תגית: ישי שריד

ישי שריד, "מפלצת הזיכרון": מי מכם היה מציל נער זר?

מי מכם היה מציל נער זר, מטונף, שדופק על דלתו בלילה ומסכן בכך את חייו ואת חיי ילדיו, שאלתי אותם במפגש הערב במלון. שקט, לאחר מכן התלחשויות. מוחם טחן את האפשרויות. איך יוצאים מזה. הוא לא בן עמכם, הזכרתי להם, הוא לא מהדת שלכם, אתם לא מכירים אותו בכלל. אין לכם שום חובה כלפיו, חוץ מזה שאתם בני אדם. אחדים הצביעו, הייתם מוכנים למות בשבילו? הקשיתי עליהם, שישרפו את ביתכם עליכם ועל ילדיכם? אז הורדו האצבעות, בדרך כלל אין מאפיינים לחסידי אומות העולם, אמרתי להם, כמעט שלא תמצאו ברשימה אנשים מפורסמים, מצליחנים, גאונים, אינטלקטואלים גדולים. רובם היו אנשים רגילים. כמו גברת אנה שהיינו אצלה היום. אני לא יודע כמה ספרים היא קראה בחיים שלה, היא לא למדה בתיכון, זה בטוח. כל החיים עבדה קשה בשדה ועם החזירים במשק וגידלה הרבה ילדים, אבל יש לה לב טוב. היא הכניסה אותו פנימה, היו כאן רבים אחרים, רוצחים, פחדנים, ששרפו יהודים, שהסגירו אותם, אבל היו גם כאלה. אני שואל את עצמי – אמרתי לתלמידים – איך אני הייתי מתנהג במקומם? אני לא יודע. כנראה הייתי מפחד, וזה הורג אותי, זה לא נותן לי מנוח, כי זו השאלה היחידה שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו בתור בני אדם. המורים התנועעו באי-נוחות בשורה הראשונה, עם הזמן הקפדתי פחות על מילותיי, על פני הנערים התרוצצו הלבטים, ההיגיון התערב, לימדו אותם להפעיל קריטריונים – לא לכל אחד צריך לפתוח את הדלת, המתפלספים לא היו מצילים אף אחד, רק הצנועים, הפשוטים, טובי הלב. איני כזה, אמרתי לעצמי, והיה קשה לי להמשיך בשיחה, איני מצליח לאהוב אפילו את הילדים האלה, שהם בני עמי ולא עשו דבר רע, רק על סמך הבעות פנים וקטעי משפטים אני מייחס להם זדון, ואיך הייתי מכניס לביתי נער זר.

ישי שריד, "מפלצת הזיכרון": מי ישמח לשיר באושוויץ?

ישי שריד עושה זאת שוב: לאחרונה ראה ספר חדש ששריד כתב, והוא שונה מקודמיו, אבל חשוב כמוהם. אחרי ספר מתח (לימסול), אחרי רומן מרגש שמתרחש כולו בגן ילדים (גן נעמי) ואחרי השלישי – חזון אפוקליפטי, כתב שריד את מפלצת הזיכרון: מונולוג על זיכרון השואה.

לכאורה – מתמודד הרומן השלישי עם העתיד – מה שעלול לקרות אם לא נזדרז לבלום תהליכים שכבר החלו, והנובלה מפלצת הזיכרון מתמודדת עם העבר, אבל בעצם שניהם עוסקים מאוד בהווה. במשמעויות שאנחנו מעניקים לזיכרון, ובכוחו להשפיע עלינו כחברה.

הדובר פונה אל יו"ר יד ושם בניסיון להתנצל – בעצם להסביר –מעשה קיצוני וחריג מאוד שלו, אשר פרטיו מתבררים רק לקראת הסוף. הוא היסטוריון שבראשית דרכו האקדמית ביקש ללמוד על תקופות רחוקות ושלוות, אבל מכורח הנסיבות נאלץ בסופו של דבר לעסוק בחקר השואה. כמעין פשרה הוא בוחר להתמחות בהיבטים הטכניים, כביכול, של מחנות ההשמדה. בדיסרטציה שלו הוא כותב על מבנה מחנות ההשמדה והעבודה, בוחן אותם לפרטיהם המדוקדקים ביותר, ונעשה המומחה הגדול ביותר לעניין.

בלית ברירה הוא מתחיל להנחות קבוצות של בני נוער, אחרי כן חיילים, ולבסוף – תיירים "כלליים": אלה שנוסעים לפולין לא כדי לבקר במחנות, אלא כדי ליהנות, לטייל, לערוך קניות, בקיצור – לבלות.

סוף סוף כתב מישהו ספר פרוזה העוסק במשלחות הנוער לפולין. ישי שריד אינו מחמיץ אף נקודה או ניואנס: הוא מראה לנו מקרוב את המשמעויות האמיתיות של המסעות הללו: את בני הנוער שיוצאים מבחינתם לטיול בחוץ לארץ, עם בני גילם. את הקשיים של המורים, שאמורים לפקח עליהם שלא יתפרעו ולא יתבזו, שלא יזמינו חשפניות, ישתכרו, יהרסו את החדרים בבתי המלון. (וגם – שישובו לישראל בשלום). אבל בעיקר הוא מראה לנו את הפער הבלתי נתפס בין "השואה", לבין הביקורים הללו. את חוסר היכולת, ובעצם – את חוסר הרצון של הצעירים, וגם של המורים המלווים אותם, להתמודד באמת עם מה שהתרחש במקומות שבהם הם מבקרים.

לכאורה הם "בסדר": ביום הביקור באושוויץ, למשל, "גם הילדים הכי מופרעים נעטפים חרדת קודש", הוא כותב, ומוסיף מיד בציניות, "המותג עושה את שלו", אבל בעצם הוא חש באטימותם. הטקסים, השירה, נפנופי הדגלים והדלקת הנרות מעוררים בו דחייה. אחרי שהוא מזעזע קבוצה של בני נוער כשהוא מסביר להם שאין הצדקה לביטוי "כצאן לטבח", כי את הצאן שוחטים, אבל לפני כן מלטפים, מאכילים ב"עשב רענן", ואילו את היהודים "הרעילו בתרסיס נגד מקקים, ברעל עכברים." הוא מסביר – "הייתי צריך לומר להם זאת, לפוגג את התוגה חסרת המשמעות, לבטל את הנגינה של שירים תפלים בגיטרה, את הקדיש, הדמעות, הנרות, כל הנעים הזה".

סוף סוף מישהו אומר את האמת: המסעות הללו לפולין הם טיולי הנאה. כן, כולל רגעי הבכי שיש בהם עונג של התרפקות, קרבה, חיבוקים. (מי שנתקל בדיבורים נוסח "מי רוצה לשיר באושוויץ?" "אני אשמח לשיר במיידנק" שנשמעים במהלך ההכנות שבני הנוער עורכים לקראת המסעות הללו, מי ששמע אותם נשאלים עם שובם "איך היה?" ואת תשובתם: "כייף!", יכול להבין ולהזדהות). ככל שהוא חווה את הזיוף, הוא הולך ומתמוטט נפשית, מתחיל לראות מראות – כבשנים שהיו ואינם, אנשים שיורדים מהרכבת, מבולבלים, חסרי ישע, מבוהלים – ולשמוע קולות: ילדים אומרים מילים אחרונות, בני משפחה נפרדים, ואינם יודעים שאלה רגעי חייהם האחרונים, שבקרוב ירצחו אותם באכזריות שלא תיאמן.

הקושי הרב שלו נובע לא רק מהזיכרונות, כלומר – מהעבר, אלא גם מההווה. מהשנאה שרוחשים בני הנוער הישראלים לפולנים, אבל לא לגרמנים. את הפולנים מאשימים באנטישמיות, בפוגרומים. ומהגרמנים – מתפעלים. "הם נראו לגמרי קוּל במדים האלה, על האופנועים שלהם, נינוחים, כמו דוגמנים בשלטי חוצות". והוא מסביר שהם, הגרמנים, הצליחו בתוכניתם, להרחיק את הזוועות מאדמתם. הכול התרחש בפולין. שם נשארו הגופות. שם נשאר הזיכרון. גרמניה נשארה "יפה, נקייה ומסודרת. הטינופת סולקה למזרח…"

וזה עוד לא הכול. כי לא רק שהצעירים הישראלים אינם שונאים את הגרמנים, לא רק שהם מתפעלים מיופיים ומוקירים אותם כידידינו הטובים – הם מזדהים עם מעשיהם! עם הרוצחים, לא עם הקורבנות! כי מי היו הנרצחים? "אשכנזים, שמעתי כמה פעמים, הם האבות של השמאלנים" והם "לא הצליחו להגן על הנשים והילדים שלהם, שיתפו פעולה עם הרוצחים, לא גברים, לא יודעים להחזיר מכות, מפחדים, רכיכות, מוותרים לערבים". העניין נהיר בעיניו: "כאשר מראים להם את מנגנון המוות הזה, הפשוט, שאין בעיה להפעיל אותו מחדש בכל מקום וכמעט בכל רגע, זה מעורר אצלם מחשבות מעשיות."

הוא בוחן אותם בשאלות קשות: מה תעשו, הוא שואל קבוצה של חיילים, אם תוכלו להעלים את כל האויבים שלכם מעל פני האדמה, "בלי שידיכם טבלו בדם, ועיניכם לא ראו אפילו גופה אחת, מי מכם היה מתחרט על כך?" לא רק שאף יד לא מורמת, אלא שמפקד המשלחת נוזף בו. אומר לו שבלבל אותם וגם – "זה לא ראוי מה שאתה עושה."

באחת הסצנות המרעישות ביותר בספר מתאר הדובר נער ישראלי נעים הליכות, סימפטי, צעיר שהוריו אוהבים אותו, מן הסתם, שחבריו מעריכים, שמדבר במתינות וביישוב דעת, ומסביר שאין "לנו" הישראלים ברירה: "כדי לשרוד אנחנו צריכים להיות גם קצת נאצים". הדובר תוהה: "למה אתה מתכוון?" והנער משיב "שצריך להיות מסוגלים להרוג בלי רחמים," כי "אם נהיה רכים מדי, אין לנו סיכוי." הדובר מקשה כנגדו: מדוע דווקא כמוהם? הרי הם הובסו במלחמה?

כן. מסביר הנער, ובכל זאת. אִתם. מדוע? "כי הם הלכו עד הסוף".

ישי שריד, באמצעות הדובר שלו, אינו דן לכף חובה אפילו את הנער הזה. "הבאנו אתכם לכאן, למקום הרצח, והמטרה כנראה הושגה. הבנתם שהכול זה רק כוח וכוח וכוח," הוא אומר לעצמו, ולנו הקוראים.

מהם, אם כן, לקחי השואה? מה אמורה להגיד לנו "מפלצת הזיכרון"? מה קורה כשהיא נהפכת למיצג, למשחק מחשב, לסרט קולנוע?

הנובלה מפלצת הזיכרון נוגעת בכל השאלות הללו בחוכמה, בשנינות וברגישות יוצאות דופן. קריאת חובה!

 

ישי שריד, "השלישי": מה יקרה כשבית המקדש ייבנה

"נוכל שוב להקריב קורבנות!"

"מה?" הוא שאל בתדהמה, כלא מאמין, "את רוצה להגיד לי שאת לא מחכה לזה שיבנו סוף סוף את בית המקדש?"

"לא," היא הודתה בתדהמה לא פחותה, ושאלה, "אבל למה? למה אתה חולם שזה יקרה?"

"זה לא חלום," הוא אמר בפסקנות, "בקרוב יבנו אותו, ואז יהיה נהדר: נוכל שוב להקריב קורבנות…"

השיחה הזאת התנהלה לפני כמה חודשים בין שני ישראלים: אישה חילונית ונער חובש כיפה סרוגה. שניהם לא האמינו למשמע אוזניהם, ולשניהם  התחוור מן הסתם הפער העצום המבדיל בין תפיסות העולם שלהם.

בספרו השלישי חודר ישי שריד אל חלומו של הנער ושל אחרים כמוהו  – השיחה המתוארת הבהירה למשתתפת בה שכן, יש כיום בישראל רבים שרואים בבנייה של בית המקדש אופציה ריאלית ומיוחלת − ומעניק לו צורה ברורה: כך תיראה המציאות שישראלים מסוימים נכספים אליה. הר הבית נכבש. המסגדים הושמדו, בית המקדש השלישי נבנה, כוהנים משמשים בקודש, לוויים מזמרים במקהלה "כי לעולם חסדו", ועל הכול מושל מלך שהכתיר את עצמו לתפקיד, אחרי מלחמה איומה שבה השמידו "העמלקים" את כל ערי החוף, תל אביב בראשן.

מי שחולם על הקרבת קורבנות מוזמן לקרוא את תיאור התהליך הצפוי. הוא מובא בפרטי פרטים וחוזר שוב ושוב בדייקנות, הכול מסופר: אימת הקורבנות – גדיים שמתיקותם נוגעת ללב, פרים מבוהלים שמבינים כי מותם קרב, צבאים הדורים ומושלמים למראה – הוא לא חוסך מהקורא שום פרט על ההתפלשות בדם, תלישת הקרביים, הבעתה, הייסורים, ההתעללות, הצואה שמפרישה החיה המבועתת, חלקי הגוף הפנימיים שלה שנחשפים, מעיים, עצמות, שומן, התהליך שבו החי המפואר נהפך – לשם מה, בעצם? − לבליל של אברים מרוטשים ושרופים.

הדובר המספר על כל מה שראה מקרוב מאוד הוא הנסיך יהונתן, בנו של המלך, שהופקד על עבודת הקודש. הוא בעל מום ולפיכך מוקצה מחמת מיאוס, משמש כמשרת, חרף מעמדו. כשהיה רק בן ארבע נפל קורבן לפיגוע שריסק את גופו. מה בדיוק קרה באותו יום? מדוע דווקא הוא נפגע? את הסוד הנורא הוא מגלה בהדרגה. בינתיים הוא ממלא אחר הצווים המופיעים לפרטיהם בתורה, מקיים באדיקות את כל הפקודות שפקד אלוהים צמא דם, קנאי ואכזרי. את דבריו של יהונתן אנו קוראים בדיעבד. הוא כתב אותם בהיותו בשבי, לאחר שהממלכה שאביו הקים חרבה. בימים שהממלכה תפקדה הקפיד מאוד על קלה כחֲמוּרָה, אבל בניגוד לכוהנים, שאכלו את בשר הקורבן, הוא עצמו צמחוני. אמנם הוא האחראי על הטקס, על ההרג, אבל לבו נכמר על החיות, עד כדי כך שבשלב מסוים הוא מתחיל לשמוע אותן זועקות ומתחננות במילים שהוא מבין ושומע, קוראות לעזרה, מבקשות על חייהן. יהונתן אינו יודע שגם הוא עצמו קורבן. כמו יצחק, בנו של אברהם (וכמו יצחק רבין, הדברים האחרונים שנשא בעצרת מצוטטים לקראת סוף הספר, בהקשר משכנע לחלוטין).

את מי בעצם "אלוהים אוהב"?

"הקורבנות הרגילים כבר לא מספיקים להם, עכשיו אלוהים שלהם דורש קורבנות אדם," זועק מי שנגזר עליו להיסקל באבנים, כי שרד אחרי חורבן תל אביב החילונית. בעבר הטיף האיש נגד עריכת טקסי ברית המילה (גם הם – סוג של הקרבת קורבן?). ברגע של ספק גם יהונתן עצמו חושד כי אלוהים "שונא את בני האדם, אולי רק את הרוצחים הוא אוהב."

מופע אור קולי במגדל דוד – "חורבן בית המקדש השני"

החזון האפוקליפטי המתואר בספר נקרא בנשימה עצורה. הוא מזכיר ברגעים מסוימים את הסדרה הבריטית "מראה שחורה" שנאמר עליה כי  פרקיה השונים עוסקים "בחיינו בהווה, ובמה שעלול לקרות לנו בעתיד הקרוב, אם לא ניזהר". גם ברומן שלפנינו, שמתרחש בשלהי המאה העשרים ואחת, אפשר לראות לְמה יכול להוביל פיתוח של נטיות שונות הקיימות בהווה. המשיחיות. הדתיות המיליטנטית, התערובת המפחידה של "המשמר דיגל את נשקו", פסוקים תנ"כיים, מורשת שואה, שירת "על כנפי הכסף רכובים" במסדר כנפיים של פרחי טיס שגורלם המר צפוי בקרוב, בשל רמת תחזוקה ירודה מאוד של המטוסים, ועליונות אווירית של האויב.

כמו ב"מראה שחורה" גם כאן משמשות התפתחויות טכנולוגיות את המעשים המוזרים לכאורה, שאינם אלא פיתוח עתידני לתופעה עכשווית. כך למשל נושאים כל היהודים בממלכת יהודה שבב זיהוי ממוחשב שמוחדר מתחת לעור לכל תינוק עד גיל שנה, וכך "קל לזהות מסתננים ואפשר לשמור על טהרת העם והארץ."

האידיאולוגיה השלטת היא – שאסור לו לעם "להסתגר עם אשמתו לבדו, עד שתרעיל אותו מבפנים. אסור לעם להסתבך בשנאה עצמית חסרת מוצא, כפי שעשו אנשי הרוח הרעה בתל אביב" ובית המקדש שהוקם מחדש "הוא המרכז, השעון שמכתיב את הקצב, הלב הפועם שמזרים דם טרי לכל האברים" (כן, את דמן של חיות תמימות ומבוהלות).

אילו מגמות נוספות מהמציאות העכשווית שולטות בממלכת יהודה החדשה? הנה: בבתי הספר "מתמקדים במשימה הדחופה של חינוך הילדים לאהבת התורה, העם והארץ, והמדעים נדחקו לקרן זווית" (מוכר ומפחיד?). את ספרי המדע הישנים מתקשים לקרוא, כי הם כתובים באנגלית "ואנחנו לא למדנו את לשונות הגויים" (מי לא עמד על ההכרח לאלץ את כל בתי הספר ללמד את לימודי הליבה?)

המנהיגים הרוחניים פוסקים כי "כל חייו של גוי אינם שקולים לציפורן הזרת של יהודי" (הנה "פסק הלכה"  של הרבנות הצבאית הקובע כי “התפיסה הרואה גויים כשקולים בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה". לא קביעה בדיונית או עתידית, אלא כזאת שהוכרז עליה לפני שנתיים!)

מה עוד? ובכן – ניטשת מלחמה קשה מאוד, שאותה יזם מלך יהודה, כנראה בכל מיני אמתלות שווא, רק כדי לאחד סביבו את העם. והדיווחים מהחזית שקריים. ראשי הצבא והמלך בעצמו מודיעים על ניצחונות, בשעה שהמפלה הולכת וקרבה אל ירושלים, שבה מתקבצים פליטים מתוך אמונה שתשמש להם מחסה בטוח, כמו בעבר, כשכל ערי החוף הושמדו. (האם אפשר להכחיש את הפקפוקים והספקות העולים מדי פעם בימינו באשר לאמינותו המוחלטת של צה"ל?). הפליטים מורעבים, אבל את כיכרות הלחם הטרי שבמשכן אסור לחלק לעם, כי "לגעת בהן יהיה חילול קודש שאין עליו מחילה".

ואגב השמדתן של תל אביב ושכנותיה – כולן "התאדו" בפיצוץ סופני. המילים "נשק גרעיני" אינן מוזכרות כלשונן, אבל הרמיזה ברורה לחלוטין.

בחוצות ירושלים מתהלכים אנשי "משמר האמונה" – רמז ברור למשמרות המהפכה האיראניות –ממונים-מטעם שתפקידם להקפיד על קיומן של הלכות הדת. אנשי יהודה משוכנעים בכך שתל אביב "עלתה השמימה והמיטה על העיר עונש כגמולה" כי תושביה חיללו את השבת והסיתו לביטול ברית המילה. (לפני כמה שנים איתרע חוסר מזלי לשמוע הסברים של רבנית שהדגישה באוזני את החובה לשמור על דיני טוהרה והוסיפה ואמרה, בלי להתבלבל, שהשואה התרחשה כי נשים לא צייתו לצווי ההלכה, ובמיוחד להלכות נידה!)

אגב נשק גרעיני – ממלכת יהודה שבספר מתפארת בנשק יום הדין המצוי בחזקתה. אכן, המנהיג הדתי מטיף לעם כי "ברגע הנקמה, כאשר נשקנו פורק את מטענו על האויב, והוא חם ורוטט בידינו, אנו משתחררים מקליפות השכל ועושים את המעשה הטבעי והחופשי שמחבר אותנו לעצמיותנו ולמקור הבריאה", ולקראת התבוסה הסופית מחליט המלך לשגר את הטילים "כדי שהפעם תוכלו להחריב את העולם לפני שתושמדו. לא סתם תלכו כאן לטבח."

הקריאה בספר השלישי דומה להסתכלות במראה מפחידה ביותר, ועם זאת אי אפשר לסלק את המבט, אי אפשר להפסיק את הקריאה, אי אפשר להניח את הספר. הוא לא רק מזעזע אלא גם מותח, ומצליח לשמור על עניין עלילתי ולא רק תוכני, חרף עיסוקו במציאות דיסטופית קשה מנשוא.

לימסול

לספר הזה קדמו הרומנים לימסול וגן נעמי. כל השלושה עוסקים בהבטים שונים של המציאות הישראלית, אבל עושים זאת במגוון דרכים וז'אנרים, והם שונים מאוד זה מזה באופיים, בסגנונם ובנושאיהם. שני הקודמים היו ריאליסטיים: ספר מתח, העוסק בנפתולי נפשו של חוקר שב"כ, ורומן שמתרחש כולו בגן ילדים.גן נעמי

 

ישי שריד אינו נשען בכתיבתו על
תבניות שכבר השתמש בהן
בעבר. בכל אחד מספריו עד כה יצר מציאות משכנעת שמגדילה כמו בזכוכית מגדלת תופעות מהותיות בחברה שלנו. הרומן השלישי, חרף היותו עתידני ובדוי, מזעזע באמיתות אבחנותיו הרלוונטיות עד כאב לחיינו.