תגית: יעקב רוטבליט

יעקב רוטבליט, "שיר לשלום": כן לשלום, לא למלחמה – או להפך?

היו אלה רגעים של אושר ושל תקווה. משתתפי העצרת, שנערכה ב-4 בנובמבר 1995 ברחבה שעדיין נקראה אז "כיכר מלכי ישראל", האמינו שישראל ניצבת בפתחה של תקופה חדשה. בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו הכיר אש"ף במדינת ישראל, והמדינה הכירה באש"ף כנציג הפלסטינים. השאיפה הייתה להגיע להסדרי קבע. יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, אמר לקהל: "תמיד האמנתי שמרבית העם רוצה בשלום, מוכן ליטול סיכון לשלום, ואתם כאן, בהתייצבותכם בעצרת הזאת, מוכיחים עם רבים אחרים שלא הגיעו לכאן, שהעם באמת רוצה בשלום".

אלה היו כמה מהמילים האחרונות שאמר יצחק רבין בחייו. שמעון פרס, שר החוץ בממשלתו, עמד לצדו, וכשרבין סיים לנאום הצטרפו השניים אל הזמרת מירי אלוני. שלושתם שרו ביחד את השיר שנראה המתאים ביותר לאותה עצרת: "שיר לשלום".

את מילותיו של השיר כתב יעקב רוטבליט שנים רבות לפני כן, בימי מלחמת ההתשה. גם אז שרה אותו מירי אלוני כסולנית, ביחד עם להקת הנח"ל שבה הייתה חברה. הלחין אותו יאיר רוזנבלום. השיר מתחיל במקצב רקע פועם כמו הלמות לב שמלווה את השירה האטית, ובקריאה של קול בודד: "תנו לשמש לעלות…" הלחן הולך וצובר כוח ועוצמה, הקולות נאספים, הקצב מואץ ולקראת הסוף מלוּוה המנגינה במחיאות כפיים, עד שהיא נקטעת בסופה, באחת ומשאירה אחריה קול דממה מחרישת אוזניים.

ב-1969, כשהלהקה הקליטה אותו, עורר השיר מחלוקת. שני אלופים בצה"ל, רחבעם זאבי ואריאל שרון, טענו שהוא תבוסתני, ואסרו להשמיע אותו אצלם בפיקוד.

תְּנוּ לַשֶׁמֶש לַעֲלוֹת,
לַבֹּקֶר לְהָאִיר,
הַזַּכָּה שֶׁבַּתְּפִלּוֹת
אוֹתָנוּ לֹא תַּחְזִיר.

מִי אֲשֶׁר כָּבָה נֵרוֹ
וּבֶעָפָר נִטְמַן,
בֶּכִי מַר לֹא יָעִירוֹ
לֹא יַחְזִירוֹ לְכָאן.
אִישׁ אוֹתָנוּ לֹא יָשִׁיב
מִבּוֹר תַּחְתִּית אָפֵל,
כָּאן לֹא יוֹעִילוּ
לֹא שִׂמְחַת הַנִּצָּחוֹן
וְלֹא שִׁירֵי הַלֵּל.

לָכֵן, רַק שִׁירוּ שִׁיר לַשָּׁלוֹם
אַל תִּלְחֲשׁוּ תְּפִלָּה
מוּטָב תָּשִׁירוּ שִׁיר לַשָּׁלוֹם
בִּצְעָקָה גְּדוֹלָה.

תְּנוּ לַשֶׁמֶש לַחֲדֹר

מִבַּעַד לַפְּרָחִים,
אַל תַּבִּיטוּ לְאָחוֹר
הַנִיחוּ לַהוֹלְכִים.

שְׂאוּ עֵינַיִם בְּתִקְוָה,
לֹא דֶּרֶך כַּוָּנוֹת.
שִׁירוּ שִׁיר לָאַהֲבָה
וְלֹא לַמִּלְחָמוֹת.

אַל תַּגִּידוּ יוֹם יָבוֹא –
הָבִיאוּ אֶת הַיּוֹם!
כִּי לֹא חֲלוֹם הוּא
וּבְכֹל הַכִּכָּרוֹת
הָרִיעוּ לַשָּׁלוֹם!

לָכֵן, רַק שִׁירוּ שִׁיר לַשָּׁלוֹם…

בשורה הראשונה – "תְּנוּ לַשֶׁמֶש לַעֲלוֹת" – מזכיר "שיר לשלום" את מילות הסיום של השיר "Let the Sunshine in" – בעברית "תְּנוּ לַשֶּׁמֶשׁ יָד " – מתוך המחזמר "שיער" (תרגם אהוד מנור), שהוצג לראשונה בארצות הברית ב-1967. "שיער" היטיב לבטא במילות השירים, בעלילתו ובמוזיקת הרוק שלו, את עמדותיהם של "ילדי הפרחים" של שנות השישים שדגלו בשלום, שוויון, אהבה, חופש, אחווה, והביעו התנגדות נמרצת למלחמת וייטנאם. ב"שיער" מתלבט צעיר אם להתגייס לצבא, כפי שדורשים הוריו, או לשרוף את הצו, כפי שעשו חבריו. חברו מתגייס בטעות במקומו, ונהרג בווייטנאם.

"שיר לשלום" מבכה את הצעירים שנהרגו וקובע בכאב כי מבחינתם של המתים אין ערך בתפילות. הם גם אינם יכולים לשמוע את שמחת הניצחון או את שירי ההלל ששרים להם, אין טעם בכל אלה, כי אין בכוחם לשוב ולהחיות את המתים. מה אם כן נדרש? השיר מבהיר את התשובה במדויק: יש להימנע ממלחמות. במקום להתפלל או להלל את ההרוגים, מוטב למנוע את מותם, ולכן רק קול אחד צריך להישמע: הקריאה הרמה לשלום.

לא רק את "שיער" מזכיר השיר, אלא גם את יצירתו של חנוך לוין מאותן שנים. למשל, שיר מתוך רביו סטירי שכתב, "מלכת אמבטיה" (שחולל סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים ונפסל על ידי הצנזורה): "אבי היקר, כשתעמוד על קברי / זקן ועייף ומאוד ערירי, / ותראה איך טומנים את גופי בעפר / ואתה עומד מעלי, אבי, /  אל תעמוד אז גאה כל-כך…" עוד פונה לוין מפיו של הבן אל האב ואומר לו: "ואל תאמר שהקרבת קורבן, / כי מי שהקריב הייתי אני, / ואל תדבר עוד מלים גבוהות / כי אני כבר מאוד נמוך, אבי."

לא קשה לראות את הדמיון בין דבריו של יעקב  רוטבליט, לאלה של חנוך לוין: בשניהם "דוברים" ההרוגים, המתקוממים כנגד שירי ההלל המושמעים לזכרם. אצל חנוך לוין הבן פונה אל האב השכול ומזכיר לו מי באמת איבד הכול. לוין מסיים את שירו במילים "בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי". רוטבליט לעומתו אינו מתמקד בכעס או במרירות. הוא פונה אל כולנו, אל כל מי ששומע את השיר, ובשם הנופלים מבקש מאתנו לשנות את המצב, לפעול: "הָבִיאוּ אֶת הַיּוֹם!" הוא קורא, "הָרִיעוּ לַשָּׁלוֹם! "וקובע שאפשר לעשות זאת, שלא מדובר בחלום.

לא מפתיע ש"שיר לשלום" נהפך למעין המנון של תנועות השלום הישראליות. "שלום עכשיו" אימצה אותו, שרו אותו בעצרות ובהפגנות, לעתים בליווי של גרסה ערבית, אך האם אפשר להבין את ההתנגדות לשיר?

"שלום" הייתה במשך שנים רבות המילה הראשונה שילדים בכיתה א' למדו לקרוא ולכתוב. השלום היה שאיפה לגיטימית, מובנת מאליה (שאפשר להבחין בה מעצם מילת הברכה העברית: "שלום"!). האם אפשר להעלות על הדעת שמדינת ישראל החליטה להיפרד מהשאיפה?

מעניין אם עלה על דעת מישהו, כשדנו בשאלה איזה שיר יבטא את רוחה של המדינות בחגיגות ה-70, לבחור בשיר שקורא לשלום במקום בזה שכולו רק הלל ושבח: "הללויה ישראל, הללויה הלב מתפעל".

בעצרת השלום שנערכה ב-4 בנובמבר 1995 החזיק רבין בידו דף שבו הודפסו מילות השיר. כותרתה של העצרת הייתה "כן לשלום, לא לאלימות". הציבור ביקש  לחזק את ידיו של ראש הממשלה, שכינה את עצמו בנאומו "חייל של שלום".

בתום העצרת הכניס רבין את הדף לכיסו. שלוש יריות קיפדו את חייו. דומה כאילו היריות ההן קבעו: "לא לשלום. כן לאלימות".

הדף עם מילות השיר נמצא על גופו של יצחק רבין, ספוג בדמו.