תגית: ירון פריד

ירון פריד, "הכל אודות חביבה": אז מי הדיווה שעליה נכתב הספר?

השחקנית חביבה רוז היא דיווה מאוד לא חביבה. בלשונה החדה היא יכולה לקטול בני שיח, גם אם נדמה להם שהם שנונים. היא אנוכית, נרקסיסטית, מרוכזת בעצמה – "מרוכזת"? לא. מכורה!  – מתעניינת רק בדבר אחד: בתיאטרון, ובתפקיד המרהיב הבא שתגלם, ותשבה באמצעותו את לב כל הסובבים אותה.

היא גיבורת הספר הכל אודות חביבה, שבאמצעות דמותה משרטט ירון פריד את עולם התיאטרון, כפי שהוא נראה מאחורי הקלעים: את התככים, הקנאות, ההתמכרויות, את סערת היצרים שבה חיים האנשים היוצרים את ההצגות העולות, ואת הפוליטיקה והמזימות הנרקחות בחשאי, לפני שהשחקנים ניגשים אל הטקסט והופכים מחזה להצגה.

פריד מביא בפנינו את האכזריות של עולם התיאטרון, של מי שאינם נמנים עם הכוכבים: "התפאורות אולי מתחלפות, אבל השחקנים האלה נידונים לחיים של עבדות שקטה בשירות הכוכבים. ערב ערב באותן תלבושות מגוחכות עם אותן שורות טקסט משמימות והנסיעות למרחקים ארוכים, להיכלי תרבות עלובים. ומחיאות הכפיים הקלושות, כי הקהל שומר את כוחו לקראת הכוכבים, אלא מה."

שחקני המשנה מושפלים. "הם חוצים את הבמה מימין לשמאל בלי להבין מדוע (תשובה שאחד הבמאים נתן לאחד השחקנים שהעז לשאול אותו פעם מדוע דווקא מימין לשמאל ולא משמאל לימין: "המשכורת שלך"). שלא לדבר על "כל השאר": הם "נמצאים בדרגה אחת או שתיים מתחתיהם – פועלי הבמה, הסבלים, אנשי האביזרים, הסדרנים וכל שאר החיילים האלמונים שלאיש לא אכפת מהם."

האם הכוכבים זוכים לתהילה? לאו דווקא. חביבה רוז גרה בדירה עלובה, בקומה שלישית בלי מעלית. בינה לבינה היא מקטרת על מצבה ואומרת לעצמה שבארצות אחרות, כוכבות ברמתה חיות בתנאים אחרים לגמרי. ובכלל "לפחות ופחות אנשים, למען האמת, כבר אכפת גם מהכוכבים עצמם. וגם לכוכבים עצמם לא תמיד פשוט ומעניין, והם נשחקים בגלגלי המכונה."

הכול בספרו של פריד קיצוני מאוד, עד כדי כך שהדמויות מצטיירות כמעט כקריקטורות, אפילו אם הסופר מיטיב לעשות כשהוא מעניק להם מה שנקרא בעולם המשחק "שברים" בתוך הדמות, הווה אומר – סתירות קלות בקו המנחה את האישיות המגולמת. כך למשל חביבה, שלכאורה ממוקדת אך ורק בעצמה, מסתירה מפני הקרובים לה ביותר סוד שהיה יכול להסגיר קווים אחרים באופייה. אז מסתבר שגם הדיווה הכי אנוכית רוחשת חמלה וכבוד לשחקנית מבוגרת ממנה, שאותה היא מעריצה, ואפילו מוכנה להקדיש לה זמן ותשומת לב שאותם היא מונעת ממי שזקוק להם יותר מכל אדם אחר בעולם: מבנה היחיד.

מעלתו של הרומן בשנינותו של הכותב, שמייצר שיחות משעשעות, בעיקר כשהוא מעצב שתיים מהדמויות: את זאת של חביבה רוז, ואת המאפר הנלווה אל יריבתה הצעירה. הנה כמה דוגמאות קטנות מתוך רבות מאוד: חביבה רוז מכנה את הטלבנובלה שבה היא משתתפת "טלנביילה". את אנשי וועדה הקובעת מי יקבל את פרס ישראל הנכסף היא מכנה "מפריסי הפרסים". פריד מתאר את דמותה של שחקנית עבר שהייתה אלכוהוליסטית. כשנאסר עליה להכניס אלכוהול למתחם התיאטרון נהגה לשלוח לעצמה זרי פרחים ובהם חבויים משקאות, וכשהגיעה לבר, והברמן התורן היה שואל אותה "'מה תשתי היום, גברת? קוניאק? עראק? ויסקי?' היא הייתה עונה: הסדר לא משנה". השנינויות המוצלחות ביותר הן בחילופי הדברים שבין חביבה לבין כל מי שמדבר אתה. היא מצליחה תמיד להשתיק, להקטין, להבליט את עצמה ואת קסמיה ולהדוף כל מתקפה בארסיות שיש בה לא מעט חן.

לא רק את שנינותו ככותב מביא לנו פריד, הוא גם מצטט שנינויות משעשעות מאוד של כותבים אחרים: "(בכל מקרה הסכימה עם המחזאי הבריטי כריסטופר המפטון, שאמר כי 'לשאול שחקן מה דעתו על מבקר התיאטרון זה כמו לשאול עמוד חשמל מה דעתו על הכלב')"…

פריד מספק אפילו מעין מוסר השכל, שאותו הוא מביא בפנינו באמצעות אותו מאפר המכונה "קיקה" בפי מכריו, ורק הקרובים לו ביותר רשאים לכנות אותו בשם המשפחה האמיתי שלו, "קיק": איך ייתכן שאני לוקח ללב? שואל את עצמו קיקה "ונהנה מהתשובה שנתן לעצמו, ולא כנחמת עזרה-ראשונה: הוא לוקח ללב מפני שיש לו לב. לפעמים זה לא עד כדי כך מובן מאליו".

ומה עם חביבה רוז? לה יש לב? ממש לקראת סופו של הרומן חל מעין מהפך. כשאנחנו חודרים שוב לתודעתה, אנחנו מתבקשים להאמין שכן, אמנם היא נראית כמו האנוכיות בהתגלמותה, אבל בעומק לבה היא דווקא אוהבת, זוכרת ואכפת לה. ומה שהניע אותה לאורך כל הדרך הוא הדחף האמנותי, הצורך ליצור, והיכולת והכישרון יוצאי הדופן. לא התהילה הניעה אותה, אלא האמנות. מבחינתה "כל העולם הזה שמחוץ לעולם התיאטרון" הוא "חרא של עולם. כתוב כל כך רע, מבויים זוועה, משחק נורא"…

מעניין לציין כי הספר מוקדש לדיווה הישראלית, גילה אלמגור, שירון פריד מכנה אותה בהקדשה "המלכה האם". עם זאת, הוא מדגיש כמובן שכל הדמויות בדויות, שכולן "פרי דמיונו של המחבר", ושכל מי שמנסה לקשר בינן לבין דמויות מוכרות "עושה זאת על אחריותו המלאה." האזהרה, ההקדשה, ודבריו של ירון פריד באחרית הדבר, לפיהם "הספר נכתב מתוך אהבת שחקנים ושחקניות" שאת "נטייתם המפתיעה למרירות, חשבונאות עם קולגות ואי שביעות רצון תמידית", מעוררים, כמובן, מחשבות…


הנה קישור ישיר לספר באפליקצייה e-vrit, שבאמצעותה קראתי אותו. היא עברה לאחרונה עדכון, ומעתה יש בה מנגנון לחיפוש מילים (מאוד עוזר!) ואפשר עכשיו למרקר בצבעים שונים, לא רק בצהוב, כפי שהיה עד כה. גם האפשרות הזאת מועילה מאוד. אני, למשל, מסמנת בכחול שמות של ספרים שמוזכרים בטקסט ואולי ארצה לקרוא, באדום מה שנראה לי כטעות, ובצהוב – שורות נבחרות, מעניינות. לצבע הכתום טרם הוקצה תפקיד. יש למישהו רעיון?