לורי גוטליב היא פסיכולוגית קלינית ועיתונאית. בעקבות הצלחת אולי כדאי לך לדבר עם מישהו, הספר שלפנינו, היא כותבת טור ייעוץ בעיתון ומרבה להופיע בטלוויזיה ולהתראיין בהסכתים שונים. הרצאה שנשאה ב־2019 ב־Ted היא אחת המבוקשות והפופולריות ביותר באתר.

אחרי שקוראים את אולי כדאי לך לדבר עם מישהו אפשר בהחלט להבין את הצלחתה העצומה, שכן מדובר בספר מרתק, מרגש, אנושי ומחכים מאוד.

גוטליב מספרת בו על כמה ממטופליה, איך הגיעו אליה, ולאן לקח אותה ואותם הטיפול בהם. השלושה העיקריים שעליהם היא מספרת הם, ג’ולי, אישה צעירה וחולה אנושה, ג’ון, יוצר סדרות טלוויזיה מצליחות ביותר (כבר בתחילת דרכו זכה, כך היא מספרת, בפרס האמי), וריטה – אישה כבת שבעים, בודדה ומיואשת.

אי אפשר שלא להתרגש מהתהליך שכל אחד מהמטופלים הללו עובר לאורך הספר, אבל הייחודיות שלו היא בכך שבד בבד עם סיפורי המטופלים שלה פורסת בפנינו גוטליב את סיפורה האישי כמטופלת. 

בשלב מסוים, די בהתחלה, היא מספרת איך ומדוע הגיעה למסקנה שהיא עצמה זקוקה לטיפול, ומשם ואילך משרטטת את התהליך המורכב והמאלף שעברה עם המטפל שלה: את הליקויים בשיקול הדעת. את המשוב, השיקוף וההארות שזכתה להם, ובעיקר – את התובנות העמוקות שהגיעה אליהן, בחלקן — בזכות השילוב שבין היותה מטפלת ומטופלת. כך למשל מרתק לקרוא על זיהוי של דפוסים דומים שהיא מוצאת בינה לבין חלק מהמטופלים שלה.

הכתיבה של גוטליב אנושית, חומלת ורוויה באהבה. היא מרבה לצטט כותבים אחרים, ומפיקה מדברי החוכמה שנתקלה בהם מסקנות לגבי עצמה, הן כמטופלת והן כמטפלת.

האומנם “הגיהינום הוא הזולת”, כפי שקבע סארטר? כן. אבל “לפעמים הגיהינום הוא אנחנו, לפעמים אנחנו הגורמים לקשיים שלנו.”

“קלינאים בכירים ניכרים בהיותם אותו האדם בסלון ביתם ובקליניקה”, היא מצטטת את הפסיכואנליטיקן הארי סטאק סאליבן, דנה בדבריו ובוחנת אותם כמטפלת.

“מטפלים צריכים לגשת למטופלים שלהם ‘ללא זיכרון וללא תשוקה'”, היא מצטטת את הפסיכואנליטיקן וילפרד ביון ובודקת את ההמלצה, לא רק לגבי המטופלים, אלא גם לגבי עצמה וחייה. 

“יותר מדי הורים עושים לילדים שלהם חיים קשים בניסיון להוט מדי לעשות להם חיים קלים”, היא מצטטת את הפילוסוף יוהאן וולפגנג פון גתה ומראה כיצד זה מתבטא בחיים עצמם.

גוטליב מעלה בספרה הרבה מאוד שאלות מעניינות. למשל: עד כמה ראוי שמטפל יחשוף את חייו האישיים בפני המטופל? היא מספרת על פסיכולוג שהחליט להסתיר ממטופלת שלו את הסיבה לכך שהוא יוצא לחופשה. כשחזר והמטופלת שמה לב לטבעת הנישואים החדשה שענד, הבין שטעה כשניסה “להגן” עליה והסתיר ממנה מידע שהיא קלטה מיד. גוטליב מגיעה למסקנה שקיים מעין “נייר לקמוס” שאמור לעזור בהחלטה אם לשתף או להסתיר. אבן הבוחן צריכה להיות התשובה לשאלה “האם המידע הזה עשוי לעזור למטופל.”

האם החיים האישיים של המטפל, הבעיות שהוא עצמו חווה, עלולים להקשות עליו להתמקד במטופליו? “הפגישה עם המטופלים היא הקלה”, כותבת גוטליב, “חמישים דקות שלמו של מפלט מחיי הפרטיים”. מעניין…

איך מטפל או מטפלת מוצאים לעצמם מטפל או מטפלת? מה המגבלות? מה הקשיים?

איך אמור להיראות חדר הטיפולים? איך משפיע המבנה שלו על האינטראקציה שמתרחשת בו?

מה בעצם ההבדל המהותי בין טיפול לבין שיחה עם אדם קרוב ואוהב?

מהי המלכודת “שבודהיסטים מכנים ‘חמלה אידיוטית‘” ומדוע ואיך אפשר להישמר מפניה?

איך מתמודדים עם הפתעות לא צפויות שמתרחשות בחיים, למשל — מחלה קשה או לידה של ילד עם בעיות התפתחות? (גוטליב מתארת את זה באמצעות משל שהיא קוראת לו “הולנד”: מעשה באדם שהתכונן במשך זמן רב לנסוע לאיטליה, למד איטלקית, קנה מדריכי תיירות וכן הלאה, אבל אז מצא את עצמו פתאום בהולנד. האם יְכַלֶּה את ימיו בכעס ובאכזבה, או שילמד ליהנות מהדברים שאפשר למצוא בהולנד?)

איך מתמודדים עם אבל? 

מה ההבדל בין שמירה על פרטיות לבין שמירה על סוד? מדוע ובאיזה אופן אחד מהם מזיק?

מה היתרונות והחסרונות של להיות ילד של מטפל? (מצד אחד “שום דבר לא מטואטא מתחת לשטיח”, מצד שני — “החיסרון הוא שתצא דפוק בכל מקרה”…)

האם מוטב לו לאדם שיהיה לו “מאגר של זיכרונות לא נעימים — שתיקות מאובנות, ריבים צעקניים, בגידה, אכזבה עצומה,” רגשות “שימתנו את הזיכרונות הטובים”, או ש”קשה יותר להרפות ממערכת יחסים מלאה בזיכרונות מאושרים”? 

איך אדם אמור או יכול לסלוח לעצמו?

האם טיפול יכול לעזור לאנשים שאינם סקרנים לגלות משהו על עצמם? 

על מה מטפלים יכולים להישען? (על “מה שהמטופלים אומרים, מה שהם עושים, ואיך שאנחנו מרגישים בזמן שאנחנו יושבים איתם”). 

מי המטופלים “הקשים ביותר”? ומי המשעממים?

מדוע טיפול הוא “עבודה קשה” הן למטופלים, והן למטפלים?

באיזה אופן יכול מטופל לעזור למטפל?

מדוע יש הבדל עצום בטיפול שנערך בחדר לעומת זה שנעשה בזום? 

האם קורבן צריך תמיד, ובכל תנאי, לסלוח למי שפגע בו? 

על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, היא משיבה. ספרה מרתק, בזכות המסע שהיא עוברת בחייה האישיים, ובזכות המסע של המטופלים, ויש בספר חלקים מרגשים ממש. גוטליב מספרת לנו בגילוי לב על התהליכים שעברה עד שנעשתה פסיכולוגית (בין היתר למדה רפואה, עד שהחליטה לפרוש, ולפני כן עבדה בהוליווד בתעשיית הסרטים וסדרות הטלוויזיה). היא מספרת לנו מדוע נפרדה מבן זוג שעמדה להינשא לו, איך הפרידה השפיעה על חייה ועל כישוריה כמטפלת, כל הסיפורים הללו, והלקח שאפשר להפיק מהם, ראויים מאוד לתשומת לב.