וירג’יניה וולף נשאה את הנאום “משלח יד של נשים” בפני סניף של “האגודה הלאומית לזכויות של נשים” ב-21 בינואר 1931. ביום שקדם לנאומה כתבה וולף ביומנה: “כרגע, בזמן שהתרחצתי באמבטיה, עלה בדעתי רעיון לספר חדש, שיהיה המשך לחדר משלך. כותרתו תהיה אולי ‘משלח יד של נשים’. אלוהים, איזו התרגשות!” הספר שלוש גיניאות, שראה אור ב-1938, נשא תחילה את שמו של המאמר שלפנינו.
וירג’יניה וולף גדלה במשפחה אמידה, בסביבה ויקטוריאנית. כפי שאפשר להיווכח מהמאמר, גם מנשים משכילות כמוה ציפו להמעיט מערך עצמן ולהתמקד בטיפוח הגברים הסובבים אותן. במסה חדר משלך פירטה וולף את התנאים החומריים שרק אם הם מתקיימים יכולה אישה לזכות בחופש ליצור. בספר ההמשך, שלוש גיניאות תיארה וולף את הקשיים שעמם מתמודדות נשים המבקשות להיות פעילות ולעסוק במשלח היד שבחרו בו.
וירג’יניה וולף נחשבת אחת הכותבות הפמיניסטיות החשובות הראשונות. בחדר משלך תיארה כיצד “לאורך מאות שנים עמד לרשות נשים הכוח הקסום והמתוק, שאִפשר להן לשקף את דמותו של הגבר תוך שהן מכפילות את גודלה”. בדבריה המובאים כאן (בתרגומי) אפשר לראות כיצד ביקשה לשחרר את הנשים, כדי שיוכלו להביט במראה ולראות בה את עצמן.
וירג’יניה וולף: משלח יד של נשים
כשהמזכירה שלכן הזמינה אותי לבוא, היא אמרה לי שהאגודה שלכן מטפלת בתעסוקה של נשים, והציעה שאספר לכן משהו על חוויותיי המקצועיות.
אכן, אני אישה; אכן, אני עובדת; אבל מה הן חוויותי המקצועיות? קשה לומר. המקצוע שלי הוא – ספרות. ובמקצוע הזה יש לנשים פחות חוויות מאשר בכל מקצוע אחר, חוץ מאשר לנשים שמופיעות על הבמה. במילה “פחות” כוונתי לחוויות הייחודיות לנשים. כי לפני שנים רבות היו נשים שפרצו לי את הדרך – פאני בארני, אלפרה בן, הרייט מרטינו, ג’יין אוסטן, ג’ורג’ אליוט – רבות מהן מפורסמות, ורבות אחרות נשכחו ואינן מוכרות. הן היו שם לפניי, הן כבשו את הדרך ואפשרו לי לצעוד בה. לכן כרק שהתחלתי לכתוב, המכשולים המשמעותיים שניצבו בפני היו מעטים. הכתיבה הייתה עיסוק מכובד ולא מזיק. השלווה המשפחתית לא הופרה בשל חריקותיו של העט. לא הוצגו תביעות כלפי הארנק המשפחתי. תמורת עשרה שילינג ושישה פני אפשר לקנות כמות של נייר שתספיק לכתיבת כל המחזות של שייקספיר, אם עיסוק כזה עולה על הדעת. לסופר אין צורך בפסנתרים ובדוגמניות, בפריז, וינה וברלין, באמנים ידועי שם או בפילגשים. מחירו הנמוך של נייר הכתיבה הוא כמובן הסיבה לכך שנשים כתבו והצליחו, לפני שעשו חיל גם במקצועות אחרים.
אבל אספר לכן סיפור – הוא פשוט. עליכן רק לראות בעיני רוחכן נערה יושבת בחדרה, אוחזת עט. היה עליה רק להניע את העט משמאל לימין – להתחיל לפני הצהריים, בעשר, ולסיים באחת. בסופו של דבר עלה בדעתה לעשות משהו פשוט וזול: להכניס כמה מהדפים הללו למעטפה, להדביק בול של פֶּנִי ולהטיל את המעטפה לתיבה האדומה שבקרן הרחוב. כך נעשיתי עיתונאית; מאמציי זכו לתמורה ביום הראשון של החודש הבא – יום מרהיב מבחינתי – בזכות מכתב עם צ’ק בסך פאונד, עשרה שילינג ושישה פני, שקיבלתי מהעורך. אבל כדי שתבינו עד כמה איני ראויה להיקרא אשת מקצוע, עד כמה איני מכירה את המאבקים והקשיים של חיים כאלה, עלי להודות שבמקום להוציא את הכסף שקיבלתי על לחם וחמאה, על שכר דירה, נעליים וגרביים, או כדי לפרוע את החוב אצל הקצב, הלכתי וקניתי לי חתול – חתול יפהפה, פרסי, שעד מהרה עירב אותי בוויכוחים מרים עם שכניי.
מה יותר פשוט מאשר לכתוב מאמרים, ועם ההכנסות לקנות חתולים פרסיים? אבל רגע. מאמרים צריכים לעסוק במשהו. דומני שהמאמר שלי עסק ברומן שכתב אדם מפורסם. ובזמן שכתבתי את הסקירה ההיא, גיליתי שאם אני רוצה לכתוב סקירות על ספרים, עלי להיאבק ברוח רפאים מסוימת. רוח הרפאים הייתה אישה, וכשהיטבתי יותר להכיר אותה כיניתי אותה בשמו של שיר מפורסם, “מלאכית בבית”. היא זאת שנהגה לחצוץ ביני ובין הנייר שעליו כתבתי סקירות על ספרים. היא זאת שהפריעה לי, בזבזה את זמני ועינתה אותי, עד שבסופו של דבר הרגתי אותה.
אתן, שנמנות עם בנות דור צעיר ומאושר יותר, אולי לא שמעתן עליה – ייתכן שאינכן יודעות למה כוונתי בכותרת “מלאכית בבית”. אתאר אותה בקיצור נמרץ ככל שאוכל: היא העניקה המון אהדה. היא הקסימה. לא היה בה אפילו שמץ של אנוכיות. היא הצטיינה בכל האמנויות המורכבות של חיי משפחה. היא הקריבה את עצמה על בסיס יומיומי. אם הוגש עוף, היא לקחה לעצמה את הרגל; אם נשבה רוח פרצים – היא ישבה בדרכה. בקיצור, היא הייתה כה מכוננת, עד שלא היו לה מעולם רצון או מחשבה משל עצמה. היא העדיפה להזדהות תמיד עם המחשבות והרצונות של הזולת. ומעל לכול – אין צורך שאומר – היא הייתה טהורה. הטוהר שלה היה אמור להיות יופייה העיקרי – הסומק שלה, חינה הרב. באותם ימים, ימי שלטונה האחרונים של המלכה ויקטוריה, היתה לכל בית מלאכית משלו. כשהתחלתי לכתוב פגשתי אותה מיד עם המילים הראשונות. צל כנפיה נפל על הדפים שלי; שמעתי את רשרוש החצאיות שלה בחדרי. כלומר, ברגע שלקחתי את העט כדי לסקר את הרומן שכתב אותו איש מפורסם, היא חמקה מאחוריי ולחשה: “יקירתי, את אישה צעירה. את כותבת על ספר שכתב גבר. הביעי אהדה. היי רכה; החמיאי; שקרי; השתמשי בכל הכישורים וההונאות של בנות מינך; אל תאפשרי לאיש לנחש שיש לך דעה משלך. מעל לכול – היי טהורה.” והיא ניסתה להוליך את העט שלי. אני נזכרת עכשיו במעשה אחד, שאני מקבלת עליו את האחריות, אם כי אותה אחריות מוטלת בעצם על כתפיו של אחד מאבות אבותיי המצוינים, שהוריש לי סכום כסף מסוים – נאמר, חמש מאות פאונד בשנה? – כך שלא נאלצתי להישען רק על הקסם שלי כדי להתפרנס. פניתי אל המלאכית ולפתי אותה בגרון. התאמצתי להרוג אותה. האמתלה שלי, אם עולם החוק ילכוד אותי, תהיה – שפעלתי מתוך הגנה עצמית. אלמלא הרגתי אותה, היא הייתה הורגת אותי. הייתה עוקרת את הלב מכתיבתי. כי, כפי שגיליתי ברגע שקירבתי את העט אל הדף, אי אפשר לסקר אפילו רומן אם אין לך דעה משלך, אם אינך מביעה את האמת, לדעתך, על יחסים בין בני אדם, על מוסר, ועל סקס. ועל כל הסוגיות הללו, לשיטתה של “מלאכית הבית”, נשים אינן יכולות לדון בחופשיות ובפתיחות; עליהן להקסים, עליהן לְרַצות, עליהן – אנסח זאת בבוטות – לשקר, אם ברצונן להצליח. לכן, בכל פעם שחשתי בצל כנפיה או בזוהר ההילה שלה מוטלים על הדף שלי, לקחתי את קסת הדיו והטחתי אותה במלאכית. היא מתה לגמרי, אם כי טִבְעָה הבדוי הועיל לה מאוד. הרבה יותר קשה להרוג רוח רפאים מאשר את המציאות. שוב ושוב התגנבה המלאכית וחזרה, גם כשחשבתי שכבר נפטרתי ממנה. אמנם אני מספרת לעצמי שהרגתי אותה בסופו של דבר, אבל המאבק היה קשה. הוא תבע זמן רב שמוטב היה אילו הוקדש ללימוד של כללי הדקדוק היווני, או לשיטוט בעולם, בחיפוש אחרי הרפתקאות. אבל החוויה הייתה אמיתית; היא הייתה חוויה שחייבת ליפול בחלקה של כל אישה שכתבה אי פעם. הרצח של מלאכית הבית הוא אחד מעיסוקיה של כל סופרת.
אבל אמשיך בסיפורי. המלאכית מתה. מה נותר אחריה? תוכלו לומר שרק דבר פשוט ונפוץ – אישה צעירה בחדרה, שיש לה קסת דיו. במילים אחרות, עכשיו לאחר שנפטרה מהזיוף, אותה אישה צעירה יכולה להיות רק היא עצמה. אהה. אבל מהו אותו “עצמה”? כלומר, מהי אישה? אני יכולה להבטיח לכן שאינני יודעת. אני לא מאמינה שאתן יודעות. אני לא מאמינה שמישהי יכולה לדעת, עד שהיא מתבטאת באחד מתחומי האמנות או המקצועות הפתוחים בפני הכישרונות האנושיים. זאת אחת הסיבות לכך שבאתי לכאן: הכבוד שאני רוחשת לכן, המצויות בעיצומו של תהליך שבו, באמצעות החוויות שלכן, אתם מראות לנו מהי אישה, אתן, שמעניקות לנו, באמצעות כישלונותיכן והצלחותיכן, את הידע החיוני כל כך.
אבל אמשיך בתיאור חוויותיי המקצועיות. הרווחתי פאונד ושישה פני מהסקירה הראשונה שכתבתי; ועם הכסף קניתי חתול פרסי. ואז נעשיתי שאפתנית. חתול פרסי הוא דבר נהדר, אמרתי; אבל אין די בחתול פרסי. אני זקוקה למכונית. וכך התחלתי לכתוב רומנים – כי עד כמה שזה מוזר, אנשים נותנים לך מכונית אם את מספרת להם סיפור. מוזר עוד יותר שאין בעולם שום דבר מרנין יותר מאשר לספר סיפורים. העיסוק נעים הרבה יותר מאשר כתיבה של סקירות על רומנים מפורסמים. ועם זאת, אם אציית להנחיות של המזכירה שלכן ואספר לכן על חוויותיי המקצועיות כסופרת, עלי לספר לכן על חוויה משונה שהייתה לי כמי שכותבת רומנים. כדי להבין אותה עליכן לדמיין תחילה את הלך הרוח של סופרת כזאת. אני מקווה שלא אסגיר סודות מקצועיים אם אומר כי תשוקתו העיקרית של סופר היא להיות מחוסר הכרה, ככל האפשר. עליו להכניס את עצמו למצב של תרדמת. הוא רוצה שהחיים יימשכו ככל האפשר ברוגע ובסדירות. רוצה לראות שוב ושוב את אותן פנים, לקרוא את אותם ספרים, לעשות את אותם דברים, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, בעודו כותב, כדי ששום דבר לא יפר את האשליה שבתוכה הוא חי, כדי ששום דבר לא יפריע או יפגע בשקט של הפשפוש, המישוש, הזינוק והמרוץ, וכל התגליות הפתאומיות של אותה רוח ביישנית ואשלייתית – הדמיון. נדמה לי שכל אלה זהים אצל גברים ואצל נשים. מכל מקום, אני רוצה שתראו אותי בדמיונכם כותבת רומן כשאני שרויה בטרנס. רוצה שתדמיינו אישה צעירה יושבת עם עט בידה, ובמשך כמה דקות, למעשה – שעות, לא טובלת אותו בקסת הדיו אפילו פעם אחת. הדימוי העולה על הדעת כשאני חושבת על אותה אישה הוא של דייג ששוכב, שקוע בהרהורים, על גדת אגם עמוק, בידו מוט שהוא מחזיק מעל המים. האישה מניחה לדמיונה לשוט, בלי להיבלם ליד כל סלע וכל נקיק, בעולם השקוע כולו במעמקי ישותנו הלא מודעת. ועתה מגיעה החוויה, זאת שנפוצה לדעתי הרבה יותר בקרב סופרות מאשר בקרב סופרים: החכה חולפת בין אצבעותיה. דמיונה מיהר והרחיק לכת. הוא מצא בריכות, מעמקים, מקומות אפלים שבהם מנמנמים הדגים הכי גדולים. ואז – התרסקות. התפוצצות. קצף ומהומה. הדמיון התנפץ על פני משהו קשה. האישה התעוררה מחלומה. היא נקלעה למצוקה עזה וקשה. אם לומר זאת בישירות: היא חשבה על משהו, משהו על הגוף, על להט התשוקות שאישה כמוה אינה יכולה להביע. גברים, ההיגיון אומר לה, יזדעזעו. המודעות למה שגברים יגידו על אישה שאומרת את האמת על להט תשוקותיה העירה אותה מתוך המצב האמנותי של חוסר מודעות. שוב אינה יכולה לכתוב. הטרנס התפוגג. דמיונה אינו יכול עוד לפעול.
אני מאמינה שזאת חוויה שכיחה מאוד בקרב סופרות – שמרנותם המוסכמת, הקיצונית, של בני המין האחר בולמת אותן. כי גם אם גברים מעניקים לעצמם לכאורה חירות רבה יותר, אני בספק אם הם מסוגלים להבין או לשלוט, בעוצמת החומרה שבה הם דנים לכף חובה חירות דומה אצל בנשים.
אלה אם כן היו שתי חוויות אמיתיות משלי. שתיים מההרפתקאות של חיי המקצועיים. את הראשונה – רצח “מלאכית הבית” – אני חושבת שפתרתי. היא מתה. אבל את השנייה – הרצון לומר את האמת על חוויותיי כגוף, אני חושבת שטרם פתרתי. ספק אם איזושהי אישה כבר פתרה אותה. המכשולים הניצבים בפניה אדירים, ועם זאת גם קשים מאוד להגדרה. במבט מבחוץ אי אפשר שלא לתהות: מה פשוט יותר לכאורה מכתיבה של ספרים? במבט מבחוץ אפשר גם לשאול במה שונים המכשולים הניצבים על דרכה של אישה מאלה הניצבים על דרכו של גבר. אני סבורה שבמבט מבפנים מצבן שונה מאוד; היא עדיין צריכה להיאבק נגד רוחות רפאים רבות; עליה להתגבר על הרבה דעות קדומות. זמן רב יחלוף לדעתי לפני שאישה תוכל לשבת ולכתוב ספר בלי שתיאלץ לשחוט איזו רוח רפאים, בלי שתתנפץ על סלע. ואם זה המצב בספרות, המקצוע החופשי ביותר מבחינתן של נשים, מה באשר למקצועות אחרים, שאליהם אתן נכנסות עכשיו לראשונה?
אלה השאלות שהייתי שואלת אתכן, אילו היה לי זמן. ואם הדגשתי את חוויותיי המקצועיות, עשיתי זאת כי אני מאמינה שגם אם צורתן שונה, הן גם שלכן. אפילו כשהנתיב פתוח להלכה – כששום דבר אינו מונע מאישה להיעשות רופאה, עורכת דין, פקידה בשירות הציבורי – אני מאמינה שרוחות רפאים ומכשולים רבים מגיחים על דרכה. אני חושבת שהדיון עליהם חשוב ובעל ערך. רק כך אפשר לחלוק את העבודה ולפתור את הקשיים. עם זאת, חייבים לדבר גם על היעדים והמטרות שלמענם אנו נאבקות, שלמענם אנחנו מנהלות את הקרבות הקשים הללו. אי אפשר לחשוב שהקרבות הללו מובנים מאליהם; יש לבחון אותם כל הזמן, ולשאול שאלות על אודותיהם. זאת העמדה שאני רואה כאן באולם הזה, מוקפת בנשים שפועלות, לראשונה בהיסטוריה בתחומים מקצועיים כה רבים, ומדובר בעניין חשוב מאין כמוהו. בתוך הבתים שלכן זכיתן בחדרים שעד כה עמדו לרשותם של גברים בלבד. אתן מסוגלות, לא בלי עבודה קשה ומאמצים רבים, לשלם את שכר הדירה. אתן מרוויחות את חמש מאות הפאונד שלכן בשנה. אבל החופש הזה הוא רק תחילת הדרך. החדר כבר שלכן, אבל הוא עדיין ריק וחשוף. יש לרהט אותו; יש לקשט אותו; יש לחלוק אותו. איך תרהטו אותו, איך תקשטו אותו? עם מי תחלקו אותו, ובאילו תנאים? אלה לדעתי שאלות שחשיבותן מכרעת. כי לראשונה בהיסטוריה אתן מסוגלות לשאול אותן; כי לראשונה, אתן יכולות להחליט בעצמכן. התשובות צריכות להיות שלכן. ברצון הייתי נשארת ומשוחחת על השאלות הללו, ועל התשובות להן, אבל לא הערב. זמני תם ועלי לסיים.
