תגית: כפר קאסם

בקשת מחילה, או ניסיון לשכנע?

גדוד צנחנים בפיקודו של רס"ן רפאל איתן, הוצנח בסיני ב-29 באוקטובר, 1956, בפתחו המזרחי של מעבר המיתלה. בד בבד החלו חיילי יחידות אחרות לנוע מערבה, כדי לחבור אל הכוח המוצנח. אלה היו מהלכיו הראשונים של "מבצע קדש": המלחמה נגד מצרים שפתחו בה ישראל, צרפת ואנגליה. מטרותיה של ישראל היו – להשמיד בסיסי מסתננים, להחליש את כוחו של הצבא המצרי ולפתוח את נמל אילת לשיט ישראלי.

זמן מה אחרי תחילת המלחמה נודע כי לצד המהלכים הצבאיים בסיני, ובהקשר עמם, התחולל באותו יום בתוך תחומי המדינה מה שכונה לימים "טבח כפר קאסם". לוחמי יחידה של משמר הגבול הצטוו לאכוף עוצר על שמונה כפרים ערביים שהיו סמוכים לגבול המזרחי, שמא המלחמה שפרצה תתרחב גם לזירה עם ירדן, ששלטה אז בגדה המערבית. שעת העוצר הוקדמה, על פי החלטתו של מפקד המרחב, אבל תושבי הכפרים שעבדו מחוץ להם לא ידעו על כך. בשבעה מהכפרים הפעילו קציני צה"ל שיקול דעת, ולא פגעו בכפריים ששבו הביתה בתום יום העבודה. סגן גבריאל דהאן, שפיקד על הכוח שהוצב בכפר קאסם, החליט לאכוף כלשונה את הפקודה לירות ולהרוג כל ערבי שיימצא מחוץ לביתו אחרי השעה הנקובה. חייליו עצרו את הכפריים שחזרו לכפר מעבודתם בשדות, ברגל או ברכב, ירו למוות ב-43 מהתושבים, בהם 9 נשים ו-17 ילדים ונערים, ופצעו 13 נוספים. (על מה שאירע באותו יום אפשר לקרוא כאן בהרחבה).

דגל שחור מתנוסס

ממשלת ישראל ניסתה תחילה להסתיר את הפשע, ונעזרה לשם כך בצנזורה הצבאית, אבל אחרי שחברי כנסת ערביים השתמשו בחסינותם הפרלמנטרית ויידעו את הציבור על מה שקרה, מעל דוכן הכנסת, נאלצה הממשלה למנות ועדת חקירה. זאת קבעה שיש להעמיד לדין את האחראים לטבח, ואת מבצעיו. בתום המשפט נגזרו על האשמים עונשי מאסר שונים (אפשר לקרוא על כך בהרחבה, כאן). פסק הדין נודע בעיקר בזכות העיקרון שטבע, לפיו חייל אינו רשאי לציית לפקודה לא חוקית בעליל, וָלא, יהיה עליו לשאת בתוצאות מעשיו. סימן ההיכר של פקודה כזאת: אי חוקיותה מתנוססת מעליה "כדגל שחור", קבע השופט בנימין הלוי בפסיקתו.

58 שנה אחרי הטבח הגיע לכפר קאסם נציג רשמי של מדינת ישראל, הנשיא ראובן ריבלין, כדי להודות בפשע ולהתנצל עליו בפני הפצועים ובני משפחותיהם של הנרצחים. בפתח דבריו אמר הנשיא ריבלין כי בא לדבר אתם כבן לעם היהודי וכנשיא מדינת ישראל. הוא דיבר שוב על אי חוקיותה של הפקודה שניתנה ובוצעה, על הדגל השחור שהתנוסס מעליה, "שמבצעי ההרג בחפים מפשע התעלמו מקיומו", על פסיקת בית המשפט העליון אשר "אמר את דברו מפורשות, ונתן בכך ביטוי לא רק לאמת המשפטית של מדינת ישראל, אלא גם לאמת המצפונית המוסרית שלה" והדגיש כי "חובה עלינו ללמד את הדורות הבאים את הפרק הקשה הזה ואת לקחיו".

הנשיא ריבלין הזכיר את אברהם שפירא, דודו, "זקן השומרים", שהגיע ב-1957 לכפר קאסם כדי לקיים "סולחה". "אין ספק," אמר ריבלין, כי "הסולחה הזאת לא השיבה את הדם הנקי שנשפך ברחובות הכפר. ועדיין היא הייתה לסמל לניסיון אמיץ להושטת יד ולבלימת מעגל הדמים."

מסיבת הסולחה בכפר קאסם. פנחס רשיש, אברהם שפירא, בגב התמונה רשום חג' עבדלהאל כלף כפר ג'ת במשולש, פורסם בעיתון פתח תקוה, גיליון 15 שנה 1970

אבל הנשיא לא הסתפק בכך. הוא חש צורך לדבר גם על תחושותיו הקשות בשל הטרור והאלימות ש"מתרחשים", כדבריו, "בימים אלה במזרח ירושלים ובכלל חלקי הארץ", והזכיר את הרצח של תינוקת רכה, רק בת שלושה חודשים, חיה זיסל, שמחבל ערבי, תושב מזרח ירושלים, רצח אותה. "הפיגוע הרצחני הזה הוא כתם קשה נוסף בהיסטוריה הכואבת של הטרגדיה הישראלית פלסטינית," אמר הנשיא, והוסיף כי הוא מבקש "לומר את המובן מאליו", שחשוב לומר אותו בימים שבהם יש מי שבקשים "לסחוף את כולנו למערבולת של חורבן וכאב": הוא מבקש להושיט אל שומעיו "יד אמיצה," בתקווה שידם תושט בחזרה לא רק אליו, אלא אל הציבור היהודי כולו.

ריבלין מצא לנכון לצטט את זאב ז'בוטינסקי שנשבע לעולם לא לפעול "בניגוד לעקרון שוויון-הזכויות",  ולא לנסות "לדחוק מישהו מארצנו", ובכך רמז כי הוא מתנגד לכל הסדר שבו יאבדו ערביי ישראל את זכויותיהם האזרחיות.

אמנם "מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי אשר שב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות. זהו ייעודה", אבל היא "לעולם תהיה גם מולדתה וביתה של אוכלוסייה ערבית רחבה, המונה למעלה ממיליון וחצי ערבים, שהם למעלה מעשרים אחוזים מאזרחי המדינה. […] האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל איננה קבוצה שולית בחברה הישראלית," שהרי "מדובר באוכלוסייה שהיא בשר מבשרה של הארץ הזו", והיא "מגובשת בזהות לאומית ותרבותית משותפת שתמיד תהיה מרכיב יסודי בחברה הישראלית".

אמנם, לא בחרנו במצב העניינים הזה, הסביר ריבלין, אבל הוסיף כי "אנחנו נועדנו לחיות זה לצד זה, זה עם זה, אנחנו שותפי גורל. לא רק את הארץ אנו חולקים. אנו חולקים כלכלה אחת מערכת רווחה אחת מרחב ציבורי אחד. אנו נוסעים יחד בכבישים, ומשחקים יחד באצטדיוני הכדורגל." למרבה הצער "מעולם, לא הישרנו מבט למשמעות הדבר. מעולם לא לקחנו אחריות על עיצוב דרכנו המשותפת. העדפנו לתת לפחד, לשנאה, לבורות, ולעוינות, לנווט את ספינת יחסינו."

לאן השנאה מובילה

"ראו לאן השנאה מובילה אותנו," אמר, ופירט: "לבתי העלמין; לבתי החולים; לחיים בצל פחד", והפציר: "הגיע הזמן שכולנו נבין, שכאשר אנחנו נותנים לאלימות ולהסתה לנווט את חיינו- אנחנו משילים מעצמנו את האחריות לעתידנו, לחיי ילדינו ונכדינו".

ריבלין הסביר כי איננו תמים. הוא יודע ש"אין טעם להדחיק או להתעלם ממציאות היחסים בין המגזרים", שהרי מונחים בין ערבים ליהודים "משקעי עבר קשים", שכן "אנחנו משתייכים לשני עמים שחלומם ותמצית שאיפותיהם עומדים במידה רבה בסתירה זה לזה."

כמן כן, ברור לו שבציבור הערבי רבים "אינם מוכנים לקבל את הרעיון לפיו מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי." הקמת המדינה אינה "חלום שהתגשם" מבחינתם של הערבים. מה גם שהם כואבים את סבלם של אחיהם "מעברו השני של הקו הירוק"  והם עצמם "פוגשים לא אחת גילויים של גזענות והתנשאות מצד יהודים" .

חרף כל זאת, ריבלין סבור כי מאחר שאין לנו ברירה, נועדנו לחיות ביחד, יש לבסס אמון ושותפות בין יהודים וערבים במדינת ישראל. אם לא ננהג כך, ניאלץ "להיאבק עד קץ הימים".

שני הצדדים אינם יכולים להעמיד פנים שהצד האחר אינו קיים, וגם לא לקוות שיעלם פתאום. הסביר ריבלין. אין לנו ברירה, אלא למצוא את הדרך, שלא תושתת על אהבה, אלא על "ראיה מפוכחת של כבוד הדדי ושל מחויבות הדדית."

לציבור הערבי קרא להשלים עם קיומה של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, ולוותר על התקווה שהיהודים יסתלקו מהארץ וייעלמו ממנה. אם לא יסכינו, "לא יהיה סיכוי לבנייתה של שותפות אמת."

מהציבור היהודי ביקש להבין, שהמיעוט הערבי לעולם לא יהיה ציוני ולא ישיר את ההמנון "בעיניים נוצצות". המחויבות ההדדית מחייבת את כל אזרחי המדינה לקבל את ריבונותה ואת  "כללי המשחק הדמוקרטי", ולבער את "היסודות החותרים תחתיה".

חשוב להפסיק את האפליה שהציבור הערבי בישראל סובל ממנה כבר שנים רבות "בתקציבים, בחינוך, בתשתיות, באזורי תעשייה ומסחר". שיקום אמונם במדינה נדרש, כי "עוני ותחושת קיפוח הם קרקע פורייה לקיצונות דתית ולאומית".

והכי חשוב – יש להתמודד עם החשדנות, השנאה והעוינות שבין המגזרים. שני הצדדים צריכים להכיר את התרבות והשפה של הצד האחר, כדי לעודד את ההבנה ההדדית. לשם כך יש "להיפגש. לדבר ולהקשיב". "אין לנו אפשרות אחרת"', מתרה ריבלין, כי "כינון השותפות הוא צורך קיומי".

ריבלין חתם את דבריו בכך שבא לכפר קאסם כדי להזדהות עם כאבם של התושבים, אבל "כנשיא מדינת ישראל, כנשיא שלכם, אני תובע גם מכם לשאת באחריות," ודרש מהם להשמיע "קול ברור כנגד האלימות והטרור", וכנגד הקיצוניים ש"מנסים לדרדר אותנו אל פי תהום". הוא הביע אכזבה מכך ש"הקול הזה לא נשמע. לא בצורה ולא בעוצמה ברורה מספיק", והבטיח לשומעיו שהוקעת האלימות הערבית, לא תחליש את מאבקם, כי "אינה ביטוי לחולשה, אלא ביטוי לעוצמה".

ההוכחה לצדקת דבריו, אמר, הם היושבים מולו בקהל, יהודים וראשי ערים ורשויות ערביים, שידם מושטת "לשכנות טובה" וציין כי "דווקא כפר קאסם, המקום שבו אירעה הטרגדיה הנוראה הזאת, הפכה במשך השנים לסמל של שכנות טובה, לסמל של שיתוף פעולה, להוכחה לכך שהשותפות בינינו, היא אפשרית."

"החובה הזאת," אמר, "מוטלת על כולנו. מכובדי. אני מאמין, שלצעירים וצעירות ערבים ויהודים, יש תפקיד קריטי ביכולתנו להישיר מבט אל העתיד". הוא הביע את אמונתו "שאם נפנים שאין לנו בררה אחרת; שאם נישא באחריות המשותפת לעתידנו, היחסים בינינו יוכלו להפוך ממוקד של חיכוך למקור של עצמה. לסמל, ליכולתם של ערבים ויהודים, ליכולתנו, בני אברהם, בני יצחק וישמעאל, ללמוד לחיות יחד".

נאומו של ראובן ריבלין התקבל ברגשות מעורבים. היו מי שמתחו ביקורת על כך שלא אמר מפורשות את המילה "טבח", אלא כינה את מה שאירע "הרג נפשע". אחרים ציפו לכך ליותר מכפי ששמעו מפיו של ריבלין. אחד הפצועים מאותו אירוע, גבר כבן 80, אמר שהוא מצפה "שהנשיא יכיר בטבח ויתנצל בשם מדינת ישראל ויכיר בנו בדיוק כמו נפגעי פעולות איבה." ח"כ  מטעם מר"צ  עיסאווי פריג' אמר כי "הגעתו לכאן של הנשיא ריבלין, נשיא המדינה הראשון שמגיע לציין את אירועי הטבח, חשובה ומבורכת, אך המדינה עדיין לא השכילה להכיר ולציין את האירוע הנפשע הזה כאירוע ממלכתי שיש ללמד וללמוד ממנו. ההכרה ובקשת הסליחה הן צעד הכרחי בדרך לעתיד של שותפות ודו־קיום".ראש העיר, עאדל בדיר, אמר שאין לדבר רק על יום של כאב וצער, אלא ראוי שיהיה זה גם "יום של חשבון נפש למדינה כולה".

מה מטרתו האמיתית של הנאום

בחינה מקרוב של דברי הנשיא מלמדת שהנשיא ריבלין בא לכפר קאסם לא כדי להתנצל על העבר ועל הפצעים שהותיר, ולא כדי לפצות את הנפגעים, אלא כדי לדבר על העתיד, ובעיקר – כדי לשכנע את מאזיניו שאין להם ברירה אלא להשלים עם קיומה של מדינת ישראל; להסביר שמוטב להם לוותר על מאבק אלים שאין בו תוחלת, ושעליהם ללמוד לחיות בישראל כמיעוט בעל זכויות. אבל על גורל אחיהם, הפלסטינים הגרים בגדה המערבית, לא אמר הנשיא מאומה. הסוגיות החשובות ביותר נותרו פתוחות: האם הוא מייחל לכך שהמדינה תספח את שטחי יהודה ושומרון? האם יוענקו לפלסטינים זכויות שוות? האם הוא שואף למדינת כל תושביה, או חולם על שלטון שיפלה בין תושבי המדינה, בהתאם להשתייכותם הלאומית?

עיתון חירות 13.12.1956
עיתון דבר, 12.12.1956

דניאל פרידמן, "לפני המהפכה. משפט ופוליטיקה בעידן התמימות": מה חשיבותו

שרת המשפטים החדשה הצהירה במהלך מערכת הבחירות שתפעל להחלשת בית המשפט העליון ותנסה להגביל את יכולתו לפסול חוקים, ותוביל למינוי שופטים שמרני

(היום בידיעות אחרונות)

על גב ספרו של דניאל פרידמן כתובה המלצה המתייחסת לספרו הקודם, הארנק והחרב. נכתב בה כי "זהו ספר חובה לכל סטודנט למשפטים". מי שהחליט לצרף את ההמלצה ההיא סבר מן הסתם שהיא נכונה גם לספר הנוכחי.

לטעמי זהו ספר חובה לא רק לסטודנטים למשפטים, אלא לכל מי שהמציאות הישראלית חשובה לו, מעניינת, ובעיקר מדאיגה אותו, במיוחד בימים אלה.


דניאל פרידמן

לאורך יותר מ-500 עמודי הספר סוקר שר המשפטים לשעבר, פרופסור דניאל פרידמן, חבר האקדמיה הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל במשפטים, את קורות המדינה, מהתקופה העות'מאנית ועד ימינו, מתוך הפריזמה של המציאות הפוליטית ועולם המשפט והחוק. ברורה לחלוטין השקפת העולם שמייצג פרידמן, ושאותה הוא מדגיש שוב ושוב: שלא הכול שפיט, ושהוא מתנגד למה שהוא מכנה "המשפטיזיציה": הפנייה המוגזמת, לדעתו, לפסיקותיו של בית המשפט העליון.

בכל אחד מהפרקים, המתקדמים על ציר כרונולוגי, מוצג מידע מרתק, חלקו בפרטים הקטנים, חלקו בהצטרפותם הכוללת.

הנה, למשל, ממש בתחילתו של הספר מזכיר פרידמן מחקר של פרופסור אמנון כהן שבחן פרוטוקולים של בית הדין המוסלמי לאורך 400 השלטון העות'מאני בארץ. מתוך "החומר העשיר" הזה אפשר ללמוד רבות על היישוב היהודי בירושלים, על המקצועות שבהם עסקו האנשים (צורפות, חייטות, חלפנות, בנקאות, רפואה), ועל היחסים שלהם עם שכניהם המוסלמים.

שינוי שיטת הממשל?

בהמשך מתייחס פרידמן להמשכיות היישוב היהודי בארץ ישראל לאורך מאות שנים וטוען כי ההתעלמות מכך "מחלישה – עד היום – את ההתמודדות עם הטיעון הערבי". לצערו אין במגילת העצמאות שום אזכור לכך שאחרי מרד בר כוכבא, בתקופת מסעי הצלב, במאה ה-16 בצפת של המקובלים, לאורך כל התקופה העות'מאנית, חיו כאן יהודים! ובכלל, מגילת העצמאות אינה יכולה לדעתו לשמש תחליף לחוקה. בן גוריון התנגד בכל תוקף לחוקה וטען שלא תוכל להבטיח את חירותם של האזרחים. אכן, מציין פרידמן, יש לחוקה חסרונות: היא הייתה מונעת את העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת או את האפשרות לקבוע הוראות השוללות את השתתפותן של מפלגות המטיפות לגזענות או מתנגדות לקיומה של ישראל כמדינה יהודית, אבל יש לחוקה גם יתרונות: היא יכולה למנוע מפני מפלגת רוב לערוך שינוי קונסטיטוציוני "המשרת אינטרס צר או זמני שלהן". (על הדעת עולות כמובן הצהרותיו החוזרות של ראש הממשלה הנוכחי, המכריז על רצונו להביא ל"שינוי שיטת הממשל".)

פרידמן סוקר את משפט דרייפוס ודן בתופעה שהוא מכנה "העוול במשפט", אשר "תופס מקום נכבד בהיסטוריה האנושית". הוא מתאר בקצרה את תחיית השפה העברית, את קריסת האימפריה העות'מאנית ואת הירושה המשפטית שהותירה, ומגיע אל המנדט הבריטי. "בן גוריון ומפלגות הפועלים דגלו […] בציונות מעשית: הם האמינו שארץ ישראל תירכש לא באמצעות הסכם בינלאומי עם מעצמה זו או אחרת, אלא בבנייה של צעד אחר צעד, תלם ועוד תלם" (תיאור שמעורר מחשבות על תפיסתם והתנהגותם של מתנחלי יהודה ושומרון בימינו).

על בן גוריון והסטוטס קוו

תיאור פרשת דה-האן – יהודי שחתר תחת עמדות הציבור העברי בישראל – מחדד את הבעיה שניצבה מול פני הציונות: "הערבים מצד אחד והחרדים מצד שני". אלה האחרונים התנגדו לא רק ליישוב החילוני, אלא גם למתן זכויות שוות לנשים, למשל לכך שתהיה להן זכות בחירה לאסיפה הלאומית. המתנגדים יכלו לבקש שימחקו אותם מהפנקס שבו נרשמו כל יהודי ארץ ישראל. יחד עם זאת, לאחר שהוקמה המדינה הבטיח בן גוריון לשמר את הסטטוס קוו בענייני דת. להערכתו של דניאל פרידמן המניע לכך לא היה רק מעשי: בן גוריון ניהל אמנם אורח חיים חילוני, אבל לדעתו של פרידמן, בגלל מוצאו ממזרח אירופה, מבית מסורתי, היה יחסו לדת אמביוולנטי. "הוא סבר שהדת היא יסוד המאחד את העם היהודי, והיא שהבטיחה את קיומו במשך הדורות." אמנם, עמדת הדין האורתודוקסי נדחתה בנוגע למעמד האישה, אבל בדיני נישואין וגירושין נכנע בן גוריון לדרישותיהן של המפלגות הדתיות. פרידמן משער כי בן גוריון לא הכיר זרמים אחרים מלבד זה האורתודוקסי, והיהדות הייתה בעיניו זהה עם זרם זה. אבל, מציין פרידמן, הדין העברי נחשב בעבר ליברלי יותר מהדין במדינות רבות. בינתיים חלה באותן מדינות "ליברליזציה מרשימה בדיני המשפחה", בשעה שבישראל "השתרר קיפאון, דיני הנישואים והגירושין נותרו ללא שינוי, והם נראים כיום שמרניים בהרבה מהדינים הנהוגים במערב". (בהקשר זה אוסיף ואזכיר גם את נושא התחבורה הציבורית בשבת: עוד סעיף בסטטוס קוו שמעיק כיום על הישראלים ומקומם את מי שידם אינה משגת לקנות מכונית פרטית, ואינם זוכים לה כהטבה, כמו אותם שרים שמתנגדים לשינוי של הססטוס קוו, למשל שר התחבורה הנוכחי ישראל כ"ץ שמכריז בריש גלי על תמיכתו במצב הקיים).

מנחם בגין, לעומת בן גוריון, אימץ מלכתחילה אורח חיים מסורתי, ולדעתו של פרידמן זה היה צעד "בעל משמעות דרמטית לאופייה של המדינה". בגין נהג כך למרות רתיעת מורו, זאב ז'בוטינסקי, מפני אותם "מנהגים פראיים של מזרחיות אמיתית". ז'בוטינסקי חש שהדת מתערבת מדי בחיי הפרט, והתנגד במיוחד לאפליית הנשים המביאה לכך שאדם "גדל בהכרה שאמו אינה אדם בעל ערך" ושהיא "קניינו הפרטי של הגבר, ונוצרה כדי לשעשע אותו…"

מנחם בגין ודוד בו גוריון: מי היה מנהיג חשוב יותר? ומי השאיר חותם עמוק יותר?

פרידמן רומז על כך שבעקבות אורח החיים המסורתי שבו בחר בגין, הוא "הטביע חותם עמוק יותר" מבן גוריון, אף על פי שכיהן זמן קצר הרבה יותר כראש ממשלה, ואם כי "ממרחק השנים נראה בן גוריון כמנהיג ומדינאי הגדול ביותר שקם לעם היהודי בדורות האחרונים".

פרשה אחרת המתוארת בהרחבה היא רצח ארלוזורוב, שהעיד על ניצניו של העימות המתמשך בין ימין לשמאל. בשנת 1982, כמעט חמישים שנה לאחר הרצח, החליט מי שהיה אז ראש הממשלה, מנחם בגין, למנות ועדת חקירה ממלכתית לחקירת אותו עניין שלא כל פצעיו הגלידו, מן הסתם. לוועדה, מסביר דניאל פרידמן, לא היה שום סיכוי להגיע לחקר האמת, זמן רב כל כך לאחר מעשה.

מתקופת השלטון הבריטי, לפני מלחמת העולם, מביא פרידמן תיאורי התדיינויות משפטיות שנערכו בין יהודים לערבים, ומספר כיצד השתלבו שופטים יהודים במערכת השיפוט המנדטורית. חלק מהיהודים ראו את עצמם כפופים למערכת דינים שסתרה את דיני המדינה, וכל המתיישבים היהודים התנגדו לחוקים המנדטוריים שהגבילו את צמיחתו של היישוב. ההכרעה הושגה "לא בהליך משפטי אלא בכוח הזרוע": כשמדינת ישראל הוקמה, בוטלו החוקים הללו.

אבל עוד לפני כן דגלה המדיניות הציונית ב"גאולה" של קרקעות מבעליהן הערביים, מה שהוביל לסכסוכים ועימותים, שחלקם הגיעו לבתי הדין. כך למשל התעורר פולמוס סביב שטח אדמה גדול ליד חדרה שרכש יהושע חנקין. חרף חששותיהם של היהודים, פסק השופט הבריטי על פי מה שנראה לו "נכון מבחינה משפטית, ללא משוא פנים," כלומר – נגד הערבים שטענו שעסקת הקנייה של הקרקע הושגה באמצעים לא כשרים.

לאחר ההחלטה על חלוקת הארץ ותום המנדט, כך טוען פרידמן, הסתלקו הבריטים שהסתכסכו עם היהודים ועם הערבים כאחת, "ובאווירה הזאת איש לא הכיר להם תודה על תרומתם האדירה לפיתוח הארץ".

ההקמה של מדינת ישראל התאפשרה לפי פרידמן בעקבות הדה-קולוניזציה והמאבק הבין גושי בין ברית המועצות לארצות הברית, אף על פי שזמן לא רב אחרי כן נסוגה בה מחלקת המדינה של ארצות הברית והחלה, לדבריו, "לחפש דרכי נסיגה מתוכנית החלוקה". בן גוריון התבקש אפילו לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה וסירב לבקשה. היה זה, לדעתו של פרידמן, "הצעד הנועז והדרמטי ביותר" שלו, שנעשה מתוך סיכון אדיר.

"פליטות שזוכים בה בירושה"

בעקבות מלחמת העצמאות התעוררה בעיית הפליטים הערביים, כ-700 אלף איש שעזבו את בתיהם, חלקם כי נענו לקריאת מנהיגיהם ואחרים מתוך פחד. על כך, על "שימור" מצבם כפליטים שלא נקלטו בארצות ערב, כותב פרידמן: "תופעת הפליטים הערבים היא תופעה יוצאת דופן. המלחמות השונות הפוקדות את העולם יצרו למרבה הצער פליטים רבים, לא פעם במספרים העולים פי כמה על מספר הפליטים הערבים […] ואולם הפליטים הללו נקלטו לרוב בארצות שאליהן הגיעו. התופעה של מעמד פליט העובר מדור לדור ללא כל מגבלה היא ייחודית לפליטים הערבים של מלחמת העצמאות". לדעתו, עד מלחמת העצמאות אותם ערבים ראו את עצמם חלק מהעולם הערבי, ורק בשל "התלאות" שפקדו אותם בעקבות מלחמת השחרור ומכיוון שלא נטמעו במדינות ערב, נוצרה "קבוצה בעלת אינטרסים משותפים וגורל משותף". פרידמן מנסה איפוא להגדיר "מיהו פלסטיני".

פליטים פלסיטנים 1948

מיהו יהודי?

ואם כך יש לציין גם את הפרק המוקדש לשאלה "מיהו יהודי", שבו מתאר פרידמן כמה מקרים שהגיעו לבית המשפט: למשל סיפורו של גר בשם אברהם בורובסקי שנקבע כלא-יהודי כדי שגרושתו תוכל לשוב ולהינשא. בורובסקי מצדו פנה לבג"ץ, שמצא דרך "לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה" כשקבע שפסק הדין שניתן לטובת הגרושה אינו מחייב את בורובסקי עצמו, כי הוא לא היה צד בהתדיינות… כך התאפשר לראות בו יהודי ולא יהודי בעת ובעונה אחת, אבל בשני בתי משפט שונים… פרדימן מתאר את סיפורו המוכר של הנזיר המומר, שמואל אוסוולד רופאייזן, שביקש להיחשב יהודי, את המקרה של בני משפחת שליט שעתרו לבית המשפט בבקשה לרשום את ילדיהם כבעלי לאום יהודי, אם כי אם המשפחה לא הייתה יהודייה, את סיפורו של עולה מיוגוסלביה, גאורג רפאל טמרין, שביקש להירשם כישראלי חסר דת. בקשתו, אגב, נדחתה, ופרידמן מציין כי "כל הספרים והאסמכתאות" שציטט השופט אגרנט היו מתחומי הסוציולוגיה ומדעי המדינה, מה שמוכיח "שהנושא אינו מצוי בתחום המשפט". כלומר, לתפיסתו של פרידמן בית המשפט בעצם אינו מוסמך לקבוע מיהו יהודי.

מאיר טוביאנסקי

בהמשך שואל פרידמן אם ייסורי ההקמה של מדינה מחייבים עשייה של מעשים לא מוסריים בעליל. הוא מתאר את השתלשלותן של כמה פרשיות מחרידות שהתרחשו אז. למשל, את משפט השדה וההוצאה החפוזה להורג של קצין ישראלי, סרן מאיר טוביאנסקי. הוא הואשם בכך שעזר לכאורה לבריטים וטיווח את הפגזותיהם על מתקנים ביטחוניים בירושלים. בדיעבד טוהר טוביאנסקי מכל אשמה, אבל אף אחד מאלה ש"שפטו" ורצחו אותו בחסות "פקודה" מפוקפקת שקיבלו לא נתן על כך את הדין. ההסבר לכך היה שאילו סירבו לאותה פקודה היו נשפטים בעצמם, ועל כך מעיר פרידמן: "מי שנוהג כשופט חייב לפעול על פי החוק ועל פי מצפונו, ולא לפי פקודה". אכן. אחד ה"שופטים" המאולתרים באותו משפט מפוקפק היה בנימין גיבלי, שנשאר בצבא ושימש כראש אמ"ן והסתבך לימים בפרשה נוספת.

פרידמן סוקר ראשית ימי המדינה. את הצנע, את הסכם השילומים עם גרמניה ואת שנות הטרור ופעולות התגמול.

כשהתאפשר לאנשי דרג המדיני והצבאי לפעול כראות עיניהם

כך למשל במרס 1956 "בתקופה שקדמה להתערבות בג"ץ בעניינים לא לו," כדברי פרידמן, כאשר "לדרג המדיני ולצה"ל" התאפשר לפעול כראות עיניהם, חטף צה"ל קצינים וחיילים סוריים כדי שישמשו קלף מיקוח להחזרתם של חיילים שנפלו בשבי בעיצומה של פעולה מעבר לגבול. כאן מציין פרידמן כי לימים אסר בג"ץ "בפסק דין בעייתי" להשתמש באופן דומה בבכיר חיזבאללה כדי לשחרר את רון ארד משביו.

כיצד יכולים שני בתי משפט להגיע להחלטות סותרות

בשנת 1956, ביום שהחל "מבצע סיני", התרחש הטבח הידוע לשמצה בכפר קאסם. כאן מתאר פרידמן כיצד שני בתי דין בשני משפטים שונים שנגעו בטבח הסכימו לקבל הנחות עובדתיות הפוכות ואפילו סותרות. המפקד הבכיר יותר, אל"מ שדמי, "גלגל" את האשמה כלפי מטה, אל פקודו, רס"ן מלינקי. ולהפך. מלינקי העיד במשפטו של שדמי, ולכן לא היה בו בחזקת נאשם, ולהפך. בשני המקרים פעל הספק הסביר לטובת כל אחד מהנאשמים, בתורו. שדמי זוכה מאשמת הרצח והורשע בסעיפי החריגה מסמכות,  ננזף והוטל עליו קנס סמלי של עשר פרוטות. מלינקי, כמו גם החיילים שרצחו בפועל, ריצה עונש מאסר קצר וזכה בחנינה. ובאשר לתקופת המאסר, מצטט פרידמן את המורשעים: "עשינו חיים משוגעים… היינו יוצאים להצגות יומיות בליווי שוטר… עשינו ארוחות נהדרות…" הציבור, לדברי פרידמן, צידד בנאשמים, וגם בן גוריון "מצא דרך לבטא את אהדתו" כלפיהם בכך שהחזיר למלינקי את הדרגה שנשללה ממנו. (בשולי הדברים, ואולי בראשם, ראוי לדעתי לציין את ביקורו של הנשיא ראובן ריבלין, שבראשית כהונתו הגיע לכפר קאסם והביע בפני התושבים את צערו על האירוע. נראה כי אלה היו מעריכים לא רק מילים חמות אלא גם הכרה רשמית של המדינה בהיותם נפגעים שראויים גם לפיצוי כספי, אפילו אם חלפו מאז שנים כה רבות).

"הרגעתם אותנו שלא נברח, כדי שאתם ומשפחותיהם תצילו את עצמכם".

הפרשה הבאה שלה מייחד פרידמן פרק נרחב ידועה בשם "פרשת קסטנר": אותו משפט דיבה שיזם היועץ המשפטי לממשלה נגד מלכיאל גרינוולד, שפרסם האשמות נגד קסטנר, מי שהיה אז פעיל במפא"י. גרינוולד טען שקסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, "הרגיע" את הציבור היהודי בהונגריה, כדי שלא יעוררו מהומות, וכל זאת במטרה להוציא את הרכבת שבה אכן ניצלו בסופו של דבר 1,684 גברים, נשים וילדים. פרידמן מתאר את מהלך המשפט, את האווירה הציבורית ששררה באותם ימים בישראל, ואת הגילויים השונים שעלו במשפט, שבסופו דווקא המאשים זכה לאות קלון של השופט, בנימין הלוי, שתיאר אותו כמי ש"שיתף פעולה עם השטן".

מנקודת מבטו של משפטן מותח פרידמן ביקורת על "ההכנה הלקויה של התביעה", כלומר – של המדינה – שלא השכילה לברר לאשורה את הטענה, שהוכחה כנכונה, כי במשפטי נירנברג העיד קסטנר לטובתו של פושע המלחמה קורט בכר. (ואחרי כן עשה זאת גם למען פושעים גרמנים נוספים!).

פרידמן מספר גם כיצד שכנע קסטנר את שני הצנחנים שהגיעו להונגריה ביחד עם חנה סנש, פלגי וגולדשטיין, להסגיר את עצמם לגסטפו, וזאת כי "היה זה […] ימים אחדים לפני המועד שבו עמדה 'רכבת המיוחסים' לצאת לדרכה", ומבחינתו של קסטנר "קשה היה למצוא תאריך פחות נוח" להגעתם של הצנחנים להונגריה…

האם דיווח קסטנר לגרמנים על הגעתם של הצנחנים הארץ ישראליים?

פרידמן מנתח את עדותו של פלגי (שניצל): בתחילה הגן פלגי על קסטנר – לדעתו של דניאל פרידמן רק משום שגם הוא היה פעיל במפלגת מפא"י ומכיוון שלא רצה לפגוע במפלגה – אבל בהמשך שינה פלגי את עדותו, ולמעשה הסביר לבית המשפט כי לא רק שקסטנר שכנע את הצנחנים להסגיר את עצמם, אלא שמן הסתם "הוא עצמו יידע את הנאצים על בואם של הצנחנים עוד לפני שפלגי השתכנע" להסגיר את עצמו!

במשפט העידה אמה של חנה סנש כיצד התדפקה על דלתו של קסטנר בימים שחנה הייתה עצורה והתחננה לעזרתו, אבל הוא התנכר לה וסירב אפילו לפגוש אותה. (פרידמן טוען כי בית המשפט רחש כבוד כלפי אמה של חנה סנש ולכן לא העמיד אותה לחקירה נגדית. ואולי אפשר להניח שעדותה הייתה מספקת, ולכן לא התעורר הצורך להוכיח שום דבר נוסף?)

מדוע לא הזהיר קסטנר את היהודים בערי השדה?

פרידמן אינו מביא בספרו את אחת העדויות החמורות ביותר שנאמרו מפיו של קסטנר, דברים שמופיעים בפרוטוקולים של המשפט. הנה כך:

"למה לא התקשרת עם היהודים בכל הערים הללו בטלפון, כדי להזהירם?" חקר שמואל תמיר, סנגורו של גרינוולד.

קסטנר השיב: "לא טילפנתי כי לא הספקתי, מפני שהייתי עסוק".

לאור הדברים הללו שאמר קסטנר במו פיו קשה לדחות על הסף את ההשערה שלפיה אכן עזר לגרמנים להוליך את היהודים שולל, כדי שלא יעוררו מהומות, וכדי שיוכל להוציא את הרכבת בשלום.

דניאל פרידמן נותן לקסטנר "הנחות" מסוימות כשהוא תוהה כמה יהודים היו יכולים באמת להינצל אילו גילו להם ראשי הקהילה, קסטנר ביניהם, את האמת. קסטנר וחבריו ידעו כי הרכבות מגיעות לאושוויץ ולא למחנה העבודה הפיקטיבי שעליו סיפרו ליהודים, אבל לא הזהירו את בני עמם ולא קראו להם להימלט או למרוד. ייתכן אמנם שגם כך היו רבים נספים, אבל לי נראה כי הייתה להם הזכות לדעת לקראת מה הם יוצאים, ולהחליט בעצמם כיצד הם מעדיפים לנהוג!

בפסק הדין קבע השופט, בנימין הלוי, כי עסקת הרכבת הטילה על קסטנר "מחויבויות כלפי הנאצים", כאלה "שעמדו בניגוד לחובת הנאמנות שלו כמנהיג כלפי בני עמו".

דניאל פרידמן מותח ביקורת על סנגורו של גרינוולד שביקש לתבוע את קסטנר "באשמת עדות שקר". בעיני פרידמן זה היה "מהלך […] אכזרי ומרחיק לכת", וכל זאת בעניין עדותו של קסטנר לטובת פושע המלחמה קורט בכר, שאותה הכחיש קסטנר במשפט הדיבה. במשפט הנוסף אפשר היה לראות כיצד השופט האחר, פרץ, משתדל להקל בדין ו"מתמרן" את פסיקתו כדי להגיע להחלטה הרצויה: נקבע שעדותו של קסטנר לטובת הפושע הייתה "רק התערבות אישית" שאין לראות בה דווקא "מתן עדות", ושמכתב שכתב קסטנר ובו "התפאר" בעזרה שהגיש לקורט בכר היה אולי "מוגזם".

מסכם דניאל פרידמן וכותב: "התופעה של קביעות סותרות בבתי משפט שונים, שהיינו עדים לה גם בעקבות הטבח בכפר קאסם, נפוצה בישראל במידה גדולה מזו שמוכנים להודות בה." עוד הוא מספר על השמועה שלפיה במשפט השני נפגש שר החוץ דאז, משה שרת, עם השופט פרץ, שהיה "איש מפא"י מובהק", ו"כפה עליו לזכות את קסטנר."

המשכה של הפרשה ידוע: קסטנר נרצח. רוצחיו ריצו עונש מאסר מופחת להתמיה, קיבלו חנינה שעד היום לא נמצא לה "הסבר משביע רצון" כדברי פרידמן. האם היה הרצח יזום? האם חששה ההנהגה שקסטנר "יחשוף את חלקם של אנשים נוספים במחדל הפקרתה של יהדות אירופה"?

השאלות הללו נותרות פתוחות.

שמו של קסטנר לא עלה במשפט האחר שמתואר בספר, משפט אייכמן, למעט קריאתו של אחד הנוכחים באולם שצעק במהלך עדותו של פנחס פרוידיגר, ראש הקהילה החרדית בבודפשט: "הרגעתם אותנו שלא נברח, כדי שאתם ומשפחותיהם תצילו את עצמכם".

בהקשר של משפט אייכמן מתפלמס דניאל פרידמן עם חנה ארנדט, במיוחד עם ההשוואה שעשתה בין חוקי הנישואים והגירושים בישראל לחוקי נירנברג. ההשוואה הזאת היא לדבריו "רשעות גמורה – לאו דווקא רשעות בנאלית", שכן גם אם אפשר למתוח ביקורת על החוקים הללו בישראל, "יחסי אישות בין יהודים לשאינם יהודים לא מהווים עבירה פלילית. הילדים הנולדים מיחסים כאלה אינם מוצאים להורג ולא צפויים להישלח לתאי גזים". אכן.

ועם זאת, הוא מציין, לא קל הוא מצבם של אזרחי ישראל הערביים. כשקמה המדינה הוכרז בה מצב חירום שעדיין תקף. במסגרתו מותר למדינה להפקיע בתים לצרכיה. כך למשל, הוא מתאר מקרה שאירע בימיה הראשונים של ישראל, בשנת 1948, כשהמדינה הפקיעה דירה בתל אביב שהייתה בבעלות פרטית של יהודי "על מנת שתשמש למגוריו של היועץ המשפטי"! צו ההחרמה הזה התאפשר רק בתוקף החקיקה לשעת חירום. מוסיף פרידמן וכותב: "כיום נראות ההפקעות הללו מקוממות ואולי גם כך נראו הדברים באותם ימים". (כמובן שבהקשר זה קשה שלא לתהות כמה דירות שהיו בבעלות לא יהודית הופקעו, הולאמו, הוחרמו, נלקחו, ולא קשה לנחש מה חשו בעליהן).

אבל גם בעניין זה ממתן פרידמן את הדברים: "גם אם הושלט על ערביי ישראל משטר קשה, אפשר עדיין לומר שהוא היה ליברלי בהרבה לעומת הדרך שבה נהגו מדינות אירופיות, לאחר מלחמת העולם השנייה, במיעוטים שהיה להם קשר לאומי או תרבותי עם גרמניה. בצ'כוסלובקיה ובפולין, לדוגמה, גורשו לאחר המלחמה בני המיעוט הגרמני, ולא הורשו לחזור עד היום." (ואני תוהה אם יש בכך נחמה.)

בהקשר זה מעלה פרידמן גם את הטיעון לפיו יכול "הרכוש שהשאירו הפליטים הערבים בארץ להיחשב כעין תחליף לרכוש היהודי שנותר בארצות ערב".

"ועדות חקירה מערערות את כוחו של השלטון"

פרידמן ממשיך במסעו בזמן. הוא מגיע לשערורייה הפוליטית המכונה מאז ומתמיד "הפרשה", או "העסק הביש": פעולת טרור-במסווה שביצעה ישראל במצרים כדי לעורר את הרושם כאילו ביצע אותה ארגון טרור מצרי. ראש הממשלה דאז, משה שרת מינה ועדת חקירה, מהלך שפרידמן פוסל, וקובע שממשלה אינה אמורה לבחון כך את התנהלותה. לדעתו ועדות כאלה מערערות את כוחו של השלטון. ראש הממשלה היה אמור אז לגלות מנהיגות ולהחליף את שר הביטחון. וכך, אגב, הוא מעיר גם בהמשך הרצף ההיסטורי, לגבי התנהלותה של גולדה מאיר: במקום לפטר את דיין שכשל בתפקידו כשר הביטחון במלחמת יום כיפור (בין היתר כי סירב לגייס כוחות מילואים), מינתה גולדה את ועדת אגרנט, ובסופו של דבר אותה ממשלה נפלה בעקבות לחץ ציבורי עז, וזוהי בעיניו של פרידמן הוכחה לאי נחיצותה.

ב"פרשה" ההיא של שנות החמישים היו הסתבכויות שקשה לקלוט את חומרתן: מזכירה של קצין בדרגה גבוהה (ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הזכור מפרשת טוביאנסקי), שהתבקשה לזייף מסמכים, תככים ועדויות שקר. מעניינת במיוחד קביעתו של מומחה מטעם המשטרה שקבע אז כי הזיוף שבו הודתה לימים המזכירה, ואף הוכיחה את ביצועו, כלל לא התקיים… (על כך מעיר דניאל פרידמן ביובש שיש להיזהר מחוות דעתם של המומחים למיניהם).

אחד הדברים שחשוב לפרידמן להדגיש הוא שבעקבות אותה פרשה, שהתגלגלה ונמשכה לאורך עשור שנים, "איש לא פנה לבית המשפט או לבג"ץ," והוא מוסיף וקובע: "אילו הייתה פרשה דומה מתעוררת כיום, בעידן המשפטיזציה, היינו חווים בלי ספק אינספור עתירות לבג"ץ, ומתבשרים כעבור זמן על פסקי דין באורך מאות עמודים ועל כך," הוא מוסיף באירוניה, "שהשופטים מתלוננים על עומס כבד."

בעבר, חוזר פרידמן ואומר, בניגוד למצב כיום כאשר  "כל כותרת בעיתון היא עילה לבג"ץ," הייתה המציאות שונה. נושאים ציבוריים הוכרעו "ללא מעורבות של בית המשפט," ולדעתו התוצאות לא היו אז "בהכרח גרועות יותר."

את המהלכים שהובילו למלחמת ששת הימים מתאר דניאל פרידמן באופן דומה למדי לזה של תום שגב בספרו 1967. גם פרידמן מאשים את דיין במלחמה ומשוכנע שאילו היה אשכול ממנה את בן גוריון לשר ביטחון, ולא את דיין, לא הייתה המלחמה ההיא פורצת, "ואילו פרצה, ודאי שהוא [בן גוריון] היה מפנה מיד לאחר מכן את רוב שטחי הגדה."

אכן, הניצחון ההוא לא הביא לחתימה על הסכמי שלום. אדרבא, מעשי הטרור גברו. פרידמן סבור שבלימתם התאפשרה הודות לפעולות של כוחות הביטחון שבג"ץ לא חסם, כפי שהיה עושה כיום. "למזלה של ישראל, היה לנו באותם ימים בית משפט אחר, שבו איש לא העלה בדעתו כי ניתן בכלל לפנות אליו בנושא מעין זה. (וכאן איני יכולה שלא לתהות על הקביעה שהטרור נבלם, כאילו לא התרחשו לאורך השנים עוד אינספור פעולות טרור קטלניות, קשות וחמורות, על אף הפעולות הלא חוקיות שביצעה מדינת ישראל באירופה, ושאותן מזכיר פרידמן, ולשאול שאלת תם: אולי בכל זאת קיימות דרכים אחרות, שאליהן טרם פנתה המדינה ברצינות ובכוונה אמיתית?)

פרידמן סוקר את המציאות שנוצרה בעקבות הכיבושים של מלחמת ששת הימים, ומציג את העמדה הישראלית – אולי מוטב לכנות אותה את ההתפלפלות המשפטית שהציגה − כאילו אין מדובר בכיבוש, כי השטחים ביהודה ושומרון לא היו בעצם שייכים לממלכת ירדן.

בעקבות הכיבוש, גם אם מכנים אותו בשם אחר, התאפשר לדבריו לישראל לנצל את כוח העבודה הזול של הערבים. הפער החברתי והכלכלי התרחב, הקשר בין ערביי ישראל לערביי השטחים התהדק, ואיפשר, לדבריו, את פרוץ האינתיפאדה. כמו כן, שלטון ישראל בשטחי יהודה ושומרון יצר בעיות משפטיות: מי הריבון החוקי שם? איזה חוקים תקפים? חוקי מדינת ישראל חלים על התושבים היהודים ביהודה ושומרון, וחוקי ירדן − על שכניהם הערבים, וזהו לדבריו בלי ספק מצב בלתי אפשרי ולא תקין, שיוצר תסבוכות משפטיות.

פרידמן מסיים את ספרו בסקירה של בית המשפט העליון והכוחות הפועלים בו, מייחד פרק ל"אבני דרך במשפט הפלילי", שם הוא מתאר פסקי דין, שכל אחד מהם מעורר סוגיה מרתקת. למשל: מתי אפשר לקבוע "היעדר שליטה" שמצדיקה אי העמדה לדין, מדוע אי אפשר לשפוט על פי חוק שלא היה קיים כשהעברה בוצעה (ובכל זאת, את אייכמן שפטו בישראל, אף על פי שציית לחוקי ארצו בימים שבהם פעל וביצע את פשעיו עוד לפני שמדינת ישראל קמה וחוקקה את חוקיה), מתי אפשר לראות בהתנהגות מסוימת "תקלה ציבורית" שראוי להעמיד לדין בגינה, מהו "חופש העיסוק" ובאילו נסיבות יש להגן עליו, כיצד יש להגן על הדמוקרטיה, וגם על "המדינה היהודית", מה בעצם תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה, כיצד יש לנהוג ב"חופש העיתונות" ועוד כהנה וכהנה סוגיות שנוגעות בחיינו באופן הרבה יותר מיידי וישיר מכפי שמרביתנו סבורים.

בימים אלה שבהם מאיימים ראשי השלטון החדש בחקיקה שמבקשת לעקוף את בית המשפט העליון ולעקר את כוחו, קשה שלא לחשוש מפני העמדה הבסיסית של דניאל פרידמן,  הדוחה את המעורבות המוגזמת, לדעתו, של המשפט בחיינו. אי אפשר שלא לשאול אם לא התחלנו כבר את הגלישה במדרון החלקלק והמסוכן ביותר לחיינו הדמוקרטיים.

רוביק רוזנטל, "כפר קאסם: אירועים ומיתוס": מה באמת חושב מוכר הלחמניות על שכניו היהודים?

לקראת סופו של הספר כפר קאסם, אירועים ומיתוס שערך רוביק רוזנטל, מופיעים תצלומים. דיוקנאות בשחור לבן, ומתחת לכל אחד מהם שם: יוסף מוחמד סרסור, סאלח מוסטפא עיסא, פאטמה מוחמד עיסא, רשיקה פאיק בדיר, מוסא דיאב פריג', ועוד ועוד. ארבעים ותשעה איש, צעירים ומבוגרים, נשים מבוגרות, נשים הרות, ילדים, ילדות, נרצחו ביום אחד בכפר קאסם. לא כולם מתועדים בספר: רק שלושים וחמישה תצלומים מופיעים בו.

כפר קאסם
הוצאת הקיבוץ המאוחד, הסדרה "קו אדום"

יש בספר תשעה מאמרים שכתבו יהודים וערבים ישראלים. הנה כמה מנושאיהם: "מי הרג את פאטמה סרסור, הרקע, המניעים והשתלשלות האירועים בטבח כפר קאסם" (רוביק רוזנטל), "המזימה והקורבן, טבח כפר קאסם בהיסטוריוגרפיה הערבית הפלסטינית" (מוסטפה כבהא), "כן, אנחנו מאותו הכפר, מפגש עם נאשמי טבח כפר קאסם, אחרי שלושים שנה", (דליה קרפל), "בין הסולחה והאנדרטה, השפעת טבח כפר קאסם על ההיסטוריה והזהות של הישוב", (אברהים סרסור) ואחרים.

הטבח בכפר קאסם אירע ב29 באוקטובר, 1956, כלומר, השבוע לפני חמישים ושמונה שנים. מבצע קדש היה אמור להתחיל ועוצר הוטל על הכפרים הערביים בישראל: הצבא חשש שתושביהם יסייעו לירדנים.

בשנים שקדמו לטבח, כותב רוביק רוזנטל, נהגו לירות במסתננים, למעשה, בכל דמות חשודה. לדעתו של היסטוריון שרוזנטל מצטט, מדיניות ה"ירי החופשי" עומדת בבסיסו של הטבח: חיילים, שוטרים ושומרים התרגלו לירות באש חיה, לא כדי להרתיע, אלא כדי להרוג.

על הגבול הירדני הגנה חטיבה בפיקודו של אל"מ שדמי. העדויות במשפט רמזו על כך שבמשמר הגבול הייתה תוכנית, "מבצע חפרפרת" שמה, לעודד בריחה של ערבים מזרחה, אל מחוץ לגבולות המדינה. התוכנית בוטלה, אבל משהו מרוחה, טוען רוזנטל, המשיך "לרחף באוויר."

העוצר נקבע בצהרי אותו יום. אחד המג"דים, רס"ן מלינקי, זומן אל המח"ט, אל"מ שדמי, שהסביר לו כיצד עליו לאכוף את העוצר. התנהל דין ודברים קצר:

"אני לא רוצה סנטימנטים. אני לא רוצה מעצרים," הדגיש שדמי, והסביר: "מוטב שילכו כמה ככה, ואז הם ידעו לפעם הבאה."

"מה דינו של אזרח ישראלי שאולי יחזור מהשדה, ולא ידע על העוצר?" שאל מלינקי, ושדמי השיב לו בתנועת יד ובשתי המילים הבלתי נשכחות, שנהפכו מאז למטבע לשון המסמל את הטבח ההוא:

"אללה ירחמו": בערבית – "זיכרונו לברכה". שדמי השתמש בציניות בשפתם של הקורבנות, החפים מפשע העתידים להירצח.

האם אפשר היה למנוע בשלב הזה את מה שקרה? מסתבר שכן. הנה, כך התגלגלו הדברים:

מלינקי הבין שהפקודה שקיבל חמורה מאוד. הוא בתורו הציג אותה לפקודיו כפעולה מלחמתית. אחד מהם, סרן אריה מנשס שאל מה עם נשים וילדים.

מלינקי בתשובתו ציטט את המח"ט: "דינם כדין כולם. אללה ירחמו."

במשפט נשאל מנשס מדוע לא התעקש. מדוע לא המשיך לשאול שאלות, אף על פי שהיה לו ברור מה עתיד להתרחש. מנשס הסביר שהתבייש, כי הנוכחים הביטו בו בלעג.

סרן יהודה פרנקנטל, פקוד אחר של מלינקי, שמע גם הוא את הפקודה, ושאל מה יעשו עם הנפגעים.

מלינקי השיב: "לא יהיו נפגעים."

הנוכחים הסבירו בדיעבד שהבינו מכך שאם יהיו פצועים, יש לחסלם.

העוצר נקבע לשעה חמש. הודיעו עליו לכפרים לא יותר משעה לפני כן. אנשים שעבדו בשדות לא יכלו לדעת שנקבע.

מנקודה זאת ואילך הסתברו ארבע דרכי הפעולה של המפקדים בשטח.

פרנקנטל פשוט לא ציית לפקודה שקיבל. הוא הפר אותה ולא ביקש רשות. בדיעבד הסביר כי ידע שלא יתירו לו לעשות זאת. על דעת עצמו דחה את שעת העוצר בחצי שעה ואסר על אנשיו לפתוח באש. בארבעת הכפרים שבהם פעלה הפלוגה שלו, טייבה, קלנסואה, איבטין וביר אסיקי, עבר העוצר ללא תקלות.

מנשס פיקד על הכוח בטירה. מאחר שמלכתחילה לא היה שלם עם הפקודה להרוג את כל מי שמפר את העוצר, מצא את הדרך למלא את הפקודה, כביכול, ובעצם לא לציית לה: לחייליו הסביר שיש לפתוח באש על מפירי העוצר, אבל אסר עליהם לעשות זאת בלי לקבל ממנו פקודה ישירה. מנשס ירה באוויר, רק כדי שיראה כאילו ציית לפקודה, אך לא הרג איש.

סגן בנימין קול בג'לג'וליה התכוון לפעול על פי הפקודה, אבל מפקדו שנקלע למקום בלם אותו כשהורה לו לנהוג "במתינות."

לסגן נמרוד למפרט בכפר ברא היו כמה רגעי התלבטות אם לירות במישהו שהפר את העוצר: ערבי שהגיע בשעה שבע וחצי בעגלה רתומה לסוס. למפרט כיוון לעברו את העוזי, אבל ברגע האחרון נמלך בדעתו ולא ירה. בדיעבד הצטער על כך שלא נהג "בגבריות."

על המחלקה שהייתה אחראית על כפר קאסם פיקד סגן גבריאל דהאן, שתדרך את חייליו והורה להם לירות ולהרוג כל מי שיימצא מחוץ לבית אחרי השעה 17:00. סמל המחלקה הודיע למוכתר הכפר על העוצר חצי שעה לפני הפעלתו, והבטיח למוכתר שיודיע על כך לפועלים העובדים מחוץ לכפר, אך לא עשה זאת.

בחמש דקות לפני חמש הגיעו רוכבי אופניים לכניסה לכפר.

"שלום קצין."

"אתם מבסוטים?"

"כן."

זה היה הדיאלוג הקצר שהתנהל בין קצין בשם עופר לבין הפועלים. אלה הצטוו לעמוד בצד, שם ירו בהם חיילי צבא הגנה לישראל. שניים מהם נהרגו במקום. אחד נפצע והעמיד פנים שהוא מת. הרביעי הצליח לנוס.

בכניסה המערבית לכפר הגיעו חמישה פועלים מהשדה, ואתם ילדה בת שמונה. הם נורו. רועה צאן עם בנו בן השתיים עשרה. נורו. משאית עם עשרים ושלושה תושבים. משאית עם חמישה. עגלה רתומה לפרד, עם שלושה. חבורות של רוכבי אופניים. משאית עם שמונה עשרה נוסעים. נשים הרות. נשים זקנות. ילדות. ילד בן שמונה שיצא לחפש עז.

שבילי הכפר התמלאו בגוויות. בפצועים. בנמלטים. באנשים שהעמידו פנים שהם מתים. מישהו טיפס על עץ וישב עליו יומיים. ליד תחנת המשטרה נערמו גופות, מכוסות בשמיכות.

כל הרצח הזה התנהל בין השעה 17:00 לשעה 18:00. רב סרן קוטלר שנקלע למקום הזדעזע וביקש להפסיק את הטבח, "אתם רוצחים אנשים חפים מפשע שחוזרים מהעבודה. תפסיקו," הוא אמר, אבל דהאן התעקש שזאת הפקודה שקיבל.

"פעלנו כמו גרמנים, באופן אוטומטי, לא חשבנו," אמר במשפט הקצין עופר, שלא הפגין לאחר מעשה שום חרטה.


במשך ארבע עשרה שנה חייתי בישוב יהודי הצמוד לכפר קאסם. הקשרים בין שני הישובים מתבססים על יחסי מסחר: היהודים קונים, הערבים מוכרים. יש בכפר קאסם מאפייה שמכינים בה לחמניות פריכות, טעימות להפליא, זרויות שומשום, ריחניות ומושלמות, יש חנויות מכולות שפתוחות עד אחרי חצות, יש מסעדת השלום בתחנת הדלק השלום, ומסעדת פלפלה שהיא חמה וביתית, יש מוסך שבעליו מאירי פנים, חממות שמוכרים בהן ירקות, בית דפוס שאפשר להזמין בו קבלות מהיום למחר, ובית מרקחת שעובדת בו רוקחת חייכנית במיוחד.

על שלטי החנויות ברחוב הראשי בכפר קאסם מופיעים שמות: סרסור חומרי בניין, עיסא מהנדס, בדיר רהיטים, מוסך האחים פריג'. אותם שמות משפחה כמו אלה המופיעים מתחת לתצלומי הנרצחים המתועדים בספר כפר קאסם, אירועים ומיתוס. בכל פעם שעמדתי וחיכיתי בתור ידעתי שלכל אחד מהאנשים העומדים לפני ומאחורי, למוכרים ולנותני השירותים שאני מדברת אתם, לירקן, לחנווני, לרוקחת, לפקידה בבית הדפוס, למכונאי המדופלם, לכולם, יש איזה קרוב משפחה, או לפחות מכר, שכן, ידיד, דודה, חברה, שנרצחו. ידעתי שהתצלומים מהספר הם בשבילם אמא, אבא, דוד או סבא, אחות של סבתא, או אחיינית שלה שמתה. לא פעם תהיתי מה הם רואים כשהם מביטים בי. מה הם חושבים. מי אני מבחינתם. מה הם אומרים עלי בלבם.


בעקבות הטבח הועמדו לדין אחד עשר חיילים וקצינים ישראליים. בפסק הדין קבע השופט בנימין לוי שקיימת במציאות פקודה בלתי חוקית בעליל, שברור לכל אדם שאינה חוקית, שהציות לה הוא עברה פלילית ויש לסרב לה.

את המאמר האחרון בספר כפר קאסם, אירועים ומיתוס כתב עלי סלים סרסור. הוא היה בן שש כשהרגו את אמו, בחודש השמיני להריונה. חודש לפני כן התחיל עלי ללמוד בכיתה א'. אמו הייתה בת שלושים ואחת במותה. זיכרונותיו מאותו יום ברורים: אמו לא התכוונה ללכת לעבודה אלא להישאר בבית, לטפל בכביסה שהכינה בלילה הקודם. בבוקר התחילה בעבודות הבית, אבל חברה הפצירה בה לבוא למסיק הזיתים. אמו נענתה. לפני שיצאה מהבית ביקש ממנה עלי שניים וחצי גרוש, כדי לקנות מחברת. היא אמרה לו שתיתן לו את הכסף בערב.

"מחוגי שעון הזמן בכפר קאסם הפסיקו לזוז מאותו רגע של הטבח," כותב עלי סלים סרסור. "הדבר בא לידי ביטוי בכל פינה בכפר, בכל בית, בכל משפחה, בכל ילד חדש שנולד…" עלי מסיים את מאמרו כך: "כפר קאסם קשור בטבורו לרצח. האירוע מזין את הכפר, וכפר קאסם אינו מניח לטבח להישכח. כנראה שזה חלק מהגורל שנגזר על הכפר, במובן החיובי דווקא. אני מרגיש שדם הקורבנות ונפשותיהם אינם מרפים מישראל, שגרמה לטבח הזה. דמם לא נשכח. הוא צריך להפוך לקטליזטור שידחוף לייבוש ביצות הרוע הגורמות לאלימות בשני הצדדים."

בפרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2013 דורגה הרמה הכלכלית-חברתית של כפר קאסם באשכול מספר 3 מתוך 10. דירוג מספר 1 הוא הנמוך ביותר.

הדירוג נקבע על פי שילוב של דמוגרפיה, השכלה וחינוך, תעסוקה וגמלאות, ורמת חיים.

דירוג הישוב היהודי הצמוד אורנית, שנוסד בשנת 1985, הוא באשכול מספר 8. (עם זאת יש לשים לב לכך שגם בני ברק, אופקים, נתיבות, בית שמש, כמו גם טירה, טייבה, טורעאן, וישובים יהודים וערבים רבים אחרים, מדורגים באשכול מספר 3).

אחוז הזכאות לתעודת בגרות בקרב תושבי כפר קאסם הלומדים בכיתה י"ב היה בשנת 2013 37.05%.

בראש העין הסמוכה היה 71.90%.

נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין, הודיע שהוא מתכוון לבקר היום בכפר קאסם. תושבי הכפר חלוקים בדעתם. יש הרואים בביקור הזה ציון דרך חשוב, ויש המצפים לכך שהנשיא יתנצל על הטבח, אחרת "עדיף שלא יגיע."

לפעמים, לא תמיד, אדם יכול להעניק סליחה, בתנאי שמבקשים אותה ממנו. ולפעמים אינו מסוגל לכך. אני תוהה אם יש אי פעם סיכוי לסליחה אמיתית, הדדית, על כל הפשעים, על כל המעשים הפליליים והאיומים שנעשו, תוהה מי יכול ומסוגל לסלוח, ועל מה. והאם ישנם דברים שאפשר יהיה, במרוצת הזמן, גם לשכוח.