כותרתו של הספר מסקרנת. כך גם כריכתו הפנימית, שהיא תצלום מתוך היומון דאר מאָמנט שהופיע בוורשה במשך כמעט שלושים שנה. אכן – מעניין מאוד הרעיון לנתח את הכתבות שהופיעו שם ואז לבחון מה הן שיקפו על עמדות כותביהן, ולתהות איך השפיעו, מן הסתם, על קהל הקוראים שלהן.
ובכן, אחת המסקנות החשובות והעיקריות שמביאה בפנינו המחברת, ד”ר חני ברקת גלנצר – שחוקרת את ההיסטוריה של עם ישראל בעת החדשה, במיוחד את התפתחות התרבות היהודית במזרח אירופה מהמאה התשע עשרה ועד מלחמת העולם השנייה – היא שהיומון שאותו בחנה עסק בעיקר בפיוס ובהרגעה. שוב ושוב, אינספור פעמים ולאורך עשרות שנים, רואים כי המסר העיקרי של מה שנכתב בעיתון היה – להוכיח לשלטונות שיהודי פולין הם אזרחים נאמנים, שרואים את עתידם בארץ מולדתם (ולשכנע בכך גם את היהודים עצמם). העיתון ביטא את ההשקפה שלפיה אל ליהודים להתבולל ולאבד את התרבות היהודית, ועם זאת – שמוטב להם לא להתבדל מהאוכלוסייה הכללית. העורכים ביטאו “אמונה ברורה שפולין אכן תהיה בית ליהודים, ושהשתלבותם בה היא תהליך טבעי”. בעשותם כך “הם יצרו אצל הקורא היהודי בן התקופה תמונת עולם שבה הוצגה פולין כמקום בטוח, ככל שיהודי יכול לצפות לביטחון”.
ציפיתי שאורחות החיים של אותה תקופה יתבטאו יותר בספר. קיוויתי לקרוא תיעוד של חיי היומיום ולזכות במבט מקרוב על האנשים שקראו את העיתון, אבל דווקא פרטים מעין אלה כמעט שאינם מופיעים בספר (אך יש פירוט רב מאוד של האינטריגות שהתקיימו בתוך המערכת). למשל, המידע על כך ש”בשנות השלושים חלה התרחקות של בני נוער יהודים בפולין מיידיש” שכן “חלק הארי של הילדים היהודים קיבלו חינוך פולני בבתי ספר כלליים ששפת ההוראה והדיבור היומיומי בהם הייתה פולנית” מעניין, כי הוא מעניק הצצה אפשרית אל אורחות החיים שלהם. אפשר לדמיין את הפער בין הורים לילדים: אצל אלה פולנית היא שפה זרה, ואצל אלה היא כבר שפת החיים והתקשורת הרגילה – פרט מעניין שמקרב אותי אליהם.
דוגמה אחרת לסוג הפרטים שהייתי שמחה לקרוא היא קביעתו של שופט פולני שתיק מסוים יתנהל בפני שופט יהודי, “מכיוון שזה עניין שבין היהודים לבין עצמם”. הוא מעניק הצצה מקרוב אל אופי הקשר שהתנהל בין היהודים לבין הממסד הפולני. גם פרט כזה מעורר סקרנות, כי הוא מצייר משהו על אופיים של חיי היהודים באותם ימים ועל היחסים שלהם עם סביבתם הפולנית-נוצרית.
מצמרר תיאור סופו של העיתון, שהמשיך לפעול עוד כמה ימים אחרי ה-1 בספטמבר 1939, אחרי שוורשה הופצצה. “העיתונאים שנותרו בעיר קיבלו סרטי שרוול שעליהם נכתב ‘PARSA’, דבר שאפשר להם להישאר בעיר ולהפעיל את העיתון,” אבל הוא כבר “הצליח להגיע רק לאזורים מצומצמים בעיר”. למעשה היה אמור עוד לפני המתקפה הגרמנית לפשוט את הרגל, אבל העיתונאים החליטו להמשיך להוציא אותו, וביקשו את רשותו של השופט הפולני שפיקח על פשיטת הרגל. תשובתו הייתה: “‘עשו כהבנתכם, תשפוט אתכם ההיסטוריה.'” כעבור כמה ימים הופסקה הוצאת העיתון. הנייר אזל, מערכת העיתון נפגעה בהפצצה, אחד הגיליונות לא הופיע אף על פי שכבר היה מוכן לדפוס, ובערב יום כיפור נהרסה המערכת כליל. המכונות שרדו, “אך כבר לא היה מי שיפעיל אותן”.
עם כל העניין שהספר מעורר, הוא אינו חף מפגמים. בעייתו העיקרית לדעתי היא התחושה שהחוקרת רצתה להקיף ולבלוע נתונים רבים ככל האפשר. וכך, באוקיינוס של הפרטים, התמונה הכללית אובדת לפעמים. מצד אחד, ראויה להערכה העבודה המדוקדקת שהושקעה במחקר, ואין ספק שמבחינה אקדמית הוא מקיף ומפורט ביותר, אבל לקוראת מהשורה, לא למי שמבקשת לחקור את התקופה, התוצאה מייגעת ולא ידידותית. גודש הפרטים מעמעם את הקו הכללי, המרוחק יותר, את הנרטיב שאמור לעלות מתוך הניתוח. חוסר היכולת (המובן, כשלעצמו!) לוותר על כל פרט, ולוא גם הקטן ביותר, מתבטא למשל בהערות השוליים הרבות, שמוסיפות עוד ועוד על הכתוב בגוף הטקסט, שגם הוא עמוס לעייפה.
בעיה נוספת היא התחושה שלא נעשתה כאן עבודת עריכה ראויה לשמה. פרטים רבים חוזרים שוב ושוב, עד בלי די, בזה אחר זה, בעמודים עוקבים, בניסוחים כמעט זהים, או בניסוחים שונים במעט, ואין בכך צורך! דוגמה קטנה: בעמוד 63 מתואר שוב, ובאופן דומה מאוד, סופו של העיתון, אחרי שכבר קראנו עליו בעמוד 46. לשם מה החזרה שאינה מוסיפה מאומה על מה שכבר ידוע לקורא? חזרה דומה על פרטים שכבר הוזכרו מתרחשת בלי הרף. לאורך קריאת הספר מתעוררת כל הזמן תחושה של דז’ה וו: הרי כבר קראתי על כך, ויותר מפעם אחת!
בעיית עריכה נוספת: לפעמים הסבר שאמור להופיע במקום שבו מושג או רעיון מופיעים לראשונה מגיע הרבה אחרי כן, למשל – בעמוד 121 מוסבר בהערת שוליים מי היו ה”אנדקים”, אחרי שאלה הוזכרו לא פעם לפני כן. המקום הנכון לבאר הוא כמובן בהופעה הראשונה של המושג.
להערכתי, אפשר היה בעריכה נכונה להדק מאוד את הטקסט, ולגרום לכך שיהיה נגיש וקריא הרבה יותר.
חרף הפגמים, אני מרגישה שלמדתי לא מעט מהספר. הלב נחמץ לנוכח השאננות שכותבי העיתון חשו וטיפחו. כמה קל לראות במבט לאחור את טעותם המרה (זאת שזאב ז’בוטינסקי, על פי מה שנכתב בספר, לא היה שותף לה. הוא מוזכר כמי שחזה את “השואה” – במילותיו מאז, כמה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם! –הממשמשת ובאה, ואת הצורך לפנות מהר ככל האפשר את כל היהודים מאירופה). אבל היהודים היו בעצם לכודים, וגם את זאת מראה החוקרת: ארצות הברית וארגנטינה סגרו את שעריהן בפני המהגרים ממזרח אירופה, ובארץ ישראל הגביל המנדט הבריטי את הסרפטיפיקטים ורק מעטים הצליחו לנוס לשם. בתוך המלכודת שבה נשארו טיפח העיתון את האופטימיות ואת האמונה שהתקופה המרה שבה שרויים היהודים היא זמנית ובת חלוף. ברקת-גלנצר מרבה להשוות את העיתון שחקרה עם יריבו, עיתון בשם היינט, שנקט קו מיליטנטי יותר. כך למשל, כשהחליטו השלטונות הפולנים לאסור על שחיטה כשרה, קבע ההיינט כי “חיי היהודים בפולין מתקרבים לקטסטרופה. […] החרם הכלכלי, הטרור האנדקי, המלחמה הכלכלית, החרם נגד יהודים וגזרת השחיטה, הם הסימנים לקטסטרופה המתקרבת”. היינט קבע גם “כי הגורם העיקרי להידרדרות המצב […] הוא השפעת הנאציזם בגרמניה”. גם עורכי מאמנט חשו שמדובר ב”אמצעי לנישול היהודים מפרנסותיהם”, אבל, כדרכם, נמנעו מהאשמה של הממשלה הפולנית וכמו תמיד תלו את האשם בקבוצות אנטישימיות, שאינן קשורות אל הממסד, ושלא ביצעו מדיניות ממשלתית.
תהא העמדה אשר הביעו אשר תהא, רוב הכתבים והעורכים, כמו גם רוב קוראיהם של שני העיתונים, נרצחו כעבור שנים לא רבות. איזו אירוניה עצובה טמונה במשפט הנבואי של השופט הפולני “תשפוט אתכם ההיסטוריה”.
ועוד דבר: כשקוראים את הספר מתחזקת תחושת החשיבות (הנחלשת לאחרונה, כך נדמה, בחוגים מסוימים) שיש לקיומה של מדינת ישראל (אם כי תוצאות הבחירות האחרונות מעידות דווקא על מגמה הפוכה. האם יש הבדל בין לאומנות ללאומיות?).
“מסופרת כאן המעשייה העתיקה והיפה על המלכה אסתר, שיחד עם הדוד מרדכי פעלה נגד המן הרשע, עד שבסופו של דבר גברו עליו. זכותם תעמוד לנו, היום ולנצח נצחים אמן סלה!”
במילים אלה נפתחת ההקדמה לסיפור המגילה, בגרסתו של אמן היידיש, איציק מאנגר (כפי שהיא מופיעה בתרגום לעברית מאת דוד אסף בספר שירי המגילה, בהוצאה משותפת של חרגול, עם עובד ובית שלום עליכם).
מאנגר נולד בתחילת המאה ה-20 בצ’רנוביץ שהיא היום חלק מאוקראינה. כבר בנעוריו החל לכתוב שירים. הראשון שבהם התפרסם כשהיה בן 20. את הגרסה שלו למגילת אסתר, “מגילה לידער”, כלומר – שירי המגילה, פרסם לראשונה בוורשה שלוש שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.
בעולם האמנות החזותית מקובלת הקונוונציה שלפיה ציירים מתארים דמויות מקראיות בהתאם לסביבה שבה פועלים האמנים. כך למשל אפשר לראות את המדונה בבגדים שלבשו במאה ה-15 באיטליה:
את “מרים” אחותו של משה, כפי שראה אותה בעיני רוחו צייר אתיופי לא ידוע:
ועוד מדונה, גם היא אתיופית:
ואת המדונה, ישו והמלאכים, כולם ורדרדים ובלונדינים, כפי שדמיין אותם צייר איטלקי בן המאה ה-17.
דוגמה מרהיבה לתופעה אפשר לראות בכנסיית הבשורה בנצרת: כל אמן ששלח את היצירה המציגה את הבתולה עם ישו בחיקה תיאר אותם בדמות העם שממנו הוא עצמו בא.
הבתולה וישו מסין
הבתולה וישו מתאילנד ומוויאטנאם
הדוגמאות רבות לאינספור.
איציק מאנגר עשה דבר דומה בשירי המגילה שלו: הוא העתיק אותם מפרס של ימי ממלכת אחשוורוש, והעבירם אל מציאות החיים המוכרת לו. כל הדמויות במגילה נוסח מאנגר נטועות בהווי היומיום של יהודי מזרח אירופה.
מאנגר אף הגדיל לעשות והמציא שתי דמויות שאינן מופיעות במגילת אסתר. כך כתב בדברי ההקדמה שלו: “נודה על האמת, סיפור המעשה מובא כאן קצת אחרת. כך למשל, סופרי המגילה הרשמיים עברו בשתיקה על דמות כה חשובה כמו החייט פַּסְּטְרִיגָתָא, למרות שאהבתו הנואשת למלכה אסתר וניסיון ההתנקשות שלו בחיי המלך אחשורוש השפיעו על הרבה אירועים חשובים.
“הסופרים הרשמיים לא הזכירו אפילו ברמז את אומן החייטים הקשיש וירא השמים פּוֹנשפָתָא. כנראה לא רצו לחלל את אגדת החצר הפרסית עם פשוטי-עם שכאלה”.
מאנגר חומד לצון, כמובן, ומה מתאים יותר ללצון מאשר חג פורים, שבו מצווה עלינו להרבות בשמחה ואפילו לשתות יין ‘עד דלא ידע’, כלומר, עד אובדן העשתונות?
בהקדמה למהדורה הדו-לשונית, יידיש ועברית, כתב דוד אסף כי שתי הדמויות הללו שהוסיף מאנגר לסיפור המגילה, כלומר – שני החייטים, הצעיר והמבוגר – היו מן הסתם חביבים על המשורר במיוחד, כי היו “בני הפרולטריון, מעמד הפועלים היהודי בפולין שבין שתי המלחמות”. הוא עצמו היה בן למשפחת חייטים, ולכן הזדהה אתם והוקסם “מנכונותם למרוד במוסכמות הדור הקודם”, שכן נטו כמוהו להיות סוציאליסטים.
המלך אחשוורוש בגרסתו של מאנגר הוא מעין אציל פולני או רוסי, “שיכור טיפש ונהנתן”; והמלכה ושתי היא “נסיכה סלאבית בלונדינית, מפונקת ופלרטטנית”: “שְׁבִיב שֶׁל אוֹר אָז יִפְרַע צַמָּתָהּ, / יִגְלֹש שְׂעָרָהּ עַד בִּרְכַּיִם”.
גם מהדמויות של גיבורי המגילה היהודים אין מאנגר חוסך את שבט לשונו: מרדכי הוא שתדלן חצר ערמומי, ואסתר מוותרת על אהבתה לשוליית החייטים כדי לזכות בחיים נוחים כרעייתו של המלך.
הנה אחד השירים, “אסתר המלכה אינה יכולה לישון”, מתוך גרסתו של מאנגר למגילה:
מופלא להיווכח איך המשורר מצליח לגעת עם לא מעט הומור אפילו בייסוריה של אהבה לא ממומשת. במגילת אסתר שנתו של המלך נודדת. כאן אסתר המלכה היא זאת שמתקשה לישון, היא שקועה בזיכרונות על האהוב שנטשה. אמנם המחט שבידיו זוהרת, אבל היא לא שוכחת שהכתר המונח עתה על ראשה נוצץ יותר…
מלבד זאת, היא כבר יודעת את סופו של הסיפור, עוד בטרם החל ממש: “רַק בִּזְכוּתָה / יָבוֹא לְבַסוֹף נֵס פּוּרִים”: עוד נכון לה התפקיד ההיסטורי כבד המשקל.
היא לא רק מתגעגעת אל אותו פַסְטְרִיגְתָא, היא גם דואגת לו. היכן הוא מסתובב? מה מעשיו? היא חושבת על מכתב ההתאבדות שקיבלה ממנו – האם הוא עצמו שלח אותו? היא “לא תֵּדַע בְּיַד מִי נִשְׁלַח”, ומנסה להתנחם: הרי כבר קיבלה ממנו כמה מכתבים כאלה, ומן הסתם מחר יגיע עוד אחד. היא משתדלת לשכנע את עצמה שמדובר באיומי סרק, ושבחירתה לעזוב אותו לטובת חיי הארמון הנוחים והמפוארים הייתה מוצדקת.
ובכל זאת, היא בוכה. ובכל זאת, היא עצובה. ובכל זאת – היא שקועה במחשבות על טווס הזהב (די גאלדענע פאווע” במקור ביידיש), שהוא “סמל הנדודים, הגעגועים והאהבה הבלתי ממומשת” (כדברי דוד אסף שהוסיף,כאמור, את הערותיו לספר) הכרוך באהובה הנטוש.
איציק מאנגר הצליח לנוס מפני הנאצים ממש ברגע האחרון. בערוב ימיו הגיע לישראל וחי כאן עד מותו.
“שירי המגילה”, יצירתו המופלאה, הומחזו והועלו על הבמה כמחזמר בשם “המגילה”. הם החיו את המסורת של “פורים שפיל”: מופע פורימי שנהגו להעלות יהודי אירופה בחג, לעתים בסגנון קומדיה דל ארטה, שכלל שירים היתוליים, מוזיקה, ריקודים וטקסט קומי.
דובי זלצר הלחין את השירים, ובהפקה המקורית בישראל, שהועלתה בשפת המקור, ביידיש, השתתפו בין היתר מייק בורשטיין והוריו, פסח בורשטיין וליליאן לוקס. לימים עובדה שוב המגילה, הופקה בעברית, וגם שודרה בטלוויזיה (בהפקת דליה גוטמן).
בסיפור השמח של פורים, יש בו גם לא מעט צדדים מרתיעים (האם אפשר באמת להצדיק את הרצח ההמוני שבא בעקבות ניצחונם של היהודים, הרג של 75,000 גברים נשים וטף, ולשמוח בו?). אצל מאנגר הוא זכה בלבוש אירוני, פיקחי וגם אנושי. הוא מסתיים בכך שאמו של פסטרידתא מדליקה נר זיכרון, ודמעה זולגת על לחיה. הרצח ההמוני אינו מתואר בשיר. רק התלייה של המן מוזכרת, ואפילו כאן מצליח מאנגר לשעשע: המן מבקש שיקברו אותו עם אטמי אוזניים, כדי שהרעשנים המושמעים מדי שנה בחג לא יפריעו למנוחתו…
במחשבה ראשונה, הרעיון נשמע מוזר. מה פתאום לכתוב ביוגרפיה של רחוב? במחשבה שנייה הוא מעורר סקרנות. ואז הספר עצמו, והנה – חגיגה!
בני מר, איש צעיר, יליד תל אביב, הוא מתרגם מיידיש. נקודת המוצא שלו לכתיבת הביוגרפיה של רחוב סמוצ’ה הייתה שיר עצוב ביידיש, “מיין שוועסטער חיה” (בעברית: “חיה אחותי”), שכתב המשורר בינם הלר, יליד ורשה שחי בישראל מאז 1957, אבל המשיך לכתוב כל ימיו ביידיש.
“אגלה שאם כיתתי את רגלי ברחוב סמוצ’ה הרי זה מאותה סיבה שגם בינם הלר ממשיך לכתוב ביידיש ב’יידיש מדינה’ (מדינת היהודים): כי הוא אינו יכול להניח לה להישכח.”
מדוע בחר מר לכתוב על רחוב סמוצ’ה? כי הוא אחד הרחובות הנידחים שבהם חיו יהודים בוורשה. לא מפורסם כמו רחוב קרוכמלנה, שבשביס זינגר הכתיר בספריו, לא נלווקי, הרחוב שוקק החיים והמוכר, אלא רחוב שמתואר בהיותו “עני, מוזנח ומטונף, רחוב שאין ללא-יהודים מה לחפש בו, ועל אחת כמה וכמה לתיירים”. (פרט קטן ומלבב הנוגע לשמו של הרחוב: בפולנית הוא סמוצָ’ה, עם קמץ מתחת לצ’. היהודים, מציין בני מר בקריצה, העניקו לו במבטאם מעין שם חיבה, סמוצֶ’ה, מקטין ומקרב).
ברוח של איפכא מסתברא החליט המחבר להגיע דווקא לרחוב סמוצ’ה עשרות רבות של שנים אחרי שנחרב – ורשה כולה הייתה בתום המלחמה לעיי חורבות – “לתייר” בו, ולשחזר את החיים שרחשו בו.
“למה דווקא סמוצ’ה”, הוא מזכיר את השאלה שנשאל בלי הרף, ותשובתו נוגעת גם בעיסוקו המרכזי: “למה דווקא יידיש”: “כי במידה רבה רחוב סמוצ’ה הוא היידיש של השפות. סמוצ’ה לא היה הרחוב החשוב ביותר ובוודאי לא היפה ביותר, בוורשה. ואף על פי כן, הוא היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם.”
מר נעזר בכתיבתו בפגישות אחדות עם האנשים המעטים ששרדו, שחיו לפחות זמן מה ברחוב וגם בקטע סרט מצולם אחד שהצליח למצוא, אבל נסמך בעיקר על כמה תצלומים ועל עיתונים נושנים, שמהם דלה ידיעות על התרחשויות שאירעו ברחוב סמוצ’ה. מהידיעות העיתונאיות הללו הסיק מסקנות על אורחות החיים ועל האנשים שאכלסו את הרחוב עד שיהודי ורשה גורשו, רובם לטרבלינקה, ונרצחו.
מֶר בחר להתמקד ברחוב סמוצ’ה בין שתי מלחמות העולם, בעיקר בשנות השלושים של המאה העשרים כי “אז הייתה בוורשה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, אחרי ניו יורק, ומספר היהודים בה הגיע ל-375 אלף, כמעט שליש מתושבי העיר”.
אין ספק שבמהלך הכתיבה פיתח מֶר קשר רגשי עמוק אל הרחוב “שלו”. והוא אכן שלו, כי בלעדיו, בלי הכתיבה שלו, היה הרחוב נמוג ונעלם בתהום הנשייה. מי היה זוכר אותו אחרי שאחרון הניצולים היה הולך לעולמו (מה שיקרה בזמן הקרוב)? “שנות השלושים של המאה העשרים הן קצה הזמן שאני יכול לנגוע בו בימים אלה של כתיבת הספר מפני שאליהם מגיעים הזיכרונות של מי שעדיין חיים בקרבנו” הוא מסביר, ומתייחס בעיקר אל אביו, שנולד בפולין ב-1932, אם כי לא בוורשה. “המחקר,” מסביר מֶר, “הוא גם ניסיון מאוחר להבין אותו מתוך הזדהות וידיעה שאיננו שונים כל כך – לא רק אני ואבי, אלא גם אנחנו והם”.
הספר הוא, אם כן, מעין ניסיון לגשר בין הדורות, למצוא את המשותף. במיוחד מכיוון ש”רוב תושביו של הרחוב לא מתו סתם כך כדרך הטבע. תושבים רבים ברחוב, שמצאו את מותם בגטו ורשה או בטרבלינקה, אפילו אינם מופיעים בדפי העד של יד ושם ולא נמצא להם בִּינֶם הלר שיזכיר אותם. אנשים נעלמים צריך לחפש – וזה מה שאני מנסה לעשות כאן”, הוא מסביר. הספר הוא אם כן מעין דף עד מורחב – לרחוב, לאנשים שגרו בו ולחיים שהיו להם. “כאן שום דבר לא קרה כדרך הטבע,” הוא מזכיר. “ערב אחד, ב-31 באוגוסט 1939, עוד הוקרן כאן סרט בכיכובו של המפרי בוגרט, ולמחרת התהפך הכול.”
מֶר מתחיל בשחזור תולדות הרחוב. מתי ואיך נבנה, ואחרי כן בתקופה שבה התמקד. למשל – באנשים שגרו בו בין שתי מלחמות העולם.
למרבה השמחה הספר גדוש במפות, איורים, שרטוטים, קטעי עיתונות, תצלומי אנשים, ציטוטי שירים שאותם מֶר תרגם. כל אלה מחיים את הטקסט, מדגימים ומנהירים. גם קטעי סיפורים מצוטטים בו. אחד מהם, סיפור שכתב סופר נחשב מאותה תקופה, אברהם רייזען, עורר בי תהייה: האם הסופר היהודי אמריקני ברנרד מלמוד לא הושפע ממנו (אולי אפילו העתיק ממנו רעיונות?) כשכתב את הסיפור Summer’s Reading? (בשניהם מתואר, באופן די דומה, צעיר שנוהג לשוטט מחוץ לרחוב העוני שבו הוא גר, ומפטנז על חיי רווחה באזור נאה יותר של העיר).
בקשר הרגשי העמוק שפיתח מֶר אל הרחוב ותושביו אפשר להבחין שוב ושוב. “האם אני נמשך אל האנשים הקטנים שלנו מתוך הנאה משונה, באנחת רווחה על כך שאומללותם גדולה משלי?” הוא מלקה את עצמו על עוצמת הרגשות שהוא חש, ותוהה: “האם אני מנסה לעורר רחמים כדי להרבות אהבה, והייתכן שאני עצמי מתבלבל ביניהם? שמא אני עוסק בסמוצ’אים מפני שאין לי כוח להתמודד עם מקרים דומים בהווה, לעזור לאנשים שחלו ושקעו בחובות לא מזמן, לא רחוק מכאן”, הוא מעיד על עוצמת ההזדהות שלו עם הנספים הרחוקים שכבר מזמן אינם עוד. הוא מעיד על עצמו שהוא “מתגנב” אל הרחוב, צופה בו, כאילו הוא קיים ממש עכשיו, ובמציאות. ועוד הוא כותב: “זה המקום להודות: שוב ושוב אני מבקש להציג את הגיוון של סמוצ’ה ולהראות את העושר שבתוך הדלות, את הטוב שברע”. כשהוא “סוטה” לרגע אל רחוב אחר, הוא מזכיר לעצמו מיד: “אבל טלומצקה רחוק מדי מסמוצ’ה, וצריך לחזור לרחובנו”. במקום אחר, כשהוא מספר על קטע הסרט המצולם שמצא ובו רואים להרף עין את הרחוב, הוא כותב: “תחילה חשבתי שזאת פאטה מורגנה ונדמה לי שאני מזהה את הרחוב רק מרוב השתוקקות”, אבל אז מבין שצדק: “אכן זה אותו הבזאר, אותם דוכנים וחנויות ואותו בית בקצה, סמוצ’ה 28”. נוגעת ללב המילה “השתוקקות”, המביעה את עוצמות הרגש, את הקשר העמוק כל כך שנוצר בו. (הצלחתי להעתיק את הכתובת הארוכה שמֶר העתיק בהערת שוליים. אפשר להקליק ולהגיע אליה מכאן, אם כי משום מה לא הצלחתי להפעיל את הסרטון. אולי אתם תצליחו?)
העובדות שבני מר מציין בספר מרתקות ומפתיעות. למשל – ש”שליש בלבד מיהודי ורשה הקפידו באותה עת לצרוך בשר כשר”. או – שבשנות השלושים רבו המתאבדים בקרב יהודי פולין, “מילדים ועד זקנים, מסטודנטיות ועד רבנים”. עד כדי כך שביוני 1937 הופיע מאמר שכותרתו “האם אפשר להילחם בהתאבדות?” שלדבריו “נעשתה שכיחה מאוד בזמן האחרון, כמעט מעשה שבכל יום”, ומוסיף הכותב: “הסיבות ברורות: משבר כלכלי, אבטלה, המחסור הגדול ואי-שביעות רצון כללית”.
מֶר מביא בספרו לא מעט קוריוזים. למשל – הסיפור על ניסיונו של תושב רחוב סמוצ’ה, משה פפרמינץ, להבריח יהודים לארץ ישראל, חרף המחסור בסרטיפיקטים, שהבריטים מיאנו לספק: מאחר ששלט בערבית החליט לקחת קבוצה של יהודים שיתחפשו לערבים, שכן בני המיעוט המוסלמי בפולין היו רשאים להגיע לביקור בארץ ישראל. “כדי שהיהודים ייראו כערבים אמיתיים הוא החל ללמד אותם ערבית ומנהגים מוסלמיים. הם התאספו בביתו, ישבו על הארץ בישיבה מזרחית, למדו לומר ‘מפיש מסרי’ (אין כסף) ו’דין מוחמד בסיף’, שרו שירים וכינו זה את זה בשמות ערביים.” התוכנית נכשלה, אחרי שנחשפה…
מר מספר על ילדי הרחוב. על דייריו. על התיאטרון שפעל בו. על ה”אלטע זכאן” שהסתובב בו. על הסוציאליזם שרווח בין תושביו: “המחנכים ביקשו מהילדים לראות את האופק מבעד לרחוב הצר של יהדות פולין בשנות השלושים של המאה העשרים. ביחד הם בונים עולם שוויוני, ישר וטוב יותר – כך האמינו”.
זמן לא רב אחרי שניסו ללמד את הילדים על העולם הטוב ששאפו אליו, נרצחו כמעט כולם. מורים, ילדים ובני המשפחות שלהם. אין טעם לשאול מה היה קורה אילו ואלמלא. את העבר אי אפשר לשנות, אבל הקמתו לתחייה במילים, כפי שעושה בני מר, היא מעשה מופלא, מרתק ומפעים.
