תגית: ירמיהו

האם יש צדק ויש מוסר?

במחזה "כולם היו בני", ארתור מילר שם את הדברים הללו בפיו של הפושע, ג'ו קלר. הם מופיעים במערכה הראשונה, בזמן שהנוכחים – בנו, אשתו, שני ילדיו של סטיב, השותף שלו לשעבר – מעדיפים להאמין לג'ו, או לפחות לשכנע את עצמם שהוא חף מפשע. 

אשתו יודעת את האמת: בעלה פושע. הוא אחראי למותם של 21 טייסים אמריקנים שמטוסיהם נפלו בשל תקלה טכנית, רק משום שבעלה הורה לשותפו לשעבר לשגר לחיל האוויר חלקים שיצאו פגומים מפס הייצור של המפעל שלהם, שמא יפסידו כסף רב.

אכן, ג'ו התעשר, ויצא נקי מכל העניין על ידי כך שהפליל את שותפו. זה יושב בכלא, ואילו ג'ו רוחץ בניקיון כפיו, מתענג על נוכחותם של בני משפחתו, בגינה שלו, בבוקר יום ראשון נעים ושטוף אור. שכניו קופצים לביקור. בנו יודיע בקרוב על אירוסיו לבתו של השותף. הכול טוב.

וג'ו מרשה לעצמו "להטיף מוסר" ולהביע את עמדתו בעניין שותפו האשם היחיד, לכאורה: ג'ו מביע אמפתיה לפושע. הוא מסביר, כפי שמצוטט כאן למעלה, שאמות המוסר בחברה האמריקנית של סוף שנות הארבעים, זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם השנייה, לוקות בחסר: את "האנשים הקטנים" מכניסים לבית הסוהר, בעוד שאת הפושעים הגדולים באמת ממנים להיות שגרירים. 

כך בעצם מצדיק ג'ו את עצמו, בפני עצמו. שהרי אם אין צדק ואין מוסר, הוא אינו יותר גרוע מכל האחרים. אם יש לו ייסורי מצפון הוא משכך אותם כך, באמירות כאלה. אומר לעצמו וליקיריו שכולם כאלה. שהפושעים הגדולים באמת בכלל לא נענשים. שנטפלים רק "לקטנים". 

בדבריו אלה הוא מנסה לשכנע את הנוכחים "לסלוח" לשותף שסרח. בהמשך ימציא תירוצים נוספים: הרי אתם יודעים שסטיב אדם חלש, הוא נבהל, כי צעקו עליו ותבעו ממנו שיספק את החלקים הללו. בהמשך, כשמתברר שג'ו אשם לא פחות מסטיב, שכן הוא זה הורה לו לכסות על הסדקים ולשלוח את החלקים הפגומים כמות שהם (ג'ו התנער משיחת הטלפון שבה הורה לסטיב לעשות זאת), ג'ו מנסה שוב ושוב להסביר: לא התכוונתי; חשבתי שיהיה בסדר; התכוונתי לדווח לצבא, אבל לא הספקתי… 

אבל הוא אשם. והוא יודע שהוא אשם. ביודעין שלח חלקים פגומים, לתועלתו האישית. וכמעט, כמעט עלה בידו לצאת מזה בשלום. להניח לאדם אחר לשלם את מלוא המחיר, ולצאת נקי. 

אבל ג'ו קלר נופל בפח כשאשתו פולטת בטעות פרט מפליל. ואז הוא נאלץ להודות בפשע שביצע.

ממש עד לרגע האחרון, כשמתחוורת לו כל עוצמת הזוועה של מעשיו, הוא מסרב להבין מה חלקו ולקבל על עצמו את האחריות על מעשיו.

בתיאטרון יש אפיפניה. היא הכרחית, כי אחרת מה הטעם בכל התהליך. הצופים חייבים להגיע לאיזושהי תובנה שתשנה משהו בהם.

בחיים עצמם הכול שונה. 

הפושעים ממשיכים להסית ולשכנע. ממשיכים לרמות ולשקר. ממשיכים להסתתר מאחורי הפמליה האוהדת שמסרבת לראות את האמת.

בחיים אנחנו ממשיכים לשאול "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד", לתהות איך ייתכן שעיני רבים כל כך מסרבות לראות, מסרבות להביט אל המציאות, מסרבות לוותר על העיוורון, מעדיפים את מי שממשיכים לרמות ולכזב. בחיים מניפולציות ורשע פועלים היטב, והאמת מגמגמת ומצטדקת. 

בחיים הפושעים הגדולים באמת זוכים לאהדה. ג'ו קלר צודק: ממנים אותם לתפקידים רמים. לא רק לשגרירים.

כמו ירמיהו אני מבקשת לזעוק "כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ", אך בניגוד לנביא, לי אין אל מי לפנות.