תגית: לואיזה מיי אלקוט

גרטה גרוויג, הסרט "נשים קטנות": איזה יופי…

ברגעים הראשונים נבהלתי: איימי עם הגברת מארץ' בטיול שלהן באירופה? כבר? מה עם "חג מולד ללא מתנות אינו ראוי לשמו"?  עם "מה נורא להיות עניים", של מג, עם איימי שמעקמת את האף, ורוטנת – "איני סבורה כי הוגן הוא כי לנערות רבות יש דברים נאים בשפע רב, ולאחרות אין מאומה", עם באת' שתמיד מרוצה ומרגיעה את אחיותיה – "הרי יש לנו אבא ואמא וכולנו חיות בצוותה"? עם משחק הצליינים? והרי ג'ו היא זאת שנאלצת בהתחלה לארח חברה לגברת מארץ', ואיימי אמורה להתחבב על הגבירה העשירה בעוד הרבה פרקים, רק אחרי שבאת' תחלה בשנית? 

ומה פתאום ג'ו כבר נפגשת עם העורך והוא מסכים לקנות ממנה סיפורים?

אבל כעבור כמה דקות הכול התבהר: הסרט, בניגוד לספר, אינו מתנהל כרונולוגית. קטעים מהעבר נרקמים לתוך ההווה, עד שהם נפגשים ויוצרים קו עלילה ברור, כנראה שגם למי שלא קרא את הספר עשרות פעמים כמוני בנעורי (וכמו נערות רבות אחרות).

נשים קטנות היה ספר פולחן. עד כדי כך שבספר אבא ארך רגליים הסופרת ג'יין ובסטר אומרת מפי הגיבורה שלה, ג'ודי, הלא היא ירושה אבוט שגדלה בבית יתומים, שהיא חייבת לקרוא את נשים קטנות כדי שתוכל להבין על מה מדברות חברותיה לקולג', שכן הספר הוא חלק מעולמן התרבותי. 

הסרט נפלא. הרבה יותר מרגש וסוחף מכפי שאפשר לצפות. הוא מפיח רוח חיים באירועים קטנים מתוך הספר ולפעמים אפילו מיטיב ממנו לעשות זאת, מעצם טבעו. כך למשל ההצגות שג'ו נהגה להפיק ביחד עם אחיותיה קמות לתחייה בסרט, חביבות ומשעשעות כפי שאנחנו אמורים לראות אותן בעיני רוחנו. גם נשפי הריקודים והתלבושות הזכורות כל כך לטוב. כיף למשל לראות את השמלה הוורודה, המושאלת, שמג לבשה בנשף, לא רק לקרוא עליה… 

המוקד בסרט, ובכך הוא משנה מעט את כובד המשקל של הספר, הוא בשאיפותיה של ג'ו לכתוב. מן הסתם השינוי מוצדק, שהרי האלמנטים האוטוביוגרפיים שבספר מובהקים. כמו ג'ו גם לואיזה מיי אלקוט נהגה לכתוב מחזות קטנים שבהם השתתפו בנות המשפחה, וכמו ג'ו, גם היא אהבה לקחת לעצמה את תפקידי הגברים. 

כמו שמתואר בסרט, המוציא לאור לא התפעל מכתב היד של נשים קטנות ורק אחרי שנתן אותו לאחייניתו, שהתלהבה מאוד, החליט להוציא אותו לאור ב-1868. בסרט העניין הפמיניסטי תופס מקום נרחב: האם יש לאישה אפשרות להגיע לעצמאות בזכות עצמה, או שמוטל עליה לכוון את עצמה רק לכך שתתפוס לעצמה בעל עשיר, ותבטיח את עתידה? 

איימי שואפת להיות ציירת, אבל בשלב מסוים מחליטה שאין לה כישרון מספיק בולט, ובינוניות לא מעניינת אותה. מג הבכורה מפגינה כשרון משחק וביום חתונתה ג'ו מנסה לשכנע אותה לברוח, לוותר על חיי נישואים, לפתח קריירה של שחקנית. מג מסרבת ומסבירה לה שהיא דווקא רוצה להיות רעיה ואם. שזאת השאיפה שלה. 

בשלב מסוים אפילו ג'ו כמעט נכנעת, נמלכת בדעתה ומוותרת על הצהרותיה שהיא לא רוצה להינשא לעולם, שכן החופש שלה, האפשרות לכתוב, חשובים יותר מכול. 

המפגש הארס פואטי שמתרחש בסופו של הסרט מקסים: העורך תובע מג'ו "האמיתית" להביא לכך שג'ו "הכתובה" תינשא, כי אף אחת לא תרצה לקרוא ספר שהגיבורה שלו נשארת רווקה. האם ג'ו "האמיתית" תיעתר לתביעתו? האם "תשיא" את בת דמותה? האם היא עצמה תינשא? 

בזכות ההצלחה המסחררת של נשים קטנות לואיז מיי אלקוט הצליחה לפרוע את כל החובות של בני משפחתה. היא אפשרה לאחותה הצעירה ללמוד ציור באירופה, ואפילו קנתה למשפחה בית בקונקורד. היא המשיכה לכתוב, אפילו הוסיפה שני ספרי המשך לספרה המפורסם ביותר. היא לא נישאה ולא היו לה ילדים. 

אי אפשר שלא לתהות מה הייתה יכולה להיות דעתה על הסרט. האם חלמה שספרה ימשיך להכות גלים יותר ממאה וחמישים שנה אחרי שראה אור לראשונה?  

לדעתי הייתה שמחה מהסרט, שזכה השנה בפרס האוסקר לעיצוב תלבושות. לי, על כל פנים, גאו לאורכו בעיניים דמעות של התרגשות.  


הציטוטים שלעיל (ובהם, כמובן, העברית הארכאית של סוף שנות ה-50) לקוחים מהספר נשים קטנות בהוצאת יהושע צ'צ'יק הוצאת ספרים בע"מ (ללא תאריך), תרגם מאנגלית שלמה ערב

לואיזה מיי אלקוט, "נשים קטנות: מה עלה בגורלה של הנערה שהחליטה להיות עשירה ומאושרת

"אני עוד אעשה משהו. לא אכפת לי מה. אלמד, אתפור, אשחק, אכתוב –  כל דבר שיוכל לעזור למשפחה. ולפני שאמות, אתעשר ואהיה מפורסמת ומאושרת, אתם עוד תראו!" היא הכריזה בזעם ובהתלהבות כשהייתה בת חמש עשרה, והוסיפה ואמרה, "עם המוח שלי אני אנגח את דרכי בעולם הקשה והמסובך הזה."

באותם ימים, אמצע המאה התשע-עשרה בארצות הברית, לא שפעו סיכוייה של אישה צעירה להצליח. מי שנולדה כמו לואיזה מיי אלקוט למשפחה ענייה ששקעה בחובות –  אביה ניהל בית ספר שכשל –  יכלה רק לחלום על חיים של עושר ופרסום, אך לא לקוות להם. אבל לואיז הייתה נחושה בהחלטתה לנצח את המציאות.

החינוך שזכתה לו בילדותה עזר לה אולי להאמין בעצמה. אמן של לואיזה ושלוש אחיותיה,  נצר למשפחה אמידה שניתקה עמה קשר בעקבות נישואיה, הייתה פעילה למען זכויות שוות לנשים וביטול העבדות, ואביהן היה פילוסוף ומחנך שדגל במתן עצמאות לתלמידיו. את בנותיו לימד בעצמו, והן נחשפו גם לשיחות מעשירות עם ידידיו של האב, ביניהם שלושה מהוגי הדעות הנחשבים באותם ימים – ראלף וולדו אמרסון, שבספרייתו הרבתה לבקר, הנרי דייוויד תורו שאתו נהגה לטייל ולשוחח, והסופר נתניאל הות'ורן. כל השלושה ובני משפחותיהם היו בני בית במשפחת אלקוט, בבית גדול ומוקף דונמים רבים של עצי תפוחים, ששימש אותה לימים כדגם לבית המשפחה בספרה הנודע ביותר נשים קטנות.

הוצאת ידיעות ספרים. לעברית: שרון פרמינגר

 

לואיזה ואחיותיה הורשו לבחור מה ברצונן ללמוד – היא עצמה העדיפה ספרות, גיאוגרפיה והיסטוריה –  ונהגו להעלות הצגות באסם המשפחתי. את הסיפורים כתבה והמחיזה לואיזה, שניחנה בדמיון עשיר. לעצמה בחרה את התפקידים הקשים: את רוחות הרפאים והשודדים ואת המלכות הבזויות.

לואיזה הייתה טום-בוי. "אף אחד לא יכול היה להיות חבר שלי לפני שניצחתי אותו בריצה," סיפרה, "ואף אחת לא יכלה להיות חברה שלי אם סירבה לטפס על עצים או לדלג מעל גדרות." היו אלה, כך העידה, הימים המאושרים ביותר בחייה.

הבית שבו גרה לואיזה מיי אלקוט ועליו ביססה את בית משפחת מארץ

 

אבל בגיל חמש עשרה נאלצה להירתם לפרנסת המשפחה. היא עבדה כמורה, אומנת, תופרת, משרתת – במשך שנים לא בחלה בשום עבודה שהצליחה למצוא, ובה בעת החלה לכתוב. ספרה הראשון ראה אור כשהייתה בת עשרים ושתיים, ותשע שנים אחרי כן כתבה את ספרה המצליח תמונות מבית החולים, שהתבסס על התנסויותיה במהלך מלחמת האזרחים. כמו אמה הייתה לואיזה מעורבת במאבק למען זכויות נשים וביטול העבדות. במלחמה עבדה כאחות וככתבת לעיתון. כשחלתה בטיפוס, אושפזה וטופלה בכספית. עקב הטיפול הלקוי נפגעה בריאותה לצמיתות.

כשהייתה לואיזה מיי אלקוט בת שלושים ושבע, נענתה להזמנת המוציא לאור, שביקש ממנה "לכתוב ספר לבנות". נשים קטנות נחל הצלחה מיידית ועצומה. הוא תורגם לעשרות שפות, עובד לסרט קולנוע, והוא ממשיך להימכר ברחבי העולם. הספר מתאר את מאבקן של נערות לצמוח ולהיעשות נשים צעירות, את אהבותיהן הראשונות ואת קשרי החברות שלהן בינן לבין עצמן ועם אנשים אחרים. הוא נכתב במשך שלושה חודשים בלבד והתבסס על חייה של הסופרת. ג'ו מארץ', בת דמותה, הייתה נערה ספרותית יוצאת דופן. היא פעלה מתוך רצון עצמי ויוזמה, ובכך הייתה שונה מדמויות הנשים הכנועות שהיו עד אז שגורות בספרי ילדים ונוער.

מתוך הסרט "נשים קטנות"

פתיחתו של הספר נהפכה לקלאסיקה של ספרות בנות:

"חג המולד לא יהיה חג אמיתי אם לא נקבל שום מתנות", רטנה ג'ו, ששכבה על השטיח.

"כמה נורא להיות עניים!" נאנחה מג והשפילה את מבטה אל השמלה הישנה שלה.

"לדעתי זה לא הוגן שחלק מהילדות נהנות מהמון דברים יפים כשלילדות אחרות אין כלום," הוסיפה איימי הקטנה במשיכת אף נעלבת.

"אבל לנו יש אבא ואמא כאלה, ואנחנו אחיות כל כך טובות," אמרה בת' בשביעות רצון מהפינה שלה.

כך מתוודעות קוראות צעירות, שעד היום קוראות את הספר בשקיקה, לארבע הנשים הקטנות –  ג'ו, נערה עזת האופי והעיקשת, שגם היא נהפכת לסופרת, מג, הבכורה האחראית והיפה, אמי הצעירה, האמנותית והמפונקת, בת' טובת הלב והעדינה, שמתה בגיל 16, ממש כמו אחת מאחיותיה של הסופרת, שגם היא מתה בצעירותה.

לא קשה לגלות קווי דמיון רבים נוספים בין האחיות הספרותיות לבית מארץ' לבין מציאות החיים של הסופרת, אבל יש גם לא מעט הבדלים: בספר אבי המשפחה משתתף במלחמה, ובמציאות הייתה זאת הסופרת עצמה. בספר בני משפחת מארץ' עניים אמנם, אבל יש להם משרתת. לא כך היה במציאות. בספר חיה המשפחה בבית אחד. במציאות נאלצה משפחת אלקוט לעבור דירה עשרות פעמים.

נראה כי את ההבדלים המהותיים ביותר אפשר למצוא בין ג'ו לסופרת שבראה את דמותה. הדמות הבדויה נישאת ויולדת שני בנים. הסופרת נשארה רווקה ולא הייתה לאם, אבל גידלה את אחייניתה היתומה מאם. ג'ו נותרה בעונייה ואילו הסופרת הצליחה התעשרה מכתיבתה, ממש כפי שהבטיחה בילדותה. אין לדעת אם הייתה גם מאושרת, כפי שהחליטה בגיל חמש עשרה.

טור על סופרות באקס נט