שבע סונטות במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, ערב שבועות 25.5.2023

היום שלחתי למנויי “פיוט” הרהור על השיר “פליאה” מאת עופרה עופר אורן, המתאר את תחילתה של החשיבה האנושית. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים. אנא שתפו:

https://www.psychom.com/Poetry_1320_he.html

——————————————————–

רק במקרה שמעתי על הספר ‘מה שקרה להגר באילת’. לא היכרתי את ספריה של עופרה עופר אורן ומעולם לא קראתי את שיריה. משהו משך את תשומת-לבי, וכך גיליתי שהיתה קורבן אלימות וגילוי עריות. היא כתבה על כך בשיר ‘שואה ביתית’:

שואה ביתית / עופרה עופר אורן

“כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים”,
הוּא אָמַר בַּמִּשְׁפָּט. מִסְתַּמֵּא – כְּשֶׁהֵמִית
יְהוּדִים זֹאת הָיְתָה מִצִּדּוֹ רַק תְּמִימוּת:
רַק פָּעַל עַל פִּי חֹק שֶׁקָּבַע מִי יָמוּת.

“אָז עָשִׂיתִי טָעוּת יַלְדּוּתִית,” הוּא אָמַר
לִי: “הָיִיתִי יָתוֹם, וּבְאוֹשְׁוִיץ! אָז מָה
אַתְּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי לִי הַכֹּל?”. הִיא כָּתְבָה
לִי: “הָיִיתִי יַלְדָּה – זֶה קָרָה בֶּעָבָר – “

הוֹ, הוֹרָי הַתְּמִימִים, הוֹ, הוֹרָי שֶׁהָיוּ
קָרְבָּנוֹת קִיּוּמִי, מֶה הָיָה הַסִּיּוּט
שֶׁנּוֹלָד לִשְׁנֵיכֶם עִם גּוּפִי? מִי הִתִּיר
לִשְׁנֵיכֶם לְהַסִּיג וְלִפְלֹשׁ, לְהוֹתִיר

אֶת חוֹתָם תְּמִימוּתְכֶם (אַךְ אָסוּר, כַּמּוּבָן,
לְחַפֵּשׂ כָּל דִּמְיוֹן בֵּין קָרְבַּן לְתַלְיָן).

כשתיארתי פעם את ההתעללות של הורי כ’שואה’ זכיתי בתגובה נזעמת. רק מאוחר יותר, כשפגשתי קורבנות נוספים של התעללות הורית, גיליתי שאינני היחיד שחווה כך את ההתעללות. מובן שלא מדובר בהשוואת האסון הפרטי להשמדת יהודי אירופה, אלא בניסיון לבטא את העוצמה הבלתי-נסבלת של ההתעללות ההורית, שלא ניתן לכמת אותה. הצורך לבטא את זוועת ההתעללות נובע בעיקר מ’חומת ההכחשה’ של העדים להתעללות ההורית, המתעלמים ממנה או מנסים להקטין אותה. כשקראתי את הכותרת ‘שואה ביתית’ הרגשתי קירבה מיידית, עוד לפני שפענחתי את מלוא הכאב. קירבה נוספת חשתי כשגיליתי שהספר ‘מה שקרה להגר באילת’, המתאר אונס, הוא רצף של 336 סוֹנֶטוֹת. צורת הסוֹנֶטָה אהובה עלי במיוחד, ואני מאמין שהמגבלה הצורנית מאפשרת חופש גדול של ביטוי. במאמר על שייקספיר כתבה עופרה עופר אורן כך:

“סוֹנֶטָה היא שיר לירי שכתוב במבנה נוקשה: ארבע עשרה שורות, עם חריזה ומשקל קבועים. בסונטות נהג לכתוב בגוף ראשון על רגשותיו ועל עולמו הפנימי. דווקא המבנה הנוקשה והמאתגר מאפשר לכותבים מוכשרים להביע את עולמם הפנימי וצפונות נפשם הכמוסות: שלד חזק ששומר על רגשות עזים.”

עופרה עופר אורן נולדה בתל-אביב, למדה ספרות אנגלית, קולנוע ומשחק, פרסמה תשעה ספרי פרוזה ורומן בחרוזים, וספר שירה אחד. היא לימדה אנגלית, תרגמה וערכה ספרי פרוזה רבים, וזכתה בפרס ראש-הממשלה בשנת 1995.

כשחיפשתי ברשת את השירים של עופרה עופר אורן, והתענגתי על הסונטות והווילאנלים, מצאתי גם את השיר הקצר ‘פליאה’, מתוך ‘מה המים יודעים על צמא’, בעריכת אנה הרמן (ספרי עיתון 77, 2018).

נדמה לי שהשיר ‘פליאה’ רחוק כרחוק מזרח ממערב מהגדרת הסונטה, האהובה על עופרה עופר אורן. הוא קרוב יותר לצורת ההייקו, המשלבת התבוננות כמעט נייטרלית בטבע המשולבת בתחושת ‘פליאה’.

תחושת ה”פְּלִיאָה” המאפיינת את שיר ההייקו ומופיעה ככותרת השיר הזה מיטיבה לתאר את תוכנו, המתאר את רגע הגילוי של המציאות, כחוויה אנושית ראשונית, שהיא גם תחילתה של חשיבה מוּדעת. הפליאה הראשונית למראה הריבוי שבטבע ובמציאות היא מקור הסקרנות האנושית, ההשתוקקות שאינה נגמרת לידע ולהבנת המציאות, וגם התסכול שבידיעה שיכולת החשיבה וההבנה שלנו מוגבלת, כפי שמנסח זאת משורר התהלים: “פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ” (תהלים קל”ט – ו’).

השיר מתאר, ללא ביקורת וללא מניפולציה, שלושה אובייקטים:

– “תִּינוֹק שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה”

– “עָנָף תָּלוּי מִצַּמֶּרֶת שֶׁל עֵץ”

– “עָלֶה”

אנחנו, הקוראים, משלימים בדמיוננו את התמונה כדי לפרש אותה באמצעות פירוק והרכבה, וכדי ליצור את ה”פְּלִיאָה” המעניקה לצירוף המלים האלו משמעות..

השיר נפתח בתיאור התינוק: “תִּינוֹק שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה עַל הַגַּב”. זו תמונה מעוררת אמפתיה. תינוקות וגורי חתולים גורמים לנו לחוש אמפתיה, כלומר לחוש בתחושותיהם כדי שנוכל להגן עליהם. האמפתיה נוצרת במוחנו באמצעות התבוננות. האמפתיה היא גם מה שמאפשר לנו לקרוא שיר, לפענח סימנים שחורים על דף לבן וליצור מהם סיפור בדמיוננו.

כשאנו יוצרים בדמיוננו את תמונת התינוק אנחנו רואים את העולם מבעד לעיניו. התינוק, ה”שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה עַל הַגַּב”, מתבונן למעלה. שם הוא רואה ש”מִצַּמֶּרֶת שֶׁל עֵץ תָּלוּי עָנָף”. הוא מתבונן. הוא עדיין לא יודע מהו “עֵץ” ומהו “עָנָף”. הוא חש בדברים באמצעות הגירוי שמעוררת בו הראיה, ותחילה הוא חווה כל גילוי כגילוי יחיד. הוא רואה את “הֶעָלֶה הָרִאשׁוֹן בְּחַיָּיו”.

הגילוי של “הֶעָלֶה הָרִאשׁוֹן בְּחַיָּיו שֶׁל הַתִּינוֹק” יוצר בו התפעמות, כלומר “פְּלִיאָה”. המוח האנושי מזהה את המציאות באמצעות דמיון ושוני, ובאמצעות ההשוואה. כל גילוי של פרט חדש יוצר בנו “פְּלִיאָה”, עד שאנחנו מגלים פרטים דומים נוספים, ובאמצעות ההכללה מכנים אותם בשם.

ה”פְּלִיאָה” היא ניצוץ החשיבה הראשון, ניצוץ רפלקטיבי המפעיל את מוחנו, מאפשר לנו להיות מודעים ליכולת שלנו לחשוב ולארגן את המציאות, ומאפשר לנו להרחיב עוד ועוד במהלך חיינו את מאגר הידע וההתנסויות שלנו.

עופרה עופר אורן מתארת בתמצות רב את מהות הטבע האנושי, ואת המוח האנושי שאינו מַחְשֶׁב המזהה את המציאות אלא מעבד סיפורים רב-עוצמה המאפשר לנו לפרש את המציאות בדרכים שונות, סובייקטיביות. השיר הקצרצר הזה מתאר את רגעיה הראשונים של החשיבה האנושית, שהיא המיומנות הרגשית החשובה ביותר שלנו, המאפשרת לנו להיות יצירתיים, לפרש את העולם, ללמוד ולהרחיב את מאגר הידע וההתנסות שלנו. זו המיומנות אותה לא נלמד בבית-הספר, ובלעדיה לא נוכל לחיות חיים עצמאיים.

בחמישים השנים האחרונות חקרתי את החשיבה האנושית ופיתחתי מתודה חדשה לחשיבה. בימים אלו סיימתי להקים את האקדמיה לחשיבה, בכפר בולגרי קטן, בעקבות האקדמיה של אפלטון ואריסטו.

את האקדמיה לחשיבה בניתי בחיק-הטבע, על שפת הנחל, ליד המעיין שבחצר, מתחת לעץ האגוז הענק ועצי הדובדבן והאגס והתפוח. כמו בשירה של עופרה עופר אורן, החשיבה מתחילה בהתבוננות בעלה אחד, ובענף שעליו הוא צומח, ובעץ שממנו צומח הענף.

——————————————————–

את ההרהור על ‘פליאה’ ואת 826 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים:

https://www.psychom.com/Poetry_1320_he.html

=========================================

בהשקה של מה המים יודעים על צמא שרה ניצן ורדי את השיר “פליאה”, שאותו היא הלחינה

קישור לרכישת הגליון

קישור לפייסבוק של הו!

קישור לאינסטגרם של הו!

יש להקליק על התמונה שלהלן כדי לקרוא את הטור שעלה ב־Ynet ב־20.11.2022
לציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים

https://www.ynet.co.il/news/article/s1h11acp8s

הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
בֵּין הַמִּטְבָּח לַחֶדֶר שֶׁלָּהֶם, מֵעֵין פְּרוֹזְדּוֹר.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר,

בַּבַּיִת שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ אֲגַף, כָּךְ הוּא נוֹצַר:
מִין מִסְדְּרוֹן, בִּשְׁנֵי קְצוֹתָיו דְּלָתוֹת שֶׁיֵּשׁ לִסְגֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר:

מִי שֶׁהָלַךְ לַכִּיּוֹר, לַשַּׁיִשׁ, לַשֻּׁלְחָן, עָצַר
וְהִסְתַּכֵּל, סָקַר אוֹתָהּ, צָפָה בָּהּ, בְּדַרְכּוֹ.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

הִיא בַּלֵּילוֹת הִנִּיחָה עַל אָזְנֶיהָ אֶת הַכַּר,
אַךְ צְלִיל הַיְּפָחוֹת לֹא נֶעֱלַם, הִמְשִׁיךְ לַחְדֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,

וְהִיא זָכְרָה הֵיטֵב, לֹא שָׁכְחָה מָה שֶׁאָמַר:
שֶׁבַּלֵּילוֹת הִיא לֹא תָּזוּז, תִּקְפָּא, תִּשְׁתֹּק, תִּדּוֹם.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

“אִם הִיא שׁוֹמַעַת שֶׁאַתְּ שָׁם הִיא לֹא נוֹתֶנֶת לִי
לָגַעַת בָּהּ, לָכֵן אַתְּ אַל תָּזוּזִי, תִּשְׁתַּדְּלִי!”
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

עופרה עופר אורן

קישור מקוון לדף בכתב העת “מאזניים“

גיליון חדש של הו! הוא תמיד חגיגה, והנה מספר 21 כבר כאן, גדוש ועשיר: שירים נשכחים של זלדה, שירים לא מוכרים של אברהם בן-יצחק (סונֶה), אהובה של לאה גולדברג, שירים חדשים של אהרן לוין, בנו של חנוך לוין, ועוד כהנה וכהנה.

ובתוך כל השפע הזה – גם שלוש סונטות שלי. 

אפשר לרכוש את הגליון המודפס, באתר הקיבוץ המאוחד

או גליון דיגיטלי, באתר עברית

“כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים”,
הוּא אָמַר בַּמִּשְׁפָּט. מִסְתַּמֵּא – כְּשֶׁהֵמִית
יְהוּדִים זֹאת הָיְתָה מִצִּדּוֹ רַק תְּמִימוּת:
רַק פָּעַל עַל פִּי חֹק שֶׁקָּבַע מִי יָמוּת.

“אָז עָשִׂיתִי טָעוּת יַלְדּוּתִית,” הוּא אָמַר
לִי: “הָיִיתִי יָתוֹם, וּבְאוֹשְׁוִיץ! אָז מָה
אַתְּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי לִי הַכֹּל?”. הִיא כָּתְבָה
לִי: “הָיִיתִי יַלְדָּה – זֶה קָרָה בֶּעָבָר – “

הוֹ, הוֹרַי הַתְּמִימִים, הוֹ, הוֹרַי שֶׁהָיוּ
קָרְבָּנוֹת קִיּוּמִי, מֶה הָיָה הַסִּיּוּט
שֶׁנּוֹלָד לִשְׁנֵיכֶם עִם גּוּפִי? מִי הִתִּיר
לִשְׁנֵיכֶם לְהַסִּיג וְלִפְלֹשׁ, לְהוֹתִיר

אֶת חוֹתָם תְּמִימוּתְכֶם (אַךְ אָסוּר, כַּמּוּבָן,
לְחַפֵּשׂ כָּל דִּמְיוֹן בֵּין קָרְבַּן לְתַלְיָן).

ניצן ורדי שרה את השיר “פליאה”, שגם הלחינה אותו. 

הוֹ, דָּנִי בּוֹי, הַצּוֹפָרִים עוֹלִים,
קוֹרְאִים לְךָ, בַּגַּיְא קוֹלָם כֹּה עֵר.
הַקַּיִץ תַּם וְהַפְּרָחִים נוֹבְלִים,
אַתָּה הוֹלֵךְ, עָלַי לְהִשָּׁאֵר.

וּכְשֶׁתָּשׁוּב הַקַּיִץ יִזְדַּחֵל
בָּאָחוּ, אוֹ – תָּבוֹא בְּשֶׁלֶג צַח;
בַּשֶּׁמֶשׁ, בּוֹא, בַּקַּיִץ, אוֹ בַּצֵּל,
אוֹתְךָ אֲנִי תָּמִיד אֹהַב כָּל  כָּךְ.

וְאִם כָּל הַפְּרָחִים כְּבָר יִקְמְלוּ
וְגַם אֲנִי אָמוּת – כָּךְ אֶפְשָׁרִי –
תִּמְצָא אוֹתִי בַּבּוֹר שֶׁבּוֹ אָלוּן,
תִּכְרַע וּתְקוֹנֵן עָלַי לָרִיק.

אֲבָל אֲנִי אֶשְׁמַע, גַּם אִם תִּפְסַע
שָׁם מֵעָלַי, חֲלוֹמוֹתַי – רַק דַּע –
יִתְחַמְּמוּ וְיִמְתְּקוּ, אַתָּה
תִּלְחַשׁ שֶׁגַּם אַתָּה אוֹהֵב, וְאָז
אִישַׁן שָׁם בְּשַׁלְוָה לְעֵת עַתָּה,

עַד שֶׁתָּבוֹא אֵלַי, כֵּן, גַּם אַתָּה.

תרגום: עופרה עופר אורן

---

קישור לדף השירים בכתב העת האינטרנטי המוסך

קישור לדף בעיתון הארץ

שְׁנֵי עֲשׂוֹרִים חָלְפוּ מֵאָז הוֹפַעְתָּ מֵהָאֹפֶל,
תְּחִלָּה הָיִיתָ רַק מִלִּים, לְמָחֳרָת – גַּם קוֹל.
בְּלַיְלָה שֶׁקָּדַח מִקֹּר, בַּחֹשֶׁךְ, שׁוּב מִין אֹפֶק
נִגְלָה לְמַבָּטִי שֶׁכְּבָר אִבֵּד כִּמְעַט אֶת כָּל

תְּחוּשַׁת הַיֵּש וְהָאֶפְשָׁר, כָּל מָה שֶׁלֹא יָדוּעַ
כָּל מָה שֶׁלֹא הֻבְטַח לִי, אַךְ פִּתְאוֹם הָיָה קַיָּם.
הוֹפַעְתָּ כְּמוֹ מִתּוֹךְ אֵין קֵץ שֶׁל רִיק עִם גַּעְגּוּעַ,
הוֹפַעְתָּ וּמֵאָז לֹא רַק אֲנִי – גַּם הָעוֹלָם

אֵינֶנּוּ מִסְתַּחְרֵר, לֹא מִתְפּוֹגֵג, כִּי בְּעֵינֶיךָ
הִשְׁתַּקְּפוּתִי נִשְׁאֶרֶת וְאֵינֶנָּה מִשְׁתַּנָּה.
אֶת מָה שֶׁלֹא יָדַעְתִּי לְבַקֵּשׁ, אַךּ נַעֲנֵיתִי,
הַשֶּׁפַע הַשּׁוֹטֵף אוֹתִי כְּבָר זֶּה עֶשְׂרִים שָׁנָה,

אֲנִי רַק מְּבַקֶּשֶׁת לְהָשִׁיב וּלְאַפְשֵׁר:
הָאוֹר שֶׁלֹא חָסֵר מִנֵּר אֲשֶׁר מַדְלִיק עוֹד נֵר.

כְּשֶׁהַמִּמְטָר הַצֶּ’רְנוֹבִּילִי אַחֲרֵי חֲצוֹת
שָׁטַף אֶת כָּל חוּצוֹת הָעִיר בִּסְעָרָה פִּרְאִית,
דִּלַּגְנוּ בְּחֶדְוָה בַּשְּׁלוּלִיּוֹת הַמִּתְמַלְּאוֹת,
וְלֹא הָיָה לָנוּ מֻשָּׂג עַל מָה כָּל זֶה מֵעִיד.

בְּרֶגַע מְסֻיָּם כְּבָר לֹא נִסִּינוּ לֹא לִטְבֹּל
כִּמְעַט אֶת כָּל הַגּוּף בְּתוֹךְ הַמַּיִם שֶׁנִּתְּזוּ
וְלֹא נִרְאוּ בִּכְלָל כְּמוֹ מָה שֶׁמְּכַנִּים טִפּוֹת.
הָיִינוּ אָז כְּמוֹ מְאֻחוֹת, וּמִי יָדְעָה שֶׁזוּ

שֶׁצָּחֲקָה אִתִּי בְּתוֹךְ מִין גֶּשֶׁם לֹא מוּבָן,
אֵינָה אֲנִי, אֲנִי לֹא הִיא, וּבְקָרוֹב יִפְרֹץ
כָּל מַה שֶׁמְּחַלְחֵל סָמוּי בְּעֹמֶק הַלִּבָּה.
בְּפְּרִיפִּיאַט נָפְלוּ מֵהָאֲוִיר יוֹנִים שְׁחוֹרוֹת,

וְהֶעָנָן הַגַּרְעִינִי נִבְלַם שָׁם לִכְאוֹרָה,
אֲבָל נְשֹׁרֶת מִשּׁוּלָיו הַלֹּא נִרְאִים נוֹתְרָה.

עופרה עופר אורן ©