תגית: כוחה של אמנות

אנדרו מרוול, "לגברתו המצטנעת", האם הפיתוי הצליח?

הוא גבר צעיר, כבן שלושים, בנו של כומר אנגלי. לפני כעשר שנים טבע אביו ומת. מאז נאלץ להפסיק את לימודיו בקיימברידג', ואולי בעצם ניצל את ההזדמנות כדי לפרוש מהם, ולטייל להנאתו באירופה. עד כה ביקר בצרפת, הולנד, שווייץ, ספרד ואיטליה. בזכות הטיול הממושך חמק ממלחמת האזרחים שניטשה בארצו באותה עת. שמו אנדרו מארוול. בעוד שלוש שנים ימליץ עליו ידידו הטוב, המשורר ג'והן מילטון, לתפקיד חדש: מזכיר הוועדה המייעצת לממשלה. מתוקף תפקיד זה יתיידד עם אוליבר קרומוול, אחד המדינאים החשובים והמשפיעים ביותר באותה תקופה באנגליה, ובעוד כעשור ירוץ לבחירות בפרלמנט, ייבחר וישתמש בכוחו ובידידותו עם קרומוול כדי לחלץ את מילטון ידידו מהכלא, בעקבות תהפוכות פוליטיות בארצו.

אבל בינתיים הוא עובד כמורה פרטי של נערה צעירה, כבת שתים עשרה או שלוש עשרה, בתו של גנרל בדימוס. והוא כותב את השיר "לגברתו המצטנעת", המופנה כנראה אליה (כאן בתרגום שלי):

לוּ רַק הָיָה לָנוּ דֵּי זְמָן וְעוֹלָמוֹת רַבִּים,
לֹא הָיְתָה הִצְטַנְּעוּתֵךְ נֶחְשֶׁבֶת פֶּשַׁע כֹּה כַּבִּיר,
הָיִינוּ יוֹשְׁבִים בְּנִיחוּתָא וְחוֹשְׁבִים
לְאָן נוּכַל לָלֶכֶת בְּיוֹם שֶׁל אֲהָבִים.
אַתְּ הָיִית אוֹסֶפֶת אַבְנֵי אֹדֶם וְחֵן,
יוֹשֶׁבֶת בְּשַׁלְוָה עַל גְדַת הַגַּנְגֶּס הַסּוֹאֵן,
אֲנִי לְיַד נָהָר אַחֵר אוֹהֵב אַךְ גַּם רוֹטֵן,
מַמְתִּין תְּרֵיסַר שָׁנִים עַד שֶׁיָּבוֹא מַבּוּל שׁוֹטֵף.
וְאַתְּ הָיִית עוֹד מַמְשִׁיכָה וְלִי אוֹמֶרֶת דַּי,
עַד קֵץ הַזְּמָן כְּשֶׁהַיְהוּדִים יָמִירוּ אֶת דָּתָם.
אַהֲבָתִי הָיְתָה גְּדֵלָה, תּוֹפַחַת, מִתְפַּתַּחַת,
כְּמוֹ אִמְפֶּרְיָה הִיא הָיְתָה לְאַט לְאַט צוֹמַחַת.
מֵאָה שָׁנָה הָיִיתִי אֶת עֵינַיִךְ מְשַׁבֵּחַ
וְאָז גַּם אֶל מִצְחֵךְ הַצַּח מַבָּט אָרוֹךְ שׁוֹלֵחַ.
רַק  שַׁד אֶחָד לְהַעֲרִיץ צָרִיךְ מֵאָה שנִים
וְעוֹד שְׁלוֹשִׁים רִבּוֹא שָׁנָה, כִּי יֵשׁ לָךְ גַּם פָּנִים.
עִדָּן שָׁלֵם לְכֹל אֵבָר,
וְעוֹד עִדָּן לַלֵּב נִשְׁאָר,
אָכֵן גְבִרְתִי זְכוּתֵךְ, מְאֹד,
שֶׁלֹּא אֹהַב אוֹתָךְ פָּחוֹת.
אֲבָל אֲנִי בְּלִי סוף שׁוֹמֵעַ אֶת צְלִילי המִרְדָּף,
של הַזְּמָן שֶׁלֹּא עוֹצֵר אֶת רִכְבּוֹ הַמְּכוּנָף.
וּמֵעֶבְרוֹ מָה מִשְׂתָּרֵעַ – נֶצַח כֹּה עָצוּם,
שְׁמָמוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם שֶׁל אֵינְסוֹף וּכְלוּם.
הֲרֵי בְּשַׁיִשׁ כֹּל יָפְיֵךְ עוֹד יִטָּמֵן לָעַד,
וְשָׁם גַּם הֵד שִׁירִי יֻשְׁתַּק, וְלֹא יִהְיֶה, יאבד.
התּוֹלָעִים שָׁם יִטְעֲמוּ אֶת כֹּל תֻּמַּת גּוּפֵךְ,
אֶת הַבְּתוּלִים שֶׁכֹּה שָׁמַרְתְּ, הִשְׁאַרְתְּ רַק לְעַצְמֵךְ.
מִכֹּל כְּבוֹדֵךְ לֹא יִוָּתֵר אֶלָּא עָנָן אָבָק,
וּתְשׁוּקָתִי הַלְּהוּטָה תִּהְיֶה חִישׁ לְעָפָר.
הַקֶּבֶר כֹּה נָאֶה, פְּרָטִי, וְגַם אוּלַי נָעִים,
אַךְ אַל לָךְ לְצַפּוֹת שֶׁתְּקַבְּלִי שָׁם חִבּוּקִים.
אִם כֵּן כֹּל עוֹד עוֹרֵךְ טָרִי צָעִיר כֹּל כָּךְ וְרַךְ,
כֹּל עוֹד גּוֹנוֹ מֻנָּח כְּמוֹ טַל בְּבֹקֶר זַךְ,
כֹּל עוֹד נַפְשֵׁךְ כְּמֵהָה, רוֹצָה,
וחֹם בַּנַּקְבּוּבִית נִצַּת,
כְּדַאִי לָנוּ לֹא לְוַתֵּר לְהִתְעַלֵּס מִיָּד בְּלִי הֶרֶף
וּכְבָר עַתָּה לְהִתְנַפֵּל כְּמוֹ זוּג עוֹפוֹת שֶׁל טֶרֶף,
נִזְלֹל בְּיַחַד אֶת הַזְּמָן הַזֶּה, הַמְּחַסֵּל,
בִּמְקוֹם שֶׁבֵּין מַלְתָּעוֹתַיו אֲנַחְנוּ נֵאָכֵל.
אָז בֹּאִי נְגַלְגֵּל בְּיַחַד כֹּחַ שֶׁיָּכוֹל
לִיצוֹר כַּדּוּר שֶׁל מְתִיקוּת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּבָר הַכֹּל.
הָעֹנֶג שֶׁנָּחוּשׁ יִגְבַּר עַל כֹּל רִיב וּמָדוֹן,
מִשַּׁעַר הַבַּרְזֶל שֶׁל הַחַיִּים אָנּוּ נַחְדֹר
וְגַם אִם אֶת תְּנוּעַת הַשֶּׁמֶשׁ לֹא נוּכַל לִבְלֹם,
נִגְרֹם לָהּ לְפָחוֹת לָרוּץ וּלְהָאִיר עוֹד יוֹם.

זהו אחד השירים המוכרים ביותר בספרות האנגלית. כתב אותו אנדרו מרוול (1621–1678). כיום נחשב מרוול אחד המשוררים האנגליים החשובים ביותר. מדובר, כמובן, בשיר פיתוי ברוח קרפה דיים, בלטינית carpe diem, ביטוי הלקוח משיר של משורר רומי, המטיף לקוראיו "לקטוף את היום", כלומר − לנצל ולמצות כל רגע בחיים.

בשיר שלפנינו מנסה הדובר לשכנע את הצעירה להתמסר לו, לוותר על ההצטנעות, להתמכר לעונג הגופני שהוא מבטיח לה. הרי אין לנו הרבה זמן לבזבז, הוא מסביר. בנצח שמחכה לנו אחרי שנמות לא נוכל עוד ליהנות משום דבר. יופייך יימוג, כמו גם שירַי, שיושתקו וייעלמו מהעולם. אמנם הייתי שמח לחזר אחרייך בהתאם לציפיותייך, להעריץ ולשבח אותך ולהפגין עוד ועוד את התפעלותי ממך, אבל יקירתי, חבל לנו על הזמן (במובן המקורי של הביטוי…). הרי אם תמשיכי להקפיד ולשמור על בתולייך, בסופו של דבר הם יימסרו לתולעים, ובינינו − את הרי מעוניינת, לא פחות ממני, במעשה האהבים שאני מציע לך, אז קדימה, בואי, ותרי על המעצורים הבולמים אותך…

אין לדעת, כמובן, אם השיר הצליח במשימה שהטיל עליו המשורר, ואם הצעירה שהשיר הופנה אליה נעתרה לפיתוי. אנו יכולים רק לקוות שהנמענת לא הייתה אותה ילדה שמרוול היה המורה שלה, כי אז מדובר, לפחות במושגים של ימינו, בפדופיליה במסווה אמנותי.

דבר אחד ברור: מרוול צדק אמנם בכך שגם הוא וגם האישה כבר מזמן עברו בגופם אל אותן "שְׁמָמוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם שֶׁל אֵינְסוֹף וּכְלוּם" של המוות. אבל רוחו של המשורר דווקא ממשיכה להתקיים, באמצעות השיר השובב, המתהולל והמשעשע, חרף המסר שלו, שאלמלא נמסר בשנינות פיוטית, היה יכול להיחשב חצוף ומקומם.

ro-his-coy-mistress

סיפורו של שיר x net

 

פרנסואה טריפו, "פרנהייט 451": מה קורה כששורפים ספרים

"צה"ל מגביל את הספרים שחיילים יכולים להכניס לכלא הצבאי, ואוסר על הכנסת ספרים שעוסקים במין או במה שיצטייר כקריאה למרד. רשימת הספרים או הנושאים האסורים בכניסה לכלא הצבאי אינה ברורה, ונראית כנתונה יותר לשיקול דעתם של החיילים המשמשים כמדריכי כליאה במקום. […] כאשר בשבוע שעבר נכנסה לכלא הצבאי סרבנית הגיוס הדס טל, נלקח ממנה הספר השמידו את כל הפראים, שכולל עדויות על מעשי הקולוניאליזם והאימפריאליזם באירופה ובאפריקה, ועל האידיאולוגיה שליוותה אותם. הספר, נטען, עלול לעורר מרד, ולכן נלקח ממנה."

הידיעה שהופיעה השבוע בעיתון הארץ מעלה על הדעת סרט של טריפו, "פרנהייט 451", היחיד שביים באנגלית והראשון שצולם בצבע. פרנהייט 451 היא, כך מסביר מונטג "לוחם אש" לקלריסה, צעירה יפהפייה (בגילומה של ג'ולי כריסטי), מידת החום שבה ספרים מתחילים להישרף. ותפקידם של לוחמי האש השתנה לחלוטין. האומנם הוטל עליהם בעבר לכבות שריפות? מבקשת קלריסה לדעת. בהווה תפקידם של הלוחמים לאתר ספרים ולהעלות אותם באש.

"מדוע?" היא תוהה.

"ספרים הם זבל גמור," משיב מונטג בלי היסוס ומוסיף ומסביר: "כי הם גורמים לאנשים להיות אומללים."

"פרנהייט 451", הוא סרט מדע בדיוני. משעשע לראות איך ראו את העתיד ב-1966, כשהסרט נוצר. אנשים מכורים לטלוויזיה. בבתים יש מסך ענקי, שטוח לגמרי, פרוס על הקיר. מה שנראה בעינינו מובן מאליו היה חזון מהפכני של היוצר, ובכך לפחות דייק. רבים מהפרטים מבדחים בתמימותם. כך למשל יוצרי הסרט לא העלו בדמיונם טלפונים ניידים, אפילו לא אלחוטיים. הרכבות הן שיא השכלול שעלה אז כנראה על הדעת: הן אינן נוסעות על הפסים, אלא נתלות מהם באוויר. בבתים דלתות נפתחות ונסגרות מאליהן. כל השאר דומה מאוד למציאות של שנות השישים. אמנם הריהוט "מודרניסטי" ומתאפיין בקווים ישרים ובמשטחים שטוחים, אבל באופן כללי הבתים נראים כמו בכל שכונה בפרברים של אנגליה באותה תקופה. הדמיון לא הרחיק לכת.

למעט עניין אחד: אסור בתכלית האיסור לקרוא ספרים או להחזיק אותם בבית.

באחת הסצנות המרתקות מפרט מפקדו של מונטג מדוע. הלוחמים נקלעו לספרייה אסורה בביתה של אישה מבוגרת, שמסרבת להיפרד מהספרים, עד כדי כך שהיא שורפת את עצמה ביחד אתם.

המפקד מפשפש בין הספרים ומציג בפני מונטג (ובפנינו) את כריכותיהן של הקלאסיקות הכי נחשבות. ספרים של דיקנס, שייקספיר, טולסטוי, נבוקוב, התפסן בשדה השיפון, מאדם בוברי, עליס בארץ הפלאות, כולם שם. המפקד להוט מתשוקה להשמיד אותם, כי "לספרים אין מה לומר. כל הספרים האלה הם רומנים. כולם מספרים על אנשים שמעולם לא התקיימו באמת." אבל לא רק הם מסוכנים, כי "ספרי הפילוסופיה עוד יותר גרועים מהרומנים," והוא מדגים את הסכנות הטמונות בהם: "באחד מהם כתוב שגורלו של האדם נקבע מראש. ובאחר – שקיים חופש בחירה. זאת סתם אופנה. השנה – שמלות קצרות, בשנה הבאה – שמלות ארוכות…" והוא מוסיף ומפרט מדוע קובעי המדיניות מתנגדים כל כך לספרים, ומדוע הוא מסכים אתם בכל לבו: "רובינזון קרוזו? הכושים [כן, כך, לא פוליטיקלי קורקט…] לא אהבו אותו, בגלל הדמות של ששת. ניטשה? היהודים לא אהבו אותו…"

אבל ההסבר החשוב מכולם, הבסיס לכך שיש לאסור על הקריאה: "כולנו צריכים לדמות זה לזה. רק אם נהיה שווים נהיה מאושרים."

אבל מונטג כבר השתנה. הוא קרא בחשאי את דיוויד קופרפילד. (כמו בסרט "חיים של אחרים" יש לאמנות כוח כובש שמסוגל למוטט חומות הגנה ולרכך אדם קשוח). הוא מוקסם מהאישה שמוכנה להצית את עצמה, ביחד עם כל הספרים שלה: "את רוצה להיות קדושה מעונה?" הוא שואל אותה, והיא מסבירה: "הספרים האלה חיו, הם דיברו אתי."

כשהוא מגיע הביתה ורואה את אשתו וחברותיה מרותקות אל מסך הטלוויזיה, הוא זועם: "אתן זומבי. אתן לא חיות, אלא רק הורגות את הזמן." הוא מנסה לשנות אותן, מקריא להן, מאלץ אותן להקשיב לו קורא מתוך ספר. והן נשברות, פורצות בבכי, כי שמעו "מילים רעות שמכאיבות לאנשים."

"את בוכה כי אלה דברי אמת," הוא מנסה לשכנע אחת מהן להאמין לספרים ולא לטלוויזיה, אבל אין לו סיכוי.

אחרי שהתפכח הוא ממלט את עצמו מהמציאות ששוב אינו מסוגל להזדהות אתה, ומגיע לאזור ספר. חיים שם אנשים שכל אחד מהם הוא ספר שאותו שינן ולמד בעל פה: כך למשל מציגים את עצמם בפניו זוג תאומים: "אנחנו גאווה ודעה קדומה מאת ג'יין אוסטן, אחי הוא כרך א', ואחי הוא כרך ב'". הנסיך של מקיאוולי לבוש בבגדים מרופטים ומתלוצץ: "אין לשפוט ספר על פי כריכתו" (המקבילה האנגלית למימרה "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"), וזקן על ערש דווי מלמד ילד להיות אי המטמון כדי שיחליף אותו כשימות.

האנשים אינם עוברים על החוק. הם משיגים ספרים, משננים את תוכנם ואז שורפים אותם, "כדי שאף אחד לא יוכל לקחת אותם מאתנו." (על הדעת עולה הטיעון השכיח של אנשים שמסרבים לקרוא ספרים באמצעים אלקטרוניים, "כי אני חייבת להרגיש את הדפים ולהריח אותם": על פי "פרנהייט 451" ספר איננו החומר, לא הדפים, הכריכה, הדפוס, אלא – התוכן הטמון בו, ולפיכך אין שום משמעות באילו אמצעים מתוודעים אליו).

הסרט "פרנהייט 451" מבוסס על ספר של הסופר האמריקני ריי ברדבורי (אגב, אחד הספרים שאותם שורפים לוחמי האש הוא פרי עטו של ברדבורי – הלצה קטנה של טריפו). ברורה לגמרי ההשראה לכתיבתו: הנאצים ששרפו ספרים, והמשפט המיוחס למשורר היהודי-גרמני המומר היינריך היינה "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם" (הוא התכוון לאינקוויזיציה ששרפה ספרי קוראן!). הסרט מבקש לספר לנו שבלי ספרים אין חירות, ואין משמעות אמיתית לחיים. שספרים מייצגים את הרוח האנושית ומרוממים אותה.

בידיעה בעיתון הארץ נכתב כי הספר השמידו את כל הפראים נלקח מסרבנית הגיוס "בתום לב" של מדריכת הכלואים וכי "הנושא הובהר לכלל העוסקים במלאכה".

יחד עם זאת, המקרה של הדס טל לא היה יחיד. חיילים אחרים שנכנסו לכלא צבאי סיפרו שנאסר עליהם להכניס ספרים לאגף שבו נכלאו. למעט – מה יש לומר על כך? – ספרי קודש.

הרשומה מוקדשת בתודה לרם ראובן


אפשר לצפות בסרט כאן (דובר אנגלית, בלי כתוביות)

רחל מראני, "לשמוט, סיפור אהבה": מה סוד כוחו של הוויתור

"ועוד לפני שהבנתי מה ואיך קורה, היינו רק שתינו. רק היא ואני עליה, קצרת נשימה ומבוהלת מהתנועה הנמהרת שבה היא מניחה את רגלה מילימטר מפי התהום בצד ימין, מהקירבה המוגזמת מדי לסלעים המשוננים בצד שמאל, ומן הקצב שרק הולך ומתגבר ולא מואט, אף לא לקראת העיקול החד שלפנינו. שועטת-מתפתלת למעלה, בלי להותיר לי כל סיכוי לעצור אותה או לקרוא לעזרה", מספרת רחל מראני, מחברת הספר לשמוט, סיפור אהבה, על מה שחוותה בפטרה שבירדן: מדריך הטיולים הציע לה ולבן זוגה להעפיל אל ראש ההר כדי לחוות את כל יופיו של "הסלע האדום". ילדים בדואים הציעו להם לרכוב על פרדות, והמחברת מספרת על המחשבה שעברה בדעתה: "קצת נרכב, קצת נטפס […] וגם נעזור לחמודים האלה להתפרנס, למה לא?"

אלא שלפרדה היו רעיונות אחרים. ברגע שחשה את משא הרוכבת, הפתיעה את בעליה ופרצה בדהרה כלפי מעלה, והשאירה מאחוריה את כולם. וכאן הייתה למספרת הארה שמשקפת במידה רבה את רוחו של הספר: בתחילת הדרך, אחוזת בעתה משעטתה של הפרדה, לא ידעה מראני את נפשה. "היינו רק שתינו. רק היא ואני עליה, קצרת נשימה ומבוהלת מהתנועה הנמהרת שבה היא מניחה את רגלה מילימטר מפי התהום בצד ימין, מהקירבה המוגזמת מדי לסלעים המשוננים בצד שמאל ומן הקצב שרק הולך ומתגבר ולא מואט, אף לא לקראת העיקול החד שלפנינו." תגובתה הראשונית, הטבעית, היא להתאמץ ולהשתלט על הפרדה המתפרעת. אבל אז עולה בדעתה מחשבה אחרת. פתאום היא מבינה כמה היא יהירה. הרי הפרדה הזאת מיטיבה להכיר את הדרך שבה היא דוהרת פעמים רבות כל יום. ואין לה, לפרדה, שום כוונה להתאבד. ואם כך, "למה שאפקפק בכלל באינסטינקטים שלה?"

כשהמחשבה הזאת מציפה אותה היא מניחה לפחדים, ומתמסרת לרגע ולחוויה. שלווה שלא תיאמן יורדת עליה. "שקט עמוק" ועמו גם "תחושת חיות צלולה וזורמת". במשך העלייה אל ראש ההר היא לומדת "ככה. פשוט להיות."

ובעצם – על כך הספר, ששמו אומר עליו הכול: יש פה סיפור אהבה, ויש כאן לימוד של "שמיטה". אנחנו מכירים את המושג של שנת שמיטה מהיהדות: השנה השביעית שבה אנו מצווים לשבות מחלק גדול מהמלאכות בשדות חקלאיים בארץ ישראל ולהפקיר את הפירות לכל המעוניין לקטוף אותם. זוהי שנת מנוחה, לעובדים ולאדמה. אבל "שמיטה" בהקשר של הספר מדברת על עוד עניין: על פי הבודהיזם מקום שיש בו סבל מעיד על היאחזות עקשנית במשהו שראוי לשחרר. "וכגודל האחיזה – עומק הייסורים". רחל מראני מתארת בפנינו את התהליך שבו למדה להרפות, לשחרר, "לשמוט", בשני המובנים.

ב-2002 היא הקימה את "הקרן למצוינות תרבותית": מיזם, "סטארט אפ", כדבריה, שנועד לתמוך, ללוות ולטפח אמנים ישראלים מצטיינים. לא, כך היא מסבירה, בכך שהעניקו לאמנים "דגים" אלא סיפקו להם "חכות" כלומר – לא מענקים כספיים, אלא סיוע בפיתוח כישוריהם, כדי שיממשו את כישרונם האמנותי בארגון הקריירה שלהם. אנשי עסקים, חברות וקרנות בינלאומיות השקיעו כסף, ורחל מראני, היזמית, ניהלה את הקרן.

עד שב-2008 חשה שהיא זקוקה ל"שנת שמיטה", שכן הפעילות בקרן, שהייתה כה חשובה לה, עד כדי הזדהות מוחלטת עמה, החלה להסב לה ייסורים, שאת משמעותם וסיבותיהם לא הצליחה להבין.

רחל מראני

הספר שכתבה הוא מסע של פענוח. אחד המפתחות שבהם היא משתמשת כדי להבין את עצמה הוא סיפור תלמודי ששלח לה אחד מאמני הקרן. גיבוריו הם שניים, רבי יוחנן, שהיה לפני 1700 שנה ראש הישיבה בטבריה, וריש לקיש, ראש כנופיה של שודדי דרכים. באגדה נפגשים השניים כשרבי יוחנן שוחה בירדן, ריש לקיש רואה אותו ומצטרף אליו, וחילופי הדברים ביניהם, המובאים בפנינו בתמציתיות, משנים את חייהם, ובמידה מסוימת גם את חייה של רחל מראני. שוב ושוב היא דולה רגעים מתוך הסיפור, בוחנת אותם, שוקלת פרשנויות של אנשים אחרים – מה היה טיב היחסים בין השניים? האם מדובר פה בסיפור אהבה? אהבת בשרים אפילו? במורה ותלמידו? בשני חכמים שניהלו חיי התנצחות ופלפולים והעשירו זה את זה? ומדוע משפט שנאמר, על השפעתו של רבי יוחנן על ריש לקיש כאילו "עשה אותו איש גדול" מטריד מאוד את מנוחתה? האם אפשר בכלל "לעשות מישהו"? או שסוקרטס צודק בתפישתו לפיה יש לכל אחד מאתנו תפקיד של "מיילד" ונוכל רק לאפשר לפוטנציאל של זולתנו להתגלות?

לשמוט, סיפור אהבה הוא ספר יוצא דופן. מצד אחד, הוא אישי מאוד, וידויי ונוגע ללב בכנותו. מראני מספרת בגילוי לב על ציפיות ואכזבות ועל תהליך של למידה והתפתחות. מכתבי האהבה האינטימיים השזורים בין הפרקים מצטיינים ביכולתה ללכוד יופי מוחשי ולהביאו אלינו.

מצד שני, הספר עתיר בציטוטים רבי השראה, ושואל שאלות מרתקות. למשל: מה חשוב יותר לאמנים, המטרה או הדרך? מהי מצוינות? מה קורה לאמן שמתעלה מעל אחרים בתחום העיסוק שלו? איך אפשר להימנע מביקורת פוגעת? (לפי אריסטו, שאותו היא מצטטת, "אתה רק צריך להימנע מלומר משהו, לעשות משהו או להיות מישהו…"), מדוע נדיבות-עצמית אינה אנוכיות? מהו סוד התנועה המחזורית שכופה את הקצב שלה על הכותבת ומאלצת אותה, עוד לפני שהיא מבינה מדוע, לשמוט, להרפות, ולקחת לעצמה את שנת השמיטה הנחוצה לה?

באחד הפרקים בוחנת רחל מראני את השאלה "מה כוחו של גילוי לב" ונוכחת כי מי שמרשה לעצמו להיות אותנטי, פתוח וגלוי לב, זוכה להיווצרות של "תנועה מתעצמת של אנרגיות", לתחושה רבה של "האוויר הצח, המסכים שנופלים, ואינטימיות גדולה," כי זהו "כוחה של הפגיעות". הספר שלפנינו − אותנטי, פתוח, גלוי לב, רב-כוח בפגיעות שהוא חושף − מוכיח שאכן כך.

ונתנה תוקף

גם מי שאינו יהודי דתי ואינו דורש מעצמו לקיים תרי"ג מצוות או אפילו את חלקן, אינו יכול שלא להתפעל מהפיוט "ונתנה תוקף" שאותו נהוג לומר בבתי הכנסת בראש השנה וביום כיפור.

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם
כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם
וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ
וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד
וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה.
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת,
וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת.
וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא.
וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּו.
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע.
וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.
וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן.
וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין.
לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין.
כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין.
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן.
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ.
מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ.
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי.
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ.
וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם:
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה
כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ
קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת
כִּי לא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת
כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה
וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ
אִם יָשׁוּב מִיַָד תְּקַבְּלוֹ.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם
וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם
כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם.
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.
וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם
אֵין קִצְבָה לִשְׁנוֹתֶיךָ. וְאֵין קֵץ לְאֹרֶךְ יָמֶיךָ
וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבותֹ כְּבוֹדֶךָ.
וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵלוּם שְׁמֶךָ
שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ. וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ.
וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ.
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶךָ
בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ
כְּסוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ
הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקֹּדֶשׁ
דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה
קוֹרְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקֹּדֶשׁ.

לפנינו תפילתו של הפרט הפונה אל אלוהיו ומספר לו על מה שידוע למתפלל: עוצמתו של האל, חסדו ותהילתו, ובעיקר – על כוחו הרב לקבוע עד מוצאי יום כיפור מה יעלה בגורלו של כל אדם במשך השנה הקרובה. הפיוט מונה את כל האפשרויות: לא רק מי יחיה ומי ימות, וכיצד – במים, באש, בחרב, את מי תטרוף חיה, מי ימות מרעב או מצמא, ברעידת אדמה או במגפה, מי ייחנק ומי ייסקל באבנים − אלא גם איך יחיו אלה שיישארו: האם יתעשרו או ירדו מנכסיהם? האם חייהם יוטבו או יורעו? האם יחיו בשלווה או יתייסרו?

יש בפיוט אלוזיות מקראיות: השופר שבו תוקעים בקול רם יישמע "בקוֹל דְּמָמָה דַקָּה", כמו זאת  המתוארת במלכים א' פרק י"ט, כאשר האל מופיע בפני אליהו הנביא שנמלט לאחר שהרג את כל נביאי השקר. השורה "אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,/  וְסוֹפוֹ לֶעָפָר" מהדהדת את "כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשֽׁוּב" מבראשית, פרק ג', כמו גם "בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ" הרומז על "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם” מאותו פרק בספר בראשית.

אי אפשר להתכחש ליופיים של חלק מהתיאורים, גם אם מטרתם להביע את אפסותו של האדם, הדומה לכלי חרס שביר, לחציר יבש, לצל עובר ולענן שהגשם מרוקן ומכלה אותו. הכול זמני, לעומת נצחיותו של האל. אין אנו אלא "אָבָק פּוֹרֵחַ", לעומת "מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם".

חוקרים מייחסים את הפיוט לפייטן קדום, ארץ ישראלי, כנראה מהמאה השישית או השביעית לספירה. הוא מופיע בתפילותיהן של קהילות יהודיות אשכנזיות וספרדיות כאחת ונראה כי מי שכתב אותו נמוג אמנם מהעולם לפני מאות רבות של שנים, אבל רוחו שרדה וממשיכה לחדור ללבבות. מי שמאמין יכול לראות בכך ביטוי לרוח האלוהית הנצחית, ומי שאינו מאמין יכול לחוש שזוהי הוכחה לכוחה של האמנות, ומכאן – ליכולת האנושית להעניק משמעות, כוח ויופי גם לפחדים הכמוסים ביותר של בני האדם החשים חסרי אונים ונבוכים, שהרי לאף יצור חי אין שליטה ממשית על מהות חייו: מתי יבוא לעולם ומתי יסתלק ממנו.

ב-1990 הלחין יאיר רוזנבלום את הפיוט כמחווה לקיבוץ בית השיטה, שאחד עשר מחבריו נהרגו במלחמת יום כיפור. בטקס הזיכרון, שנערך בערב יום-הכיפורים, שר אחד מבני הקיבוץ את מילות התפילה, בלחן של רוזנבלום. יותר מאלף איש ישבו בלי נוע, בדממה גמורה, ובתום השיר קמו בזה אחר זה ועזבו את המקום. "הרגשנו," כך אמר אחד מהם, "שאחרי שיר כזה אין מה להוסיף עוד".

סיפורו של שיר x net

"מוזיקה של זרים: יו-יו מה ואנסמבל דרך המשי": מה מעניק משמעות לחיים

"כשמנסים להרוג את רוח האדם, רוח האדם מגיבה בכך שהיא נוקמת באמצעות יצירה של יופי," אומר הכנר ניקולס קורדס (Nicholas Cords), לקראת סופו של הסרט התיעודי "מוזיקה של זרים: יו-יו מה ואנסמבל דרך המשי", שהוקרן בפסטיבל דוק-אביב האחרון.

Wu Man מנגנת בפיפה

הסרט מתעד פרויקט מופלא של הצ'לן הסיני-אמריקני המהולל יו-יו מה. הוא ליקט נגנים, רובם מארצות השוכנות לאורך דרך המשי, סין, אירן, סוריה, אבל לא רק משם. אחת הנגנות, כריסטינה פטו,  (cristina Pato)  הכריזמטית שמפליאה לנגן בחמת חלילים, היא ספרדייה. עם ההרכב נמנים מוזיקאים שכלי הנגינה שלהם מוכרים היטב – כינור, קלרנית, תופים, פסנתר − ואחרים שמנגנים בכלים ייחודיים לארצות המוצא שלהם: העוּד המוכר לנו מהמזרח התיכון, פיפה – כלי מיתר סיני,  ניי – כלי נשיפה טורקי, קמנצ'ן ­– כלי מיתרים אירני, ורבים אחרים. אל המנגנים מצטרפים צייר ארמני, קבורק מורד (Kevork Mourad), שמצייר לראווה במהלך חלק מההופעות ורקדן, ליל באק (Lil Buck).

קשה לתאר את עוצמת החוויה שמעניק הסרט, ולא רק בזכות המוזיקה הסוחפת שהאנסמבל מפיק מתוכו. הרעיון העומד מאחורי הפרויקט מרטיט את הלב: כל אחד מהנגנים מביא אתו את הייחודיות שלו, את הצליל והאופי של ארצו, ובה בעת הם מוכנים, למעשה משתוקקים, ללמוד זה מזה. "לא כדי לקחת ממך את מה שיש לך," מסביר הנגן האירני קייהן קלהור (Kayhan Kalhor), אלא כדי להבין, להתעשר מהזולת וממה שיש לו להציע.

קמנצ'ן, כלי מיתר אירני, שעליו מנגן Kayhan Kalhor

השילוב של הנגנים הללו יוצר, כאמור, מוזיקה יפה להפליא, והדברים שהם אומרים והשקפת העולם שהם מייצגים מסעירים לא פחות.

אחרי שמתוודעים למוזיקה, לומדים להכיר את האנשים ואת סיפוריהם. "אם מתקרבים לבני אדם לומדים שמאחורי כל אחד יש טרגדיה," אומר יו-יו מה. אכן כך. הנגן האירני למשל נאלץ לנוס מארצו מיד אחרי שפרצה שם המהפכה: נער בן שבע עשרה נושא בתיקו כמה בגדים ואת כלי הנגינה שלו, משוטט בעולם, לגמרי לבדו, מסתובב ברחבי אירופה, מתפרנס כפועל קשה יום בכל מיני עבודות זמניות. התהליך שעבר עד למקום שבו הוא נמצא היום, נגן המוכר בעולם כאמן וירטואוז, אינו נמסר לנו, אבל אנו לומדים שאין לצער סוף: קלהור חוזר לארצו, נושא אישה, מתכנן להישאר באירן, "כל התוכניות שלנו קשורות במולדת," מסבירים שניהם, אבל המציאות הפוליטית מאלצת אותו להימלט שוב, להתרחק מאהובתו, לגור בגלות, בגעגועים שאין תקווה להפיגם.

ניי, כלי נגינה טורקי שעליו מנגן Siamak Jahangiry

והנגן הסורי? מה אתו? הוא מבכה את גורלה של ארצו. מתקומם נגד אדישותו המזעזעת של העולם נוכח רצח העם המתרחש שם, וגם כנגד תנאי החיים הבלתי נסבלים של אלה שהצליחו להימלט וחלקם מתים מקור, תרתי משמע, כי אפילו את הסיוע המצומצם שהם מקבלים הקטינו לאחרונה. אחד הרגעים המרגשים בסרט מתחולל כשאותו נגן קלרנית סורי, קינן אזמה (Kinan Azmeh), נוסע לירדן, למחנה של פליטים בני ארצו, כדי ללמד שם ילדים. המפגש שלו עם קבוצה של ילדות. החן, ההתעניינות שהן מגלות, צחוקן התם, נוגעים ללב ומכאיבים כל כך, עד שקשה לשאת את עוצמת היופי והצער. כשאזמה מתקרב למחנה הפליטים רואים מקרוב כמה צריפים מאולתרים שבהם מתגוררים הניצולים. ואז המצלמה מתרחקת ועולה, ואפשר לראות את גודלו של המחנה, המשתרע מאופק עד אופק. רבבות תקועים שם, נטולי תקווה ואבודים. מה שנגן הקלרנית עושה מעלה על הדעת ניסיון לייבש אוקיינוס באמצעות אצבעון. מאמץ הרואי אבל מייאש כל כך.

ועם זאת, אי אפשר להתעלם מהאופטימיות שמביעים יו יו מה ונגני האנסמבל. מהאחווה, מהיצירה, מהקרבה, מההבנה, מהלמידה ההדדית, מהנתינה. בסופו של דבר – רק התרבות נשארת, אומר אחד מהם. עובדה: מי בכלל זוכר מי היה המלך בתקופתו של בטהובן?

פעם אחת, מספר יו-יו מה, כשהתראיין בצעירותו, נשאל מה תוכניותיו לעתיד והופתע לשמוע את עצמו משיב שהוא מבקש להכיר את הנוודים במדבר קלהארי. אמר ועשה.  בקרב בני שבט שביקר חווה חוויה שעליה הוא מספר בסרט: באחד הטקסים שלהם מביאים בני השבט את עצמם בנגינה וריקוד לכדי טרנס, שעוזר להם, לדעתם, לרפא את החולים.

מדוע אתם עושים את זה? שאל אותם יו-יו מה. את תשובתם הוא מצטט בחיוכו המואר, שופע ההבנה, ההזדהות והאנושיות: "כי זה מעניק לחיינו משמעות".

מה מעניין את האמנים האמתיים?

השאלה בעינה עומדת: מה מעניין את "האמנים האמתיים"? כבר רמזתי – לא האובייקט ולא מידת הידמותם למציאות הם הנושאים המעסיקים אותם. לא הציפורים הגדולות מאסמים, לא שלל הצבעים היוצרים קיר ולא מעט הצבעים המרמזים על קיר. לא, אפילו לא נשמת הדברים. אמן מתעניין בעיקר בצבעים כצבעים, בצורות כצורות, ובדרך שילובם והבעתם. הוא מתעניין, אם בכלל, בנשמת הדברים ובמהותם, אם אלו ניתנים לביטוי באמצעות קווים, צורות וצבעים המעוררים ריגוש (במעורר ריגוש אני מתכוון לכל אתגר רגשי מהנה, מאיים, דוחה, משעשע, מעציב, מרומם או מדכא).

הדבר דומה למלחין ולמוזיקה שלו. המלחין אינו מעוניין, אולי רק לעתים נדירות וגם אז לא ברצינות רבה, בחיבור מוזיקה המחקה משהו או המספרת סיפור. הוא רוצה להפיק צלילים או צירופי צלילים שירגשו. כך גם האמן. האם הירוק הזה כאן, ליד הוורוד ההוא שם ירגשו? אם כן, הוא מצייר אותם ומה שנכון לאמן צריך להיות נכון גם למי שמבקש ליהנות מאמנות. מי שאינו מחפש צורות וצבעים לעולם לא יגלה את האמנות בתמונה שלנגד עיניו.


מתוך הספר בד בבד, בין ציורים לאנשים (עם עובד): מכתב שכתב מרווין לוונטל

פדרו מאיראל, "השנה החסרה של חואן סלווטיירה": האם אמן זקוק להכרה?

מה משמעותה של יצירה אמנותית בחייו של היוצר? עד כמה היא יכולה להשפיע על חיי צאצאיו? האם אפשר לצייר במילים? האם האמנות משקפת את החיים, מחקה אותם, או אולי יוצרת מציאות חלופית, שוות ערך להם?

אלה רק כמה מהתהיות שמעוררת הנובלה השנה החסרה של חואן סלווטיירה מאת הסופר הארגנטינאי פדרו מאיראל (הוצאת קרן ליברוס, תרגום: ליה נירגד), אחת היפות שקראתי.

צייר אילם, לא מוכר, אביו של המספר, הותיר אחרי מותו עשרות גלילי בד שצייר בהם את החיים של עצמו ושל הסובבים אותו. אורכם הכולל של הגלילים ארבעה קילומטר, לא פחות!

הסיפור נפתח בכך שהיצירה מוצגת כיום במלואה במוזיאון. אנשים יכולים לשבת מולה, למעשה מול השחזור הסרוק שלה, ולצפות בה נעה לאטה, במשך שעות. "הציור זורם כמו נהר על פני כל הקיר הפנימי, שאורכו כמעט שלושים מטר". הצייר, שבנו מכנה אותו בשמו – סַלְוָוטְיֵירָה – מעולם לא הציג את עבודתו ולא רצה לעשות זאת. היצירה הייתה מהות חייו האמיתית, אבל הוא לא העלה בדעתו ל"השתמש" בציור – להתפרנס ממנו או להתפרסם בזכותו. מבחינתו משמעות חייו הייתה אחת: לצייר אותם. הוא לא התעניין ברכוש. כשמת אפשר היה לערום את כל חפציו בערימה אחת קטנה. בד בבד עם חייו הנסתרים כאמן, עבד תמיד כפקיד בדואר. צייר לפני תחילת כל יום העבודה, ובסיומו. עד כדי כך הסתיר את החלק המהותי ביותר של חייו, שהאנשים שבמחיצתם עבד בדואר כלל לא ידעו מה עיסוקו המרכזי, המשמעותי באמת. "ההכרה לא הייתה נחוצה לו, הוא לא ידע איך להתמודד אתה, היא נראתה לו זרה לעבודה שלו."

הסופר, באמצעות המספר שלו, מצליח לצייר לעינינו את מה שנמצא בגלילי הבד, שאת חלקם עזר לאביו להכין. (באחד התיאורים הנוגעים ללב הוא מספר כיצד נהגו למצוא את הבדים, מה היה תהליך העיבוד שלהם, ואיך נהנה לשתף פעולה, להיות לרגע קל חלק מהתהליך). מצד אחד ציורו של סַלְוָוטְיֵירָה היה פיגורטיבי – מעין אוטוביוגרפיה, שרק הדמות שלו עצמו מודרת ממנה − אף על פי שצייר בתקופה שבה הציור הלא  פיגורטיבי נעשה מקובל יותר. מצד שני, הקורא יכול כמעט לראות בעיני רוחו את יופיו החלומי, הלאו דווקא ריאליסטי: ציור שיש בו תנועה וזרימה, שהחל בתיאורו של הנהר, שמבקש ללכוד את השינוי, "המטמורפוזה האלימה שטמונה בכל יצור, בכל דבר, בכל מצב." זה היה עניינו – "התנועה הבלתי פוסקת, הזרימה של החלומות, האופן שבו דברים משתנים בהם בטבעיות גמורה". הוא מזכיר בכך את משפטו המפורסם של הרקליטוס "לעולם אין אדם נכנס לאותו נהר פעמיים", שהרי לא רק הנהר משתנה כל הזמן, גם האדם שטבל בו ונרטב במימיו שונה ממי שהיה לפני כן.

מה נשאר לבנו של אמן כזה? התפעמות. התמזגות. הזדהות. עד כדי כך שבנעוריו היה לו, לבן, חלום חוזר – אהובה שאחז בה נמסה מתחת לידיו המלטפות, נטפה ונהפכה לכתמי צבע על בד. דומה כאילו אביו הותיר לשני בניו, המספר ואחיו, רק את האפרוריות. שניהם רחוקים מאוד מעולם האמנות, שניהם בעצם נסו מפני האב, בלי לדעת בדיוק מדוע, כדי לחיות בזכות עצמם. ומה יש להם? רק "חיים עירוניים אפורים, כאילו השתלט סלווטיירה על כל הצבע בעולם. באור שבציור, בדיוקנאות שלנו שצייר כשהיינו בני עשר, אוכלים אגסים ירוקים, נראינו חיים יותר מאשר כעת".

כמו כן נשארה לו, לבן המספר, תחושה רבה של חוסר אונים. הרי לעולם לא יצליח להשתוות לאביו, ואם כך, אם לא יוכל להגיע להישגים דומים, מוטב לו "לא לעשות כלום". ובכל זאת הוא ממשיך להיות מחובר אל האב, גם אחרי שזה מת. כשהוא רואה את השמים שיש להם מראה מסוים שאביו אהב לצייר הוא מרגיש דחף לקרוא לו  ולהראות לו אותם, וכשהוא צועד ברחובות, הם נראים לו לא הם עצמם, במציאות הממשית, אלא "כאילו צייר אותם סַלְוָוטְיֵירָה".

הנובלה השנה החסרה של חואן סלווטיירה עשויה כפרוזה במיטבה. יש בה עלילה, דרמה והפתעה. לצד כל זאת, לא קשה להרגיש שהסופר הוא גם משורר, כי כמו בשירים, המילים שהוא משתמש בהן אינן יוצרות רק קשרים ומשמעויות ישירים, אלא הן דומות לתמצית שצופנת ומקפלת בתוכה צבעים, גוונים, וצורות, ואלה, כל מה שמופיע על הבד של הצייר שהסופר עצמו ברא, פורצים מתוכן. הבן המספר מראה כיצד הציור של אביו דומה למוזיקה, כי "הנושאים מופיעים מפורצים מתוכה מחדש בווריאציות", מתאר את האב כמי שממש ממציא את הטבע, לא כמי שמעתיק אותו, וגם משווה אותו להיסטוריון שאינו מוכן לסלף את מה שקרה בעבר: גם אם ניסה סַלְוָוטְיֵירָה לצייר משהו ולא היה מרוצה מהתוצאה, מעולם לא מחק אותה, אלא המשיך הלאה, ניסה שוב, חזר אל אותו רעיון או נושא. יתר על כן, הבן מעלה את אביו לדרגה על-גשמית. מספר כי "התעניין בהיעדר השוליים, היעדר המחסה, בחיבור הבלתי נמנע בין החללים השונים. ביצירה שלו הגבולות זולגים…"

הכתיבה מעוררת התפעמות הדומה לזאת שחש המספר הצופה ביצירתו של אביו. אנו הקוראים יוצאים מהנובלה הזאת כמו מי שטבלו בנהר מִשְׁתַּנֶּה וּמְשַׁנֶּה.

 

"לפני הזריחה": האם אפשר להתאהב?

"אולי נקבע להיפגש כאן בעוד חמש שנים?" שואלת סלין את ג'סי, בסרט "לפני הזריחה".

לפני כמה שעות נתקלו זה בזה לראשונה ברכבת. הוא – צעיר אמריקני שמסתובב באירופה בסופו של טיול חסר תכלית, היא – צעירה צרפתייה, פריזאית, בדרכה חזרה הביתה מביקור אצל סבתה בבודפשט. שניהם בתחילת שנות העשרים לחייהם.

כשהרכבת עוצרת בווינה, מצליח ג'סי לשכנע את סלין לרדת אתו  ולהסתובב ביחד כל הלילה בעיר, עד שיגיע זמן הטיסה שלו. הם מטיילים, מסתכלים, מדברים. שיחתם זורמת, בלתי אמצעית ולא פוסקת. הם נוגעים בפחדים הכי עמוקים, במחשבות ובתשוקות הכי סמויות. צוחקים ביחד, משחקים, משתאים, רואים. הקרבה שנוצרת ביניהם נדירה, הם עדיין לא קולטים עד כמה, ולכן אינם מסכלים את הפרידה הבלתי נמנעת, שתגיע עם שחר.

בעתיד, בעוד תשע שנים, תאמר סלין: "צעירים מאמינים שייפגשו הרבה אנשים שאתם יוכלו ליצור קשר קרוב. רק יותר מאוחר מגלים שדבר כזה קורה בחיים רק כמה פעמים."

להצעתה שייפגשו בעוד חמש שנים הוא משיב, "זה המון זמן!"

"נורא," היא מסכימה, "זה כמו ניסוי סוציולוגי."

כשנכתב התסריט לסרט "לפני הזריחה" לא העלו בדעתם הבמאי והשחקנים שהם אכן נכנסים למסע ארוך, שנמשך בינתיים שמונה עשרה שנה. אחרי הסרט הראשון יצרו ביחד, כעבור תשע שנים, את הסרט השני "לפני השקיעה" ולאחרונה, כעבור תשע שנים נוספות, את השלישי, "לפני חצות".

סלין וג'סי מתבגרים לנגד עינינו – ממש כמו ניסוי סוציולוגי אמנותי, שמזכיר במשהו את הסדרה התיעודית של הבי-בי-סי, Child of our Time העוקבת אחרי עשרים וחמישה ילדים שנולדו בתחילת האלף הנוכחי ובוחנת את התפתחותם.

אבל סדרת הסרטים שונה, כמובן, כי היא עוקבת לאורך השנים אחרי דמויות מומצאות, שמצליחות לשבות את הלב. סוד קסמן בכך שהשחקנים, איתן הוק וז'ולי דלפי, סוחפים את הצופה, ובשעה שהם מתאהבים זה בזה, הוא מתאהב בהם.

דוגמה לאופן שבו זה קורה אפשר לראות בסצנת הסיום של הסרט השני, "לפני השקיעה":

סלין וג'סי נפגשו שוב. ושוב הם מטיילים במשך שעות, הפעם בפריז, ומשוחחים. גם הפעם הוא אמור לעלות על טיסה. אבל מתעכב, מגיע אתה לדירתה, היא מכינה לו תה, ושרה לו שיר שחיברה הדמות, סלין, ובעצם – ז'ולי דלפי, השחקנית. באמצעות השיר היא מגלה לו את אהבתה. את געגועיה. את חשיבותו בחייה, על אף היכרותם הקצרה כל כך. הוא גילה לה את אהבתו באמצעות ספר שכתב עליה, שבזכותו מצאו שוב זה את זה.

ואז סלין, ואולי בעצם ז'ולי דלפי?, מפלרטטת אתו, ועם הצופה. על רקע שיר ששרה נינה סימון, היא מחקה את הזמרת. מספרת על הופעה שלה שנכחה בה. מתארת איך נינה סימון פלרטטה עם הקהל שלה. היא נעה לאט, במתיקות, חושניות, עם קריצה, ושלושתן ביחד, סלין, ז'ולי דלפי המגלמת אותה, המשחקת את נינה סימון, שהייתה בעצמה כה נוגעת ללב, כה מלכותית ומצחיקה ומרגשת, מתערבבות לנגד עיניו של ג'סי ואולי – של איתן הוק? – האם זה באמת שחקן שמציג דמות? או שהשחקן עצמו שיושב שם ומביט בשחקנית, מעריץ אותה, ואת יכולתה לחדור לתוך מהותה של דמות אחרת? הוא מוקסם, ואנחנו  מוקסמים  ביחד אתו ממנה, וביחד אתה ממנו.

סדרת הסרטים "לפני הזריחה", "לפני השקיעה", "לפני חצות", זכתה לתשואות, לפרסים, לאהבת הקהל. למעטים שמתחו נגדה ביקורת, ששאלו בספקנות – האם זה ייתכן? האם גבר ואישה יכולים להתאהב כך, אחרי לילה אחד, ולהישאר מאוהבים אחרי פרידות ממושכות? – אני מבקשת להשיב: ודאי שכן. עובדה: גם אני, ולא רק אני, התאהבתי בשני אלה, ולנו זה קרה אחרי הרבה פחות מלילה שלם!

לא נותר עוד אלא לקוות ולחכות שהסרט הרביעי בסדרה יבוא. נותרו רק שמונה שנות ציפייה.

לפני השקיעה: דבריו של ג'סי נוגעים ללבה של סלין, שמושיטה יד לגעת בו, ומיד נסוגה. ג'סי אינו יודע. רק הצופה היה עד לכך.

הסרט "שלגי הקילימנג'רו" ומעשים טובים

מה יעשה דייג עני המתקשה לפרנס את חמשת ילדיו כשהוא מגלה שאין מי שיטפל בשני היתומים של שכנתו? מה עושים מרבית בני האדם כשהם רואים גור חתולים בן יומו, נטוש ופועה בצד הדרך?

לא כל מי שעיניו פקוחות והוא רואה מצוקה, מסוגל למצוא בתוכו את הרצון, הכוחות, הפנאי, המלאי הרגשי, כדי להסיט את עצמו מהמסלול שבו התהלך עד אותו רגע, ולהושיט עזרה, אפילו כשמדובר רק בגור של חתולים, כלומר, בסיוע פשוט יחסית וקצר טווח – לאסוף אותו, להוציא אותו מתוך הסכנה המיידית, להאכיל אותו כמה ימים, עד שיתחזק, כדי שחייו לא יימחקו עוד בטרם התחילו. קל וחומר שמרבית בני האדם היו מהססים לאמץ ילדים, שהמחויבות כלפי ההתערבות בגורלם מוחלטת, כי מי שכבר נטל אותה על עצמו אינו רשאי לסגת.

"כמה טובים הם העניים" – הוא שמה של פואמה שכתב ויקטור הוגו. היא מתארת דייג עני ואשתו שמחליטים, כל אחד מהם בנפרד, לאמץ את שני היתומים של שכנתם. כשהבעל מגיע הביתה כדי להודיע לאשתו מה הוא מתכוון לעשות, הוא מגלה שהילדים כבר שם. אשתו הקדימה אותו.

שלגי קולימנג'רו הפוסטר של הסרט

הסרט "שלגי הקילימנג'רו" מתבסס על הפואמה. בשלביו הראשונים היה אמור אפילו לשאת את אותו השם, למעשה, סיפר הבמאי, לאחר שקרא את השיר, חיפש את העלילה שתגיע בסופה אל רגע השיא: בני הזוג העניים שמחליטים לאמץ שני ילדים.

בסרט אלה מישל ואשתו, מארי קלייר. הוא יושב ראש ועד עובדים, שמתוך הגינות מופלגת גורם לפיטורים של עצמו, היא מטפלת בזקנה שילדיה זונחים אותה. חרף העובדה שמישל מובטל, הם מלאים בשמחת חיים. חבריהם וילדיהם מארגנים להם מסיבת יובל לנישואיהם. אחת המתנות שהם מקבלים היא כרטיס נסיעה לקילימנג'רו. מתנה אחרת: חוברת קומיקס אהובה שאבדה למישל בילדותו, וחברו הטוב מספר שמצא אותה בחנות של ספרים ישנים. כמה ימים אחרי המסיבה העליזה מישל ומארי קלייר נשדדים, ושתי המתנות שקיבלו נגזלות מהם. בעזרת חוברת הקומיקס הם מגלים שהשודד הוא צעיר שפוטר מהמפעל וזקוק לכסף כי הוא מטפל באחיו, שאמם מזניחה אותם. מישל ומארי קלייר מתחילים לטפל בחשאי בילדים, שאחיהם נשלח למעצר, עד לרגע שבו כל אחד מהם מחליט לקחת על הילדים אחריות מלאה.

תמונת השיא של הסרט היא זאת שבה מישל מגיע כדי לבקש את רשותה של מארי קלייר לאמץ את הילדים, והיא, שכבר יודעת לְמה הוא חותר, מחייכת אליו כצופנת סוד משמח מאוד שיתגלה בעוד רגע, מאושרת מכך שכיוונה לדעתו. ולשניהם ברור שאין כאן בעצם שום הפתעה: אמנם הם דלים בכסף, אבל הם עשירים במשאבים אחרים: מאגרים עצומים של אהבה, הומור, הבנה ושותפות אמיתית. נדיבותם מאפשרת להם להגיע בפשטות ובלי קושי להחלטה שכלל אינה מובנת מאליה.

ביום שצפיתי בסרט "שלגי הקילימנג'רו" התבקשתי להיעתר לעניין שההסכמה לו הייתה כרוכה באי נוחות קלה, הזדמנות לעשות איזה חסד פעוט, מצווה קטנטונת שנקרתה בדרכי, ולא שמחתי אליה. לפני הסרט צרמו הקולות הפנימיים שהסיתו ואמרו – למה שתוותרי על הצרכים שלך למען אלה של אחרים.

אבל משהו השתנה בעקבות הצפייה בסרט, חלה איזו הצטללות פנימית, ונוצר רצון וצורך להידמות, ולוא במעט מזעיר, לנדיבות של העניים הטובים, האנשים המומצאים ההם, שלא היו באמת, אבל יכלו להיות.

לא פעם אני תוהה אם הצורך בהקרבה גדולה מגייס כוחות רבים, מה אִפשר לאנשים להיעשות חסידי אומות עולם, האם האומץ והנדיבות נוצרו כל יום מחדש, האם נולדים אתם, ואיך אנשים רגילים, לא רעים במיוחד, שלא היו מסוגלים לוותר על הצרכים שלהם, יכלו אחר כך לאהוב את עצמם די הצורך כדי שיוכלו להמשיך לחיות.

את המצווה הקטנה ההיא קיימתי באותו יום, לשמחתי.

על מה הסרט "הנרקוד?"

הסרט היפני  "הנרקוד" נוגע בהרבה יותר מכפי שנראה לעין.

בתחילת שנות השמונים טבע יצחק אוורבוך אורפז את המונח הצליין החילוני: "עולה רגל שאין לו מקום קדוש וצליינותו היא תנועת נפש, צמא מסוים, אי שקט, מרי …"

אני זוכרת את אורפז יושב במקומו שבראש השולחן הארוך בבית אריאלה, מכונס בתוך עצמו, חיוור ולוחש את דבריו. הוא הנחה אז את סדנת הכתיבה שהשתתפתי בה. (ארבע הנובלות שהבאתי לסדנה ראו אור כעבור שנתיים בספר הפרדת צבעים, בהוצאת עם עובד).

בכל בדל של סיפור שכתבו משתתפי הסדנה, תר אורפז אחרי הנשגב, אחרי רמז לחיפוש רוחני. לצליין החילוני, כך אמר, אבדה אמנם האמונה באלוהים ובסדר האלוהי, אבל בתוך ההיעדר הנוכח הוא ממשיך כל העת בחיפוש כמו דתי. הצליין החילוני עולה לרגל אל אין היכל ואין מקדש,  והדרך היא העיקר.

"כולם!" נהג אורפז לומר, "כל בני האדם נכספים. אבל כל אחד עושה זאת בדרכו!"

אכן, את הצליין החילוני מצאתי במקום לא צפוי: בסרט קולנוע, שעוסק לכאורה בעניינים לא רוחניים בתכלית.

הסרט מתרחש ברובו בבית ספר לריקודים סלוניים. ערב אחד, בתחנה של הרכבת התחתית, בדרכו הביתה מעוד יום עבודה סתמי, נחות עיניו של איש העסקים שוהיי סוגימה על חלון מואר ובו אישה צעירה. מבטה הנוגה לוכד ומכשף אותו. הוא מגלה שזאת מאי קישיקווה, דמות נחשבת בעולם הריקודים הסלוניים.

סוגימה, שכיר מותש ומרוקן, מגיע לבית הספר כביכול כדי ללמוד לרקוד, ובעצם –  כדי להכיר את מאי ולהתקרב אליה. הוא מסורבל. נבוך. מבויש. מאי מבחינה בכך שלא הגיע לשם מהסיבות הנכונות לדעתה, והיא מסרבת ללמד אותו ומרחיקה אותו ממנה, אבל הוא לא מוותר ומתחיל ללמוד אצל מורה אחרת.

ואז, בהדרגה, הוא מגלה את משמעות  חייו: הריקוד הסלוני. כי יש רגע שבו הגוף הנע על פי חוקים קבועים – משתחרר, ואז הנשמה הכבולה אליו מתחילה בזכותו לרחף. אחרי זמן מה מסתבר שסוגימה רוקד היטב, שהוא מוכשר לכך מאוד, ולא רק בזכות היכולת הגופנית שלו. הצטיינותו נובעת מכך שבאמצעות הריקוד הוא מביע את כיסופיו, את אהבתו, את התשוקה שלו למשמעות וליופי. הריקוד שלו הוא געגוע אל מה שהנפש רוצה, הוא חיפוש ונהייה של צליין חילוני.

נדמה לי שאת השאיפה אל הנשגב חשים כל בני האדם, אבל רק מעטים, הם מכונים אמנים, מסוגלים להביע אותה, ולא רק למען עצמם.