תגית: ילדות בשואה

The Choice: Embrace the" Possible" Edith Eger מה הבחירה הראויה ואיך עושים אותה

מעטים הם הספרים שנושאים בחובם את היכולת לשנות את חייו של הקורא. ספרה של הפסיכולוגית אדית אגר, יהודייה אמריקנית ילידת הונגריה וניצולת שואה, הוא אחד מהם.

זהו ספר נדיר. הוא חשוב לכל נפגע טראומה, וכמובן שגם לכל מי שקרוב אל אדם כזה. בעצם, הוא חשוב לכל אחד מאתנו, בדבריו החכמים, הנאורים ובלקח האופטימי שהוא מציג: שסבל הוא חלק בלתי נמנע מהקיום האנושית והשאלה היא רק – מה עושים אתו!

הוא ראה אור לראשונה באנגלית בשנה שעברה, ויש לקוות שיהיה מי שיזדרז לתרגם אותו לעברית!

אדית אגר הייתה בת שש עשרה כשחייה התרסקו. בערב חגגה עם הוריה ואחותה מגדה את ליל הסדר האחרון שלהם כמשפחה. בבוקר כבר גורשו לאושוויץ, שם איבדו אדית ומגדה את הוריהן. אחות אחרת, קלרה, כנרת מחוננת ומצליחה, נשארה במקרה בבודפשט, ועד תום המלחמה לא נודע לאדית מה עלה בגורלה.

הספר, כפי שאגר מעידה, קלוע "כמו החלה שאימא שלי נהגה להכין לקראת ערב שבת", שכן הוא מורכב משלוש "צמות": סיפור הישרדותה האישי, סיפור ההחלמה שלה, וסיפוריהם של אנשים – מטופלים שלה – שלמדה מהם איך למצוא חירות פנימית ושלווה, לא פחות מכפי שטיפלה בהם.

כל אחד מהמרכיבים השונים הללו שיוצרים את הספר מרתק בפני עצמו, וכולם ביחד יוצרים שלם מופלא. כשקוראים את הספר אי אפשר שלא להשתנק, לצחוק בקול, לדמוע, להתרגש ולהתפעם.

עד שלב מסוים בקריאה של הספר אמרתי לעצמי לא פעם – ויקטור פראנקל. האדם מחפש משמעות! עד שהתחוור לי שאדית אגר היא אכן תלמידתו של פראנקל ומחשיבה את עצמה גם כמי שהייתה במשך שנים ידידה קרובה שלו.

אכן, שניהם לימדו את עצמם יותר מלקח אחד בעקבות התנסותם בטראומה הקשה של כלואים במחנה ריכוז. לדבריה של אגר, "את מה שקרה אי אפשר לשכוח, ואי אפשר לשנות. אבל במשך הזמן למדתי שאני יכולה לבחור איך להגיב אל העבר. אני יכולה להיות אומללה או מלאה בתקווה – מדוכאת או מאושרת. תמיד יש לנו אפשרות לבחור. היכולת הזאת מעניקה לנו שליטה. סבל הוא נחלת הכלל. קורבנוּת היא עניין של בחירה." 

אדית אגר הייתה בצעירותה רקדנית, מתעמלת קרקע, ובעלת סיכויים טובים להימנות עם נבחרת ההתעמלות של הונגריה במשחקים האולימפיים. היא לא זכתה לבחור את דרכה בחיים. תחילה נזרקה מהנבחרת רק מכיוון שהייתה יהודיה, ואז נלקחה למחנה ריכוז, לחיים על סף המוות, בעבודת פרך ורעב. ביום של השחרור היה החייל האמריקני שמצא אותה בטוח שכבר מתה. אהובה נספה, כמו גם, כאמור, הוריה. היא בטוחה שניצלה במידה רבה לא רק כי הייתה בת מזל, אלא גם בזכות התמיכה ההדדית והעזרה שהיא ואחותה העניקו זו לזו. "כדי לשרוד האדם צריך להתעלות מעל הצרכים של עצמו ולהתמסר לאלה של מישהו אחר." סיפור ההינצלות שלהן, פגישתן מעוררת ההשתאות עם בני משפחה אחרים, אחרי המלחמה, הם עניין לספר בפני עצמו, וכאן הכול משולב באמירות חכמות, נוקבות, ומעוררות השראה.

אדית אגר אינה מתכחשת לסבל. אדרבה, היא מלמדת אותנו שעלינו להכיר בו ואותו. "כשאנחנו לא מאפשרים לעצמנו להתאבל על מה שאבד לנו, על פצעינו ועל האכזבות שספגנו, אנחנו מועדים לשוב ולחיות אותם שוב ושוב," היא מסבירה. "החופש והשחרור האמיתי נובעים מכך שנלמד לחבק את מה שקרה. חירות פירושה – לאזור את האומץ לפרק את בית הכלא שבו אנחנו לכודים, לבנה אחרי לבנה". בקורבנות, טוענת אגר, אפשר לבחור. אם כי מוטב כמובן שלא לעשות זאת. 

כל זאת יכול לקרות רק אחרי שהאדם ניצל. מי שנאבק על חייו אינו יכול לשאול את עצמו שאלות כמו "למה זה קורה לי?" אלא רק "איך עלי לפעול עכשיו?" 

אי אפשר להימנע מכאבים. הם חלק מהחיים. אבל אפשר להשתחרר מהם. הפשר שהיא מעניקה לחייה איננו בשאלה "מדוע דווקא אני נשארתי בחיים?" אלא בשאלה "מה עלי לעשות עם החיים האלה שהוענקו לי." האם לחיות בתחושה של מרירות, עוינות וכעס? "לחיות כאילו אני אדם מת?" 

כל השאלות והתשובות הללו עלולות להיראות כמו הטפות ניו אייג'יות, אבל בספר שלפנינו אינן כאלה כלל וכלל. אדית אגר מדגימה אותן באינספור מקרים ספציפיים ומדויקים מאוד מחייה ומחיי המטופלים שפגשה. האם, למשל, הורים שבנם בן השש עשרה התאבד יכולים למצוא נחמה? איך נפרדים מתחושת האשמה? מעלבון? מהשפלה? ממפחי נפש? 

אחד הסיפורים האישיים של אדית אגר מגיע לקראת סופו של הספר. היא מתארת את תחושת האשמה העמוקה והאיומה שלה עצמה כניצולה, מראה מה תחושת האשמה הזאת עוללה לה, איך איתרה אותה בתוכה ומה עשתה אתה.

אפשר ללמוד ממנה כל כך הרבה! על אכזריות שאין לה קץ: "חיינו וניצלנו מהגיהנום ואז נהפכנו לסיוטים של אחרים," היא מתארת את המפגש של הניצולים עם ילדים גרמניים מבועתים ממראה הקורבנות המורעבים שאיבדו בעיניהם צלם אנוש (המפגש הזה עם הילדים, היא מעידה, היה לה קשה אפילו יותר מאשר הברוטליות של אנשי האס-אס. "במראה שלנו," היא כותבת, "פגענו בתום של אותם ילדים"!); על הקושי הלא נתפש בלהיות ניצולה, שלפעמים הוא חמור ומכאיב יותר מאשר להיות אסירה: "יש לי כאבי פנטום הפוכים," היא כותבת, ומספרת על האבל לא רק על מה שאיבדה, אלא על מה שנשאר. "הישרדות צבועה בשחור-לבן, אין שום 'אבל', שעלול להפריע לך להיאבק על חייך. עכשיו אותם 'אבל' מסתערים עלייך. אמנם יש לנו לחם לאכול, 'אבל' אין לנו פרוטה. אמנם אנחנו עולות במשקל, 'אבל' הלב שלי כבד. אמנם אני חיה, 'אבל' אימא שלי מתה." 

אגר מתארת את התהליך הארוך, המפרך, הבלתי אפשרי כמעט, שעברה עד שהגיעה למעמדה הנוכחי. 

היא מתעכבת גם על ההחלטה להגר לארצות הברית ולא לישראל, לשם ביקש בעלה הצעיר לעלות, עם הרכוש שהצליח להציל אחרי המלחמה. היא התעקשה על אמריקה. לא רצתה שבתה הקטנה תחיה במדינה מאוימת במלחמות.

אי אפשר שלא לתהות מה היה עולה בגורלה אלמלא עמדה על דעתה. האם הייתה מתפתחת ונהפכת לפסיכולוגית רבת השפעה וידועה כל כך, אילו הגיעה עם משפחתה הקטנה לישראל בסוף שנות הארבעים? 

מאבקיה כמהגרת "הונגריה", כך היא מכנה את עצמה, באמריקה, היו קשים, אבל בסופו של דבר – גם מתגמלים. 

בשלב זה מוטב אולי לא לשקוע בשאלות נוסח "מה היה אילו"… אסתפק בכך שאפציר בקוראי הטור: מהרו אל ספרה של אדית אגר וקראו אותו. כדאי לכם!

הנה קישור אליו בקינדל: שתי לחיצות כפתור והוא שלכם.  הנה בחירה ראויה! 

 

(מאחר שהספר לא תורגם לעברית, הרשיתי לעצמי לתרגם את הציטוטים המובאים כאן). 

תודה מיוחדת לרותי ברנדמן, שבזכותה התוועדתי לאדית אגר. 

יומנה של אווה היימן: איך יכלה להינצל, ומדוע זה לא קרה

"מה היה קורה אם לאווה היה אינסטגרם בשואה?" נכתב בשלטי חוצות שהופיע לאחרונה בישראל. כותרתם: "הסטורי של אווה".

מדובר בניסיון וולגרי למדי "להנגיש" את השואה לצעירים באמצעות סיפורה האישי של נערה אחת שנרצחה עוד לפני שמלאו לה ארבע עשרה, מתוך מחשבה שכך ייטיבו בני נוער להבין את מה שעבר על בני גילם ולהזדהות אתם. 

מי הייתה אווה היימן?

ילדה יהודייה, ילידת העיר נגְ'וָורָד שבטרנסילבניה, שהשתייכה להונגריה. (היום העיר נקראת אורדיה, והיא חלק מרומניה). ידוע שיהודים גרו בנגְ'וָורָד במשך מאות שנים, והשתתפו בשגשוגה הכלכלי והתרבותי. בתחילת המאה ה-20 חיו בעיר יהודים ובהם רופאים, פרקליטים, סופרים ידועי שם, סוחרים ובעלי אחוזות, כמו גם עניים רבים.

בני משפחתה של אווה נמנו עם הקהילה הנאולוגית – ציבור ששאף להשתלב בחברה ההונגרית ולהיטמע בה. סבה מצד אמה היה הבעלים של בית מרקחת משגשג, והמשפחה גרה בבית צמוד לבית העסק. מצוקתה העיקרית של אווה נבעה מהגירושים של הוריה ומגעגועיה אל אביה. אמה נישאה מחדש לסופר בֶּלָא ז'ולט שאותו אווה העריצה.

על תחושותיה ומחשבותיה נודע מהיומן האישי שכתבה. הוא ראה אור בתרגום לעברית בהוצאת יד-ושם, ב-1964. בשל היומן יש מי שמשווים את אווה היימן לאנה פראנק. ההבדל העיקרי בין שני היומנים הוא שזה של אנה פראנק נפרש על פני כמה שנים. אווה היימן, לעומתה, זכתה לכתוב בו רק במשך שלושה חודשים ושישה ימים. אחרי שכתבה את הרשומה האחרונה, ב-19 במאי 1944, נתפסה אווה ושולחה לאושוויץ, שם נרצחה. כידוע, השואה פקדה את יהודי הונגריה בשלבים מאוחרים מאוד של המלחמה, אבל סופם היה מהיר. בתוך כמה חודשים גורשו מאות אלפים ונרצחו במחנות ההשמדה. 

את הספר כבר אי אפשר כמובן למצוא בחנויות. (כידוע, "חיי מדף" של ספרים בישראל נמשכים לכל היותר כמה חודשים, בדרך כלל הם אינם שורדים יותר משלושה או ארבעה שבועות). הזמנתי אותו מאדם פרטי באמצעות אתר סימניה, אחרי שנודע לי עליו מאזכור של מישהו בפייסבוק. 

עניין מיוחד יש לי בעיר נג'וורד וביהודיה. הספר הקודם שלי, מעקב, מתרחש שם. גיבוריו, לילי, גיולה ויואל, הם ילידי אותה עיר. שניים מהם ניצלו בנס, אחרי שהגיעו לאושוויץ. מישהו מבני משפחתם הצליח לעלות על הרכבת המפורסמת של קסטנר. הם לא זכו לכך.

יומנה של אווה היימן מעניק לקוראיו מבט ישיר בזמן אמת, לתוך המאורעות, החיים, המחשבות והתובנות של יהודי נג'וורד באותם ימים.

חרף צמצומו, אפשר לראות קווי דמיון לא מעטים בינו לבין זה של אנה פראנק. בשניהם אפשר לחוש עד כמה רצו הילדות המופלאות הללו לחיות, כמה חוכמת חיים הייתה להן, ובאיזו ראייה רגישה, מפוקחת וחכמה הן הסתכלו על בני משפחותיהן בפרט ועל אנשים בכלל. אצל שתיהן מתחיל היומן ביום ההולדת שלהן, בתיאור המתנות שקיבלו.

מחריד לחשוב שבמציאות ההיא תפוזים, כמה פיג'מות או מעיל קצר, נחשבו מתנה נאותה ומשמחת. הפרטים הללו מעניקים לנו הבנה על אורח החיים של משפחות אמידות בהונגריה, עוד לפני שהגרמנים פלשו אליה, שכן יומנה של אווה היימן מתחיל כחודש לפני בוא הגרמנים. כך למשל אפשר ללמוד מהיומן כי קנייה של אופניים לא הייתה עניין של מה בכך. אווה מתארת איך כל בני המשפחה הצטרפו למאמץ, כל אחד מהם תרם את חלקו, ורק כעבור כמה חודשים, כשהצליחו לחסוך את מלוא הסכום, היא יכלה לקבל את האופניים, ועד אז הלכה מדי פעם לחנות כדי לראות שהזוג הנבחר, אופניים אדומים, עדיין מחכה לה. את כל הפרטים הללו תיעדה אחרי שהאופניים נגזלו ממנה  בצו, כאחת הגזירות שגזרו הגרמנים על היהודים, זמן קצר אחרי שפלשו להונגריה. אווה מתארת ביומנה את  עוצמת הכאב שחשה על אובדנם של האופניים, מספרת איך ביישה את עצמה והסתכנה – היא נאחזה בהם, בכתה, שאלה את הז'נדרמים האכזריים איך יש להם לב לקחת מילדה אופניים שקנתה ביושר.

באותו שלב עדיין לא העלתה בדעתה מה עוד ייגזל ממנה.

היומן מתאר את ההידרדרות המהירה במצבם של היהודים. את השילוח לגטו, ההצטופפות של ארבעה עשר קרובי משפחה וידידים שנאלצו לחלוק חדר אחד (הם הצטוו להוסיף עוד שניים לחדר, אבל לא הצליחו לקיים את הפקודה. גם כך כבר לא היה מקום), את התנאים הסניטריים הבלתי אפשריים, את האיסור המוחלט לצאת מהבית – אלא אם מדובר בגבר עובד כפייה או ברופאים, כפי שהיו כמה מיושבי החדר. (גם תנועתם של אלה בגטו הוגבלה).

בכל פעם נדמה היה שהרע מכל כבר פקד אותם, אבל התברר להם שטעו. את ימי חייה האחרונים של אווה הקטנה נוכל רק לדמיין. איך נרצחה, ואילו עינויים עברה לפני כן.

מה שברור מהיומן, הוא מה שכבר ידוע מזמן, למרבה החרדה והצער: עד כמה לא הבינו הקורבנות מה צפוי להם. אפשר להיווכח מהיומן ביעילותו של מנגנון ההטעיה שבאמצעותו הצליחו הרוצחים להעלות את האנשים הללו, התמימים, החפים מפשע, על הרכבות לאושוויץ. אווה אמנם חשדה שהיא עלולה להירצח, אבל לא ידעה שכך יקרה. היא תהתה מה עלה בגורלה של חברתה מארתה, ששולחה עם בני משפחתה כמה שנים לפני כן לקמניץ פודולסק.

חברתה נרצחה שם באוגוסט 1941, עם 23,000 היהודים האחרים שגורשו "כי לא היו בעלי אזרחות הונגרית". גם על הרצח בקמניץ פודולסק לא ידע איש בוודאות. סבתה של מארתה המשיכה להבריש את החליפה של בנה, בציפייה לשובו. היא גם האמינה שהמגורשים נותרו בחיים, כי מדי פעם הגיעו ז'נדרמים לביתם, כביכול כדי לקחת בגדים ולהביא אותם אל המגורשים…

אווה מתארת כיצד אישה "ארית" (כידוע, כך כונה אז כל מי שלא היה יהודי) שאהבה אותה מאוד, הגיעה אל בית המשפחה והציעה לקחת אתה את הילדה, להסתיר אותה. סבתה של אווה ואמה סירבו. אווה כתבה שדווקא הייתה רוצה ללכת. גם אם משמעות הדבר שלא תראה את בני משפחתה זמן רב, עד שהמלחמה תסתיים וגרמניה תובס. גם אם הוריה וסבה וסבתה לא יינצלו, ורק היא תישאר בחיים. היא כתבה שהיא מוכנה לעבוד קשה. מוכנה לגור בדיר או ברפת, לעשות כל מה שיוטל עליה. "אני זריזה וחרוצה, ולא פוחדת מעבודה קשה," היא כתבה, וסיפרה ליומנה, וכך גם לנו, הקוראים אותו מקץ שנים רבות, על התוכניות שלה. כמה היא רוצה לגדול. איך היא חולמת להיות עיתונאית-צלמת ולהתחתן עם אנגלי.

אבל לא שאלו אותה לדעתה. מהלכי ההיסטוריה המשיכו לנוע במהירות. באושוויץ, שאיש מהם לא ידע על קיומו, כבר הוכנו תאי הגזים והמשרפות.

לא כל בני משפחתה של אנה הגיעו למחנה הריכוז וההשמדה, וזה אולי החלק המחריד ביותר בסיפור החיים שאת סופו אווה לא ידעה, ואנחנו כן: אגי, אמה של אווה, הצליחה להבריח מהגטו את עצמה ואת בעלה השני. הם הגיעו לבודפשט, עלו על הרכבת של קסטנר וניצלו.

בסיומו של היומן מובאים מכתבים של שתי נשים לא יהודיות שעבדו בבית משפחתה של אווה: המשרתת, מארישקה, שאווה נתנה לה את היומן לשמירה, והאומנת שטיפלה באווה, ולפני כן גם באגי. האומנת נוזפת בעצמה על שלא עשתה מספיק כדי להציל את אווה, שאותה, כך היא מעידה, אהבה יותר מכל אדם אחר בעולם. ולא רק על עצמה היא כועסת. גם על אגי. איך יכולת להציל את עצמך ואת בעלך, ולהשאיר את אווה במקום שממנו שלחו אותה אל מותה? היא כותבת.

השאלה ממשיכה להדהד מאז ועד היום, גם אם אין עוד מי שישמע אותה. אגי, אמה של אווה, התאבדה כמה שנים אחרי תום המלחמה, אחרי שבעלה מת ממחלה, ואחרי שדאגה לפרסם את היומן של בתה. למען האמת, אין לנו הקוראים שום זכות לדון את אגי לכף חובה. הרי לא ידעה מה צפוי לבתה.

אבל היה אדם אחר, שאותו אפשר להמשיך ולגנות: רודולף קסטנר, שעל פי מחקרים וראיות ידע מה צפוי ליהודי הונגריה הנשלחים לפולין. הוא ידע על אושוויץ, אבל שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה הגרמני. לא מכבר נכתב ספר המחקר החשוב והמזעזע פשעו של קסטנר מאת פול בוגדנור, שמוכיח זאת באמצעות אינספור ראיות, תעודות, עדויות ומסמכים.

אילו ידעו בני משפחתה של אווה על אושוויץ, היו ודאי מרשים לאישה שביקשה להציל את אווה לקחת אותה אליה, למקום מסתור. אולי היו מתאמצים יותר לברוח. ביומן אפשר לראות שהיו מחשבות על גניבת הגבול לרומניה, שלא התממשה, כי איש לא הבין את חומרת המצב. וכן – אילו האומנת ידעה, אילו הבין מישהו מה קורה. אילו הזהירו אותם! המידע היה, אבל לא העבירו אותו אליהם. להפך. הונו אותם בשקרים על כפר בדוי, בתחומי הונגריה, שאליו יישלחו כביכול "כדי לעבוד בשדות". אווה מזכירה אותו ביומנה, בתקווה מהולה בפחד.

אווה היימאן, ילדה תמה, חכמה ויפה, יכלה להינצל ולחיות את החיים שרצתה בהם כל כך. אין מחילה על מותה.

המילים האחרונות שכתבה ביומנה היו: "אני, יומני הקטן, הייתי מניחה אפילו לאותו ז'נדרם פוזל שלקח מאתנו את הקמח שינשק אותי, ובלבד שלא יהרגוני, ובלבד שיתנו לי לחיות! כעת רואה אני, הז'נדרם הידידותי הרשה לה למארישקה שתיכנס. איני יכולה לכתוב עוד, יומני הקטן, דמעות זולגות, אני ממהרת אל מארישקה…"

הטור ב-Xnet

דליה גוטמן, "ילדי טהרן": מה נגזל מהילדים שחייהם ניצלו

"אני חושב שאני שומע גם את הבכי שלי," אמר למצלמה האלוף אביגדור בן גל וחייך חיוך כאוב. זה עתה שחזר זיכרון ילדות שלו. הזמן: 1943 − עיצומה של מלחמת העולם. המקום: רציף רכבת שכוח אל. בן גל, ילד בן שבע, חלוש וּמְזה רעב שהצליח להשיג לעצמו חתיכת לחם, יושב ולועס, מתענג על הטעם, כמעט כבר בולע, ואז חייל רוסי מגיח, מתכופף, ובתנועה אחת תולש מתוך פיו של הילד את הלחם המעורב ברוק, לוקח ובולע.

"גם הוא היה רעב," הסביר בן גל. אפשר היה לראות עד כמה חי בו זיכרון העוול והגזל שהתרחש לפני שנים כה רבות.

כשזה קרה בן גל עדיין נקרא בשם שהעניקו לו הוריו: יָאנוּש, עד שגם זה נגזל ממנו, לא מרוע, אלא מתוך עודף של רצון טוב.

יאנוש בן גל היה ילד יהודי יתום, אחד מתוך כ-700 ילדים פליטים שהיישוב היהודי הצליח להביא לארץ ישראל בעיצומה של המלחמה. שמם, "ילדי טהרן", ניתן להם כי אחת התחנות בדרכם לישראל הייתה בטהרן. משם הגיעו בדרך לא דרך, רובם בודדים לגמרי בעולם, אחרי שאיבדו את כל בני משפחתם. היו ביניהם שני תינוקות  בני כמה חודשים, שהגיעו עם האמהות שלהם, וגם מעטים שזכו להגיע ביחד עם אח או אחות. ליאנוש, למשל, הייתה אחות מבוגרת ממנו בשלוש שנים שדאגה לו וטיפלה בו במסירות, מאז שהייתה בת שמונה והם נשארו לבדם בעולם.

הסרט התיעודי "ילדי טהרן" מביא בפנינו את סיפורם המפעים של הילדים הללו. בואם עורר ביישוב העברי בארץ התרגשות עצומה. אלה היו הניצולים הראשונים מהמלחמה שהגיעו לארץ ישראל, ורבים חשבו שיוכלו אולי לקבל מהילדים הללו ידיעות מבני משפחתם שנשארו באירופה והקשר עמם נותק, ואפילו קיוו לגלות בין הילדים קרובי משפחה אבודים. (אכן, אחת הילדות פגשה את אמה, שהגיעה עם בעלה לישראל ממש לפני פרוץ המלחמה כדי לבדוק את האפשרות לעלות, והשאירה את הילדה בפולין אצל דודתה "רק לזמן מה". בסופו של נמשכה הפרידה שלוש שנים וחצי).

את חלקו האחרון של המסע עשו הילדים ברכבת מפורט סעיד לרחובות ומשם באוטובוסים לעתלית, אחרי שהפליגו בספינה במפרץ הפרסי, חנו כמה שבועות בקרצ'י, והקיפו את ערב הסעודית, מלווים בספינות בריטיות, בשל החשש מפני צוללות גרמניות.

בתחנות שבהן עצרה הרכבת בארץ ישראל התקבצו עשרות אנשים שניסו לדבר אתם, נופפו להם, בכו. נתן אקסלרוד תיעד את בואם של הילדים. הקטעים שצילם שזורים בסרט "ילדי טהרן", בין ראיונות עם הניצולים. אלה מספרים בבגרותם על מה שחשו באותם ימים ועל מעט ממה שעבר עליהם, על הרעב הקשה מנשוא, הנדודים, אובדן הבית, היתמות.

גם בארץ ישראל לא כולם מצאו עתיד בטוח. כמה שנים אחרי שהגיעו, נהרגו  שניים מהניצולים בקרבות של מלחמת העצמאות.

את הקרנתו של הסרט מקדימה תמיד הרצאת-מבוא של אחת היוצרות שלו, דליה גוטמן, מי שפעלה בערוץ 1 במשך שנים רבות, עמדה בראש דסק-תרבות של מבט, הפיקה מגזין תרבות שבועי והייתה בתפקידה האחרון מנהלת התוכניות של הערוץ. מעורבותה הרגשית בסיפורי הניצולים, בהתנסויות הבלתי מתקבלות על הדעת שנאלצו לעבור, ניכרת בכל מילה שהיא אומרת.

גוטמן פותחת בסקירה היסטורית קצרה, אבל עוצמתה של ההרצאה נובעת מהזדהותה העמוקה של המספרת עם "הילדים". היא מוסיפה בדבריה לא רק עובדות היסטוריות, אלא גם פרטים אישיים על חלק מהם. למשל – סיפורו של נתן קורצמן-רום, שכל שנה נוהג לנסוע לסמרקנד שבאוזבקיסטן, כי שם נפרד מאביו, והוא חש אשמה עמוקה שלא נשאר לצד הוריו, ש"נטש" אותם ועלה על הרכבת שלקחה אותו אל ההצלה והחופש. המילים האחרונות שאמר לו אביו היו: "אנחנו כבר לא ניפגש יותר לעולם", וצדק. נתן הילד, נתן המתבגר, נתן המבוגר, מתקשה להשלים עם הפרידה ההיא. עם התחושה שנטש את הוריו לגורלם. כאילו שהילד הקטן יכול היה להציל אותם. כאילו שזה היה תפקידו. והנה – מסתבר שכן, ילדים לפעמים הצילו שם את הוריהם.

בתום ההקרנה שבה נכחתי הוזמן האלוף במילואים חיים ארז, אחד מילדי טהרן, לספר על מה שעבר עליו. איך כשהיה בן ארבע הטילה עליו אמו את האחריות לחייה ולחייו: כשלא הצליחה לגנוב את הגבול לרוסיה תלתה על צווארו של הפעוט פתק עם פרטים על מקומו של בעלה שכבר הגיע לרוסיה, העבירה אותו את הגדר והורתה לו שילך למצוא את אבא. אחרי צעידה של שעות רבות בתוך רוסיה שמעה מישהי את בכיו והצליחה לעזור לו. הוא ואמו ניצלו.

כמה קשה לשמוע את הסיפורים הללו, וכמה קשה היה להיות ילד בן ארבע שמציל את אמו, ילד בן תשע שנאלץ לעזוב את הוריו,  ילדה קטנה שאמה השאירה אותה ואת אחותה בפתח של מנזר, והסתלקה לצמיתות, ודאי נרצחה, בתקווה שהנזירות יצילו את בנותיה. ואלה רק שלושה סיפורים מתוך המאות של הילדים שניצלו.

למיליון וחצי הילדים היהודים שנרצחו אין קול ואין מי שיספר עליהם ועל גורלם.

עוצמת ההרצאה של דליה גוטמן בכך שהיא אינה מהססת להצביע לא רק על חסד ההצלה – על ההורים שהחליטו להיפרד מילדיהם כדי להעניק להם את הסיכוי לחיות, ועל היישוב היהודי שנחלץ לעזרתם – אלא נוגעת גם בעוולות שנעשו לילדים, אלה שמדינת ישראל טרם התמודדה אתם, לדבריה. למשל – שלילת שמותיהם האמיתיים של הילדים שאולצו לחפש לעצמם "שמות ישראליים". גם הם עצמם מדברים על כך בסרט: איך לילד כזה אין עוד בעולם אף אדם שקורא לו בשם "שנתן לו אלוהים / ונתנו לו אביו ואימו". איך כפו עליהם זהות זרה. איך עם האובדן הזה נותק מבחינתם הקשר האחרון שלהם עם הוריהם.

גוטמן מדגישה גם את חוסר הרגישות המוחלט שבו נהגו בילדים הללו, ולא רק באופן שבו פיזרו אותם בין מוסדות וקיבוצים, הפרידו בין אחים, קלטו את גופם אבל לא דיברו אתם, לא שאלו אותם מניין באו, מה הם מרגישים, מה עבר עליהם. אפילו בפרטים הקטנים נהגו בהם בלי מידה נחוצה של הבנה. כך למשל עוד לפני שהגיעו ארצה, לימדו אותם לזמר שיר עברי שאחת הניצולות מכנה אותו בסרט בחיוך מפוקח ואירוני  "הקלאסיקה של הזוועה": "אנו עולים ושרים / על חורבות ופגרים / ביודעין ובלא יודעים / את הדרך נלכה…" "על חורבות ופגרים"? זועמת גוטמן, "זה מה שהילדים הללו, שראו בחורבן ביתם, שראו את גוויות הוריהם, צריכים לשיר?" והיא מוסיפה: "'ביודעים ובלא יודעים'? ילדים שכל חייהם נהפכו לכאוס מוחלט אמורים לשיר את המילים האלה, למצוא בהן נחמה?" והיא מודה – כשהייתה נערה ששרה את השיר הזה בהתלהבות, כמו יתר חניכי השומר הצעיר, לא הבחינה כלל בזוועה הטמונה במילותיו.

וכאן כנראה חשיבותו העצומה של הסרט: בחיבור שהוא עושה בין כאן ושם. בין כיום לאז. בין הילדים הקטנים, שאת פניהם אנחנו רואים, לבינם בבגרותם, כשהם יושבים מול המצלמה ומספרים מה שחשו. מדברים על הבדידות הבלתי נתפסת. על אובדן הילדות והתמימות. על הקושי, האומץ והחמלה. על מה שבני אדם מסוגלים לעולל לבני אדם.

דף הבית של הסרט

ינינה השלס, "בעיני ילדה בת שתים-עשרה": ערכו של ספר שנכתב ב-1943

המילים האחרונות ששמעה מאביה היו – "את כבר בת עשר ומעכשיו עלייך להיות עצמאית. אל תשימי לב למה שעושים אנשים אחרים. את עצמך, היי אמיצה!" והוא הוסיף, "לעולם אל תבכי, הבכי משפיל את האדם, באושר ובאסון. לכי עכשיו הביתה והשאירי אותי כאן."

המילים האחרונות ששמעה מאמה היו – "חסכי ממני את העינוי האחרון ולכי מפה. אני לא רוצה יותר לדעת מה יקרה לך, אני רק לא רוצה שתישארי אתי! לכי, אם את אוהבת אותי."

גורלם של שני הוריה נחרץ. הם ידעו היטב שאין להם סיכוי לשרוד, וכל אחד מהם בנפרד דן את הבת להיאבק על חייה. ודאי קיוו בכל מאודם שהיא תשרוד. ודאי איחלו לעצמם, ולה, כמובן, את העתיד שנועד לה, אבל לא יכלו לדעת מה צפוי לה: שתינצל ממוות כמעט ודאי; שתכתוב, בגיל שתים עשרה, ספר שיכה גלים ויתורגם לשפות רבות, שתספר בו על קורותיה, שמקץ שבעים שנה תוסיף באחריתו דברים על כך שחייה בהווה מפצים אותה על האובדן והסבל שחוותה בילדותה, כי נישאה באהבה, ילדה בנים, למדה, עבדה והצליחה.

כשקוראים את הספר שכתבה כשהייתה בת שתים עשרה קשה לתפוס איך המתואר בו ייתכן. איך ילדה בכיתה ו' יכלה לגלות תושייה כזאת, בגרות, הבנה וכוחות נפש וגוף כאלה, כמה מרשימה יכולתה לתעד את מה שעבר עליה, איך קרה שניצלה, ואיך ייתכן שהגיעה להישגים מרשימים כל כך, למרות הכול, וגם, כמובן – איך הצליחה לכתוב בישירות ובבגרות כאלה, בסמוך כל כך להתרחשותם של האירועים, עוד לפני שהמלחמה הסתיימה, כשחייה היו נתונים עדיין בסכנה גדולה.

הספר בעיני ילדה בת שתים-עשרה הוא נס כתוב וכרוך. ניסוחיו מפתיעים מאוד. כשכתבה אותו היו עדיין הזיכרונות טריים. אין בהם תיאור-בדיעבד של מה שעבר על הילדה-הכותבת, אלא תיעוד שנעשה בסמוך מאוד להתרחשויות, ומכאן ערכו המיוחד. אמנם קשה לפעמים לעקוב אחרי מהלך העניינים − לילדה שהגישו את המחברות והזמינו אותה לתאר את המאורעות היה ברור לגמרי על מה היא כותבת, לא כך לקורא. לכל השמות והמושגים נוספו אמנם הערות שוליים או הנהרות בגוף הספר, אבל לא תמיד די בהן. למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, הקורא נסחף אחרי הקדחתנות, העוצמה, התזזיתיות של מה שמתואר. מצד אחד הכול כמו נמסר כמו מרחוק, בלי מעורבות רגשית, למעשה – לא מתוך שום רצון לעורר תגובה רגשית או לזעזע − הכתיבה עניינית, מעין דין וחשבון על מה שקרה. מצד שני, דבריה של הילדה בת השתים עשרה לופתים את הלב בהשתאות ובחרדה שאין להם קץ. איך ייתכן שילדה בת עשר נפרדת מאביה לעד? איך ייתכן שאמה מתחננת לפניה שתעזוב, שתלך, שתציל את עצמה, ואיך הצליחה בכך? איך ייתכן שילדה בגילה הייתה עובדת כפייה שאולצה לעבוד בפרך, איך התמודדה עם המראות שראתה – ערימות של ילדים מומתים, הוצאות להורג – עם גילויי הזדון המוחלט שחוותה, עם ההתנכרות המזוויעה ביותר של מי שיכלו לכאורה להציל אותה, קרובי משפחה שאליהם נמלטה והם הראו לה את הדלת ושלחו אותה למעשה למות? ואיך ייתכן שכיום, בדיעבד, בגילה המופלג, היא מוצאת בתוכה את היכולת להבין את הקושי של אותה דודה שסירבה להעניק לה מקלט, (שכן היו לה ילדים משלה שלא רצתה לסכן)?

מרשימים מאוד גם הדברים שכתבה באחרית הדבר למהדורה העברית לספרה (הוא נכתב במקור בפולנית, לישראל היא הגיעה רק כשמלאו לה שמונה עשרה), על כך שאת העיר לבוב שממנה גורשה בילדותה היא ממשיכה לחוש גם בחיפה, "בדלתות ובחלונות האטומים של בתים עזובים בשכונת ואדי סליב (עמק הצלב), שתושביה נאלצו לעזוב בזמן מלחמת 1948 ולא הורשו לשוב לבתיהם." היא מתארת כיצד היא רואה בעיני רוחה את מנוסתם ומדוע היא מאמינה כי "עתידנו במזרח התיכון תלוי ביצירת תנאים שיאפשרו לנו לחיות כאן ביחד, ללא המלחמות החוזרות על עצמן ופוגעות בפלסטינים וגם בנו באופן פיזי, נפשי ומוסרי."

בימים שקדמו לפרידתה מאמה קיבלו יום אחד השתיים זימון מהצלב האדום. הסתבר להן שהגיעה אליהן חבילה משוויץ. הן שמחו מאוד על מה שהגיע בחבילה – קופסאות סרדינים, חלב מרוכז ותאנים, "אבל," היא מוסיפה וכותבת, "יותר מזה שמחנו שמישהו חשב עלינו."

ינינה השלס, הילדה שהתווכחה עם אמה, שביקשה ממנה רשות להישאר אתה, לוותר, כי "לא עדיף שנגמור עם זה פעם אחת ולתמיד, ביחד, מחובקות? בשביל מה לי לחיות אם אשאר לבדי?" בחרה בכל זאת בחיים, והצליחה לא רק לשרוד, לא רק לחיות חיים שיש בהם משמעות לעצמה ולמשפחה שהקימה, אלא גם כאלה שיש בהם תרומה לאנושות – באומץ הלב שלה כילדה, ובדברים שהיא מביעה בבגרותה.

אינה קורניצר, "האורחת": על ילדה שלא ידעה מדוע הצילו אותה

"כריסטוס נענה לתפילותינו, והילדה וגם אנחנו נשארנו בחיים. ועכשיו, עכשיו! הגברת גוררת אותה לאורך כל אירופה, למדבר הזה, שמוקף ים של ערבים, שרוצים לזרוק את הז'ידים לים? וחזרה ליהדות?"

הדברים הללו הם קו התפר בין שני חלקיו העיקריים של הספר האורחת: סיפורה של ילדה יהודייה שמשפחה נוצרית הצילה את חייה. היו לה שם, בחלק הראשון של חייה, "אימא", "אבא", "אחות", קרובי משפחה נוספים. היו התפילות המוכרות, השפה שגדלה בה, הטעמים. היו שם הרגלים, ביטחון, אהבה.

רק פעם הרגישה נטושה: בלילה אחד שבו רעמו ההפצצות והיא התעוררה וגילתה שהיא לבדה בבית. ברקע התחוללה אימה: רעש, הבזקים, זעקות של חזירים שנפצעו אנושות, ולא היה אף אחד לידה. כשכל בני המשפחה שבו התברר לה כי כאשר ישנה הם נסו אל המקלט ורק אותה לא לקחו. אבל כשחזרו הביאו אתם את הנחמה המחבקת, את כל מה שהיה מוכר ומובן ויקר.

ביקורה של "הגברת היפה"

עד ליום שבו הופיעה פתאום מישהי, "הגברת היפה", ולקחה אותה משם, ותבעה ממנה לכנות אותה "אימא".

מפעים התהליך שבו אפשר לראות את השינוי ביחס של המספרת כלפי האם: תחילה הסירוב המוחלט לכנות אותה כך בלבה. אחרי כן השלב שבו היא קוראת לה בינה לבינה, "אימא-הגברת-היפה", ועד ליום שבו "הגברת היפה" נעלמת ומותירה את המילה "אימא" בלבד. ההכרה הושלמה.

רישום דיוקנה של האם, אלכסנדר בוגן, תל אביב 1951

חלקו השני של הספר מתרחש תחילה בקו התפר שבין שתי מציאויות – בתקופה הקצרה שאחרי המלחמה ואחרי כן ברובו בישראל, בקיבוץ שבו מצאה את עצמה המספרת כילדת חוץ.

החלק הראשון, המתאר את תקופת הילדות המוקדמת, מגיע מתוך תודעתה של הפעוטה. זאת שלא ידעה מי היא באמת. זאת שנאלצה לעבור עוד ועוד תהפוכות לא מובנות. הכותבת, המתארת למעשה את חייה, מפליאה לעצב את הערפל האופף ראייה ילדותית, וסבל אילם של מי שחייה נתונים בידי כוחות שמעבירים אותה מיד ליד, בלי להסביר, בלי לשתף, בלי שיהיה לה מושג מה קורה לה. כמו הילדה המבולבלת, הלא מבינה, כך גם הקורא מגשש תחילה, אינו יודע עם מי הוא נפגש, מה אמת ומה דמיון, מי כל הדמויות הללו, ספק אנשים, ספק צללים. אבל הגעגועים, הכמיהה, הזיכרון הלא ברור שרגעים מסוימים בוהקים מתוכו במתיקות ובעצב, מצטיירים היטב, ושואבים את הקורא לתוכם. הצער שלא היה לו אז מילים מוצא אותן בדיעבד – הכותבת פוגשת את הילדה שהייתה, מצליחה לבטא את הרגשות ההם, ומעניקה להם משמעות.

הילדה שאימצה לעצמה אבא

בחלק השני של הספר התודעה של המספרת מתפתחת. ההתחלה מובאת עדיין מנקודת המבט של ילדה שורדת, שלומדת בלית בררה להתמודד. לגבור על הבדידות. להשתלט על המציאות. ההמשך מנוסח באופן ברור והחלטי – הילדה גדלה, עד שבשלב מסוים היא כבר מכנה את בני הקיבוץ "החבר'ה", כבר משתייכת. אחד הקטעים הנוגעים ללב במיוחד הוא תיאור הנדיבות שבה הציע לה את עצמו אחד מחברי הקיבוץ ושל פנייתה אליו – אתה מסכים להיות אבא שלי? אי אפשר שלא להתרגש מתיאור היכולת שלו לתת ושלה לקבל ולזכות באהבה שאינה מובנת מאליה.

חיילים ושוטרים על משאית של קיבוץ עין החורש. לידם ילדים מהקיבוץ

 

ובתוך כל זה מתקיימת כל העת השאלה הבלתי נמנעת: האם בני המשפחה הנוצרים אהבו אותה, או שמא עשו זאת כמצוות אנשים מלומדה, כמעשה של חסד דתי נדרש, והיו בעומק הלב אנטישמיים שפעלו מתוך מטרה: להושיע את נפשה של הילדה מהיהדות המוקצית מחמת מיאוס?

המספרת חשה שאהבו אותה שם באמת, ואת האהבה ההיא אינה רוצה ואינה יכולה לאבד או לשכוח. אמה גורסת אחרת. אז מה היה המניע – אנושיות אמיצה, שבזכותה הם סיכנו את עצמם ואת בני המשפחה שלהם, והצילו וגידלו בחום תינוקת שנמסרה לידיהם, או עקרונות שלא הייתה בהם חמלה אמיתית?

אי אפשר גם להימנע מהשאלה אם היה באמת רק צד אחד שצדק לחלוטין בוויכוח שהתעורר לכאורה בין המצילים לבין אמה של הילדה. הם טענו כלפיה, כך סיפרה מקץ שנים, כי טירוף מצדה לנסוע לפלשתינה, למקום שבו הילדה שאותה הצילו מתוך סיכון כה גדול תהיה נתונה שוב בסכנה קיומית. היא ראתה בכעס שהביעו אות לאנטישמיות שלהם. ואולי הייתה זאת דאגה אמיתית (דאגה מוצדקת, אני מבקשת ללחוש תהייה מהוססת)?

כאן היה אחד מבתי הילדים בקיבוץ עין החורש

בתווך נותרה הילדה, הנערה, האישה הצעירה, האישה המבוגרת, שנשארה עם הערגה. עם התחושה הפנימית העמוקה שאהבו אותה שם באמת.

למרבה הפלא, קורה בסופו של הספר משהו שמביא אתו מעין סגירה. מן הסתם לכותבת היא אינה יכולה לספק את כל הצמא והרעב שחיים כמו אלה שנגזרו עליה הותירו בה. לקורא מעניקה התשובה המופיעה במפתיע בעמודים האחרונים תחושה שעל אף כל האי צדק והחֶסֶר, סוג מסוים של אמת מתגלה ועונה על הצורך באיזשהו הסבר שמניח את הדעת, לפחות במידת מה.

הספר הזה, האורחת, נוגע מאוד ללב, במיוחד במקומות שבהם התודעה המתוארת מבחוץ, כמו בסיפור, נפגשת עם הביוגרפיה הממשית, למשל בצילומים המעטים שנוספו, ובקטעים שבהם הכותבת פונה אל הקורא, אולי בעצם אל עצמה, ומספרת את סיפור הגבורה הקטן ורב העוצמה על ניצחונה של ילדה שהתגברה.