ארכיון תגיות: לירן רזינסקי

עופר אשכנזי, דוד בר-גל, ערן רולניק, "איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה – בעקבות חליפת המכתבים 'למה מלחמה'": כיצד עולה בידה של כנופייה קטנה לכפות את רצונה על הרוב, שעתיד להפסיד ולסבול בגלל המלחמה?

כשהספר שלפנינו ראה אור, באוגוסט 2018, לא יכולתי להעלות על דעתי עד כמה מפחיד ורלוונטי הוא ייעשה כעבור פחות מארבע שנים. המלחמה הניטשת עכשיו שוב על אדמת אירופה, הזוועות שאנחנו עדים להם, ועדיין לא יודעים לאילו תהומות יגיעו, מעוררות רצון לקרוא את הספר, ואם לא להבין, לפחות – לחשוב שוב בעזרתו על הסוגיות הרות הגורל שהוא מעלה.

פרויד ואיינשטיין הוזמנו ב-1932 לכתוב זה אל זה ולהשיב על השאלה הבלתי אפשרית "למה מלחמה?", כל אחד מנקודת המבט החכמה והמיוחדת שלו.

הספר נפתח בתשובותיהם לשאלה, ובעקבות זאת יוחדו הפרקים הבאים לדיון על עמדותיהם. הכותבים השונים מתייחסים לדברים של איינשטיין ושל פרויד, מפתחים אותם, ומציבים אותם בתוך הקשר היסטורי, חברתי, פוליטי והגותי.

התוצאה מרתקת, וגם מפחידה, בעיקר לאור מה שקורה עכשיו על אדמת אוקראינה.

איינשטיין ופרויד כתבו את המסות שלהם לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, בניסיון למנוע מלחמה נוספת על זאת האיומה שכבר היו עדים לה, במחשבה שאם תבין האנושות מה המקורות לאלימות האיומה שבני האדם כופים זה על זה, יוכלו למנוע אותה.

כבר ב-1914, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה (אז כמובן עדיין לא ידעו שהיא "הראשונה"…) קרא איינשטיין להפסיק מיד את הלחימה. פרויד לעומתו לא תיעל את מעמדו הציבורי בנסיון להשפיע על השיח הציבורי או על הפוליטיקה, שכן העדיף את הסולידריות המדעית, הניצבת מעל ללאומיות, על פני הפוליטיקה האירופית.

למעשה, גם איינשטיין התנגד ללאומנות ואפילו ללאומיות. הוא סבר שכדי למנוע את "פורענות המלחמה" יש להקים ארגון על־לאומי, שתהיה לו "סמכות בלתי מעורערת" ושיהיה בכוחו "לפסוק דין ולהוציאו לפועל".

שאלתו – "כיצד עולה בידה של כנופייה קטנה לכפות את רצונה על הרוב, שעתיד להפסיד ולסבול בגלל המלחמה, ולגרום לו לשרת את שאיפותיה [של הכנופייה]" מהדהדת היום ביתר שאת. מדוע מסכימים החיילים הרוסים להפציץ בית חולים לילדים? מדוע הם מצייתים לפקודות? מדוע יצאו לדרכם, כדי לפלוש לארץ שכנה ולזרוע בה הרס, חורבן ומוות של חפים מפשע?

תשובתו של איינשטיין היא ש"בבני אדם מקנן צורך לשנוא ולהשמיד. בימים כתיקונם הנטייה הזו קיימת באופן רדום, והיא מתעוררת רק בנסיבות בלתי רגילות, אבל קל יחסית לעורר אותה מרבצה ולהעלות אותה למדרגה של פסיכוזת המונים".

פרויד, כמובן, יכול להזדהות עם התפישה הזאת. הוא מסכים עם איינשטיין ש"מקנן בבני האדם איזה דחף לשנוא ולהשמיד, שמאפשר את שיסוים אלה באלה," והוא מפרט בתשובתו את מה שכל בן תרבות כבר מכיר מאז: את עיקרי תורתו הקובעים כי בכל אדם ובכל חברה אנושית, מתקיימים שני דחפים: הליבידו, או הארוס, שהוא יצר החיים, ולעומתו התנתוס, יצר המוות ההרסני שכן "היצור החי שומר על חייו על ידי כך שהוא הורס חיים זרים". לפיכך, על פי פרויד, אין טעם לנסות לסלק את נטייתו של האדם לתוקפנות, אלא שיש "להסיט אותה ככל האפשר" כדי שלא תגרום למלחמה.

ועם זאת, קובע פרויד, "המלחמה מחריבה חיי אדם מלאי תקווה, כי היא מביאה את האדם לידי מצבים מחפירים, כי היא אונסת אותו לרצוח אנשים בניגוד לרצונו, כי היא משחיתה נכסים חומריים יקרי ערך פרי עמלם של אנשים", ובעצם אנחנו מתקוממים נגדה כי "אנו פציפיסטים מסיבות אורגניות, כלומר בעל כורחנו". אז מה גובר? הארוס או התנתוס? "העמדה התרבותית," גורס פרויד, "איננה אוטופית, ולא ירחק היום שתביא לקץ למלחמות."

כמה מייאש לחשוב על כך שרק שבע שנים אחרי הסיכום האופטימי הזה שכתב פרויד למאמרו פרצה המלחמה ה"שנייה" שזוועותיה עלו אפילו על אלה של קודמתה.

וכמה מייאש להיווכח עד כמה התרחקנו מההבטחה למציאות שבה נחיה במצב של "קץ המלחמות". כאמור, דווקא במציאות הנוכחית המאמרים השונים בספר מעניינים שבעתיים.

כך למשל בראשון, "אחריתה של מופתיות: בשולי התכתבות איינשטיין-פרויד" מנתח ערן רולניק את האינטראקציה בין שני האישים, את "הסתייגויותיו של פרויד", ממכתבו של איינשטיין שהועבר אליו, ואת נכונותו להמשיך בכל זאת בדיאלוג הפומבי.

איינשטיין "הבטיח" לפרויד שלהתכתבות ביניהם יהיו "השלכות חיוביות על מעמדה של הפסיכואנליזה", ואכן במאמר "פרויד על מלחמה ומוות" טוען לירן רזינסקי שפרויד ראה צדדים חיוביים במלחמה (!): "שאין זה רע כל כך שהמלחמה ניפצה את האשליות שלנו", כי כך נוכחנו שהתיאוריות שלו נכונות, וש"כעת לפחות נכיר את עצמנו יותר טוב, והיכרות עצמית היא לב־ליבה של הפסיכואנליזה"… לדעת רזינסקי פרויד חשב שהמלחמה "חשפה את טבענו 'האמיתי', האלים, העוין".

בהקשר של התנתוס כותב פרויד על המוות, ובפרפרזה על הפתגם "אם אתה רוצה לשמור על השלום התכונן למלחמה", הוא מוסיף: "אם אתה רוצה לשאת את החיים, התכונן למוות." בהקשר זה יש לו אבחנה משעשעת למדי: פרויד מציין "את הנטייה היהודית […], להגיד על מי שמת שהדבר אירע, למשל כי סבל מדלקת ריאות או כי המסכן מת בתאונה, כאילו אם לא היה מת בתאונה היה חי לנצח, ופוסק: 'נֵיאלץ להגיע למסקנה שיהודי לעולם לא מת מסיבות טבעיות. לכל הפחות רופא כלשהו ודאי הסב לו איזה נזק'"…

בפרקים האחרים בספר עוסקים הכותבים בהבטים שונים של הדברים שכתבו פרויד ואיינשטיין. כך למשל הפרק "הממשל הבנילאומאי ובעיית השחרור מעריצות אימפריאלית במחשבתו של איינשטיין" כותב יונתן מטיוס על שאיפתו של איינשטיין (שמוזכרת במכתבו מ-1932) לכונן קהילה פוליטית שאינה מבוססת על הגדרה של לאום ושל ריבונות. בהקשר זה מעניין לקרוא מה הייתה השקפתו על הציונות: הוא סבר שזכותם של היהודים להשתקע במעין "מרכז" שישכון בארץ ישראל, אבל התנגד להקמתה של מדינה יהודית. עמדתו הייתה של אדם "החף מכל רגש לאומי", כפי שכתב לפרויד. תכלית הציונות הייתה בעיניו לשמש "מרחב שבו היהודים לא יצטרכו לבדל עצמם מסביבתם", והוא האמין ש"מרחב שכזה יאפשר להם 'לפתוח את השערים לכל הערכים הבין-לאומיים' להשתחרר מ'הגטו הלאומי'". לכן חזונו היה לקיים "יחסים 'הוגנים', בני קיימה בין יהודים ובין ערבים במרחב הארץ-ישראלי, בחסות אימפריאלית בריטית", חזון שלא התממש, כמובן.

ענר גוברין במאמרו "מלחמה ומלנכוליה – הלכי רוח של פרויד והשפעתם על כתיבתו" התמקד בדבריו של פרויד, והראה כיצד ניתח הלה את "המצב הנפשי הפרימיטיבי" שהאנושות הייתה עדה להתפרצותו, כאז, כן היום!

ריצ'רד קרוקט במאמרו "איינשטיין, הפצצה ומרוץ החימוש" דן בעמדותיו של הפיזיקאי הדגול בעניין פיתוח פצצת האטום. "בשל הזיהוי הבולט של איינשטיין עם התחום, מפתה להניח שמעורבותו הפוליטית בנושא הייתה אופיינית לפעילותו הפוליטית בכלל", מה גם ש"איינשטיין נקרא סבה של פצצת האטום, מפני שהיא הסתמכה, בסופו של דבר, על פריצת דרך תיאורטית שאליה הגיע ארבעים שנה לפני הירושימה". ובכל זאת, איינשטיין, עם כל מעורבותו, היה, לדברי קרוקט לא יותר מאשר "צופה מהצד".

ויויאן שטרית-וטין במאמרה "נוסטלגיה בלתי פוסקת לאינטימי: 'למה מלחמה?' והשאיפה לשלום" כותבת על ה"ציפייה המועברת מדור לדור – הדרישה האתית הקיימת אצל כל ילוד מעולם המבוגרים, הנדרש למלא את אחריותו הבלתי נמנעת כלפיו וכלפי הישרדותו", ומשלבת פרטים מניסיונה כמטפלת, למשל ממה שראתה בקליניקה במהלך הקיץ של 2014, כשרקטות שוגרו מרצועת עזה לעבר דרום הארץ".

עפרי אילני במאמרו "'מחנכיו של המין האנושי': על האידיאה של 'שליחות היהודים' בעידן המודרני" תוהה אם עמדוץיהם של פרויד ושל איינשטיין (ושל מנהיגים והוגים יהודים אחרים) קשורות ביהדותם, ופיקי איש שלום במאמרו "למה תיאורטיקנים? מקורות ההצדקה למעורבות ציבורית של אנשי רוח ותאוריה", תוהה איזה מחיר משלמת האנושות על טעותם של המעטים, המנהיגים. ה"טעות" היא אותו "ששון היציאה אֱלֵי־קרב" שאותו ניסו למנוע איינשטיין ופרויד במכתביהם מ-1932. מה מעמדם של שני המומחים הללו, בשיח הדמוקרטי? מהי בכלל מומחיות? איך הגיעו למעמד שבו ביקשו מהם בכלל להביע את עמדתם לגבי השאלה "למה מלחמה"?

כל אלה סוגיות מרתקות. אבל בימים אלה מצאתי את עצמי מתמקדת בשאלה החשובה, המרכזית: מה קורה לבני האדם ברגע לפני שהם יוצאים למלחמה?

הציטוט ממאמרו של רזינסקי, המסכם את דבריו של פרויד, מאלף:

"במלחמה שיקול הדעת והמחשבה הזהירה על העתיד, נמוגים נוכח אשליות נרקיסיסטיות של יוקרה ושל גבורה שבסופו של דבר אינן אלא הכחשת המוות. אומות יוצאות למלחמות, מקריבות את אזרחיהן ואת חייליהן, שׂשׂות אלֵי־קרב תוך כדי הכחשה של המוות ושל האובדן, ואמונה נרקיסיסטית בניצחונן, שבסופו של דבר היא הכחשה של המוות, אופוריה נטולת בסיס. ההמונים תומכים בהתלהבות, לכודים גם הם באשליית הכוח הנרקיסיסטית ובהכחשת מחיר המלחמה. אחר כך, כשהמלחמה מתמשכת, ודם החיילים מוקז, כשמוֹדעוֹת האֵבל הולכות ורבות, כשעוד ועוד משפחות מאבדות את בניהן, כשבשׂדה הקרב ההישגים מתמהמהים להגיע, בין אם נמשכת מלחמת החפירות, ובין אם האויב מסרב להיות מוכרע, אשליות הניצחון מתאדות לאיטן, ואנו נותרים עם המציאות הכואבת והמרה וגם עם המורכבוּת, ועם הצורך לנהל עולם בשיקול דעת, במחשבה תחילה, בהכרה באחֵר ובכאבו, ולא מתוך חשיבה נרקיסיסטית."

המלחמה בין רוסיה לאוקראינה מדגימה בדייקנות מבעיתה את הדברים הללו.