ארכיון תגיות: יעקב שבתאי

מה מסכן את עצם קיומנו, לדעתו של יעקב שבתאי?

עם כל ענייני בדמות דיוקנו של הצבר, האנושי והיהודי, יש לי כרגע עניין רב פי כמה בדמות דיוקנה היהודי והאנושי של הארץ הזאת, שלנו. ובכן, באופן מאוד לא אלגנטי, אני עובר לעניין זה מתוך הרגשת צורך, ואף חובה, להביע כאן את דעתי בנוגע למה שהולך ומתהווה לנגד עינינו, ושעל פי הרגשתי צופן בחובו סכנות לעצם קיומנו. ואינני
מדבר על הדברים במובן הפוליטי או המפלגתי־מעשי, אלא במובן העקרוני והרוחני.

אני מתכוון לניסיונם של קצת אגרופנים (בחליפות אלגנטיות), בכוחה של גסות טעם, וולגאריות, ולפעמים סתם נבערות, לקחת לעצמם ברוב חוצפה את הזכות להיות למחנכי העם, ללמד אותו טוב ורע, צדק ואי צדק, נאמנות ואי נאמנות, ולשמור על המורל שלו, ולוא גם בכוחה של אי־אמת או אפילו שקריות גמורה, שמצדיקה את
עצמה בטעמים של פרגמטיזם ואהבת ישראל, כביכול.

מה שמזעזע ומפחיד בכל זה הוא הפניית העורף הגסה, לא רק לניסיון ההיסטורי, אלא גם למסורת הדורות של היהדות והציונות, שבסך הכל, ואולי תודות לתוכחות הנוראות של גורדון וברנר ואחרים, השיגה כמה וכמה הצלחות, ולא רק בתחום הרוח. אני מתכוון להפניית העורף למסורת הפרגמטיזם האמיתי, המפוכח, ולרגישות מוסרית של שכל ישר והיאחזות עקשנית בעולם החומר עם חוסר מנוח אינטלקטואלי ורדיפת האמת.

אני מתכוון לכל עולם המעשה, המחשבה והיצירה שמאז ועד עצם היום הזה. מה שעשוי לפגוע ברקמת הקיום שלנו ובעתידנו, וגם במורל של הציבור הם גסות הדעת והפשטנות, שעיקרן האמונה בכוחו המכריע של הכוח, ואני מתכוון לכות לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרוחני… מה שתובע כרגע הגנה בארץ זה לא המורל אלא האמת, יפי הנפש, התרבותיות, הרגישות והיושר המוסרי והרוחני. ואלה הם מעניינו החיוני של כל אזרח, ועל אחת כמה וכמה מעניינם של שוחרי התרבות ויוצריה.
יעקב שבתאי, יוני, 1984

אתה לא רוצה לשכב איתה, אוריה?

דוד: כבר הרבה זמן לא ראיתי את פניך.
אוריה: הרבה זמן לא הייתי בעיר.
דוד: אתה נראה עייף… כולך מאובק.
אוריה: זה עתה הגעתי מן הדרך. לשם מה הזמנת אותי, מלכי?
דוד: איך יואב? ואיך הצבא?
אוריה: בוטחים באלוהים ובוטחים בך.
דוד: ובני-עמון?
אוריה: הולכים ונחלשים. לשם מה הזמנת אותי לירושלים באמצע
המלחמה, מלכי?
דוד: מחר נשוחח על זה, אוריה. יש לנו זמן. עכשיו רד לביתך.
ותתרחץ, ותאכל ותשתה ותשכב עם אשתך.
אוריה: לא, מלכי, לא ארד לביתי, ולא אתרחץ, ולא אוכל ואשתה, ולא אשכב עם אשתי.
צדוק: לא!?
אוריה: יואב והצבא חונים על פני השדה ואני אבוא לביתי ואוכל
ואשתה ואשכב עם אשתי?
דוד: ואם לא תשכב עם אשתך – יואב והצבא לא יחנו על פני השדה?
אוריה: לא. הם יוסיפו לחנות על פני השדה.
דוד: ובכן, לך ותשכב איתה, אוריה. 
צדוק: היא ודאי רוצה שתשכב איתה.
דוד: אתה לא רוצה לשכב איתה, אוריה?
אוריה: אני רוצה.
דוד: ובכן, תתרחץ ותאכל ותשתה ותשכב איתה. אתה לא מכביד
על אף אחד, אתה לא פוגע באיש, אתה לא גוזל משהו
ממישהו… זה שלך… תשכב איתה…
אוריה: המלחמה עוד לא הסתיימה, מלכי.
דוד: אין דבר. אני מרשה לך.
צדוק: הכהונה מרשה לך.
דוד: תשכב איתה – היא אשתך!
צדוק: היא אשתך, אוריה!
דוד: היא אשתך… היא ודאי רוצה… אתה רוצה… תשכב איתה…צדוק: תשכב איתה… המלך מבקש… זה לא נורא…
דוד: תשכב איתה, אוריה.
צדוק: כדאי לך לשכב איתה.
דוד: תשכב איתה.
אוריה: אמרתי: לא. אני לא יכול.
דוד: (נואש ממנו. במין עורמה וקובלנה) עמדת בניסיון, אוריה. אני מכבד אותך. אבל הנאמנות שלך קצת מרחיקה לכת, אדם צריך להיות אדם, ולא יותר מזה. אתה מתגרה במוסר ואתה מתגרה באלוהים. אתה יותר מדי גאה. אבל עשה כרצונך –
מחר נתראה.

רועי הורוביץ "עולם ללא אשמים – יעקב שבתאי בעקבות 'ספר הספרים'": חגיגה!

למי שאוהב את כתיבתו של יעקב שבתאי, הספר שלפנינו הוא חגיגה. רועי הורוביץ, במאי, שחקן, מתרגם וחוקר, מצא אוצר: שלושה מחזות גנוזים של שבתאי, שמובאים כאן לראשונה במלואם, בפרק הרביעי של הספר.

בפרקים המקדימים את המחזות סוקר הורוביץ את כתיבתו של שבתאי, ומתעכב במיוחד על המחזות המוכרים שהופקו ועלו על הבמה, את אחד מהם, "אוכלים", המשיך תיאטרון החאן להעלות מאז 2011, ועד לאחרונה.

הפרק החמישי מכיל סיכום ומסקנות, וגם הוא מאלף.

שלושת המחזות שהתגלו, כמו גם "כתר בראש" ו"אוכלים" המוכרים, שואבים את השראתם ממקורות מקראיים. הורוביץ מיטיב לשאול כמה שאלות שמתעוררות בעקבות עיסוקו של שבתאי החילוני בתנ"ך דווקא, ואז גם משיב עליהן באופן מרתק.

הזיקה של שבתאי אל התנ"ך עניינה גם אחרים שכתבו על שבתאי. כך למשל  אליעזר שביד "רואה התעקשות זו על עיסוק בתנ"ך כאקט שתכליתו לשמר רציפות של זהות יהודית, שבלעדיה אין קיום עצמי רצוף". גרשון שקד ראה בשבתאי "חילוני רליגיוזי" ויצחק אוורבוך אורפז  כינה אותו "צליין חילוני", מושג שטבע אורפז ופיתח אותו במסה שבה, כדברי השופטים של פרס ישראל שהוענק לאורפז, כתב על "תפיסה הממזגת מושג דתי נוצרי עם אלמנטים חילוניים ועם שאיפה רליגיוזית לחפש ולמצוא טעם ומשמעות לחיינו, אך בלי לחצות את הקווים אל האמונה הדתית הממוסדת".

הורוביץ מראה כיצד "מחזאות התנ"ך" של שבתאי "חושפת דפוס עקבי, שבו משמש המקרא כעין אבן-בוחן, רפרנט מוסרי בכל הנוגע לענייני שלטון ומדינה," וכיצד ההשתנות שהתחוללה בציבוריות הישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967, מלחמת יום הכיפורים ב-1973 והמהפך הפוליטי ב-1977 קוממה את שבתאי והכעיסה אותו. "אני מאוד נבהל מהפרצוף של הברוטליזציה, של הוולגריזציה, של אי-הנאורות ושנאת התרבות שהולכת ומתפשטת בארץ, והיא הפכה להיות חלק מה'בון-טון' של הארץ, וזה מפחיד מאוד. אני חושב שאלה הדברים המאיימים על העתיד של הארץ. אני חושב שזה דבר שעלול להביא לחורבן המדינה", מצטט הורוביץ דברים שאמר שבתאי ב-1981, זמן קצר לפני שהלך לעולמו בטרם עת, כשהיה רק בן 47. לא קשה לדמיין מה היה אומר אילו חי כיום והיה עד להקצנה הגוברת של התהליכים המפחידים והממדאיגים שהיה עד להם כבר בסוף שנות ה-70.

שבתאי החילוני חש שהתנ"ך "הוא שלנו כמו שהוא שלכם", כלומר – שגם לחילונים כמוהו יש זכות עליו, וכשעיבד את סיפורי התנ"ך התכוון להאיר את המציאות הישראלית בהווה.

הייתה לו תוכנית שאפתנית, כפי שהתגלה ברשימות שנמצאו בעזבונו. הוא תכנן לכתוב מחזות מתוך שלל של סיפורים מהמקרא, ביניהם קיווה להמחיז את סיפור שלמה המלך ומלכת שבא; את בראשית – או גן עדן; את נוח; את יעקב ועשיו, ועוד סיפורים רבים אחרים. מתוך הרשימה מימש רק חמישה: את פרשת מרד אבשלום בדוד, במחזה "כתר בראש", את סיפור אחאב, איזבל וכרם נבות במחזה "אוכלים",  ובשלושת המחזות שהתגלו לאחרונה – את סיפור מלכות זמרי (מלכים א') במחזה "מלכות", את פרשת דוד ובת שבע במחזה "אהבה", ואת רצח איש-בושת, במחזה "עסקים".

אנחנו רואים אם כן שאחת הדמויות החביבות עליו הייתה זאת של דוד המלך, אותו מלך אהוב כל כך, שעד היום זוכרים אותו (די אם נזכר במילות הפזמון "דוד מלך ישראל, חי, חי וקיים…"). האם היה באמת דוד ראוי לכל האהבה הזאת? ואולי היה בעיקר מין פעיל יחסי ציבור מיומן שידע "למכור" את עצמו לא רק לאנשי ההווה, אלא גם לדורות העתידיים?

כך למשל גורס ציטוט המובא בספר שלפנינו, מתוך הספר לקרוא סיפור מקראי מאת י' אמית, כי את סיפור הנער העמלקי שהרג את שאול (שמואל ב' פרק א'): אפשר לפרש כך: "דוד כלל לא רצה לדעת את האמת, לכן הוא לא שאל את העמלקי שאלות צולבות שיכלו להבהיר שלא במי ששירת את משיח ה' מדובר, אלא בבוזז עלוב שרצה לזכות ברווחי מלחמה. נראה שדוד פשוט היה מרוצה מכך שהעמלקי לקח על עצמו את האחריות להריגת שאול, ולכן הזדרז לומר לו: 'פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה" (פסוק 15). כך התאפשר לו לבנות לעצמו תדמית של מי שעושה צדק היסטורי ונוקם את דמו השפוך של מלך ישראל, תדמית של מי שאינו מעוניין בקצו של שאול אלא כואב את מותו… התנהגותו של דוד מתגלה כדפוס חוזר ושיטתי המבטא את מה שיקר לדוד יותר מכל – תדמיתו".

הרעיון העלה על דעתי את ההצגה "ספר דוד המלך" שהעלה תיאטרון גשר. המחזה מבוסס על ספר מאת שטפן היים, סופר יהודי גרמני, והוא חותר תחת המיתוס המפואר של דוד.

במחזה "כתר בראש" דוד זקן ומוחלש ובת שבע, אמו של שלמה, שולטת בו ומאלצת אותו לבחור בבנה כיורשו. במחזה "אהבה" הוא מציג את השניים בתחילת דרכם: את הניאוף, שהוא החטא הקטן, הראשון, שהוביל אל החטא הגדול, "המעשה המביש", על פי הפואטיקה של אריסטו: רצח אוריה החיתי. שבתאי מראה את הנכלוליות והעוצמה השלטונית. מעניין לקרוא מונולוג שבסופו של דבר בחר לא להכניס למחזה, את הקטע מצאו בעיזבונו, ובו ממשיל אליקים הכהן את מותו של נבות להדלקת גפרור: "הלוא כשמדליקים גפרור… אני מדבר על גפרור אחד, בודד, אלמוני (או פלמוני)… אנחנו עושים מעשה של אי-צדק משווע לגבי אותו גפרור אלמוני (אנחנו מעוללים עוולה נוראה לאותו גפרור אלמוני). מה חטאו ומה פישעו (שדווקא אותו הדליקו)? מדוע יישרף (חי)? מה לו ולמדורה או לאבוקה?… לא הייתי מציע לאף אחד עם רגש מוסרי לבטל את טענת הגפרור האלמוני הזה. אבל אם נתרחק מעט ונראה את המדורה,שהודלקה באמצעות אותו גפרור חף מפשע, והיא מפיצה אור וחום ומבשלת (ומבשלת ומטגנת ומרתיחה מים) – הכל מקבל פנים אחרות.
האם גם עכשיו, לאור המדורה הזאת, היה מישהו מציע לא להדליק את הגפרור האלמוני ולהניח ליושבי הבית לקפוא מקור בחשיכה או למות מרעב?… אולי יש כזה?… מצטער, לא אני!… אני אומר: יישרף הגפרור ותודלק המדורה ותחמם את יושבי הבית למען יחיו וייהנו ויהללו את שם ה', כי לא המתים יהללו-יה'".

איזו כתיבה וירטואוזית מרהיבה! כמה ציניות!  אי אפשר, כמובן, לא לחשוב על "אשרי הגפרור" של חנה סנש, ועל ההיפוך במשמעות שיש אצל שבתאי. סנש כתבה בדם לבה, ובעצם חזתה בשירה את מותה. שבתאי מציב אותנו כשופטים לדברים שאומר מי ששש להקריב לא את עצמו, אלא את זולתו, את אותו גפרור אלמוני, שהוא קושר לו כתרי תהילה מפוקפקת שלא היה מאחל לעצמו.

מאחר ששבתאי מניח לקורא או לצופה לבחון את חוסר המוסריות של מה שמתרחש לפניו, נפקד כמעט במחזותיו מקומם של הנביאים, ואם הם מופיעים, כמו במחזה "כתר בראש" אין בהם שום תועלת: הם יודעים רק להפריח ססמאות שאין מאחוריהן דבר. אנחנו אלה שמצופה מהם להבין, לנתח ולהסיק מסקנות על אודות מעשיהם של פושעים שכמו איזבל מוצאים לעצמם צידוקים שונים: "חף מפשע זה מצב זמני שלא כדאי לסמוך עליו…" היא אומרת למשל, אחרי שרצחה, גזלה ורחצה בניקיון כפיה.

מעניינות מאוד האנקדוטות הרבות מחייו של שבתאי, שבהן משתף אותנו הורוביץ, למרבה השמחה. למשל – כיצד כעס שבתאי על הפרשנות של הבמאי אילן רונן למחזה "אוכלים". שבתאי תיעב את ההצחקות ואת ההילולה הקרקסית והליצנית ב"הפנינג הבידורי" שנקט אילן רונן. רונן נעלב ממנו, וכמעט נוצר ביניהם נתק, עד שחנוך לוין זימן אליו את השניים וניסה לפשר ביניהם. ביציאה מביתו, כך העיד אילן רונן לימים, אמר לו שבתאי "אילן, איזה חארות שנינו, הא?". שבתאי הבין אמנם שבתיאטרון היצירה משתנה בלי הרף, ואפילו נהנה, כך סיפר, להגיע ערב ערב כדי לראות במו עינייו את הניואנסים הרבים בעבודתם של השחקנים, ועם זאת הסכסוך עם אילן רונן לא היה ראשון. קדם לו כעסו של שבתאי על האינטרפרטציה שהעניקה הבמאית עדנה שביט למחזהו "חיי קליגולה": שבתאי הביא לכך שהקאמרי הורידו את ההצגה (ולפני כן עוד הספיק לעמוד ליד הקופה ולבקש מאנשים שלא יקנו כרטיסים להצגה…), וזוהי רק דוגמה אחת מרבות.

האנקדוטות הללו אינן רכילותיות, כי כל אחת מהן שופכת אור על דמותו ועל פועלו של יעקב שבתאי. הורוביץ "משתמש" אפילו בציון העובדה שהיה לשבתאי סיפור אהבה מחוץ לנישואין, עם המפיקה דליה גוטמן (בתם המשותפת, נועה שבתאי, שאותה כמעט לא הכיר, כי הלך לעולמו עוד לפני שמלאו לה שנה, אף עשתה סרט עליו, ובכך ניסתה להכיר אותו) ומעיר שכאשר שבתאי כתב על "ניאופיו" של דוד המלך, היה לו ידע אישי שקשור בתופעה…

המחזות החדשים שמובאים בספר בשלמותם הם מתנה מיוחדת. מעניין מאוד לראות את האפשרויות החלופיות הרבות שנשארו בכתב היד. כך למשל במחזה "עסקים" אחת הדמויות, רכב, מגיבה "(אחרי היסוס): לא. (//כן!)".  שבתאי היה ידוע בכך  שהרבה להציג חלופות רבות, עד כדי כך שאפילו התלבט בין "לא" ו"כן"!

הספר כולו משמח מאוד.


שתי הערות עריכה קלות בשולי הדברים: פירוש המילה "למצער" אינו למרבה הצער, אלא "לפחות, לכל הפחות". לפיכך טעות לכתוב שהביוגרפיה של שבתאי "קצרה למצער"… 

הביטוי "נמנה על" במשמעות של "להיות חלק מתוך…" כפי שהוא מופיע בכמה מקומות בספר, שגוי. צריך להיות "נמנה עם". 

מתוך אתר האקדמיה העברית:

הפועל מָנָה פירושו 'סָפַר', ונִמְנָה פירושו 'נספר'. נמנֶה עם (בהווה) פירושו אפוא 'נספר עם' – כלומר נחשב עם שאר הפרטים ונכלל איתם באותה הקבוצה. הצירוף נמנה על מצוי אף הוא במקורות, אלא שמשמעו אחר. 'להימנות על דבר' פירושו להיעשות מָנוי עליו – כלומר להיות שותף בו. למשל: "בני חבורה שנמנו על הפסח – אם יש כזית לכל אחד ואחד יאכלו, ואם לאו לא יאכלו" (תוספתא פסחים ז, ו). על פי זה אפשר למצוא בעברית החדשה, בעיקר מתחילת המאה העשרים, ניסוחים כגון "הפועלים נמנים על ההסתדרות" (היום היינו אומרים "חברים בהסתדרות"), "נמניתי על סדרת ההצגות" (כלומר: "נעשיתי מנוי על סדרת ההצגות", "עשיתי מינוי על סדרת ההצגות").

השוואה עם הגרסה של עמרי לבנת ושל יעקב שבתאי

הוֹ, דָּנִי בּוֹי, הַצּוֹפָרִים עוֹלִים,
קוֹרְאִים לְךָ, בַּגַּיְא קוֹלָם כֹּה עֵר.
הַקַּיִץ תַּם וְהַפְּרָחִים נוֹבְלִים,
אַתָּה הוֹלֵךְ, עָלַי לְהִשָּׁאֵר.
וּכְשֶׁתָּשׁוּב הַקַּיִץ יִזְדַּחֵל
בָּאָחוּ, אוֹ – תָּבוֹא בְּשֶׁלֶג צַח;
בַּשֶּׁמֶשׁ, בּוֹא, בַּקַּיִץ, אוֹ בַּצֵּל,
אוֹתְךָ אֲנִי תָּמִיד אֹהַב כָּל  כָּךְ.
וְאִם כָּל הַפְּרָחִים כְּבָר יִקְמְלוּ
וְגַם אֲנִי אָמוּת – כָּךְ אֶפְשָׁרִי –
תִּמְצָא אוֹתִי בַּבּוֹר שֶׁבּוֹ אָלוּן,
תִּכְרַע וּתְקוֹנֵן עָלַי לָרִיק.
אֲבָל אֲנִי אֶשְׁמַע, גַּם אִם תִּפְסַע
שָׁם מֵעָלַי, חֲלוֹמוֹתַי – רַק דַּע –
יִתְחַמְּמוּ וְיִמְתְּקוּ, אַתָּה
תִּלְחַשׁ שֶׁגַּם אַתָּה אוֹהֵב, וְאָז
אִישַׁן שָׁם בְּשַׁלְוָה לְעֵת עַתָּה,
עַד שֶׁתָּבוֹא אֵלַי, כֵּן, גַּם אַתָּה.

תרגום: עופרה עופר אורן

תרגום: עמרי לבנת התפרסם במוסף ספרות ותרבות "הארץ" 26.6.2020

תרגום: יעקב שבתאי
Frederic Weatherly

יעקב שבתאי, "אהובתי שלי לבנת צוואר": מי העניק לאהובתו את כל הכוכבים?

שיר אהבה מונח כאן לפנינו. דוברו פונה אל מי  שהוא מכנה "אהובתי". הוא מתאר את יופייה הבוהק בחשכה: לבנת צוואר היא, האישה, ורק "הַלְּבָנָה" התלויה בשמי הלילה מאירה כמוה. לכן אולי הוא מציע לתת לה במתנה "אֶת כָּל הַכּוֹכָבִים". הם, כנראה, התכשיטים היאים לה בעיניו. ועוד הבטחות יש לו אליה: כמו שני שועלים הם יתגנבו לכרם, וביחד יטעמו מהאשכולות הבשלים, או אולי בעצם ילכו ביחד אל שפת הים, שם היא תוכל לטבול את רגליה במים, והגלים ילטפו אותם. אך לא, הוא נמלך שוב בדעתו: הם ילכו ביחד אל הפרדסים, שם יתמכרו לבושם פריחת ההדרים. בדרך לשם "הַחֹשֶׁךְ יַעֲטֹף" את פניה "בִּשְׁחֹורִים", בצעיף כיסוי, בלבוש מסתיר. אבל מתי יתממשו ההבטחות הללו? מתי ילכו ביחד לכרם, לים, לפרדס? בעוד רגע? עוד הלילה? לא ולא. עכשיו הם נפרדים. השמחות לא יתרחשו ברגע זה. הכול יקרה "מחר":

מֵעַל שָׂדוֹת תְּלוּיָה הַלְּבָנָה
נֵלֵךְ לְשָׁם, אֲהוּבָתִי, נֵלֵךְ מָחָר
אֶת כָּל הַכּוֹכָבִים אַגִּישׁ לָךְ מַתָּנָה
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

בַּכֶּרֶם יֵשׁ כְּבָר אֶשְׁכּוֹלוֹת בְּשֵׁלִים
נֵלֵךְ לְשָׁם, אֲהוּבָתִי, נֵלֵךְ מָחָר
בְּשֶׁקֶט נִתְגַּנֵּב, כְּמוֹ שְׁנַיִם שׁוּעָלִים
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

הַחוֹף עָזוּב, הָאֹפֶק עַרְפִלִּי
נֵלֵךְ לְשָׁם, אֲהוּבָתִי, נֵלֵךְ מָחָר
הַיָּם אָז יְלַטֵּף רַגְלַיִךְ בַּגַּלִּים
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

הַלַּיְלָה שׁוּב אָפֵל עַל פְּנֵי הָעִיר
נֵצֵא אֵלָיו, אֲהוּבָתִי, נֵצֵא מָחָר
הַחֹשֶׁךְ יַעֲטֹף פָּנַיִךְ בִּשְׁחֹורִים
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

בַּפַּרְדֵּסִים כְּבָר בֹּשֶׂם הַפְּרִיחָה
נֵלֵךְ לְשָׁם, אֲהוּבָתִי, נֵלֵךְ מָחָר
בַּלֹּבֶן הַשָּׁקֵט אֶקְרָא לָךְ בְּשִׂמְחָה
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

המשורר שכתב את השיר הוא יעקב שבתאי, שהלך לעולמו באוגוסט 1981, והוא רק בן ארבעים ושבע. בשנות חייו הקצרות מדי הספיק רבות: פרסם את זיכרון דברים, אחד הרומנים הנחשבים ביותר בספרות העברית בת זמננו, ועוד רומן, סוף דבר, שאת כתיבתו לא השלים. (אלמנתו, עדנה שבתאי, בשיתוף עם דן מירון, הסתמכו על טיוטות שהשאיר, ערכו את כתב היד והוציאו אותו לאור שלוש שנים אחרי מותו של שבתאי). הוא כתב עשרה מחזות, תרגם ועיבד מחזות רבים אחרים, תרגם שירים, כתב ספרי ילדים, הוציא לאור קובצי סיפורים ושירים, וכתב גם פזמונים שהולחנו, ושטובי הזמרים שרים עד היום.

לפני שלוש שנים השתתף בפסטיבל דוק-אביב הסרט "אבא שלי יעקב שבתאי". יצרה אותו נועה שבתאי, בתו מחוץ לנישואים של הסופר, שנולדה לדליה גוטמן (במאית ואשת טלוויזיה שהפיקה בשנים האחרונות את הסרט התיעודי "המסע של ילדי טהרן"). כשהייתה בת ארבע עשרה, סיפרה נועה שבתאי, החליטה להגיע לאולם בית ביאליק, שם ערכו ערב לזכרו של אביה. שנים אחרי שמת במפתיע מהתקף לב, בהיותה רק בת שמונה חודשים. באותו ערב השקיפה על המתרחש מהצד, צפתה בעדנה שבתאי, אלמנתו של אביה, התבוננה במשתתפים המכבדים אותו כל כך, וחשה עד כמה אינה מוזמנת להשתייך אל האב שלא הכירה.

שנים אחרי כן גמלה בלבה ההחלטה ליצור סרט עליו, לשוחח עם אחיו וחבריו, להבין מי היה האיש שבזכותו באה לעולם, ואולי גם להבין את טיב הקשר שלו עם אמה.

האם השיר "אהובתי שלי לבנת צוואר" יכול לספר לה משהו על ההבטחות הניתנות באפלת הלילה, על ההפרזות המושמעות אולי כשהאהבה קיימת אך אינה זוכה למימוש של שגרה בטוחה ומובנת מאליה? האם גבר נוטה לתת לאהובתו את כוכבי השמים – ולא סתם רק כמה מהם, אלא את כולם! – כאשר אינו יכול להעניק לה מתנות אחרות, של חיי יום יום משותפים? האם עליה להתעטף בחשכה, ולהשלים עם שלל תוכניות שיגיעו "מחר"?

גרסה אחרת של השיר, כנראה מוקדמת יותר, נקראת "פרידה":

הַכּוֹכָבִים כָּבִים, אֲנִי הוֹלֵךְ,
מָחָר אֶחֱזֹר, מָחָר, אֲהוּבָתִי, מָחָר,
וְגַם אִם אֶתְעַכֵּב, אֶזְכֹּר אֶת כֹּל כֻּלֵּךְ,
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת מָחָר צַוָּאר.

הֵם מְחַכִּים לִי כְּבָר לְיַד הַבְּרוֹשׁ
מָחָר אֶחֱזֹר, מָחָר, אֲהוּבָתִי, מָחָר,
הִסְתּוֹבְבִי לַקִּיר, הַנִּיחִי אֶת הָרֹאשׁ,
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

לָקַחְתִּי אֶת הַתִּיק עִם הַצֵּידָה,
מָחָר אֶחֱזֹר, מָחָר, אֲהוּבָתִי, מָחָר,
גַּם הַשָּׁעוֹן מוֹרֶה כִּי בָּאָה  שְׁעַת פְּרֵדָה,
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

עַכְשָׁו אֵצֵא בִּצְעָדִים שְׁקֵטִים,
מָחָר אֶחֱזֹר, מָחָר, אֲהוּבָתִי, מָחָר,
הִנֵּה הֵם שׁוּב קוֹרְאִים בִּשְׁמִי בֵּין הַבָּתִים,
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

אֶת תְּמוּנָתֵךְ טָמַנְתִּי בָּאַרְנָק
שָׁלוֹם, אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר,
כְּשֶׁאֶחֱזֹר אָבִיא לָךְ פֶּרַח מִמֶּרְחָק
מָחָר, אֲהוּבָתִי, אוּלַי מָחָר.

גם כאן עוטף הדובר את אהובתו בהבטחות: הלילה בא אל קצו, "הַכּוֹכָבִים כָּבִים", והוא נאלץ ללכת ממנה, שכן "הֵם שׁוּב קוֹרְאִים" בשמו (מי אותם "הם" המאלצים אותו להיפרד ממנה? אפשר רק לשער), אבל מחר ישוב, מחר יביא לה פרח. עד אז ימשיך לזכור אותה, לראות את יופייה בעיני רוחו. ליתר ביטחון הוא מטמין בארנקו את תמונתה. בינתיים הוא מפציר בה שתהפוך את ראשה אל הקיר – שלא תיאחז בו ולא תתייפח, כדי להקל עליו את ההליכה ממנה?

רק בשורה האחרונה, ממש לפני שהוא מטופף החוצה על קצות האצבעות, מתערער משהו בהבטחותיו הנחרצות, ספק מסוים משתרבב אל דבריו: האם באמת ישוב? המילה "אוּלַי" נוספה להבטחה. את הגרסה הזאת של השיר אפשר לראות כדברי פרידה של איש שנאלץ לצאת לקרב. השעה הגיעה, המגייסים מחכים, אין בלבו ודאות כי ישוב. בכך היא שונה מהגרסה המוכרת, זאת שנותרה והונצחה בלחן הנפלא של סשה ארגוב, אחד מגדולי המלחינים של הזמר הישראלי.

מהעדויות בסרטה של נועה שבתאי אפשר להבין שבין אמה ליעקב שבתאי התקיימה אהבה משמעותית, שרירה וקיימת. נועה עצמה לא הכחישה את תחושת הקיפוח הבלתי נמנעת שחשה בדיעבד: מדוע אביה לא עזב את משפחתו, כדי לחיות אתה ועם אמה, כדי לגדל אותה? המוות קטף אותו בטרם עת. ייתכן שאילו חי, היה מתמסר למשפחתו האחרת. אין לדעת.

מכל מקום, את "אהובתי שלי לבנת צוואר" כתב יעקב שבתאי לפני שהכיר את דליה גוטמן. האם הייתה בחייו עוד אהבה אסורה אחרת, קודמת? ואולי בכלל לא כתב אותו על אישה ממשית, אלא על הרהורי לבו?

אין בעצם חשיבות ממשית בתשובה לתהיות הללו. לנו די באוצרות ששבתאי הותיר אחריו, והשיר שלפנינו הוא אחד מהם.