בלבה של תנועת ההתנגדות שכונתה “הוורד הלבן” (או “השושנה הלבנה”) היו שישה גרמנים צעירים: הסטודנטים האנס שול (1918–1943) וסופי שול (1921–1943), שהיו אח ואחות, כריסוף פרובסט (1919–1943) ואלכסנדר שמורל (1917–1943), ויל גרף (1918–1943), ופרופסור קורט הובר (1893–1943).

בין השנים 1942 ו־1943 כתבו השישה והפיצו שישה עלונים, שקראו לגרמנים להתנגד לנאציזם. הם השתמשו במכונת שכפול ישנה, ולמרות המחסור שגרמה המלחמה, הצליחו להשיג נייר, מעטפות ובולים. הם הפיצו את העלונים תוך סיכון ממשי לחייהם. ב־18 בפברואר 1943 לקחו האנס וסופי שוֹל עותקים של העלון השישי לאוניברסיטת מינכן והניחו אותם במסדרון ובכניסה לבניין הראשי של האוניברסיטה. השרת הבחין בהם, והם נעצרו. ב־22 בפברואר נגזר גזר דין מוות על השניים, ועל כריסטוף פרובסט. הם הוצאו להורג באמצעות גיליוטינה, שעות מעטות אחרי תום המשפט.

אלכסנדר שמורל, קורט הובר וויל גרף נעצרו בשלב מאוחר יותר, וגם הם נשפטו והוצאו להורג.

חברי “השושנה הלבנה” לא נשכחו. הם העניקו השראה ליצירות אומנות רבות,  ביניהם ספרים (את אחד מהם, הוורד הלבן, כתבה ינינה אלטמן השלס, שעל הממואר המפעים שלה בעיני ילדה בת שתים עשרה  כתבתי כאן) ואופרה (שהלחין אוּדו צימרמן והפיק בישראל אריה קרישק).  

להלן קטע מתוך העלון הראשון שהפיצו חברי הקבוצה:

אין דבר בזוי יותר מאומה מתורבתת שמוכנה להישלט בידי קליקה פרועה, קליקה שנכנעה לדחפים מושחתים. כל גרמני שמתבייש כיום בממשלה שלו, חושש מפני החרפה שתבוא עלינו ועל ילדינו כשיוסר הכיסוי מעל עינינו, והפשעים המזוויעים לאין שיעור יתגלו. אם פנימיותם של הגרמנים כבר הושחתה והיא כה מפוררת עד שהם מתנהלים בלי לנקוף אצבע, מתוך אמון אדיש בחוקי ההיסטוריה המפוקפקים, יובס הנכס הנעלה ביותר שיש לאדם, מה שמרומם אותו מעל כל ייצור אחר: הרצון החופשי שלו.

גתה מכנה את הגרמנים “אומה טרגית” […], אבל כיום הם נראים כמו עדר של חסידים, שלשד עצמותיהם נשאב מתוכם, נשדדה מהם ליבת קיומם, והם נכונים להידחף לעבר הנפילה. כך זה נראה, אבל זה לא נכון. מה שקרה זה שאת כל אחד מאתנו הכניסו לתוך בית כלא נפשע. זה קרה בתהליך מתעתע של אונס שיטתי, ורק מי שנאזק, התחיל לתפוס מה קורה לו. מעטים הבינו שגורלם נחרץ, וכשהתריעו והזהירו – הומתו. יש לדבר עליהם ועל גורלם.

אם כל אחד מאתנו יחכה עד שמישהו אחר יתחיל לפעול, הנקמה תלך ותתקרב, עד שהקורבן האחרון יושלך לתוך לועה של המפלצת שאינה יודעת שובע. לכן כל אחד מאתנו חייב, מתוך מודעות לאחריותו כנוצרי וכבן לתרבות המערב, להתגונן כמיטב יכולתו מפני הפגיעה באנושיות, מפני הפשיזם ומפני כל פרט במערכת השלטונית האבסולוטית, ולעשות את זה עכשיו, ממש ברגע האחרון.

הפסיקו את פעילותה של מכונת המלחמה הזאת, לפני שאחרונת הערים תהפוך לעיי חורבות, כמו שקרה בקלן, ולפני שהצעיר האחרון ידמם למוות, בשם ההיבריס.

---

(מאחר שאני לא יודעת גרמנית, תרגמתי את הקטע מהגרסה באנגלית)

המילים האחרונות ששמעה מאביה היו – “את כבר בת עשר ומעכשיו עלייך להיות עצמאית. אל תשימי לב למה שעושים אנשים אחרים. את עצמך, היי אמיצה!” והוא הוסיף, “לעולם אל תבכי, הבכי משפיל את האדם, באושר ובאסון. לכי עכשיו הביתה והשאירי אותי כאן.”

המילים האחרונות ששמעה מאמה היו – “חסכי ממני את העינוי האחרון ולכי מפה. אני לא רוצה יותר לדעת מה יקרה לך, אני רק לא רוצה שתישארי אתי! לכי, אם את אוהבת אותי.”

גורלם של שני הוריה נחרץ. הם ידעו היטב שאין להם סיכוי לשרוד, וכל אחד מהם בנפרד דן את הבת להיאבק על חייה. ודאי קיוו בכל מאודם שהיא תשרוד. ודאי איחלו לעצמם, ולה, כמובן, את העתיד שנועד לה, אבל לא יכלו לדעת מה צפוי לה: שתינצל ממוות כמעט ודאי; שתכתוב, בגיל שתים עשרה, ספר שיכה גלים ויתורגם לשפות רבות, שתספר בו על קורותיה, שמקץ שבעים שנה תוסיף באחריתו דברים על כך שחייה בהווה מפצים אותה על האובדן והסבל שחוותה בילדותה, כי נישאה באהבה, ילדה בנים, למדה, עבדה והצליחה.

כשקוראים את הספר שכתבה כשהייתה בת שתים עשרה קשה לתפוס איך המתואר בו ייתכן. איך ילדה בכיתה ו’ יכלה לגלות תושייה כזאת, בגרות, הבנה וכוחות נפש וגוף כאלה, כמה מרשימה יכולתה לתעד את מה שעבר עליה, איך קרה שניצלה, ואיך ייתכן שהגיעה להישגים מרשימים כל כך, למרות הכול, וגם, כמובן – איך הצליחה לכתוב בישירות ובבגרות כאלה, בסמוך כל כך להתרחשותם של האירועים, עוד לפני שהמלחמה הסתיימה, כשחייה היו נתונים עדיין בסכנה גדולה.

הספר בעיני ילדה בת שתים-עשרה הוא נס כתוב וכרוך. ניסוחיו מפתיעים מאוד. כשכתבה אותו היו עדיין הזיכרונות טריים. אין בהם תיאור-בדיעבד של מה שעבר על הילדה-הכותבת, אלא תיעוד שנעשה בסמוך מאוד להתרחשויות, ומכאן ערכו המיוחד. אמנם קשה לפעמים לעקוב אחרי מהלך העניינים − לילדה שהגישו את המחברות והזמינו אותה לתאר את המאורעות היה ברור לגמרי על מה היא כותבת, לא כך לקורא. לכל השמות והמושגים נוספו אמנם הערות שוליים או הנהרות בגוף הספר, אבל לא תמיד די בהן. למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, הקורא נסחף אחרי הקדחתנות, העוצמה, התזזיתיות של מה שמתואר. מצד אחד הכול כמו נמסר כמו מרחוק, בלי מעורבות רגשית, למעשה – לא מתוך שום רצון לעורר תגובה רגשית או לזעזע − הכתיבה עניינית, מעין דין וחשבון על מה שקרה. מצד שני, דבריה של הילדה בת השתים עשרה לופתים את הלב בהשתאות ובחרדה שאין להם קץ. איך ייתכן שילדה בת עשר נפרדת מאביה לעד? איך ייתכן שאמה מתחננת לפניה שתעזוב, שתלך, שתציל את עצמה, ואיך הצליחה בכך? איך ייתכן שילדה בגילה הייתה עובדת כפייה שאולצה לעבוד בפרך, איך התמודדה עם המראות שראתה – ערימות של ילדים מומתים, הוצאות להורג – עם גילויי הזדון המוחלט שחוותה, עם ההתנכרות המזוויעה ביותר של מי שיכלו לכאורה להציל אותה, קרובי משפחה שאליהם נמלטה והם הראו לה את הדלת ושלחו אותה למעשה למות? ואיך ייתכן שכיום, בדיעבד, בגילה המופלג, היא מוצאת בתוכה את היכולת להבין את הקושי של אותה דודה שסירבה להעניק לה מקלט, (שכן היו לה ילדים משלה שלא רצתה לסכן)?

מרשימים מאוד גם הדברים שכתבה באחרית הדבר למהדורה העברית לספרה (הוא נכתב במקור בפולנית, לישראל היא הגיעה רק כשמלאו לה שמונה עשרה), על כך שאת העיר לבוב שממנה גורשה בילדותה היא ממשיכה לחוש גם בחיפה, “בדלתות ובחלונות האטומים של בתים עזובים בשכונת ואדי סליב (עמק הצלב), שתושביה נאלצו לעזוב בזמן מלחמת 1948 ולא הורשו לשוב לבתיהם.” היא מתארת כיצד היא רואה בעיני רוחה את מנוסתם ומדוע היא מאמינה כי “עתידנו במזרח התיכון תלוי ביצירת תנאים שיאפשרו לנו לחיות כאן ביחד, ללא המלחמות החוזרות על עצמן ופוגעות בפלסטינים וגם בנו באופן פיזי, נפשי ומוסרי.”

בימים שקדמו לפרידתה מאמה קיבלו יום אחד השתיים זימון מהצלב האדום. הסתבר להן שהגיעה אליהן חבילה משוויץ. הן שמחו מאוד על מה שהגיע בחבילה – קופסאות סרדינים, חלב מרוכז ותאנים, “אבל,” היא מוסיפה וכותבת, “יותר מזה שמחנו שמישהו חשב עלינו.”

ינינה השלס, הילדה שהתווכחה עם אמה, שביקשה ממנה רשות להישאר אתה, לוותר, כי “לא עדיף שנגמור עם זה פעם אחת ולתמיד, ביחד, מחובקות? בשביל מה לי לחיות אם אשאר לבדי?” בחרה בכל זאת בחיים, והצליחה לא רק לשרוד, לא רק לחיות חיים שיש בהם משמעות לעצמה ולמשפחה שהקימה, אלא גם כאלה שיש בהם תרומה לאנושות – באומץ הלב שלה כילדה, ובדברים שהיא מביעה בבגרותה.