תגית: ליל הסדר

אני לא רוצה ליל סדר. אני רוצה ליל בלגן ויום מהומה ושבוע פוגרום, אני רוצה ליל סכינים ובדולח, לשבור את הכלים, לשרוף את המועדון. אני יושבת ליד השולחן, שותקת בנימוס. מחייכת אל האנשים האלה. אני שתיים שלא מכירות.

לילות הסדר שלי

20.4.1951  יום שישי

אל החושך נפקחים כתמי אור, מגע מימי, רך, חלק, בעבועים, קול קורע מהעבר האחר, וכל הרכות נרעדת, אוחזת ומרפה – אין לדעת –

6.4.1952  יום רביעי

כיסא גבוה, שולחן גדול גדול גדול. על הכיסא ציורים: "כדור, פרח, בלון". "אור!" פיות נעימים גדולים נפתחים. אימא. אבא. תתה. בבה. בום בום עם הכף על הילדה על הכיסא. את כזאת ילדה טוב-הה איייי. את אוכלת רק דייסה, אייייי. את כזאת ילדה טובהה את אוכלת רק דייסהה…

30.3.1953  יום שני

כיסא גבוה, שולחן עגול, עם מפה לבנה. הבית של סבתא וסבא. כולם באו. אבא נסע באוטו. החזיק את ההגה וסובב וסובב ואימא החזיקה את הילדה. האוטו עשה רעש. כולם שרים. אבא ואימא וסבתא וסבא ודודה ליאה ודוד שמואל ודוד בנימין ודודה רוזה ודולי שוכבת על הרצפה, רוצה לקחת את הביצה מהיד של הילדה, מסתכלת וקופצת, יש לדולי לשון עם נקודות, יש לדולי שיניים, יש לדולי אוזניים חלקות, יש אורות בחלונות, יש אוכל בצלחות, יש מיץ בכוס, הנה מצה.

17.4.1954  יום שבת

אני אוהבת ליל סדר. דודה ליאה מחזיקה את התינוקת שלה, התינוקת אוכלת את הבקבוק, דודה רוזה מחזיקה את התינוקת שלה, היא אוכלת את הציצי, בחדר של סבא אסור לגעת בברגים, אסור לגעת במכחולים של סבתא יש ריח של צבעים, סבתא נסעה, סבתא בפריז, התינוקת בוכה, יש פרפר עף, מהר, עושה רעש מזמזם, יש לו עיניים גדולות שחורות הוא מתקרב! אבא לוקח מגבת ודופק על החלון, בום, החלון מתפרק, עושה רעש כמו הרבה כוסות נופלות ונשברות, כל החדר מלא חתיכות מזכוכית, בגללך! בגללך! בגלל פרפר! סתם פרפר! זהירות! סכנה!

 6.4.1955 יום רביעי

רק אני אגיד את הקושיות. בגן לא נתנו לי. ולא נתנו לי את המשולש לנגן, נתנו לי את התוף. ובפורים הייתה לשושנה יולזרי שמלה נוצצת. אבל אני הכי גדולה במשפחה. יותר מאורלי ומורד. ועוד מעט התינוק יצא מהבטן של אימא. ואסור להגיד שאבא טייס. הדייסה בגן מגעילה אבל אסור להשאיר! כולם יושבים ליד השולחן, אימא ואבא וסבתא וסבא ודודה ליאה ודוד שמואל ודוד בנימין ודודה רוזה אבל אורלי וורד ישנות. כולם שרים. יש הרבה אורות. אימא מביאה צלחת עם אוכל. היא אומרת – הנה הדג. היא אומרת – היום הילדה ישבה על הרצפה והסתכלה על הדג שוחה באמבטיה ופתחה וסגרה את הפה. אבא צוחק.

26.3.1956  יום שני

ליד כל צלחת יש הגדה. בתוך ההגדה כתובים דברים ויש ציורים. איש אחד רץ ונקודות גדולות שחורות רצות אחריו. יש המון צלחות וכוסות, יש מיץ ויש יין. סבא שם את האצבע בתוך הכוס ושופך טיפה. סבתא מסתכלת עליו. אימא אומרת – מה את רוצה, הרי את עם האכזמה שלך בידיים לא תכבסי. אבל לצייר את הדג הזה במקום לבשל אותו, זה את יודעת! סבתא צוחקת. אימא מחזיקה את הבטן שמה התינוק שלה מת. איך הוציאו אותו משם?

15.4.1957  יום שני

אימא הכינה הכול לבד. אף אחד לא עזר לה. כל האוכל שהיא בישלה מחכה. והיא שמה את המפה על השולחן ולקחה כיסאות מהשכנים ולקחה עוד שולחן ושמה עוד מפה אבל אף אחד לא רוצה לשבת. אימא מחזיקה את התינוק. הוא אחי. הוא בוכה. כולם צועקים. כולם רבים עם דודה ליאה בגלל הבית הכסף העצים הפרדס החובות, דודה ליאה אומרת – אתם לא מבינים כלום זה לא העסק שלכם, אורלי, ורד ואני מתחבאות מתחת לשולחן, ורד צוחקת. היא רוצה למשוך את המפה, אבל כל הצלחות ייפלו ויישברו! כבר חושך ולמטה בחצר אין רשתות הסוואה ולא צריך לרוץ לשכנים למטה כשיש אזעקה, האויב הלך. אבל סבא מדליק את הרדיו ואומר – שקט עכשיו, כולם. חדשות.

4.4.1958  יום שישי

דודה ליאה וכולם לא באו. הם גרים רחוק. בחיפה. דוד בנימין וכולם הגיעו בקטנוע עם סירה. אימא רוצה לבכות. איפה ליאה, היא אומרת. אבא אומר – היא לא כאן כי היא לא רוצה להיות כאן! סבא מראה קסמים של קלפים. סבתא סורגת. אחי זוחל על הרצפה. בנימין מצלם. רוזה מסתכלת. אבא אומר לסבתא – הכול בגלל שאת חושבת רק על עצמך, סבא אומר לאבא – אם אתה מדבר ככה, אנחנו הולכים, ואבא צוחק – כן? איך? ברגל? אבא מביא את הכינור, אבל לא מצליח לו, כי חם מדי. שומעים את הים. אז בואו נשב. אני קוראת מההגדה, מהר. לא רק את הקושיות. "כנגד ארבעה בנים דיברה התורה – " תראו איך היא קוראת יפה! אבל אימא לא שמחה.

 22.4.1959 יום רביעי 

המורה רות אוהבת אותי הכי. מי רוצה להיות רבקה? רק מי שמצביעה עם אצבע זקופה ולא צועקת אני אני! המורה רות אמרה – טוב, אז את. אני! יש לרבקה באר מקרטון וכבשים ושרשרת וצעיף ושמלה עם פסים ושיער ארוך, אבל אבא בצבא, הוא לא בא! עכשיו בליל הסדר כל המשפחה בסלון על השטיח בבית של סבא וסבתא, ורד עושה פרצופים בחושך, וגם בנימין צוחק, ואז כולם צוחקים, כי שומעים את סבתא נוחרת בחדר שלה ושל סבא. אבא אומר – די, נוסעים הביתה.

11.4.1960  יום שני

שמים שולחנות אחד ליד השני, ושמים עליהם מפה, ושמים עליה צלחות עם ביצים קשות, ומצות שמתפוררות על המפה, וכל הילדים יושבים ויש כוסות עם מיץ ענבים וחסה ותפוחי אדמה עם נקודות מרות. המורה רות שרה: "דומם שהטה תיבה קטנההה, על היאור הקט…" דני רץ אחרי בהפסקה ומשך לי את הגומי של המכנסיים. הוא יושב בצד השני של השולחן ומסתכל עלי. שלא יסתכל עלי!

31.3.1961  יום שישי

עוד פעם עושים ליל סדר אצלנו בבית. אבל תכף הוא כבר לא יהיה הבית שלנו, כי אנחנו עוברים עוד מעט לגור בתל נוף, כי פה החצר למטה מלוכלכת והילדים בשכונה לא טובים. השולחן מסודר. אני עזרתי לאימא לערוך. בבוקר אחרי שאבא ראה שאחי עשה עוד פעם פיפי במיטה והרביץ לו שמתי את הכרית על הראש. אני לא יודעת מי מגיע. בטח כולם. גם אורלי, ורד וכלנית. לפני שיתחיל ליל הסדר אני אשחק אתן במורה וכיתה. יש לי לוח ואני אתן להן דפים לכתוב. אם אחי רוצה גם הוא יכול, אבל הוא לא ירצה. היום כולם יחפשו את האפיקומן.

 18.4.1962 יום רביעי

כל האולם מלא חיילים. השולחנות ארוכים. הם דופקים עם הכפות והמזלגות. הם שרים בקול רם: "די דיינו, די דיינו, די דיינו, דיינו צ'ה צ'ה צ'ה…" אנחנו יושבים בקצה של שולחן אחד: אבא ואימא לידו, ואחי עליה ואני לידה. אין יותר אף אחד אחר מהמשפחה. סבא וסבתא נשארו בבית שלהם בתל אביב. אימא ואחי ואני חזרנו משם. סבא אמר לאבא שהוא אייכמן, שהוא בוגד ומנוול גדול, אבל אבא שכנע אימא לקחת את הילדים ולחזור. אסור שאימא תדע את כל מה שאייכמן עשה לאנשים. אני קוראת את העיתון לפניה ואומרת לה מה עצוב מדי בשבילה.

 8.4.1963 יום שני
סבתא באה אלינו, כי סבא מת. כשאימא הלכה לבית שלהם, רינה, שהיא חיילת מקפלת מצנחים, באה כל ערב והכינה לנו סלט, כי אבא היה בחוץ לארץ. כשאבא חזר מחוץ לארץ הוא כעס עלי, כי לא הייתי עצובה כשהוא אמר לי שסבא שלי מת והמשכתי לשחק בקפיצה על גומי עם לאה מקדרון שבאה לישון אצלי וצחקתי כי היא נפלה. אחרי שהיא נסעה הוא אמר לי – הלוואי שאימא שלך ואבא שלך ימותו ביום אחד, שתדעי מה זה. רינה נסעה לקיבוץ, לבית שלה. החיילים שרים ודופקים עם הכפות והמזלגות. האוכל מגעיל, אבל לא מרשים לי להפסיק. הכול. גם את הבשר.

 1.4.1964 יום רביעי 

דביר בבית שלו בליל הסדר. אנחנו בבסיס, עם החיילים. בחג שבועות אני ארקוד עם דביר שיבולת בשדה בזוגות, אנחנו מתאמנים, מחזיקים ידיים. באמת או חובה דביר אמר שהשיער שלי הכי יפה. יש לו עיניים כחולות. אבל לא מרשים לי יותר ללכת למסיבות. רוני אמר שהוא יסיע אותי על האופניים, לא על הרמה, על הסבל. אבל לא מרשים לי! ולא מרשים לי לסרק את השיער על האוזניים. ולא מרשים לי שביל באמצע. ולא מרשים לי פוני. כשהם לא רואים אני כן שמה את השיער על האוזניים.

 16.4.1965 יום שישי
אנחנו הולכים לליל הסדר עם החיילים. אימא לא תבוא, כי התינוקת רק בת חודש וקצת. אורית עם המשפחה שלה. דביר עם המשפחה שלו, גם אני רוצה. לא להיות כאן. לא להיעלם עם הקירות, לא להיאבד, לא להישמט ביחד עם עצמי כדי שלא כולי תישכח, כדי שיישארו איי ידיעה של מי אני. המילים שיכלו להגן עלי נמחו ראשונות. מתוך העור של האבא המסוכן יוצא, כשאף אחד לא קרוב אלי, מישהו אחר, מסוכן עוד יותר, אני לא מכירה אותו אבל זוכרת בלי לדעת – את החיוך הפולש המבט השאלות – יש לו גוף יש לו פה יש לו אצבעות – מעבר לקיר אימא היא רואה ולא מקשיבה היא שומעת ולא מסתכלת – אני רוצה להתפרק ולא יודעת איך – להיות – אני – נגועה  –

 4.4.1966 יום שני 

אנחנו הולכים לליל הסדר עם החיילים. אסור לי לשנוא. אסור לי לכעוס. אסור לי לתעב. אסור לי לבוז. אסור לי לפחד. אסור לי להתכופף. אסור לי להעז. אסור לי לרצות. אסור לי להתנגד. אסור לי לבקש. אסור לי להעדיף. אסור לי להתקומם. אסור לי לבחור. אסור לי לדעת. אסור לי לצחוק. אסור לי לשיר. אסור לי לקרוא. אסור לי להסתרק. אני יכולה לתלוש שערות מהראש, בחשאי. אחי ואחותי ישנים במיטות שלהם, ליד המיטה שלי. הם לא מגינים עלי. בעוד חודשיים אורית עוברת דירה. בעוד שלושה חודשים אנחנו נוסעים ללונדון.

24.4.1967  יום שני
בכל מקום בעיר יש נרקיסים צהובים. אני רוצה לפסוע בתוך האור שחזר, לפסוע וללכת תמיד, עד שלא אגיע. השולחן של ליל הסדר מסודר וארוך. על המפה הלבנה יש צלחות לבנות עם פס כסף, הכלים נוצצים, הגביעים בוהקים, טיפות של מים מנצנצות על עלי החסה. אני לא מכירה את האורחים. לא כולם יהודים. אני צריכה להיות מנומסת, לייצג את המדינה, לדבר אבל לשתוק, בצורה חכמה. לא להיות יפה מדי. לא חפפתי את השיער שבועיים.

 12.4.1968 יום שישי 

הוא נסע לביקור בישראל והשאיר אותנו כאן. גם דן נסע לישראל, אבל עזב אותי עוד לפני כן. לא מרשים לך שום דבר, הוא אמר, אני לא יכול ככה. אני רוצה ללכת עם דן לחתור באגם. לשחות אתו בברכה. לרקוד אתו במועדון. אני לא רוצה לחייך אל האנשים האלה. לא רוצה לראות אותו ואותה ואותם. אחי ואחותי יושבים ביחד על השטיח מול הטלוויזיה, צוחקים. אני לא רוצה ליל סדר. אני רוצה ליל בלגן ויום מהומה ושבוע פוגרום, אני רוצה ליל סכינים ובדולח, לשבור את הכלים, לשרוף את המועדון. אני יושבת ליד השולחן, שותקת בנימוס. מחייכת אל האנשים האלה. אני שתיים שלא מכירות.

 2.4.1969 יום רביעי
בליל הכאילו והבסדר אף אחד לא יודע: לפני שבוע אבא נטרף כי אימא, זועמת וחדת שיניים, נעצה את ניביה בתוך עורו ולא ויתרה, עד שהגיעה אל הבשר החי, וחדלה רק אחרי שירקה חלקי זרוע ואת טיפות הדם שנטף. עכשיו כולם, הרחוקים והאדישים, יושבים סביב השולחן הלבן והצלחות המבריקות, אורחים וחיוכים, מרבים לספר ביציאת מצרים. הוא מסתיר את הסימנים מתחת לשרוול. היא משתמשת בשיניים כדי לאכול.

 20.4.1970 יום שני

עכשיו הם שם, כל המשפחה, בבית ברמת גן. אימא ואבא ואחי ואחותי וליאה ושמואל עם אורלי וכלנית ואלי, ובנימין ורוזה עם ורד וחנה ונוגה, וסבתא. כולם ביחד. הם קוראים את ההגדה בתורות. עוד מעט הם יתחילו לאכול. אני גם כאן וגם שם. בחדר האוכל החיילים לא שמחים, לא דופקים במזלגות ובכפות, לא שרים בקולי קולות. ליד הטלפון בטייסת יש תור ארוך. חול נושב בחלונות הקטנים.

 9.3.1971 יום שישי

החבר שלי אמר שנכון שאנחנו ביחד עכשיו, אבל לא יודעים מה יהיה בעוד שנה. הוא עם המשפחה שלו בתל אביב ואני עם שלי ברמת גן. ילדים רצים בבית ובגינה. החבר של אבא יושב ליד הפסנתר ומנגן שיר יווני. אבא מנסה להשתלב אתו בכינור, וצועק – אתה ממהר מדי. אני שייכת לכאן. אני לא יכולה להיות עצובה.

29.3.1972 יום רביעי

אני צריכה אותו כדי לכעוס עליהם ואותם כדי לכעוס עליו. כשכולם כועסים אני איננה. הוא אומר לי: בכלל לא אכפת להם ממך. מצדם שתגורי באוהל. הם אומרים לי: שיפסיק כל הזמן רק לדרוש מאתנו. שיחייך אלינו לפעמים. השולחן של הסדר ארוך ולבן. אולי בכל זאת אני שייכת אליו. קוראים את ההגדה בתורות.

 16.4.1973יום שני

אף אחד כאן לא מקשיב. אחותו נוזפת וצורמת, אימא שלו מלהגת וזזה, אבא שלו שותק ותוקף. בואו, אני אומרת, נקרא בהגדה בתורות? אף אחד לא שומע. בתוך הבטן שלי נע תינוק.

 6.4.1974 שבת 

בדרך מהמשפחה שלו למשפחה שלי מקיא עלי התינוק את הדג שאכל, ונרדם. איחרנו.

 26.3.1975 יום רביעי 

השולחן לבן ונוצץ. קוראים את ההגדה בתורות. הילד הקטן שלי צוחק. מחייכים אליו. אני אחת שאוהבת ואחת שלא יודעת. אחת שמרמה את עצמה ואחת שלא מבינה. אני אחת ששוכחת ואחת שזוכרת. אני אחת שרוצה להאמין ואחת שלא מסכימה. אני שתיים, ואחת ממני רוצה להיות כאן ולשמוח, אחי מנגן בפסנתר אחותי שרה. אבא מופיע עם כובע בד וגלימה שאימא תפרה לו. כולם צוחקים. השנייה ממשיכה לבוז, להתרחק, לתעב, אבל היא לא אני. אני כאן עם המשפחה שלי. שמחה.

 14.4.1976יום רביעי

אתמול כשהוא הפיל אותי, כששכבתי על הרצפה, לא יכולתי להיות אני. לא יכולתי למצוא אותי. מה אעשה כשאדע. מה אעשה כשאודה. קמתי, המשכתי להיות אשתו, כמו שהמשכתי להתפורר ולהסתיר –  כן, אני מוכנה, הלבשתי את הילד, התלבשתי, ניסע לליל הסדר אצל הוריך –

2.4.1977  יום שבת

אולי מישהו יאהב אותי. דביר שהופיע במפתיע. שפסע אתי על חוף הים. הירח האיר על המים שביל מנצנץ שהלך והתרחק. למחרת בקומה התחתונה של בית הקפה, נעליים ורגליים במדרגות, אף אחת מהן לא הייתה של דביר. עכשיו נוסעים לליל הסדר ברמת גן. הילד יושב עלי ושואל – למה? למה כל האנשים מתים? גם את תמותי? גם אני? אביו נוהג, מסתכל קדימה. הידיים שלי רועדות.

21.4.1978  יום שישי 

הילד שלי רוצה לשאול את הקושיות, אבל לא מוצאים אצלם את ההגדות. אחותו מדליקה את הטלוויזיה: בשביל מה להתאמץ, שהם ישירו. עוד מעט ניסע אל האין-בית: המשפצים שברו את רוב הקירות, אין בית שימוש, אין מטבח, אין רצפות, האמבטיה מנופצת ובחלק שנשאר ממנה מונח כלוב עם שתי הארנבות של הילד. ברמת גן כולם יושבים ליד השולחן הארוך, היפה, קוראים בהגדה בתורות. הריקנות הזאת היא לא געגועים.

 11.4.1979 יום רביעי 

הילד שלי עומד על כיסא ושואל את הקושיות. אחי מנגן בפסנתר. אחותי מנגנת בגיטרה. קוראים את ההגדה בתורות, אני כן שייכת, השולחן הזה, האנשים האלה, הצחוק הזה, השירים – אני כן כאן, כולי, אלה ההורים שלי, זה אחי, זאת אחותי, זה בעלי, זה הילד הקטן שלי, כולם מכירים, גם אותי, הכול נכון הכול נכון שום דבר לא מכאיב שם רחוק במקום נסתר ולא ידוע, זאת המשפחה שלי – אין שום אפשרות אחרת –  כך יהיה תמיד –

31.3.1980  יום שלישי 

וזאת הפעם האחרונה. אני לא אשמע יותר את כל הרעש הזה, לא אראה יותר את השולחן הזה ואת הכיסאות האלה, ואת התמונות, לא אבהה על המזנון השחור, לא אשב על הספה היקרה, כל העיניים האלה לא יסתכלו עלי והפיות האלה לא ידברו אלי, אני לא אריח יותר את הדי-די-טי ואת הנפטלין –  הבית הזה יעלם, המלכודת תיפתח!

 18.4.1981 יום שבת 

אתמול הילד ואני ישבנו על הרצפה. חושך מילא לאט את החלונות והחדר, עטף את האי הקטן שרק אור אחד מהטלוויזיה הבהב עליו. היינו רק שניים, בלתי אפשריים, מחוברים, מנותקים, מחכים. הכול התרחק, התבזבז, היה כלא היה. עכשיו אנחנו יושבים ליד השולחן הארוך, הלבן, בבית ברמת גן. כאן קוראים את ההגדה בתורות, כאן מנגנים ושרים. יש כאן אורות. יש כאן צבעים. יש כאן אנשים שנקראים משפחה, שנקראים הבטחה. עכשיו אני לא מרשה לשום צל להתעקש, להתמרד.

 7.4.1982 יום רביעי

יש שוב משפחה שֶׁמּוֹנָה חמישה: אימא, אבא, אני, אחי, אחותי. זה הסדר. זאת התהלוכה. בדירה של הדודים בחיפה הזיזו רהיטים, חיברו שולחנות ומפות צבעוניות. יש בליל הסדר הזה ילדים, אבל אף אחד מהם לא שלי. הילד שלי קיים, אבל במקום אחר. מרחב זמן אינסופי מפריד בין עכשיו למחר בערב, כשהוא יחזור אלי. עכשיו אני צריכה להיות שוב ילדה.

28.3.1983  יום שני 

הגבר שאני מרשה לו לגעת בי, לא כאן. בערב הזה, כמו תמיד, כך אמר לי, יהיה רק עם הוריו, לבדם. וכאן ליד השולחן הארוך, הלבן, קוראים את ההגדה בתורות, שרים ומנגנים בפסנתר, בכינור, בגיטרה. אני חייבת להאמין לאור, לקול, לסדר המדויק, לכלים המנצנצים, כל זה שלי, אני של כל זה. גם הילד שלי שולח זרועות ארוכות לאסוף הכול לתוכו. גם הוא חייב להאמין.

***

 16.4.2003 יום רביעי

הבן שלי הלך לראשונה עם אשתו והילדים לליל הסדר אצל משפחתה. אלה הנקראים אנחנו וכולנו יושבים ליד השולחן הארוך, הלבן. אימא, אבא, אחי, אשתו, ילדיו, אחותי, בעלה, ילדיה, אני, בתי. אביה לא אתנו, לראשונה. הנה שוב קוראים כאן את ההגדה בתורות. הנה שוב שרים ומנגנים בפסנתר. סביב השולחן הזה מתקיימים עכשיו שני איי ידיעה ואי ידיעה. וכולם כאן יושבים על שניהם, בעת ובעונה אחת: יודעים וגם לא. כן, כבר סיפרתי לכולם על מה שהיה. על המעשים שבעבר לא היו להם מילים, אבל ההווה מצא לי אותן. ובכל זאת – שום איסור לא הופר כאן: המשפחה הזאת ממשיכה לייצר את עצמה, להונות את עצמה, ממשיכה לִרְצות את עצמה, לא מוכנה לוותר. פתאום הערב מרשים לי לשיר אתם. פתאום מחייכים אלי. רק שלא אערער יסודות, רק שלא אגע ואגלה, רק שלא אתגלה. הם מוכנים לכעוס בחשאי, בתנאי שהבדיה לא תיראה, רק כדי שאפשר יהיה להמשיך עם השירים האלה, עם השולחן הלבן הזה. וגם אני אתם. שרה. מחייכת. ופתאום שני האיים מתחברים, נעשים מציאות אחת, בלתי אפשרית, אבל אמיתית: פתאום הבת שלי בת התשע עשרה, שקמה במפתיע והולכת משם, ואני אחריה, שואלת ומאחדת אותי – איך ייתכן שאת, שכולנו, יושבים אתו ליד אותו שולחן, כאילו כלום?

 4.4.2004 יום שני

ספינה גדולה ומפוארת שמטה אותי מעליה והמשיכה בהפלגתה הנינוחה. כל מי שהיה עליה, אלה שנקראו פעם אימא, אבא, אחי, אחותי, גילו נחישות נטולת פשרות: אין בקרבם שום מקום לידיעה, לאמת, לי, לילדי. לפני שסובבו את הגב והמשיכו בדרכם, הם אמרו: תתקבלי רק אם תתכחשי. אם לא תתעקשי, אם תתפוררי ולא תתקוממי. אותה אי אפשר לאהוב, הם אמרו עלי לילדיי.

איך הם יושבים בערב הזה, האנשים ההם, ליד שולחן ארוך, לבן. קוראים בהגדה בתורות. שרים.

בדירה, אצל בני ואשתו שבישלה וטרחה וערכה, שהניחה מפה, מפיות, מצות, הגדות, ליד השולחן שיושבים סביבו שישה: אני, אישה בת חמישים ושלוש, בתי בת העשרים, נכדיי בני הארבע והחמש, כלתי, אומר בני: "בשנה שעברה עוד שאלתי את הקושיות ועכשיו אני צריך לערוך את הסדר?"

23.4.2005  שבת

על אוטובוס התיירים שהסיע אותנו הבוקר לנקודת ההתחלה של השיט על הבוספורוס, ניגשה אלינו אישה כפופה מעט, שנזהרה לא ליפול מטלטולי הנסיעה: "אנחנו מארגנים הערב ליל סדר אצלנו במלון, מעוניינים להצטרף?" היא שאלה. עכשיו אני יושבת על אחת משתי המיטות המופרדות. חם בחדר הזה, בבית המלון. אי אפשר לפתוח את החלון בגלל הצווחות שמשמיעים חבורת צעירים אנגליים שתויים. האהוב שלי יושב לידי, אני טומנת את הפנים בכתף המוכרת, המקבלת. "די, הוא לוחש לי, די. אני כאן אתך. את יודעת שכל כך טוב לנו ביחד". החולצה שלו ספוגה מדמעות. הם שם ביחד, ליד השולחן הארוך. הוא אמנם מת, אבל הם ממשיכים להיאחז בו, בלעדיי, בלעדיו.

***

14.4.2014, יום שני

שמועה גונבה לאוזני: השנה הם לא יחגגו. אף אחד מהם. כולם בורחים ומסתלקים. כולם טסים הרחק, היא והוא והיא, לארצות שונות, מתפזרים. אולי מחפשים שולחנות. אולי בכל זאת יודעים, גם אם לא מודים, ואילו אני ממשיכה להשקיף אליהם ממקומי כאן בבית הזה, שיופיו המרגיע מזין את עיניי, שאהובי נושם בו לצדי, ממשיכה עדיין לתהות אם אי שם באופק, פעם, בשנה כלשהי, במועד כלשהו, יתקבצו כאן, אתי ועם אהובי, כל צאצאינו, ילדינו, נכדינו, ונשב ביחד סביב שולחן אחד ארוך.

10.4.2017, יום שני
והרי רק לפני שבוע אפרת, שהופיעה לבושה בבגדים של בין המשמרות, עוד עמדה מול מיטתה, הביטה בפניה החיוורות ובפדחתה החשופה – מזמן ויתרה על הניסיון להסתיר את הקרחת בכובע או במטפחת – הביטה בידיה הנפוחות, בעיניה הכבויות, בנשימתה העולה ויורדת מתחת לשמיכה, בצינורות ובמכשירים, בחומרים המטפטפים, ואמרה: "אולי בפסח תצאי הביתה לביקור – "

רק לפני חודש עוד קמה והתהלכה ליד מיטתה, בטווח שהתיר לה העירוי, ואמרה לי "תראי איזה יופי", הצביעה על הדיסקיות הזהובות שזרמו בתוך צינור השקוף שהוחדר אל גופה, נשאה מבט ושלחה חיוך מעל משלוח המנות-לפורים שקיבלה אל חדרה המבודד.

רק לפני חודשיים עוד תהתה איך תציג אותי בפני הרופאים: "אימא חורגת?" אמרה, "נשמע מפחיד מדי." "אשתו של אבא?" התלבטה, "מרוחק מדי". "הכי טוב," החליטה, "אימא מאמצת".

"אולי בפסח תצאי הביתה לביקור," ניסתה רק לפני שבוע אפרת לקוות.

מהדירות סביבנו נשמעות קושיות, נלגמות כוסיות, מתפוררות מצות.

כל ילדינו לא יוכלו לעולם להתאסף ולשבת סביב שולחן אחד.  

ההגדה של פסח: האם לשמוט את המקל במרוץ השליחים שנמשך אלפי שנים?

בימים אלה מתרבים בישראל האנשים שמסרבים להשתתף בליל סדר שנחגג כהלכתו, כלומר – בקריאה של ההגדה.

"השנה, לראשונה מיום שנולדתי באפריל 54, לא אסב לשולחן ליל הסדר, תודה לאל. זו יציאת מצרים הפרטית שלי ואפילו לא הייתי צריכה לחסל כל בכור או להטביע מצרים בים," כתבה השבוע בפייסבוק כרמלה כהן שלומי, והוסיפה: "אני כופרת בחג שמקדש דם וחיסול תינוקות ולא אשפוך חמתי על הגויים שלא ידעוני ועוד להרים לכבוד הטבח כוס יין."

לעומתה, זכורים לי דבריו של חוזר בתשובה שהסביר לי את עמדתו: "לאורך אלפי שנים," כך אמר, "עברה ההגדה מאב לבן [אולי מוטב – מהורים לילדיהם?], כמו במרוץ שליחים ממושך ומרשים. מי אני שאזרוק את המקל? איזו זכות יש לי להיות הראשון שמפסיק את המרוץ?"

מה יש בה, בהגדה, שהיא מעוררת עוצמה רגשית כזאת, טינה והתרפקות, זעם וגעגועים, בעד ונגד?

הטקס המפורט בה הוא בעצם שילוב של הוראות הפעלה, הנחיות כיצד ומתי לקרוא את הטקסטים השונים שהיא כוללת – מדרשים, מזמורי תהילים, דברי חז"ל, ברכות, תפילות ופיוטים – ומה בדיוק לעשות: למזוג יין, לאחוז במצות, לשתות בהסבה לשמאל ולברך, או לא לברך, ליטול ידיים, לבצוע את המצה, וכן הלאה.

הטקסטים הנקראים נועדו לשמר לעד את זיכרון הנס שאירע לעם ישראל, שנפדה בצאתו ממצרים מעבדות לחרות, בהנהגתו של משה רבנו: "ְּכָל דּור וָדור חַיָב אָדָם לִרְאות אֶת עַצְמו כְּאִלוּ הוּא יֶצָא מִמִּצְרים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַים. לא אֶת אֲבותֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אותָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאותָנוּ הוצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשָׁבַּע לַאֲבתֵנוּ."

ומה בדיוק אנחנו אמורים לזכור? הסיפורים בהגדה מקדימים את השעבוד במצרים ומספרים לנו כי אבות אבותינו היו "עובְדֵי עֲבודָה זָרָה",  עד שאברהם צווה להגר לארץ כנען, שהובטחה לו ולצאצאיו. אלה נאלצו להגר שוב, הפעם לארץ מצרים, שם "עִנּוּ אתָם אַרְבַּע מֵאות שנה", אבל בסופו של דבר הם יצאו "בִּרְכֻשׁ גָּדול".

כל זה נשמע טוב ויפה, אלא שכדי להציל את בני עמו ביצע האל, לפי ההגדה, כמה מעשי טבח המוניים שהדעת מתקשה לסבול, אם חושבים על מה שקרה, ולא רק קוראים את המילים בלי לשים לב לתוכנן: "עָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה," מספר אותו אל, "וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה."  את מכת בכורות הקדימו כמובן קודמותיה, כל אותן צרות שסבלו המצרים – מחלות ונגעים מכל סוג, שנהוג להקריא אותן בליל הסדר בעליזות, עד לקרשנדו של הרג כל הבנים הבכורים. הטקסט בהגדה לא רק מפרט את שלל המכות, אלא גם מתענג עליהן, והחוגגים שרים אותן בדרך כלל בליווי של מנגינה תוססת: "אִלוּ הוצִיאָנוּ מִמִצְרַים וְלא עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵינוּ. / אִלוּ עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, ולא עָשָׂה בֵאלהֵיהֶם, דַּיֵינוּ / אִלוּ עָשָׂה בֵאלהֵיהֶם, וְלא הָרַג אֶת בְּכורֵיהֶם, דַּיֵינוּ,/ אִלוּ הָרַג אֶת בְּכורֵיהֶם וְלא נָתַן לָנוּ אֶת מָמונָם, דַּיֵינוּ", וכן הלאה, חגיגה של ממש: אחרי העינויים השונים ומות כל הבנים הבכורים, זכינו לקבל גם את כספם! שישו ושימחו!

בהמשך מפרט הפיוט את התהליך שבו היו העבדים המשוחררים לעם: אויביהם טובעו, ואחרי נדודים של ארבעים שנה במדבר הם קיבלו את השבת ואת התורה בהר סיני, ואז היו בשלים לשוב אל ארץ כנען המובטחת להם מקדמת דנא ולכבוש אותה.

מכאן ואילך מרבה ההגדה בדברי שבח והלל לאל שכל כך היטיב עם בני ישראל: "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים לְהודות, לְהַלֵל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרומֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבותֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ: הוצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיָּגון לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיום טוב, וּמֵאֲפֵלָה לְאור גָּדול, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה: הַלְלוּיָהּ."

קשה להתכחש ליופי הפיוטי של הטקסט. יש בו מקצב שהולך וגובר, רצף של מילים נרדפות ושל ניגודים, הוא שירי ומתנגן, ולפרקים הוא גם ציורי מאוד: "הַיָּם רָאָה וַיַּנס, הַיַרְדֵּן יִסּב לְאָחור. הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים, גְּבַעות – כִּבְנֵי צאן," ובהמשך – "מִלְּפְנֵי אָדון חוּלִי אָרֶץ, מִלְּפְנֵי אֱלוהַ יַעֲקב. הַהפְכִי הַצּוּר – אֲגַם מָיִם, חַלָּמִיש – לְמַעְיְנו מָיִם." מרוב שמחה על הצלתם של בני ישראל אפילו ההרים והגבעות רוקדים ומפזזים והסלעים הקשים ניתכים למים: רמז למשה שהכה בסלע כדי להוציא ממנו מים, במקום לדבר אליו כמצווה, ונענש בחומרה: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". גם אל משה, שלא זכה להיכנס לארץ כנען, התאכזר האל, לא רק אל המצרים, כשהטיל עונש קיבוצי על כולם, הן על החוטאים והן על החפים מפשע – תינוקות, אמהותיהם, ואולי גם אבות שמעולם לא נגשו בעבדיהם, בני ישראל. אפילו מהחיות לא חסך את חרון אפו, וגם את בכוריהן של הבהמות הרג.

עונש קיבוצי דומה אפשר לראות בחלקה השני של ההגדה, שאותו יש לקרוא אחרי הסעודה. דומה כי בבתים רבים, ודאי באלה החילוניים שאינם מקפידים על קריאה של ההגדה כולה, לא מגיעים אל קטע מחריד במיוחד, שבו קוראים המסובים "שְׁפךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּויִם אֲשֶׁר לא יְדָעוּךָ / וְעַל מַמְלָכות אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לא קָרָאוּ."

באתר כיפה מצאתי את השאלה "מה פרוש הדבר? האם אנו מבקשים מהקב"ה להעניש כל מי שאינו יהודי? ואיך זה ייתכן? הרי אלו שאינם יהודים לא אשמים בכך, ובעצם ה' עצמו ברא את העולם כך, שיש בו יהודים ויש לא יהודים, והאם אנו יכולים לבקש עונשים ללא יהודים, רק כי הם לא יהודים?"

אין לדעת אם השואלת הסתפקה בתשובה "כל זאת למען הרעיון הנשגב של ביעור הרע העולמי והשלטת מלכות ה' בעולם". אולי כן, אם היא שומרת מצוות. האם אנשים חילוניים יכולים להשלים אתה? האם אפשר להבין את הסתייגותם של מי שמעדיפים לשמוט את המקל במרוץ השליחים? האם טובה הפשרה שרבים עושים: המשפחה מתכנסת וקוראת את ההגדה, או חלקים ממנה, או בכלל הגדה חלופית שמשפחות רבות מייצרות לעצמן, כמו שנהוג גם בקיבוצים? האם הנוהגים כך יכולים להיחשב כמי ששומרים על הגחלת?

 

"הלילה הזה כולו שירה": אבל מי לא חוגג בליל הסדר?

גם השנה, כמו בכל ליל סדר, יתכנסו מרבית המשפחות היהודיות בארץ ובעולם, יסבו אל השולחן ויקראו את ההגדה, שהיא, על פי מילון אבן שושן, "מערכת דברי אגדות, הלל ופזמונים". נוסחה של ההגדה אחיד כבר מאות שנים. היא נחתמה כנראה זמן מה אחרי חתימת התלמוד.

יחד עם זאת, מן הידוע הוא שרבים מעורכי לילות הסדר אינם נצמדים לנוסח המקובל של ההגדה. בקיבוצים, למשל, נהוג להשתמש בהגדות חילוניות המבוססות אמנם על ההגדה המסורתית, אבל כוללות גם טקסטים מודרניים, וחוגגים לא רק את היציאה ממצרים אלא גם את הגאולה הציונית בת ימינו, ומדגישים את הצדדים החקלאיים של החג ואת בוא האביב.

יש גם משפחות שנוהגות להוסיף על ההגדה (או לגרוע ממנה, לקרוא אותה בחטף, לדלג על חלקים מסוימים…), כל בית והמסורת הנהוגה בו.

השנה אפשר להוסיף להגדה המקובלת ספר שירים חדש שראה אור לקראת החג: הלילה הזה כולו שירה. זהו קובץ שירים –  לא פזמונים –  שליקט העורך, מרדכי (מודי) כהן. (הוצאת איתמר, חבר לעט). שבעים שירים כולל הקובץ, המחולק לשמונה פרקים: ערב פסח, ליל הסדר, עבדות, מכות, לצאת ממצרים, לקרוע את הים, והגדת, אביב גאולה.

כל אחד מהשירים מלווה בקטע כתוב שאורכו כמה שורות עד עמוד. רוב הקטעים מסתיימים בשאלה. המטרה המוצהרת של הקטעים הללו – של הספר כולו, למעשה – היא לעורר שיחה ודיון על השירים, על משמעותם, על הקשר שלהם לחג, על התהיות שהם מעלים. יוצרי הספר מעודדים את קוראיו לשלבו במפגש המשפחתי של ליל הסדר, בזמן קריאת ההגדה או אחריה. כותרת המשנה של הספר היא "שירה ישראלית מתכתבת עם ההגדה של פסח".

הנה למשל כמה מהשאלות הנשאלות בקטעים המלווים את השירים: "האם המשורר חש רק אמפתיה או שמא גם ביקורת על התנהגות אנושית זו?" שואלים על השיר "אבי בערב פסח", של יהודה עמיחי; "כיצד ניתן לבער מן הבצק את החמץ שבלב?" על השיר "חמץ" של חגי מאוטנר; "אילו כבלים היינו רוצים להסיר מעלינו?" על השיר "הגעלה" של צדוק אלון, וכן הלאה.

הקטע הכתוב מנסה גם לגעת בשירים במעין פרשנות זריזה ולא מעמיקה, שמטרתה, שוב, בעיקר לעורר שאלות.

כפי שאפשר היה כבר לראות מהשאלות המצוטטות, כולל הקובץ שירים של משוררים מהידועים והנכבדים ביותר – אלתרמן, עמיחי, ויזלטיר, פגיס, גלבוע –  ולצדם משוררים מוכרים הרבה פחות.

חלק מהשירים נוגעים ישירות בפסח ובליל הסדר ונכתבו ממש על אודות החג, או לפחות בהשראתו, ואילו אחרים נוגעים בו בעקיפין. למשל "שיר בבקר בבקר"  מאת אמיר גלבוע –  "פּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר / וּמַרְגִּיש כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת" –  מספר אמנם על תקומה של עם, כנראה באמת העם היהודי, אבל מעורר את התחושה שהאירוע שממנו הוא מגיע הוא הקמת מדינת ישראל, ולאו דווקא יציאת מצרים. חרף זאת, הקטע הכתוב המלווה את השיר שואל "מתי בדיוק חל אותו רגע בלתי נתפס שבו הפכו בני ישראל מאוסף עבדים לעם?" ומתייחס באופן ישיר לאירוע המכונן "שבו הפכנו מאוסף של יחידים, משפחות ושבטים – לעם."

שירו האישי מאוד של אברהם חלפי "עם קֹמץ שמים" רחוק מאוד מהלאומי והקיבוצי: "עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד / הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַּי. / הָיִיתִי חו­ֹצֶה אֶת הַיָּם / בְּרַגְלַי / עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד". השיר היפהפה הזה מתקשר רק בקושי לנושא הקובץ, אולי רק חציית הים המתוארת בו ומזכירה את בני ישראל שעברו בים סוף אחרי שנחצה לשניים יכולה להסביר לנו מדוע הוא נכנס לקובץ. ולצדו מופיעות השאלות המנחות: "מהו אותו קומץ שמים? ומה עוד יכול לסייע בהתמודדות מול סערות החיים?"

אכן, כמה מהשאלות הללו מזכירות לא במעט שיעורי חינוך בבית ספר: תהיות שאמורות לעורר מחשבות ולקרוא לדיון סוער (או משמים, תלוי כמובן במשתתפיו…), או לשיעורי ספרות שבהם המורה מציג שיר ואת הסוגיה העולה ממנו. כנראה שלא במקרה מודה עורך הספר "למורים רבים לספרות שהיו שותפים לבחירת השירים לאסופה זו".

עם זאת, הנופך הדידקטי אינו פוגם בהנאה, במיוחד לנוכח ההפתעות הפזורות בספר. אחת מהן היא  שיר בשם "בגן העצמאות" המיוחס לחזי לסקלי, שמצליח לייצר בחמש מילים משמעות ותוכן רבים כל כך:

בְּלֵיל הַסֵּדֶר
אֲנִי
בְּגַן הָעַצְמָאוּת.

אותה "רוח דידקטית" שהזכרתי אינה מתירה לכותבי הרשימות הנלוות לשירים לציין את משמעותו האמיתית של גן העצמאות. הוא מתואר כ"גן במרכז תל  אביב שידוע כמקום מפגש לאלו אשר אינם מוצאים את מקומם בחברה הרגילה": לשון מכובסת וזהירה להומואים שמצאו בגן העצמאות מפגש ללילה, קשרים קצרי מועד, שיצרו מן הסתם ערגות וכאב ולא רק פתרונות ותשובות לצרכים מידיים. שירו של לסקלי מתריס, אבל גם מיוסר: אני לא נכנע למשפחתיות הישראלית, הוא מכריז. אני נוהג כרצוני. ובה בעת הוא גם מעורר את התהייה איזה סדר ואיזו עצמאות מתקיימים בחייו. מה יש לו בחג הפסח וביום העצמאות הסמוך אליו בלוח השנה? כמה אושר הוא יודע כשהוא נס מפני המשפחתיות אל המגעים המיניים האנונימיים שמציע הגן החשוך, שהבדידות מתהלכת בו בין הצללים?

"בְּלֵיל הַסֵּדֶר / אֲנִי / בְּגַן הָעַצְמָאוּת" אינו רק שירו של הומו מתנצח, מתמרד ומתקומם. הוא גם שירם של כל הבודדים שאין להם משפחה להתכנס אתה. או של אלה שמשפחתם הקיאה אותם מתוכה. האם הדובר בוחר מרצונו להסתלק לגן העצמאות? האם יש לו בכלל ברירה? האם מדויק לומר שמרבית המשפחות היהודיות ברחבי העולם מתכנסות בליל הסדר, או שמוטב לסייג את האמירה, מתוך מחשבה על מי שאינם רוצים, או אינם יכולים, להשתתף בחגיגה?


את הספר אפשר לקנות בהוצאת חבר לעט, יואב איתמר yoitamar@gmail.com  או בחנות הספרים האינטרנטית אינדיבוק