות שלנו, ולא להמשיך לפעול כמו היהודים, שרצחו זה את זה ממש בזמן שעירם נפלה[11], להקפיד שלא למכור את ארצנו ואת מצפוננו ללא תמורה, ללמד את בעלי האדמות שלנו לגלות מידה כלשהי של חמלה כלפי אריסיהם, ולבסוף – להחדיר רוח של הגינות, חריצות ומיומנות ללבם של בעלי החנויות, שהרי אם כולנו נחליט לרכוש מעתה ואילך רק תוצרת מקומית, הם יתאחדו וירמו אותנו במחירים, במידות ובטיב המוצרים. מעולם לא הצליח איש לשכנעם לנהוג בהגינות, למרות כל המאמצים.

על כן אני חוזר ואומר: שאף אחד לא יציע פתרונות אחרים, לפני שיציג בפני אפילו רמז של תקווה לכך שתוכניתו תוכל להתממש.

באשר לי, מאחר שהותשתי משנים רבות שבהן הצעתי רעיונות שווא והרהורים מלאי חזון, מאחר שנואשתי לחלוטין, עלתה בדעתי, למרבה המזל, ההצעה הנוכחית, שבהיותה חדשה לחלוטין, יש בה משהו מוצק ואמיתי, היא אינה דורשת הוצאות, והטרדות שהיא תובעת מעטות. יש בכוחנו לממשה, ולכן לא נסתכן אם נתעלם מרצונותיה של אנגליה. את המוצרים הללו אי אפשר לייצא, מאחר שבשר אדם אינו נשמר זמן רב כשהוא מומלח, אם כי אני יכול בהחלט לציין שם של מדינה שתשמח לזלול את כל האומה שלנו, בלי מלח.

אחרי ככלות הכול, אין לי קשר רגשי עז כל כך להצעתי, ולא הייתי דוחה מעלי כל הצעה אחרת שתגיע מפיהם של חכמים, ושתהיה לא פחות זולה, חפה מפשע, קלה ויעילה. אבל לפני שנקדם תוכנית אחרת ושונה מזאת שלי, לפני שנציע רעיון משופר כלשהו, אני מבקש מהכותב או הכותבים להביא בחשבון, באופן בוגר, שתי נקודות: קודם כול, איך יוכלו, במצב העניינים הנוכחי, למצוא מזון וביגוד למאה אלף פיות חסרי תועלת, ושנית, עליהם לזכור כי אם נרצה להאכיל את מיליון היצורים האנושיים החיים ברחבי הממלכה, ייווצר חוב של שני מיליון פאונד, שיתווסף אל מי שמשלח ידם הוא קיבוץ נדבות, אל המוני האיכרים, אל הפועלים והאיכרים ואל נשותיהם וילדיהם, שכולם, למעשה פועלים כמקבצי נדבות. אני תובע מהפוליטיקאים שההצעה שלי מעוררת בהם מורת רוח, שיואילו להעז ולנסות להשיב לי. עליהם לשאול תחילה את הוריהם של אותם בני תמותה אם לא היו שמחים אילו מכרו אותם למאכל בהיותם בני שנה, כפי שאני מציע, ובכך מנעו מהם שרשרת אינסופית של פורענויות שחוו מבעלי קרקעות דכאניים, בשל חוסר היכולת שלהם לשלם את שכר הדירה, באין להם כסף או עבודה, בשל המחסור באוכל, בהיותם מחוסרי בית ונטולי בגדים שיגנו עליהם מפני פגעי מזג האוויר, ובאין כל תקווה לכך שתהיה אי פעם הקלה מהמצוקות הללו, להם ולצאצאיהם.

אני מכריז בזאת, מעומק לבי, שאין לי שום אינטרס אישי בניסיון לקדם את הצעתי. אין לי שום מניע, מלבד טובתה של ארצי, אם נקדם את המסחר, נפרנס את ילדינו, נקל על העניים, ונסב עונג לעשירים. אני אישית לא ארוויח מכך כי לי אין תינוקות, הצעירים ביותר הם בני תשע, ואשתי עברה את גיל הפריון.

 

 

[1] דבלין

[2] המילה הבוטה מופיעה במקור

[3] כלומר: על כל בן יהיו שלוש בנות

[4] אי ההתאמה המספרית בין הרעיון המוזכר לעיל, לפיו “רבע יהיו זכרים”, מופיעה במקור

[5] סוויפט מגזים בכוונה במשקלו המשוער של היילוד

[6] הכוונה לפרנסואה רַבּלֶה

[7] לפני כן – שתיים, אי ההתאמה – במקור

[8] הכוונה ל-George Psalmanazar, נוכל שטען שמוצאו מפורמוזה, שפרסם ב-1704 ספר על ההיסטוריה והגיאוגרפיה של פורמוזה, ובו תיאורי הפולחן הדתי שכלל העלאת קורבנות אדם.

[9] ג’יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט, בנו של המלך הקתולי המודח, ג’יימס השני.

[10] מחוז בברזיל.

[11] הכוונה למלחמת האחים שהשתוללה בירושלים בימים שקדמו למצור הרומאי ולחורבן בית שני.

Jonathan Swift: A Modest Proposal

ד”ה לורנס, “תנו להן דפוסים”: איך לפתור את בעייתן העיקרית של נשים?

ד”ה לורנס (1930-1885)  נודע בעיקר בזכות ספרו  מאהבה של ליידי צ’אטרלי, שבמשך שנים היה שנוי במחלוקת, בשל התיאורים המפורשים הכלולים בו. יש מי שראו בהם פורנוגרפיה, ואפילו פנו לבית המשפט בתביעה לאסור על הוצאת פינגווין להוציא מהדורה לא מצונזרת של הרומן. חבר המושבעים פסק שמדובר ביצירת אמנות לגיטימית.

על הבעייתיות האמיתית בספרו של לורנס (ובעמדות שהביע בו) לא דובר בבית המשפט. מאהבה של ליידי צ’טרלי הוא תיאור מזעזע למדי של נקודת מבט גברית אנוכית ומיזוגנית, באצטלה של גבר שאמור לאהוב נשים. מלורס, גיבור הרומן, משוכנע שרוב הנשים אינן מעוניינות באמת בקשר מיני, שהן רוצות בגבר, אבל לא במגע הגופני אתו. בת הזוג האידיאלית מבחינתו היא מי שאינה זזה בשעת המשגל, מסתפקת בהנאתו של הגבר, ומתענגת עליה. נשים מאושרות, לדעתו של מלורס, ומן הסתם גם לדעתו של מי שיצר אותו, הן אלה שנכנעות לגבר, כי אין להן צרכים משל עצמן.

לורנס האמין שהוא אוהב נשים. הוא הרבה לפאר אותן בדבריו, היה קשור מאוד לאמו, והיה נשוי במשך 16 שנים לפרידה פון ריכטהופן, שעזבה את בעלה הפרופסור ואת ילדיהם, כדי לברוח אתו מאנגליה, ולהינשא לו.

במאמר שלפנינו (בתרגומי) אפשר להיווכח בשניות שיש בהשקפותיו של ד”ה על נשים. האם העריץ אותן, או שהיה מיזוגן סמוי?

  “תנו להן דפוסים”, ד”ה לורנס

 בעייתן העיקרית של נשים היא הצורך התמידי שלהן להתאים את עצמן לתיאוריות שגברים מחזיקים על נשים. כך הן נוהגות מאז ומתמיד. העצמיות שאישה שומרת עליה היא תמיד זאת שבה רוצה הגבר מהסוג שהאישה מעדיפה. אישה נעשית היסטרית אם אינה יודעת בדיוק באיזה דפוס לנקוט, לאיזה דימוי גברי להתאים את עצמה.

יש כמובן גברים רבים בעולם, ובה במידה יש גם תיאוריות גבריות רבות על מה נשים צריכות להיות. אבל גברים נוהים אחרי טיפוס, והטיפוס, לא האדם הפרטי, הוא זה שיוצר את התיאוריה, במילים אחרות – את האישה “האידיאלית”.

הרומאים, אותם בני אצולה רודפי בצע, הביאו לעולם את התיאוריה על המטרונית האידיאלית, שתאמה מאוד את תשוקתם לצבור רכוש. “ראוי שרעייתו של הקיסר תתעלה מעל כל חשד שהוא.” רעייתו של הקיסר אכן התעלתה בטובה מעל כל חשד, גם אם הקיסר עצמו בהחלט לא עמד באותם סטנדרטים. בתקופה מאוחרת יותר אדונים כמו נירון הביאו לעולם את התיאוריה על האישה המתירנית, עד לבשלב שבו התחילו הגבירות להיות מתירניות ביחסיהן עם כל מאן דהוא. דנטה הגיע עם ביאטריס החסודה, זאת שאין לגעת בה, וביאטריסות חסודות שאין לגעת בהן החלו לפסוע בחשיבות עצמית, לאורך מאות השנים. הרנסנס גילה את האישה המלומדת, ונשים מלומדות הזדמזמו להן במתינות לתוך עולם השירה והפרוזה. דיקנס המציא את הרעיה-ילדה, ומאז החלו רעיות-ילדות לנהור בכל מקום. הוא דלה גם את גרסתו לביאטריס החסודה: אגנס החסודה, שאותה אפשר בכל זאת לשאת לאישה. ג’ורג’ אליוט חיקתה את אותו דפוס, שזכה לאישור. האישה האצילה, בת הזוג הטהורה, האם המסורה, שלטה בזירה, ואותה העבידו בפרך. כאלה היו אמהותינו האומללות, ואנו, גברים צעירים שדי חששו מאמהותינו האצילות, נטינו לפנות אל הרעיה-ילדה. לא היינו יצירתיים במיוחד. ידענו רק שהרעיה-ילדה חייבת להיות יצור קטן עם תכונות נעריות – זה היה הנופך שאנחנו הוספנו לדפוס. שהרי אין ספק: גברים צעירים חוששים מפני אישה אמיתית. היא מסוכנת מדי. היא מרושלת מדי, כמו למשל דורה של דוד[1]. לא, מוטב שתהיה יצור קטן ונערי. כך נחוש בטוחים יותר. לפיכך – היא יצור קטן ונערי.

יש, כמובן, גם טיפוסים אחרים. גברים מוכשרים מייצרים אידיאל של האישה רבת היכולות. רופאים מייצרים את האחות המוכשרת. אנשי עסקים יוצרים את המזכירה המוכשרת. וכך מתקבלים כל הסוגים. אפשר אפילו לייצר בנשים את תחושת הכבוד הגברית (תהא אותה תחושה מסתורית מאוד אשר תהא), אם רוצים בכך.

וישנו גם האידיאל הגברי הסודי הנצחי – זה של היצאנית. נשים רבות מממשות את הרעיון, רק משום שהגברים רוצים בו.

וכך, אישה מסכנה, הגורל נפטר ממנה. לא משום שאין לה דעה משלה. יש לה הכול, כמו לגבר. ההבדל היחיד ביניהם, שהיא מבקשת דפוס. תן לי דפוס לפעול על פיו! זועקת תמיד האישה. אלא אם, כמובן, כבר בחרה את הדפוס בשלב מוקדם יחסית בחייה, ואז תצהיר שהיא לגמרי עצמה, ותאמר שאף דעה על נשים שיש לגבר כלשהו לא תוכל להשפיע עליה.

הטרגדיה האמיתית אינה נובעת מכך שנשים מבקשות, וחייבות לבקש, לאמץ לעצמן דפוס של נשיות. הטרגדיה גם אינה נובעת מכך שגברים מעניקים להן דפוסים מתועבים כאלה: רעיה-ילדה, ילדות שנראות כמו נער, מזכירות מושלמות, רעיות אציליות, אמהות שמקריבות את עצמן, נשים טהורות שמביאות לעולם ילדים בבתוליהן הצוננים, יצאניות שרק משפילות את עצמן, כדי לרצות את הגברים, כלומר – כל הדפוסים הנוראיים של נשיות שגברים מספקים לנשים; דפוסים שסוטים מדרך האנושיות השלמה, האמיתית והטבעית. גבר מוכן לקבל אישה כשווה לו, כגבר בחצאית, כמלאכית, כשטן, כפני-נער, כמכונה, כמכשיר, כשדיים, כרחם, כזוג רגליים, כמשרתת, כאנציקלופדיה, אידיאלית או נלוזה; רק כאדם, כיצור אנושי אמיתי מהמין הנשי, הוא לא מוכן לקבל אותה.

ונשים אוהבות כמובן לממש דפוסים מוזרים, דפוסים משונים, ומוטב – יוצאי דופן ככל האפשר. מה יכול להיות מוזר יותר מאשר הדפוס הנוכחי של נערה שנראית כמו תלמיד בפנימיית איטון לנערים, כזאת שגון עורה חיוור כמו פרח? כמה מוזר. ונשים מממשות את הדפוס, רק מכיוון שהוא משונה. מה יכול להיות מבעית ואימתני יותר מאשר הדפוס של פני-נער? בכל זאת, נערות מאמצות אותו בלהיטות.

אבל שורשה האמיתי של הטרגדיה אינו בכך. לעתים תכופות ולמרבה האבסורד, כמו אצל דנטה וביאטריס, התועבה הלא אנושית של הדפוס – שהרי ביאטריס נאלצה להישאר כל חייה חסודה, בלי שמישהו ייגע בה, בהתאם לדפוס של דנטה, בשעה שלדנטה היו רעייה וילדים שחיו להם בבית בנוחות – הרע מכול, אינו טמון אפילו בכך. הרע מכול נובע מכך שברגע שאישה מממשת באמת את הדפוס שהתווה לה הגבר, הגבר מפסיק לחבב אותה. לאחר שנוצרה נערה הנראית כמו תלמיד באיטון, נערים סולדים מפניה, בחשאי. הם אלה שגרמו להיווצרותה, והם אלה שמתעבים אותה, ונחרדים מפניה בסתר לבם.

כשמדובר בנישואים, הדפוס מתפרק. הנער נושא לאישה את הנערה שנראית כמו תלמיד באיטון, ועד מהרה מתחיל לשנוא את הטיפוס. במחשבותיו הוא מתחיל מיד להשתעשע בבולמוס עם טיפוסים אחרים. בנשים שהן אגנס אצילה או ביאטריס, שהן דורה הנאחזת, שהן filles de joie [2] איומות. הוא נקלע לסחרחורת פרועה של בלבול. בכל פעם שהאישה האומללה מנסה לממש דפוס כלשהו, הגבר מייחל לדפוס שונה. כך נראים חיי הנישואים המודרניים.

האישה המודרנית אינה שוטה, בניגוד לגבר המודרני. נראה לי שאפשר לנסח את הדברים בדרך אחת בלבד: הגבר המודרני הוא שוטה, והגבר המודרני הצעיר הוא שוטה גדול. הוא פוגע בנשים שלו הרבה יותר מכל קודמיו, כי אין לו מושג מה הוא רוצה שהיא תהיה. אנו עדים כיום לשינויים בדפוסי הנשיות, שמחליפים זה את זה במהירות מטורפת, כי לגברים הצעירים אין מושג מה הם רוצים. ייתכן שבעוד שנתיים נשים ילבשו קרינולינות – הרי לכם דפוס! – או עדיי חרוזים, כמו הכושיות העירומות במרכז אפריקה, או שאולי יענדו כלי נשק מנחושת, או את מדי משמר הסוסים. הן יכולות להיות כל דבר שהוא. כי הגברים הצעירים איבדו את הראש, ואינם יודעים מה הם רוצים.

נשים אינן שוטות, אבל הן חייבות לממש דפוס כזה או אחר. הן יודעות שהגברים הם השוטים. אין להן כבוד לדפוס, ובכל זאת הן זקוקות לו, אחרת לא יוכלו להתקיים.

נשים אינן שוטות. יש להן היגיון משלהן, גם אם אינו מהסוג הגברי. יש לנשים היגיון של רגש, ולגברים – היגיון של תבונה. שני אלה משלימים זה את זה, והם לרוב מנוגדים. אבל היגיון-הרגש של האישה אינו פחות אמיתי ונחרץ מהיגיון-התבונה של הגבר. הוא רק פועל אחרת. למעשה, האישה לעולם אינה מאבדת אותו. במשך שנים היא עשויה לממש את הדפוס הגברי, אבל בסופו של דבר, ההיגיון המוזר והנורא של הרגש ינפץ את אותו דפוס, אם אינו מספק רגשית. כאן טמון ההסבר החלקי לשינויים המתמיהים שמתרחשים אצל נשים. במשך שנים הן יכולות להיות חסודות נוסח ביאטריס, או להיות רעיה-ילדה. ואז, בפתאומיות – בום! ביאטריס החסודה נהפכת למשהו שונה לחלוטין, הרעיה-ילדה נהפכת ללביאה שואגת! מבחינה רגשית לא היה לה די בדפוס.

ואילו הגברים שוטים. הם מתבססים על היגיון התבונה, או אמורים לנהוג כך. ואז הם מתנהגים, במיוחד בעניינן של נשים, בחוסר היגיון שהוא יותר מאשר נשי. במשך שנים הם מכשירים עד שלמות את הטיפוס של אישה שיש לה פנים נעריים, אבל ברגע שהם נושאים אותה לאישה, הם רוצים משהו אחר. היזהרו, נשים צעירות, מהגברים הצעירים שמעריצים אתכן! ברגע שיזכו בכן, ירצו משהו שונה לחלוטין. ברגע שישאו לאישה את הפנים הנעריים, יתחילו לערוג אל אגנס האצילה, הטהורה והמלכותית, או אל האם הנצחית שיש לה חזה גדול ומלאי של נחמה, או אל אשת העסקים המושלמת, או אל היצאנית האיומה, על סדיני המשי השחורים, או, וזאת הכמיהה המטופשת ביותר, אל שילוב של כל אלה, בעת ובעונה אחת. וזה היגיון התבונה! כשמדובר בנשים, הגברים המודרניים מטומטמים. אין להם מושג מה הם רוצים, ולכן לעולם אינם רוצים לצמיתות את מה שקיבלו. הם רוצים עוגת קצפת שהיא גם ביצה מטוגנת עם קותלי חזיר וגם דייסה. הם שוטים. אילו רק גורלן של הנשים לא ייעד אותן לשחק על פי הגברים!

כי זאת עובדה: נשים חייבות לשחק על פי הדפוס שמתווה הגבר. ואישה יכולה לתת את מיטבה לגבר רק אם הוא מעניק לה דפוס מספק, שעל פיו תוכל לפעול.

אבל כיום, כשיש דפוסים שחוקים ומוכנים מראש, מה יכולות נשים להעניק לגברים, מלבד הצד הזול וחסר הערך של רגשותיהן? מה כבר יכולה אישה להעניק לגבר שרצה בה כפנים נעריים? מה היא יכולה לתת לו, מלבד פה זב ריר של מטומטמת? מאחר שנשים אינן שוטות, ומאחר שאי אפשר לשטות בהן לאורך זמן, אותה אישה שורטת אותו בציפורניה, מביאה אותו לידי כך שהוא מייבב וקורא לאמו היקרה!, ומשנה בבת אחת את הדפוס הרצוי לו.

כן, כן! הגברים שוטים. אם הם רוצים משהו מהנשים, עליהם להעניק להן מושג הוגן ומספק של נשיות – לא את כל תכסיסי הדפוסים הללו, של אנשים תשושים ומטומטמים.


מאמרו של ד”ה לורנס התפרסם לראשונה במאי 1929 בכתב עת אמריקני (כותרתו הייתה אז “אישה כדימוי של הגבר”), וכעבור חודש בבריטניה, בכותרתו הנוכחית. כמו כן נכלל המאמר באוסף יצירות הפרוזה שלו, בספר שכותרתו:  יצירות פרוזה אחרות של ד”ה לורנס שטרם נאספו וטרם פורסמו.[3]

 

[1] ברומן דוד קופרפילד מאת דיקנס.

[2] בצרפתית: “נשות השעשועים”, כלומר – יצאניות

[3] Uncollected, Unpublished, and Other Prose Works by D. H. Lawrence, edited by Warren Roberts and Harry T. Moore (Viking, 1968).

ג’ורג’ אליוט: “רומנים מטופשים שכותבות גבירות”

ג’ורג’ אליוט הוא שם העט של מרי אוונס, סופרת אנגליה מוכרת ומצליחה מאוד. עד מותה, בגיל שישים ואחת, פרסמה אליוט שישה רומנים ושלושה עשר קובצי שירה, זכתה לקהל קוראים נלהב, התעשרה מהכתיבה, ואפילו הוצגה בבית המלוכה, חרף אורח החיים שניהלה, שנחשב בימיה שערורייתי, שכן קיימה קשר זוגי עם גבר נשוי שאשתו סירבה להתגרש ממנו. בגיל שלושים ותשע החלה לפרסם את סיפוריה, ואחריהם את הרומנים שכתבה. היא בחרה בשם עט של גבר, כי רצתה להבדיל את עצמה מסופרות בנות זמנה שכתבו בעיקר רומנסות וסיפורי אהבה, וגם משום שחששה שמא חייה האישיים יפגעו בהתקבלות של ספריה. אכן, הציבור אהב אותם. המלכה ויקטוריה קראה ושיבחה את ספרה השני והמכירות נסקו. הסופרת שמרה על שם העט שלה גם אחרי שזהותה נחשפה.

המאמר שלפנינו שופך אור על תפישת העולם שלה כסופרת, ואת דעתה על עמיתותיה, שמהן ומכתיבתן ביקשה להתרחק. המאמר לא תורגם בשלמותו – הקטעים שבהם מצטטת אליוט קטעים מהרומנים הנפסדים שעליהם מתחה ביקורת הושמטו, שכן הם מתייחסים לספרים ולסגנונות כתיבה נשכחים של כותבות שאיש אינו עוסק בהן עוד.

ג’ורג’ אליוט: רומנים מטופשים שכותבות גבירות

רומנים מטופשים שכותבות גבירות הם סוגה שיש לה זנים רבים, הנקבעים על פי סוג הטיפשות המסוימת השולטת בהם: המבעבעת, הפרוזאית, הצדקנית, או הקפדנית. יש לשים לב במיוחד לזן המערב את כל הטיפשויות. זוהי מעין תרכובת של הבל נשי. אפשר למצוא בתוכה את רוב הרומנים הללו. את סוג התרכובת הזאת נבדיל מכל הזנים האחרים, ונכנה אותה “זן הראש והכובע”.

הגיבורה ברומנים הללו היא לרוב יורשת עשירה, כנראה גם אצילה בזכות עצמה. ברקע קיימים בלי ספק כמה מאהבים, ביניהם ברון מרושע, דוכס חביב, ומרקיז צעיר ומפתה מאוד, בנו הצעיר של מרקיז, וגם משורר שנאנח בעטיה של הגיבורה, אך עושה זאת ממרחק סביר. כמן כן יש לה קהל מעריצים לא-מוגדרים, שתיאורם עמום. עיניה ושנינותה מסנוורים; אין כל נטייה לחריגות במבנה של אפה או במוסריות שלה; היא ניחנה בקול עמוק ונפלא ובאינטלקט נפלא; היא לבושה בשלמות והיא דתית בשלמות; היא רוקדת כמו יעלת חן וקוראת את התנ”ך בשפת המקור.

לחלופין, הגיבורה איננה יורשת עשירה. מעמד גבוה ועושר הם התכונות היחידות שחסרות לה. חרף זאת היא משתחלת, בלי לעשות אף טעות, לתוך החברה הגבוהה, זוכה לדחות שידוכים רבים, מצליחה לקבל את ההצעה הטובה מכולן, ובסופו של דבר עונדת את התכשיטים המשפחתיים, כמו נזר של צדיקות. גברים מפוקפקים נושכים את השפתיים בבלבול וחוסר אונים כשהיא משוחחת אתם, או שהם מכים על חטא אחרי שהיא נוזפת בהם,  ועושה זאת, ברגע הנכון, בשטף של דיבור מרומם; באופן כללי היא נוטה להשמיע נאומים, ולדבר בלי הרף, עד שהיא פורשת לחדרה. בשיחותיה המתועדות היא רהוטה להדהים, ובשיחותיה הלא מתועדות היא שנונה להדהים. ידוע שיש לה יכולת מצוינת להתבוננות, ושהיא יודעת לנתח את התיאוריות הרדודות של הפילוסופים. בעזרת האינסטינקטים הנעלים שלה אנשים יכולים לכוון את השעונים שהם עונדים על היד או תולים על הקיר, ואז הכול מסתדר. הגברים שלצדה כפופים לה. מדי פעם היא שולחת רמז מנחם שלפיו אפשר להבין שהם שקועים באיזה עניין, וכך אפשר לזכור שעולם העסקים ממשיך להתנהל איכשהו. עם זאת, נראה שהסיבה האמיתית לקיומם של הגברים הללו היא הזכות להתלוות אל הגיבורה שלנו במסע החיים השמימי שלה. הם פוגשים אותה בנשף, ומסתנוורים ומסתחררים; בתערוכת פרחים, והם מוקסמים; בטיול רכיבה על סוסים, והם מכושפים מכישורי הרכיבה שלה; בכנסייה, והם מתמלאים ביראת כבוד מהמתיקות המכובדת של התנהגותה. היא האישה האידיאלית בזכות רגשותיה, כישוריה ותנועותיה. לעתים קרובות מאוד היא נישאת לגבר לא מתאים, ואז סובלת מאוד מהמזימות והרמאויות של ברון מרושע; אבל אפילו המוות מוצא בתוכו פינה חמה, המיועדת ליצור מופלא כל כך, וממש ברגע האחרון הוא מתקן למענה את כל הטעויות שעשתה. הברון המרושע ייהרג בלי ספק בדו-קרב, והבעל המשמים ימות במיטתו. על ערש דווי הוא יבקש מאשתו ש – במיוחד למענו! – היא תינשא לאיש שהיא אוהבת יותר מכול, וזאת אחרי שהוא עצמו כבר שלח למאהב מכתב, המודיע לו על הסידור המוצלח. לפני שהעניינים מגיעים אל אותו מקום רצוי, עצבינו מספיקים להימתח, כי אנחנו רואים את הגיבורה היפהפייה והמוכשרת עוברת כמה mauvais moments, כלומר – רגעים קשים – אבל זוכים לחוש קורת רוח מהידיעה שאת הצער שלה היא בוכה לתוך ממחטה רקומה, כשגופה המעולף רכון על הריפוד המשובח ביותר, ושמכל התהפוכות, החל בהוצאתה החפוזה מתוך הכרכרה ועד לגילוח קדחתני של שיער ראשה, היא יוצאת כשגון פניה נראה מלבלב ותלתליה שופעים כמו תמיד.

נציין, אגב, שהוקל לנו, כי נפטרנו מכמה פקפוקים קשים: גילינו שרומנים מטופשים שכותבות גבירות מגיעים רק לעתים רחוקות למקום שאיננו החברה הגבוהה והאופנתית מאוד. הנחנו שנשים חסרות כול נהפכות לסופרות, כמו שבעבר נהפכו לאומנות, כי לא יכלו להתפרנס באופן שהולם גבירה. על פי הנחת יסוד זאת, התחביר המוזר והאירועים הלא סבירים שיקפו בעינינו מעין פאתוס, כמו זה שיש בכריות קטנות ומוגזמות מאוד בצורתן המיועדות לאיסוף סיכות תפירה, או במצנפות שינה יוצאי דופן בצורתם, שאדם עיוור מוכר אותם. חשנו שגם אם התוצרת טורדת את המנוחה, משמח לחשוב שהכסף מגיע לאישה נזקקת. בעיני רוחנו ראינו נשים בודדות נאבקות לפרנסתן, או רעיות ובנות שמתמסרות בגבורה כדי ליצור “עותק”  – אולי כדי לפרוע את החובות של הבעלים שלהן, או לרכוש כמה מותרות בעבור אב חולה. מתוך הרושם הזה נמנענו ממתיחת ביקורת על ספרה של הגברת. אמנם האנגלית שלה פגומה, אבל – אמרנו לעצמנו – אין לדון את מניעיה לכף חובה; אמנם הדמיון שלה נטול השראה, אבל סבלנותה אינה יודעת לאות. את הכתיבה הריקנית תירצנו בבטן ריקה, ואת השטויות שייכנו לדמעות. אבל לא! התיאוריה הזאת שלנו, כמו תיאוריות רבות ונחמדות אחרות, נאלצה לסגת מפני תצפית שערכנו.

רומנים מטופשים שכותבות גבירות, כך השתכנענו, נכתבים בנסיבות שונות לגמרי. מסתבר שהסופרות הנאות הללו לא שוחחו מעולם עם אף סוחר, אלא אם עשו זאת מתוך חלון של כרכרה; אין להן מושג איך חיים בני מעמד הפועלים, אלא כמי שנסמכים עליהן; לגביהן הכנסה שנתית של חמש מאות פאונד היא עניין עלוב; רובע בלגרביה[1] ו”אולמי הברון” הם האמת מבחינתן. אין להן שום עניין בגבר שאיננו לפחות הבעלים של אדמות, או מוטב – שהוא ראש ממשלה. ברור לגמרי שהן כותבות בחדרי הסבה אלגנטיים, בדיו סגולה ועם עט מעוטר באבני אודם; שהן אדישות לחלוטין לדוחות שמגישים מוציאים לאור, ושמעולם לא התנסו בשום סוג של עוני, חוץ מעוני מחשבתי. נכון, שוב ושוב אנחנו נדהמים להיווכח עד כמה אין הן מעמידות פנים בתיאור החברה הגבוהה שהן כנראה משתייכות אליה; יחד עם זאת, הן אינן חושפות שום קרבה לכל צורת חיים אחרת. אם בני המעמד שהן מתארות אינם סבירים, אנשי הספרות, הסוחרים ושוכני הבתים הכפריים שלהן אינם אפשריים; למרבה הפלא מסתבר שבזכות כישוריהן השכליים הן מצליחות לשחזר גם את מה שראו ושמעו וגם את מה שלא ראו ולא שמעו, במידה שווה של חוסר דיוק.

***

את הפתגם הביתי “אל תהיה אופה אם ראשך עשוי מחמאה” אפשר לפרש כך: מוטב לה, לאישה שאינה מוכנה לשאת בתוצאות, שלא להזדרז ולפרסם את דבריה. אכן, זהו מסר שנימתו שונה מאוד מזאת שאפשר לשמוע בדברים שאומרים מבקרים אחרים. בעצם – תחושותיהם אינן שונות, אבל הם אינם מפסיקים לומר לעוד ועוד סופרות עד כמה הם “מברכים” את כתיבתן “ועושים זאת מתוך עונג”. הגבירות שאליהן מכוונת הביקורת שלנו רגילות אם כך שמשבחים אותן בהפרזה על התיאורים המבריקים שכתבו, מספרים להן שהיטיבו לשרטט דמויות, שסגנון כתיבן מרתק, ושהרגשות שהן מביעות נעלים. ייתכן שאותן סופרות יכעסו עלינו, על דברינו. נבקש מהן אם כך לחשוב רגע על השבחים הפושרים, ולעתים קרובות – על ההאשמות הלגלגניות, שאותם מהללים מפנים לא פעם לעבר סופרים אחרים, אלה שיצירותיהם יהפכו בעוד זמן לא רב לקלאסיקות ספרותיות. ברגע שאישה חושפת גאונות, או כישרון אמיתי, השבחים שהיא זוכה בהם מתמתנים ואילו הביקורת מחמירה. נוצר מעין איזון תרמו דינמי: כשכישרונה של אישה אפסי, השבחים העיתונאיים מגיעים לנקודת רתיחה; כשהישגיה בינוניים, הטמפרטורה מזכירה יום קיץ חמים, וכאשר הכותבת מצטיינת, ההתלהבות של הביקורת יורדת אל נקודת הקיפאון.

***

כל מבקר שמעריך את חלקן העתידי של נשים בספרות, יימנע בעיקרון מעיסוק בתוצרים של נשות ספרות. כי ברור לכל מי שבוחן בלי משוא פנים את הספרות הנשית, שחסרונותיה הגדולים ביותר אינם נובעים מיכולת אינטלקטואלית ירודה, אלא מהיעדר התכונות התורמות להצטיינות ספרותית: חריצות סבלנית, תחושת האחריות הכרוכה בהוצאה לאור, והערכה כלפי קדושת אמנותו של הסופר.

ברוב הספרים שכותבות נשים אפשר להבחין בפשטות שנובעת מהיעדר כל אמות מידה גבוהות. אותה פוריות שנוצרת מתוך מוגבלות וחוסר יכולת לחקות, שילוב מטומטם, שבקרה עצמית כלשהי הייתה יכולה לבלום ולעקר. כמו שקורה כשזייפנים פוצחים בשיר. אילו הייתה להם שמיעה מוזיקלית מסוימת, הם היו מעדיפים לשתוק. במקום שהרברבנות המטופשת והרצון להופיע בדפוס תתאזן בעזרת מודעות אינטלקטואלית והבנת המשמעות שיש לכתיבה חסרת ערך, היא זוכה לעידוד בשל התפיסה המוטעית לחלוטין לפיה כל כתיבה שהיא מעידה על עליונות נשית. לכן לדעתנו הייצוג שהאינטלקט הנשי הממוצע זוכה לו באמצעות הרבה מאוד ספרות נשית אינו הוגן, כי יכולתן האינטלקטואלית של המעטות שמיטיבות לכתוב נמצא הרבה מעל הרמה האינטלקטואלית הרגילה של בנות מינן, ואילו יכולתן של הנשים הרבות שכותבות רע נמצאת הרבה מתחתיה. כך שבסופו של דבר, המבקרים הקשוחים יותר ממלאים חובה אבירית כשהם שוללים מספרות הנשים את היוקרה המזויפת, העלולה להעניק לה כוח משיכה שכולו רק אשליה, וכשהם ממליצים לנשים שכישוריהן ממוצעים – זהו שירות שלילי מינימלי שאפשר להעניק להן – להימנע מכתיבה.

ההתנצלות השכיחה שמשמיעות נשים שנעשות סופרות, גם אם הן נטולות כל כישורים מיוחדים, היא שהחברה חוסמת בפניהן את כל תחומי העיסוק האחרים. אכן, החברה ראויה לנזיפה, ועליה להסביר את היווצרותם של לא מעט דברים לא ראויים, החל במלפפונים חמוצים גרועים וכלה בשירה גרועה. אכן, החברה, כמו גם הממשלה, וגופים מופשטים רבים אחרים, ראויה לגינוי רב, אך גם לשבחים. אם קיימת אישה אחת שכותבת מתוך כורח, לדעתנו שלוש כותבות מתוך יוהרה. וחוץ מזה, יש משהו כל כך מטהר בעצם כך שאדם עובד כדי להרוויח את לחמו, ורוב הספרות הנשית הזולה והגרועה ודאי אינה נוצרת בנסיבות כאלה. “יש רווח בכל עמל”, אבל לנו נדמה שספרים מטופשים שכותבות גבירות נוצרים לא מתוך עמל, אלא מתוך בטלנות עמלנית.

למרבה השמחה, איננו זקוקות לשום טיעון כדי להוכיח כי כאשר מדובר בכתיבת ספרות, נשים יכולות בהחלט להשתוות לגברים. לא מעט שמות דגולים, של כותבות חיות ומתות, עולים מיד על הדעת כראיה ליכולתן של נשים לכתוב רומנים לא סתם טובים, אלא משובחים; רומנים יקרי ערך ובעלי ייחוד, שונים מאוד מאלה שגברים מסוגלים ליצור. מגבלות של השכלה אינן יכולות למנוע מנשים מלהגיע אל החומרים שמהם נוצרת ספרות, ואף סוג של אמנות אינו משוחרר כל כך מתביעות נוקשות כלשהן, כמו ספרות, בדיוק כפי שגבישים יכולים להיווצר בצורות שונות, ויופיים נשמר. עלינו רק למזוג את המרכיבים הנכונים – יכולת אמיתית לראות ולהבחין, חוש הומור, ולהט רגשי. אבל דווקא משום שהספרות אינה מציגה תביעות נוקשות, יש בה פיתוי קטלני, שמושך נשים נטולות יכולת לכתוב. איש לא ישלה אף אחת ולא יטעה אותה להאמין שהיא מסוגלת לנגן בפסנתר; נגינה בפסנתר מצריכה התגברות על קשיים משמעותיים ומי שאין לה יכולת לכך תישבר, בוודאות. כל תחום אמנותי שכרוך בטכניקה שמור מפני פלישה של טמטום כבד תנועה, אבל בכתיבת רומנים אין מחסום בולם של נבצרות, אין אמת מידה חיצונית שמונעת מסופר להתבלבל בין יכולת מטופשת לבין שליטה אמנותית. וכך אנו נתקלים שוב ושוב בסיפורו הנושן של לפונטיין, על החמור שחובט בחוטמו על החליל, וכשהוא מגלה שנוצר צליל כלשהו, מכריז, Moi, aussie, je joue de la flute”[2] – משל שנמליץ עליו, לקראת סיום המאמר, לכל קוראת שמסתכנת ברצון להוסיף על “רומנים מטופשים שכותבות גבירות”.

המאמר באנגלית: “Silly Novels by Lady Novelists”

ת[1] רובע בלונדון

[2] בצרפתית: גם אני מנגן בחליל

לעברית: עופרה עופר אורן ©

פול בוגדנור, “השתקת ניצולי השואה: השערורייה המתמשכת של פרשת קסטנר”

בין מאי ויולי 1944 גירשו הנאצים ומשתפי הפעולה המקומיים שלהם בהונגריה מאות אלפי יהודים אל מותם הנורא באושוויץ. זמן לא רב לפני כן הגיע ראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, רז’ו קסטנר (הנודע גם בשמות רודולף קסטנר וישראל קסטנר), להסכמה על עסקה שערך עם יחידת האס-אס של אדולף אייכמן.

על פי אותה עסקה הוסכם שכמה מאות אנשים יורשו לצאת מהונגריה. מאז ועד היום מפלגות את דעת הקהל היהודית כמה שאלות: האם ציפו הנאצים שקסטנר יציית להם, כחלק מהעסקה? או שמא הרשו לו לפעול נגדם, בזמן שהם עצמם הלכו לקראתו?

מספרי Kasztner’s Crime  –  פשעו של קסטנר  – אפשר ללמוד איך ראש ועדת העזרה וההצלה הסכים לשתף פעולה עם הנאצים. לא רק שקסטנר סירב להזהיר את הקורבנות היהודים באשר לגורל הצפוי להם; הוא עזר להונות רבים, שבעקבות דבריו עלו על רכבות המוות. יתר על כן: הוא גם העביר ליהודים מידע מטעה, ממש בימים שבהם התנהל מרחץ הדמים.

תומס קומוי, אחיינו של קסטנר, מנהל מאבק אינטרנטי ארסי נגד הספר פשעו של קסטנר ונגדי אישית. אשיב כאן רק להתקפתו הארוכה ביותר על הספר, ולא לעלבונות האישיים.

קומוי יכול היה להגיב לראיות הרבות שהבאתי בספר. אילו נהג כך, היה נאלץ להתמודד עם דברים שאמרו ניצולי אושוויץ כשהעידו נגד קסטנר. כמו כן, היה נאלץ להגיב על דברים שקסטנר עצמו אמר, המוכיחים את אשמתו. למרבה הצער, קומוי בחר בדרך הקלה יותר: להתעלם מניצולי אושוויץ ומהדברים שקסטנר אמר, ורק לחזור על הדברים הנושנים והלא מבוססים שטוענים מי שממבקשים להגן על קסטנר.

קומוי, כמו כל המגויסים למען קסטנר, מייחס לאיש הנערץ עליו הצלחות רבות, שאין להן, למעשה, אחיזה במציאת. קומוי אפילו מחייה את סיפורי הבדים של קסטנר, שהופרכו בעבר, על אודות “הצלה” כביכול של 20,000 יהודים הונגרים. כוונתו  ל-15,000 מגורשים שנשלחו לאוסטריה במקום לפולין. הוא אינו מייחס חשיבות לכך שאותם יהודים היו לעובדי כפייה, עד שנרצחו; שרבע מהם מתו בתוך שנה; שטענתו של קסטנר כאילו “הציל” אותם הוכחה כלא נכונה במשפטי נירנברג, במשפט קסטנר ובמשפט אייכמן.

קומוי מעוות שוב את העובדות כשהוא מעלה באוב את הטענה על  “30,000 מבוגרים שוועדת העזרה וההצלה הציבה בבתים מוגנים.” למעשה, את היהודים בבתים המוגנים הציל הפעיל הציוני משה קראוס, שלא נמנה עם ועדת העזרה וההצלה, ושגינה את קסטנר וכינה אותו משתף פעולה.

דודו של קומוי, אוטו, הוא זה שזכה, ובצדק, בכבוד, כי הוא זה שהצליח למצוא בבודפשט מקלט לחמשת אלפים או ששת אלפים ילדים שאנשי צלב החץ איימו על חייהם. הוא פעל בסוף 1944, חודשים אחרי שגירוש היהודים מערי השדה לאושוויץ הסתיים. אפילו קסטנר עצמו לא טען שהשתתף באותו מבצע הצלה אמיתי.

חלק גדול מהטענות שקומוי טוען כלפי כוזבות באופן כה מובהק, עד שאף קורא של הספר פשעו של קסטנר לא יוכל להתייחס אליהן ברצינות. הוא מאשים אותי שהתעלמתי כביכול מכל המחקרים המדעיים ההונגריים, אבל מי שיציץ בהערות הסיום בספרי, ובביבליוגרפיה המופיעה בו, ייווכח שאני מצטט היסטוריונים הונגרים לאורך הספר. אלה כוללים את רנדולף ל’ ברהאם, המוכר כבר סמכא עולמי בעניין שואת יהודי הונגריה; את סבהולץ סיטה, מנהל מרכז הזיכרון לשואה בבודפשט; את גבור קדר, לשעבר היסטוריון בכיר בארכיון היהודי בבודפשט, ואת זולטן ואגי, לשעבר עמית במוזיאון הזיכרון לשואה בארצות הברית.

ההיסטוריונים הללו סותרים את טענותיו של קומוי, כאילו שטות לומר שוועדת העזרה וההצלה קיבלה את חסות האס-אס. בספר שראה אור ב-2004 בהוצאת יד ושם[1] מפרט ברהאם את האופן שבו “לכד” האס-אס את קבוצתו של קסטנר , ובספר שראה אור ב-[2]2005  קובע סיטה כי אייכמן “החזיק את חברי ועדת העזרה וההצלה תחת אגודלו” עד ש”שיתוף הפעולה שלהם הלך וגבר.”

מה היה ידוע לקורבנות?

יהודי הונגריה, כך גורס קומוי, “היו מודעים לגמרי לכך שפירוש המילה ‘גירוש’ היה למעשה – גזר דין מוות.” ראיותיו רופפות.

  1. הוא מתייחס לשידורים של הבי-בי-סי שבהם דובר על משמעות הפתרון הסופי של היטלר. אבל הוכח כבר שבשידוריו להונגריה הסתיר הבי-בי-סי את הידיעות על השואה. מכל מקום, ברגע שהנאצים כבשו את הונגריה, הם החרימו מהיהודים את כל מקלטי הרדיו, כדי למנוע מהם להקשיב לבי-בי-סי, וזאת עובדה חשובה ביותר שקומולוי אינו מוצא לנכון לציין.
  2. קומוי מתייחס אל הביקורים של אוסקר שינדלר ושל אחרים שהגיעו לבודפשט לפני 1944. בביקורים הללו (המתוארים בספר פשעו של קסטנר) לא היה כדי להזהיר את יהודי הונגריה לגבי מה שצפוי להם, כי קסטנר והמנהיגים האחרים שמרו את המידע לעצמם. קסטנר הודה בכך במפורש במשפטו של ויסנמאייר בנירנברג.
  3. התראות ואזהרות אחרות שקומוי מזכיר, למשל עלונים שהטילו בנות הברית על בודפשט ב-2 ביולי 1944 (שגם הם מתוארים בספר פשעו של קסטנר) הגיעו אחרי שהגירוש של 437,000 היהודים מערי השדה כמעט הסתיים, ולא יכלו להציל את מי שהנאצים כבר רצחו.
  4. קומוי מציג בצורה לא נכונה את דבריו של אלי ויזל המנוח. ויזל כלל לא קבע שיהודי הונגריה ידעו מה צפוי להם, כפי שקומוי טוען, אדרבא, ויזל אמר תמיד שמנעו מהם את המידע על התוכניות הרצחניות של הנאצים. בספריו הרבים, במאמרים שכתב ובראיונות שהעניק חזר ויזל והסביר ש”לא ידענו אפילו מה משמעות המילה אושוויץ”.

אבל נניח לאי הדיוקים של האיש שמותח עלי ביקורת, ולסטייתו מהאמת; נשווה את העיוותים שלו עם עדות אופיינית מתוך משפט קסטנר בישראל. באותו משפט תיארה אירנה הירש מגטו קולוז’וואר, אחת הניצולות ממחנה המוות, את מה שהתרחש לפני הגירוש לאושוויץ. כשנשאלה אם היה ליהודים מידע כלשהו על אושוויץ לפני שעלו לרכבות המוות, השיבה: “לא… אמרו לנו רק שלוקחים משפחות [לקנירמזו] ביחד, כדי לעבוד בחקלאות.”

אחרים שהעידו אמרו דברים דומים מאוד. העדים הללו כללו את לוי בלום, יעקב פרייפלד, פול גרוס, דוד רוזנר ויחיאל שמואלי מגטו קולוז’וואר, את יוסף כץ ואליעזר רוזנטל מגטו נאג’ווארד, ועדים נוספים. הם אחדים מניצולי אושוויץ שמצוטטים בספר פשעו של קסטנר.

אפילו עדים שלא גורשו לאושוויץ אמרו דברים דומים: “לא ידענו לאן המגורשים נוסעים,” הכריז רבי מאיר וייס מגטו דברצן, “אפילו לא עלה בדעתנו שהקהילה שלנו נשלחת להשמדה.”

אבל נניח לכך שקומוי מתעקש להתעלם מדיווחיהם של ניצולי אושוויץ, ומעדיף לבנות את בית הקלפים הפסבדו-עובדתי שלו. אפילו אז הטיעונים שלו קורסים, כי קסטנר עצמו אמר שלקורבנות בגטאות של הונגריה לא היה מידע על תוכנית ההשמדה.

במכתב מ-12 ביולי 1944, כמה ימים אחרי שהגירושים הושהו, הודה קסטנר: “מאות האלפים הגיעו לאושוויץ  לא ידעו עד הרגע האחרון מה המשמעות הדבר, ומה קורה להם.” בדיווחו שכתב אחרי המלחמה, ב-1946, הודה קסטנר: “בכל אחד מהגטאות… היו משוכנעים ממש עד הרגע האחרון שהמשלוחים לא יחצו את גבולות המדינה.”

כל הראיות הללו – הן עדויותיהם של הקורבנות והן דבריו של קסטנר – מאששים את הודאתו של קסטנר בפני קורט בכר, שליחו של הימלר, ב-15 ביולי 1944: “בני עמנו עלו על הקרונות כצאן לטבח, כי סמכנו על הצלחת המשא ומתן [עם האס-אס] ולא סיפרנו להם על הגורל המר הצפוי להם.”

איך בגד קסטנר בעם היהודי?

בכמה מהגטאות “הודיעו” ליהודים ששולחים אותם לעבוד באתרים מחוץ להונגריה, כמו העיר הבדויה “קנירמזו”. אחרים קיבלו גלויות דואר ממגורשים יהודים הונגרים שעבדו כביכול ב”וואלדזה” שבגרמניה. הקורבנות אולצו לכתוב את הגלויות לפני שהוכנסו לתאי הגזים.

משה קראוס, איש נשכח שהציל כמה אלפי אנשים, היה נציג הסוכנות היהודית בבודפשט. במהלך משפט קסטנר העיד קראוס בשבועה ואמר: “הגעתי למשרדי היודנראט, ושם הראו לי את הגלויות. אמרו שקסטנר הביא אותן מהגרמנים. קראתי כמה מהן, ואז קסטנר נכנס… קסטנר עמד על כך שיחלקו אותן.”

בה בעת סיפר קסטנר לאנשים פנים אל פנים שמאות אלפי יהודים שנשלחו לאושוויץ נשארו בחיים ושהם מחכים לפעולות ההצלה שלו – זאת כאשר אייכמן בעצמו התרברב באוזניו ואמר לו שהמגורשים נרצחו.

יואל פלגי היה צנחן ציוני, אחד מעמיתיה של חנה סנש. הם נשלחו מארץ ישראל להונגריה. פלגי נזכר בדברים ששמע במו אוזניו את קסטנר אומר בבוקר של ה-21 או ה-22 ביוני, 1944: “עשרות או מאות אלפי מגורשים חיים במחנות, לדבריו של קסטנר, כי הפקודה להרוג אותם טרם ניתנה; אייכמן הבטיח שבינתיים לא יהרגו יהודים…”

אבל נניח שקומוי מבטל את הדיווחים הללו, של עדים מיד ראשונה, ממש כפי שהוא “מתעלם” מהעדויות של ניצולים הונגריים ממחנות מוות. עמדתו בכל זאת אינה מחזיקה מים, כי קסטנר אישר את מה שהניצולים אמרו על תפקידו בתוכנית ההונאה של הנאצים.

במכתב ששלח לנמען יהודי בשוויץ ב-24 ביוני  1944, העמיד קסטנר פנים שהמגורשים לאושוויץ יושבו בוואלדזה: “אי אפשר היה לעצור את זרם הרכבות לאושוויץ, ולא לבלום אותו. מגורשים רבים מאלה שנשלחו לעבוד לא השמיעו שום אות חיים. על כל הגלויות כתוב שנשלחו מוואלדזה, ושהמצב של שולחיהן טוב.”

ליתר ביטחון הוסיף קסטנר: “אם היה אפשר לומר משהו אנושי על הטיפול בגירוש, באופן פרדוקסלי צריך היה תמיד לייחס אותו לאס-אס.”

האם יכלו היהודים להינצל?

במאמרו מקדיש קומוי מקום נרחב לאמירה שלא היה אפשר להציל יהודים, למעט את אלה שעל אודותיהם דן קסטנר עם אייכמן. גם אם הדברים היו מדויקים – והם אינם כאלה – אי אפשר לתרץ את תפקידו של קסטנר כשותף להונאה הנאצית שהסתירה מהיהודים את הגורל הנורא הצפוי להם.

“מתי בדיוק,” שואל קומוי, “לטענתו של מר בוגדנור, היינו צריכים להתחיל להתקומם?… שום התחכמות לא הייתה מאפשרת מרד של יהודי הונגריה.” התשובה, כידוע לו, היא שבשום שלב הספר הפשע של קסטנר אינו “טוען” שהיהודים היו צריכים להתחיל התקומם. ההפך הוא הנכון: הספר שלי מכחיש לחלוטין שזאת הייתה אופציה מציאותית. הדיון הארוך של קומוי על חוסר התוחלת בהתקוממות בהונגריה מייחס לי השקפה שדחיתי באופן חד-משמעי. התכסיס הווכחני שלו פשוט אמנם, אבל יש לעקוב אחרי בקפידה.

בעניין אחר – סוגית האפשרות לברוח ביישובים שהיו קרובים לגבול, הספר פשעו של קסטנר מציג ראיות, מסמכים ועדויות של ניצולי מחנות ההשמדה. שוב, קומוי סותר את דבריהם של מי שחוו את הזוועות של אושוויץ מי שידעו ממקור ראשון מה היה המצב בגטאות בערי השדה.

אירנה הירש מקולוז’וואר נזכרת איך “כשהגטו הופצץ, הייתה מהומה גדולה ואז יכלו להימלט.” פול גרוס מאותו גטו העריך ש”יותר ממחצית” יהודי העיר יכלו להימלט ולחצות את הגבול הרומני, מרחק של כמה קילומטרים משם. “אילו ידענו ששולחים אותנו לאושוויץ, להירצח,” ואליעזר רוזנטל הסביר שהייתה בגטו מערכת ביוב וש”אלפים רבים יכול לברוח דרכה, כי היציאה שלה הייתה בכיוון היער”, בסמוך לגבול הרומני.

אבל נניח שקומולי מתעלם שוב מהעדויות של ניצולי אושוויץ, בטענה שאלה אנשים לא חשובים (זאת הייתה תגובתו של קסטנר במשפט קסטנר), או שלא היה להם מושג על מה הם מדברים. אפילו מהלך נואש כזה לא היה עוזר לו בטיעוניו, כי קסטנר עצמו אישר את מה שהם אמרו.

ב-3 במאי 1944 – ממש בזמן שהחלה הגטואיצזיה באזור – ביקר קסטנר בקולוז’וואר, בהיתר נאצי. הוא פגש שם את אחד הפקידים של אייכמן, דיטר ויסליצני, מי שהיה אחראי לרצח יהודי יוון וסלובקיה. ויסליצני ציווה עליו לחסום את נתיב הבריחה שכבר פעל. כפי שקסטנר העיד מאוחר יותר, “[ויסליצני] אמר שהוא יודע על נתיב הבריחה, שהוצאו פקודות להגדיל את מספר השומרים, ושעלי להזהיר את ידידי שעליהם למצוא דרכים בטוחות יותר.” קסטנר עשה מה שאמרו לו: הוא העביר את המידע השקרי של ויסליצני אל המנהיגים היהודים המקומיים. עקב כך נבלמו הבריחות המאורגנות מקולוז’וואר.

נראה כי כדי להצדיק את קסטנר, לא ראוי שקומוי ירד לדרגה שבה הוא קובר את זיכרונותיהם של ניצולי אושוויץ, ובה בעת יאשים את קסטנר עצמו כאילו לא ידע על אפשרויות הבריחה, אלה שקסטנר הודה במו פיו כי חיבל בהן, לפקודת האס-אס.

נקודה אחרונה

במאמר זה ניסיתי להביא בפני הקוראים את הדברים שאמרו כמה מהקורבנות שהעידו במשפט קסטנר, ובהם סיפרו על הגירוש לאושוויץ. תומכיו של קסטנר נחושים אולי בהחלטתם לקבור את זיכרון מה שעבר על אותם ניצולים, אבל מאמצים כאלה לא יצליחו. הם גם לא יוכלו למצוא הצדקות סבירות לטובתו של קסטנר, כי יצטרכו להכחיש את העובדות שקסטנר בעצמו הודה שוב ושוב באמיתותן.

הרשו לי לסיים בתגובה על האמירה המזעזעת ביותר במאמרו של קומוי. “למי שלא חווה את הסבל של אותם חודשים ושנים,” הוא אומר, “שלא איבד חלקים נכבדים ממשפחתו, אין זכות לדבר גבוהה-גבוהה על העניין, ולא משנה מה כישוריו וכמה ניירות הוא הזיז ממקום למקום.”

ובכן כך: משפחתי – כמו רוב בני המשפחות היהודיות באירופה – נפלה קורבן לשואה, כך שעברתי את הבחינה שהציג בפני האיש שמותח נגדי ביקורת, ואני יהודי שמותר לו “לדבר גבוהה גבוהה על העניין”. מכל מקום, ניסיונו למנוע מחקר לגיטימי הוא בלתי נסבל.

לדבריו של קומוי, לא משנה כמה ראיות לאשמתו של קסטנר יחשפו; לא משנה כמה ניצולי אושוויץ ידברו נגד קסטנר; לא משנה במה קסטנר עצמו הודה – אין לאיש זכות למתוח עליו שום ביקורת. כל יהודי שמאשר כי ניצולי מחנה המוות דיברו אמת יושתק, ודמעותיהם של הקורבנות והסבל שלהם יימחו על ידי מי שנאבקים להביא לרהביליטציה של קסטנר.

הטקטיקות הללו אינן משרתות את העם היהודי. עם כל הענווה, אני מבקש לקבוע כי מצווה עלינו לפתוח את הלב והזיכרון כדי לשמוע את דבריהם של הניצולים ממחנות המוות, שהעידו במשפט קסטנר. אלה אנשים שאמרו את האמת על שואת יהודי הונגריה. הם אינם עוד עמנו ואינם יכולים לדבר בשם עצמם.

לעברית: עופרה עופר אורן

קישור למאמר שהתפרסם באנגלית באתר Jewish News

קישור למאמר שאליו מגיב פול בוגדנור

[1] “Rescue Operations in Hungary: Myths and Realities,” Yad Vashem Studies, Vol. 32, 2004, pp. 43-8

[2] TRADING IN LIVES?, Central European University Press, 2005, p. 88).