תגית: יונה אלון

יונה אלון, "כך להישאר לעולם": גאונות או גרפומניה?

אי אפשר היה שלא להתרשם מאוד מסיפורו של יונה אלון, שהתפרסם בכתבה גדולה בעיתון הארץ: אדם שמגיל 52, כשיצא לגמלאות מעבודתו בסרטייה של רשות השידור, הקדיש את חייו לכתיבה; שנהג ללכת כל יום לספרייה, שם ישב במשך כמה שעות וכתב.

"אני, יונה אלון, מאשים אותך, יונה אלון. אני מאשים אותך על שבמקום לחיות חיים רגילים של איש רגיל הקדשת את כל זמנך לקריאה, כתיבה ולימוד. במקום לצאת לבלות בטיולים, בחוץ לארץ, במסעדות, במוזיאונים. במקום לתת לחיים את שלהם — נופש, בידור — תמיד אתה בשלך. הפכת את חייך למדבר שממה בשביל להפיק לעצמך אושר", צוטטו דבריו בהקדמה לכתבה. אלה נלקחו מתוך ספרו  כך להישאר לעולם שראה אור לאחרונה בהוצאת תשע נשמות: ספר המקור הראשון שהוציא המו"ל, אוריאל קון.

הספר ראה אור כמה שנים אחרי מותו של יונה אלון. מה שמופיע בו נדלה מתוך אחת המחברות שבהן כתב אלון בשקידה במשך שנים.

כל זה נשמע מבטיח ומעורר ציפיות.

וגם מאתגר: כמנהגו, כתב אוריאל קון, המוציא לאור, אחרית דבר לספר, ובה התריע בין השאר: "ובכן," כתב, "מי שקורא במהירות ספרות מתועשת ורווית שומן המיועדת לקריאה רחפנית ולא מחייבת עשוי להחמיץ את מעשה הכתיבה של יונה אלון", והוא ממשיך ומסביר מדוע: "כי משפטיו התמים לכאורה עוטפים פרפרזות, שכבות, והשפעות שקופות וסמויות, מוטיבים מחזוריים עם שינויים קטנטנים, מילות מפתח, רעיונות שמתפתחים במשך מאות ואלפי עמודים, דיונים פנימיים ועוד".

צר לי, אבל לא הצלחתי לעמוד על פשר ההיקסמות ולא נשביתי בה.

לא זו בלבד, אלא שלרגעים השתוממתי בשל היומרה, שלא לומר – היומרנות – של הכתוב.

יונה אלון מצטייר מהספר שלפנינו כאדם חביב, נעים הליכות, טוב לב, וגם כנראה פגוע מאוד. דמותו העולה מהכתוב דומה מאוד לזאת שמתאר אוריאל קון באחרית הדבר, שבה הוא מספר כיצד פגש את אלון, ואיך התגבשה הוצאת הספר (התהליך נמשך שנים, והסתיים אחרי מותו של המחבר).

ברור לגמרי שהכתיבה הייתה חשובה מאוד ליונה אלון. שהייתה חיונית לחייו. האם התוצאה המוגמרת חיונית לחיי הקורא, או יכולה אפילו להיות חשובה לו (כלומר לי)?

מבחינתי התשובה שלילית. לאורך הספר יש כמעט רק היגד אחד: יונה אלון כותב על כך שהוא כותב. שוב ושוב הוא מספר כמה חשוב לו לכתוב. ומספר איך הוא יושב לכתוב. איך הוא הולך אל הספרייה כדי לכתוב. ואז שוב – איך הוא כותב. כותב וכותב על כך שהוא כותב וכותב. מעין מעגל קסמים אינסופי, שבו הוא מתאר את חיי היומיום שלו, את כאבי השיניים, המפגשים עם רופאים, הטרדות שהמציאות כופה עליו, וכל זאת כדי להסביר עד כמה חשוב לו לכתוב ואיך כל הסחת דעת מונעת ממנו מה? כמובן – לכתוב! אבל מה הוא כותב, בשם אלוהים? כותב שהוא כותב? שהוא רוצה לכתוב? שהוא חייב לכתוב? זהו?

אכן, פה ושם יש הבלחות של תובנות מעניינות, למשל – "כיום אני סבור שאמנות החיים היא לדעת לתחם בין האמת לצביעות, מתי להשתמש נכון בכל אחת מהן", או: "אני רוצה להמשיך כמה שאוכל, ולא להיות מוגדר. תמיד להיות מופתע ממראה עיני";  ויש ניצוצות קצרים מאוד של תיאורים שיש בהם יופי, אבל רוב הזמן – כמעט כל הזמן! – מאומה, למעשה.

אילו היה מדובר ביומן של סופר שמתעד את קשיי הכתיבה שלו, ובמקביל היינו נחשפים כאן (או שם) גם ביצירה עצמה, זאת שבה הוא מתמקד ועוסק (כמו למשל ביומניה של וירג'יניה וולף, או במכתביו של פלובר, ששניהם מספרים על כתיבתם, במהלכה), ניחא. אבל לא כך אצל יונה אלון. אצלו הכתיבה היא כתיבה על הכתיבה. הוא יושב בספרייה וכותב שהוא יושב בספרייה. הוא כותב את זה שהוא כותב!

והוא משווה את עצמו שוב ושוב לקפקא, ללאה גולדברג, לברטוק, לחנוך לוין!

ולא שאין לו "חומרים" ליצירה. למשל – כשהוא מסביר את הסיבה לכך שיש לו בעיה ביצירת קשרים אנושיים, אפשר להבין את הפצעים שיש בחייו. אמו אושפזה בבית חולים לחולי נפש מיד אחרי שנולד, "שנתיים בלי אימא; שוכב וישן […] ואחר כך ארבעה הורים: כל אחד מהורי הקים משפחה אחרת, והייתי צריך לסגל את התנהגותי לארבעה בני אדם שונים. […] אחר כך ילדי הקבוצה: כולם היו זרים לי. אחר כך מאות חברי הקיבוץ: גם הם היו זרים. גדלתי ללא אינטימיות בלב החברה הצפופה בעולם". יש לו, אם כך, מה לספר, אבל איפה כל זה? לטעמי אין די בנגיעה הקצרה הזאת, שלפניה ואחריה הוא עוסק רוב הזמן, שוב ושוב, ברצון לכתוב, בצורך לכתוב, בכך שהוא כותב, וכותב וכותב, אבל מה? מה הוא כותב?

אם אני חוזרת שוב ושוב על אותם דברים, אולי זה קורה כי כך יונה אלון כותב. שוב ושוב,  ושוב ושוב, עד כדי תחושה שהתשוקה הזאת שלו לכתוב גובלת, לא נעים לומר, בגרפומניה, שאינה אלא דחף כפייתי לכתוב. כמה טוב היה אילו "השתמש" בדחף שלו לכתוב, ובסיפור חייו, כדי לעצב יצירה של ממש, כזאת שמנותקת מחיי היומיום שלו, כזאת שדווקא כן מצריכה גיבוש, שכן תובעת סוג אחר של משמעת יצירתית, כלומר – מחויבות למבנה, לדמויות, לעלילה, לסיפור.

ואולי מה שאני כותבת כאן אינו הוגן, שהרי אי אפשר להחיל כללים של ז'אנר אחד על ז'אנר אחר. ייתכן שכמו שאי אפשר לטעון כלפי איקונה ביזנטית שאין בה פרספקטיבה, או כלפי רקדן במחול מודרני שגופו אינו מתוח, כך אי אפשר לדרוש מיונה אלון שכתיבתו לא תעסוק בכתיבתו, אלא תצא מתוך עצמו ולתוך עולם של יצירה של ממש.

"אין לי תוכן למלא בו את המילה", הוא מעיד על עצמו, ומצטט גם את דעתה של אשתו על כתיבתו: "יפה אומרת: כל זה טוב ויפה, אתה כותב מה שבא לך לראש, אבל זה קרוי יצירה?"

לצערי, אני מצטרפת אל תהייתה.

לא הייתי מביעה את הסתיגויותי שאינן חשובות במיוחד, הרי הספר זוכה לתשואות וגם מופיע ברשימת רבי המכר (אם כי את האמון ברשימות הללו איבדתי מזמן), אילו ידעתי שיונה אלון עלול לקרוא אותן. לא הייתי מעלה בדעתי לפגוע בו או להכאיב לו. אבל בהיותי פטורה מהחשש הזה, הרשיתי לעצמי להביע את דעתי.

עם כל זאת יש לזכור שהספר שלפנינו מכיל רק מעט מזעיר מתוך מכלול המחברות שהותיר אחריו יונה אלון, ייתכן שבכתביו האחרים מצויה היצירה האחרת, שעליה הוא כותב שהוא רוצה כל כך לכתוב אותה.