בן השמונה ביקש שנקרא את הספר ביחד. הוא עקב אחרי הכתוב בתשומת לב רבה, התעכב על הציורים וביקש להביט בהם שוב.
קודם כול – שם לב לרישומים בדף הפנימי של הכריכה (“פורזץ”, הוא נקרא, הואילה בטובה ליאורה גרוסמן להאיר את עיני) ובתום הקריאה ביקש לעלעל שוב בספר ולהסתכל על כל האיורים.
אבל הכי חשוב: צחק, ועוד איך!
בהתחלה – צחוק מרוסן, מעין צחקוק קטן. ואז – כמה פרצי צחוק של ממש!
“מה דעתך על הספר?” שאלתי אותו, והוא השיב “תכתבי עליו שהוא ממש יפה ומצחיק.”
הסיפור נכד קרטה וסבא סנוקרת מיועד בערך לגילו של בן השמונה. גם ילדים בכיתה א’־בׁׁ’ יוכלו בלי ספק ליהנות ממנו, אבל דומני שהוא מיועד בעיקר, אולי רק, לבנים. יש בו ילד שלומד קרטה ומחליט לשמור על הסבא שלו.
“קרטה־שמרטה”, אומר הסבא, ומסביר לילד ש”לנו היו סתם מכות: פליק וראסיה, זפטה וזץ, ובוקס וסנוקרת”. הילד, סלי, תוהה: “והרבצת את כל המכות האלה?”
סבתא של סלי מספרת לו שכן, סבא היה פעם חזק מאוד. “אם היה לנו פנצ’ר הוא היה מרים את האוטו ביד אחת ומחליף את הגלגל ביד האחרת.”
בן השמונה פוקח זוג עיניים משתוממות.
ופורץ בצחוק כשהסבא מסביר לסלי שלא, “גם סבתא קצת שוכחת. קודם כול, זאת לא הייתה מכונית, אלא משאית. ושנית, לא הרמתי אותה ביד אחת, אלא בשתי אצבעות, ככה.”
מסתכלים על האיור. בצד ימין של הדף רואים איש מרים משאית בשתי אצבעות. הוא מופיע כמחשבה של הסבא המצויר של סלי. בצד שמאל של הדף המאייר, מישל קישקה, מוסיף עוד תוכן ומשמעות: רואים בציור ילד שיושב על ערימה גבוהה של צמיגים, ומחזיק בידיו… משאית צעצוע…
“אהה!” מסביר לי בן השמונה, “אז ככה הוא מרים את זה, בשתי אצבעות…”
שנינו צוחקים.
על הכריכה האחורית כתוב: “כמה חודשים אחרי שהשלים מאיר שלו את הסיפור על סלי וסבא הוא חלה. הוא הספיק לאשר את הסקיצות שהגיש המאייר, אך נפטר לפני שראה את הספר המודפס. ספריו ישארו לנצח חלק מהתרבות העברית”.
אהבתי כל כך את הספר שלו גינת בר, ובכל יום שישי כשאני קוראת את המוסף של ידיעות אחרונות ומגיעה לעמוד האחרון, ליבי נחמץ. מאיר שלו חסר שם כל כך.
והנה, קיבלתי ממנו דרישת שלום אחרונה. ונכדי בן השמונה הכיר אותו לראשונה.
