תגית: יוזף רות

יוזף רות, "אגדת השתיין הקדוש": מה קורה לחלום שמתגשם

שתי נובלות, פרי עטו של יוזף רות, המוגדר בדש הספר "מגדולי הסופרים בשפה הגרמנית במאה העשרים" כלולות בקובץ אגדת השתיין הקדוש. הראשונה נושאת את שם הספר, ושם השנייה – "מנהל התחנה פַלמֶראייר" (הוצאת סמטאות).

הנובלות הללו, כמו "הלווייתן" שראה אור בעברית בהוצאת זיקית, מחזקות את התחושה שהסופרלטיבים שהוצמדו לשמו של רות מוצדקים.

אל יופיין וחוכמתן המקוריות של שתי הנובלות בספר שלפנינו נוספה עבודת תרגום נפלאה של אהוד אלכסנדר אבנר. אמנם איני יודעת גרמנית ולפיכך אין לי אולי זכות לשבח תרגום שאותו איני יכולה להשוות עם המקור, אבל ארשה לעצמי בכל זאת להתפעל מהעברית שאינה רק מדויקת מאוד, אלא יש בה מעין איכות בוהקת. התוצאה הסופית: נובלות ששובות את הלב.

והן גם משעשעות ומפתיעות.

בראשונה מתחכם אתנו הסופר. הוא מתאר את דמותו של קלושר שחי מתחת לאחד מגשרי נהר הסן בפריז. התחושה שמתעוררת בקורא היא של הצטרפות למסע. הקלושר – "האביון" בלשון הסיפור – "שתיין, סובא ממש" ושמו אַנדרֵאַס, נע על מסלול חייו, וכל העת כמו מגלה על עצמו עובדות חדשות. לקורא נדמה שלא רק לו עצמו, אלא גם לאַנדרֵאַס, נודעים באקראי ובמפתיע הפרטים הכי חשובים על עברו: היכן נולד ואיך נקלע לכאן? מי האישה שפגש ובעצם הוא מכיר? מה קרה לו אתה? מדוע ישב שנים בבית הסוהר? איך בעצם איבד את ביתו ונהפך לאחד מדרי הרחוב?

כמו במחזהו של תום סטופרד, "רוזנקרץ וגילדנסטרן מתים", ששם העלילה "הראשית" של המחזה "המלט" מתרחשת מאחורי הקלעים או לכל הפחות בשוליים, ואת מרכז הבמה תופסות שתי דמויות צדדיות, כך בסיפורו של רות חייו "העיקריים" הם בשוליים, זניחים וזנוחים, והעיקר הם השתייה לשוכרה והכסף שנקרה מדי פעם בדרכו באורח פלא, ועמו צצים ונעלמים אנשים שמשפיעים עליו לרגע, אבל תפקידם תמיד זמני. שום דבר לא יתקדם לשום מקום, החיים הם ההווה, השתייה, הרצון הטוב שאי אפשר באמת לסמוך עליו. אַנדרֵאַס מבטיח הבטחות, ובתחילת הסיפור הקורא נוטה להאמין לו, עד שנוכחים שוב ושוב עד כמה הוא נותן לגורל לשאת אותו על גליו, כמעט בלי שליטה או הכוונה מצדו. בסופה של הנובלה מבין הקורא מה פירוש להיות "אביון" ואיך אדם, או לפחות אַנדרֵאַס, "מצליח" להגיע למקום הזה.

הנובלה השנייה, "היא סיפורו הלא רגיל של איש רגיל שברגילים: פקיד אוסטרי אפרורי, מנהל תחנת רכבת נידחת, המתאהב בדיווה רוסייה שמזדמנת לביתו לימים אחדים" כפי שנכתב על גבו של הספר. היא מפתיעה ביופיים של תיאורי המקום והרגש. הנה דוגמה אחת קטנה: "האבנים הגדולות והכחלחלות שמתחת לגג הזכוכית של הרציף היו יבשות. ואילו המסילות, כמוהן כאבני החצץ הזערוריות שבין זוגות הפסים, נצנצו, למרות האפלה, בכשף הניתך של הגשם". איזה יופי של תיאור, וכמה שהתרגום מקסים. הכשף של הגשם. אכן.

הנובלה מזכירה במידה רבה את "הלווייתן": גם כאן אנו פוגשים אדם שכולו תשוקה וערגה. גם כאן יש סיפור מסע ממושך לעבר החלום. האם יסתבר שאלה כיסופים אל האופק הלא מושג? האם מימוש החלום יוכל להתקיים במציאות? לרגעים נדמה שכן, שאפשר. שאם מישהו דבק בכיסופים ומאמין בהם, כאילו היו חלק מהחיים עצמם, אם מישהו מתאמץ למענם, בסבלנות, באורך רוח ובהתמדה, הוא יצליח במשימה. שאכן "גורלו מתחיל להתממש", כפי שפַלמֶראייר אומר לעצמו. הסופר קורץ אלינו מעבר לזמן כשהוא מספר לנו איך פַלמֶראייר "בירך בלבו את המלחמה ואת הכיבוש," כי "דבר לא הפחידו יותר מהסכם שלום פתאומי," שהרי המלחמה מאפשרת לו לכאורה להגשים את חלומו. (מדובר כמובן במלחמת העולם הראשונה. יוזף רות מת בפריז ארבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. שמחתו של פַלמֶראייר מעלה את הדעת את הדברים המוזרים שאמר סטיבן ספילברג בנאום התודה שלו כשקיבל את פרס האוסקר על "רשימות שינדלר").

האם תזכה אותנו הנובלה "מנהל התחנה פַלמֶראייר" ב"סוף טוב" הוליוודי? תחילתה רומזת על סופה, וכשהוא מגיע אנחנו זוכים לתשובה על השאלה מה דינה של פנטזיה שמתממשת, והכול מוגש לנו בשיא העדינות, במרומז, כמעט בלי מילים.

הוצאת סמטאות שהקים אריאל קון ב-2011 הפסיקה לפעול, כמו גם הוצאת זיקית, שהקים קון ביחד עם שירה חפר. גם זיקית אינה פועלת עוד. כיום הקוראים המחפשים ספרים קטנים ואיכותיים תומכים בדחילו ורחימו בתשע נשמות ובלוקוס שהקימו כל אחד מהם בנפרדו. יש לקוות ששתי ההוצאות לאור הקטנות הללו יוסיפו להתקיים.

יוזף רות, "יהודים נודדים", היהודי שמהגר לאמריקה

היהודי שרוצה להגר לאמריקה אינו לומד אנגלית, כפי שאפשר היה לצפות. הוא כבר יודע כיצד יסתדר בארץ הזרה, הוא דובר יידיש, השפה שתפוצתה היא הרחבה ביותר בעולם, גיאוגרפית, ולא במספר הדוברים אותה. הוא יצליח להסתדר. אין צורך שיבין אנגלית. היהודים שמתגוררים כבר שלושים שנה ברובע היהודי של ניו יורק עדיין מדברים יידיש ואינם יכולים להבין את נכדיהם שלהם.

את השפה של הארץ הזרה הוא כבר יודע, אם כן. זוהי שפת אמו. גם כסף יש לו. רק אומץ לב עדיין חסר לו.

לא מאמריקה הוא פוחד אלא מהאוקיינוס. הוא רגיל לתור ארצות רחבות ידיים, אבל אינו רגיל לשוט על פני ימים. לפנים, כשנאלצו אבותיו לחצות את ים סוף, אירע נס והמים נבקעו. אם בין היהודי לבין ארץ מולדתו מפריד אוקיינוס, הרי שנצח-נצחים מפריד בין השניים. היהודי המזרח-אירופי פוחד מפני אוניות. אין הוא בוטח באוניות. זה מאות שנים מתגורר היהודי הרחק מחופי הים. הוא אינו פוחד מפני ערבות רחבות ידיים ואף לא מפני שטחי אדמה מישוריים שסופם לא נראה באופק. הוא פוחד מפני חוסר התמצאות במרחב. הוא רגיל לפנות שלוש פעמים ביום לכיוון מזרח. הפנייה הזאת מזרחה היא יותר ממצווה דתית גרידא. היא עונה על הצורך הנפשי העמוק של היהודי, הצורך לדעת היכן הוא נמצא. הצורך לדעת מה היא נקודת המוצא שלו. אדם שיודע בביטחון היכן נקודת המוצא הגיאוגרפית שלו ייטיב למצוא את דרכו ולדעת את דרכי האל. הוא ידע פחות או יותר היכן פלסטינה נמצאת.

אבל כשמפליגים על פני הים אי אפשר לדעת היכן אלוהים מתגורר. אי אפשר לדעת היכן המזרח. על פני הים אין האדם יודע היכן הוא נמצא ביחס לעולם. הוא אינו חופשי. הוא תלוי בנתיב השיט של האונייה. אדם היודע בעמקי תודעתו ודמו שהצורך להימלט עלול להתעורר בכל רגע – וכזהו היהודי המזרח-אירופי – אדם כזה אינו יכול להיות חופשי על אונייה. לאן יוכל למלט את נפשו אם יתעורר הצורך? זה אלפי שנים הוא נמלט על נפשו. זה אלפי שנים מאיים דבר מה מתמיד. זה אלפי שנים הוא בורח תמיד. מה יכול לקרות? – מי יודע? האם אין פורצים פוגרומים על סיפונה של אונייה? לאן אפשר להימלט אז?

Joseph Roth, Juden auf Wanderschaft, 1937

לעברית: ינותן ניראד

יוזף רות, "יהודים נודדים": מה הסוד הנורא שנסתר מעיניו?

יוזף רות

בספרי ההיסטוריה מספרים לנו על מצבם של היהודים ילידי גרמניה ועל אלה שנדדו אליה ממזרח אירופה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה: אזרחים שהלכו ואיבדו את זכויותיהם, או פליטים שלא הצליחו להיקלט. לכאורה הכול הרי ידוע.

ובכל זאת, קריאת הספר יהודים נודדים שכתב יוזף רות (מי שכתב את הנובלה היפהפייה הלווייתן), מסמרת שיער, שהרי אנחנו, המצוידים בידע שלא היה לסופר, רואים רבדים שנסתרו מעיניו בעת שכתב את אוסף המאמרים המרתק הזה, המעניק לנו נקודת מבט אותנטית, מעין צוהר אל עולם שהיה ונכחד, ואל המחשבות, הדעות והעמדות של מי שחיו אז, על פי התהום, ולא יכלו להעלות על דעתם מה צפוי להם.

רות, יליד גליציה שהשתקע בבגרותו בברלין, שם פעל כעיתונאי, עזב את גרמניה ב-1933, עם עלות הנאצים לשלטון. חודשים אחדים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה הלך לעולמו בפריז, עני ושקוע בחובות, אחרי שלקה בדלקת ריאות. יהודים נודדים ראה אור לראשונה בגרמניה ב-1927 (ובעברית, בתרגומו המשובח של יונתן ניראד, ב-2011). יש בו חמישה מאמרים: "יהודי מזרח אירופה במערב", "השטטל", "הגיטאות במערב – וינה, ברלין, פריז", "יהודי מהגר לאמריקה", ו"מצב היהודים ברוסיה הסובייטית".

גלוית שנה טובה, מתחת לסמל האימפריה הרוסית (נשר דו-ראשי) יהודים מאמריקה מקבלים בזרועות פתוחות מהגרים יהודים מרוסיה לבושים בלבוש מסורתי עם מטלטליהם, קו החוף האירופאי נושק לקו החוף האמריקאי. הנשר האמריקאי מחזיק כרזה בה כתוב: "ובצל כנפיך תסתירני" (תהילים י"ז) ומתחתיו קרוביהם האמריקאים – תחילת המאה ה-20 (מתוך ויקיפדיה, בערך: "יהדות ארצות הברית")

כמה עניינים חשובים עולים מכל המאמרים האלה: למשל – עוצמת האנטישמיות שממנה סבלו היהודים, ותחושות האין אונים וחוסר המוצא או היעדר היכולת שלהם לעזור לעצמם, ועם זאת – האמונה שמצב העניינים האיום הזה הוא אך זמני, ושבמרוצת השנים, "והיום הזה ודאי יגיע בטרם יעברו אלף שנה – הדברים בגרמניה ישתנו." כמובן שגם עין מפוקחת וחכמה כמו זאת של יוזף רות, שהיטיב כל כך לנתח את מה שהוא רואה ויודע, לא יכלה לחזות את העתיד לבוא, בעוד זמן לא רב.

המאמר הראשון בספר מאפשר לנו להבין מקרוב את מצבם של יהודי מזרח אירופה שניסו להימלט מפני האנטישמיות והרדיפות. הם אינם מסוגלים, כך טוען רות, להבחין ב"טוּב-הלב של הסלאבי" במזרח אירופה, ואינם יודעים שגם במערב אירופה יש אנטישמיות, אלא ששם זאת "הברבריות המבויתת של המערב-אירופי הנותן דרור לסטיותיו."

ובכלל, הוא מעלה את התהייה הנמשכת עד ימינו: מהי בעצם היהדות, דת? ואולי בעצם – לאום? "האם היהודים הם אומה ככל אומה אחרת; האם הם פחות או יותר מכך; האם הם קהילה דתית, או קהילה שבטית, או גוף מאוחד מבחינה רוחנית בלבד; האם אפשר להחשיב את היהודים כ'עם' בלי קשר לדתם, עם שבמשך שנים שימר את זהותו רק מכוחה של דת ומכוח מעמדו המיוחד במדינות אירופה; האם אפשר אצל היהודים להפריד בין דת ללאום[…]?"

לדעתו, היהודים הסבורים שיש "אומה יהודית", שואפים לטריטוריה. חלקם מאמינים שיזכו לכך בעקבות התיישבות "בפלסטינה". אחרים תובעים מהארצות שבהן נולדו להכיר בהם כשותפים שווי זכויות לילידים אחרים. המתבוללים בארצות אלה מאמינים שכבר זכו לכך. "הם אוהבים את המדינה כפי שהאזרחים הנוצרים אוהבים אותה, ואף יותר". (אותם הוא דן לכף חובה, על שהתרחקו מהיהדות האמיתית: לדבריו, המבקר בבתי הכנסת שלהם ייווכח עד כמה הפרקטיקות הנהוגות בהם דומות לאלה המתקיימות בכנסיות.) לעומתם יש יהודים המתכחשים בכלל ללאומיות כלשהי, וסבורים שהעולם הולך לקראת ביטולה.

ישראלי בן זמננו אינו יכול להימנע מהתהייה – אז מי מכל אלה צדק, בטווח הארוך? ושמא הטווח, מקץ כמאה שנה, אינו ארוך די הצורך?

רוֹת עוקב אחרי יהודים שהיגרו לגרמניה. הם עצמם אבודים, אבל, כך הוא טוען, לילדיהם יש סיכוי. הם כבר נולדו בארצם החדשה, רכשו השכלה, והם מתנהגים "כאילו היו ילידי המקום". אין להם מושג שגם אם הם "נראים" כמו "נוצרים מאושרים שאינם מושא לרדיפה וללעג," לא יוכלו באמת "להימלט מן האנטישמיות".

לעומתם היהודים המתבדלים – אלה שמטפחים את התרבות היהודית, מקימים בתי ספר משלהם, שומרים על שפתם – סומכים רק על האל ואין בדעתם להתגונן בכוחות עצמם. בעיניהם יהודים שאינם נתלים בציפייה לבוא המשיח אינם ראויים לשמם.

ועוד, יהודים מסוג אחר, תולים את האנטישמיות שהם חווים בכלכלה הקפיטליסטית, ולכן דוגלים בסוציאליזם.

מה דעתו (המייצגת?) של יוזף רות על הציונות? "ליהודים יש הזכות להתיישב בפלסטינה לא מפני שהגיעו מהארץ הזו, אלא מפני ששום ארץ אחרת לא חפצה בהם", הוא כותב. ועם זאת, הוא מכיר בבעיה שהציונות יוצרת: "אך החשש של הערבי לחירותו מובן ממש כמו רצונו הכן של היהודי לחיות עם הערבי בשכנות טובה", ומוסיף כי "ההגירה של צעירים יהודים לפלסטינה תדמה תמיד למסע צלב יהודי, שכן למרבה הצער המהגרים היהודים גם יורים", כך, לפני יותר משמונים שנה! ועוד התנגדות לציונות מביע רות, מכיוון שונה לגמרי: הציונים חולמים להקים מדינה "שתיראה פחות או יותר כמו האומות האירופיות. אפשר שכך תיכון לה מדינה עצמאית, אך לא יהיו בה יהודים", הוא מזהיר, ובכך מקומם עליו קוראת ישראלית וחילונית שמבקשת לשאול אותו בדיעבד: אבל מה רע בכך?

אכן, בחיבורו השני בספר, "השטטל", אפשר לראות את עמדתו של יוזף רות כלפי היהדות המסורתית, האורתודוקסית: הוא מפאר ומרומם בהתפעלות את חצרותיהם של רבנים "בעלי נסים" ומסביר כיצד הן פועלות. קשה להאמין שאינו נוקט נימה אירונית כשהוא מספר על עושרם של הרבנים הללו ועל נשותיהם אשר "לבושות מלבושים יקרים ופוקדות על משרתות העומדות לרשותן. יש להם סוסים ואורוות: לא כדי לשאוב מהם הנאה, אלא לשם הייצוגיות". האומנם? מופתעת הקוראת לקרוא את הערת האגב הזאת, ומבקשת לפנות אל רות ולברר: "לשם הייצוגיות"? אתה לא מתכוון ברצינות, נכון?

לאורך הספר קשה להימנע מהתחושה שהגזענות, האנטישמיות, חלחלה בלי דעת אל נפשו של המחבר, (ומשום כך כנראה גם לנפשם של יהודים רבים אחרים). מצד אחד הוא מתפעם מהרבנים, ומנסה לתאר את האנטישמיות ולמפות אותה, כאילו שזאת משימה אפשרית: "בפראטר הווינאי אין כמעט התבטאויות אנטישמיות", אבל "בטאבורשטראסה, הרחוב שמוביל לפראטר, מתחיל האנטישמי להיות אנטישמי" (האם זאת תמימות, עיוורון או מנגנון הכחשה שנועד להגן על נפשו?).

מצד שני, גם התיאורים שלו עצמו לוקים בסטריאוטיפיזיה מדאיגה. כך למשל כשהוא מספר על אבטיפוס של יהודי, שדואג להשכלת ילדיו, מקפיד לחסוך כסף, בניגוד לשכניו הנוצרים, שהוא "תמיד בעלים של דבר מה, משום שהוא שייך לגזע עתיק: תכשיטים שירש מאבות-אבותיו, מיטות, רהיטים" (ומה, נוצרים אינם יורשים מאבותיהם?), "הוא אינו שותה לשוכרה, ואין לו הפזיזות העצובה אך בריאה של הפועל הנוצרי". על ה"פרולטרים" היהודים הוא כותב שהם "אנשים נוגעים ללב, נאיביים, בעלי כוח פיזי לא-יהודי כמעט" שיש בהם גם "מידה לא קטנה של חסד…" במקום אחר הוא קובע: "בדרגה מסוימת של שכרות גם הנוצרים הם טובי לב". כל אלה, כמובן, סטריאוטיפים, המעידים על רוח התקופה ההיא, על ההכללות המסוכנות כל כך שהכול, יהודים ולא יהודים, ראו אותן כמובנות מאליהן.

עד כדי כך הוא מאמץ בלי דעת את השיח האנטישמי, שהוא מספר על יהודי גרמני אחד, שלא נהג הכנסת אורחים בעמיתו, מהגר יהודי ממזרח אירופה, והוא "משלם על כך היום בכליאה במחנה ריכוז"! את המשפט המזעזע הזה כתב יוזף רות ב-1937, בהקדמה למהדורה הנוספת לספר. מסתבר אם כך שבאותו שלב אפילו יהודים לא הבינו לאשורה את שרירות הלב והרשעות הנאציים, שלא נזקקו לשום סוג של הצדקה כדי להשליך בני אדם למחנה ריכוז.

לכאורה מודע רות לאפשרות שגם יהודים יכולים להיות אנטישמיים: "לפעמים יהיו ניניו של הרוכל [היהודי] אנטישמים" הוא כותב, ואינו מסוגל להבחין בגזענות שלו עצמו.

גם במאמר "הגטאות במערב" אפשר לשמוע הד מזעזע לשפה שהייתה נקוטה באותם ימים: רות מנסה להצדיק את יהודי מזרח אירופה שהיגרו מערבה. בווינה, כך הוא מסביר, אי אפשר להאשים אותם בכך שהם "לא פרודוקטיביים", שהרי לא מתאפשר להם להיקלט, והם עושים כמיטב יכולתם הדלה. מסתבר שזאת הייתה האשמה רווחת: היהודים בכלל, ופליטים יהודיים בפרט, אינם "פרודוקטיביים", ויש כאן מי שחש להגן עליהם ולהצדיק אותם, מתוך קבלה בסיסית והסכמה עם המונח עצמו ועם משמעותו.

ובכן, רות מסביר מדוע הפליטים הללו ממזרח אירופה מתקשים להיות "פרודוקטיביים", ולפיכך ראויים לכבוד ולהתחשבות. בין היתר, כי קודמיהם, היהודים הוותיקים שלפני דור או שניים דמו לאותם פליטים, אינם רוצים בהם. הם עצמם "'כבר וינאים, והם אינם רוצים להיות קרוביהם של יהודי המזרח או להיחשב חלילה בטעות בעצמם כיהודי המזרח". (לפני כמה שנים התחוור לי שההתנשאות של אותם ימים טרם פגה: אמה של אחת ממכרותיי סירבה להזמין לכנס משפחתי כלשהו את קרובי המשפחה שלא נולדו כמוה בגרמניה. "אבל הם בכלל פולנים!" היא טענה נגדם במיאוס לא מוסווה…).

תיאור הפליטים היהודים בברלין מעלה על הדעת את מה שמתרחש בימינו: "דיירי הרחוב נאבקים לשווא. הם רוצים להתפרש על פני שטח גדול יותר? ברלין לוחצת אותם שיישארו במקומם," ובמרסיי "משפחות שלמות לנות תחת כיפת השמים". כמה שזה מזכיר את הפליטים מסוריה, עיראק, אפגניסטן ואפריקה שממלאים כיום את חוצות הערים הגדולות באירופה, נאבקים לזכות בתקווה כלשהי לחיים סבירים, להם ולילדיהם!

לא רק על הלכי הרוח של אותה תקופה אנחנו לומדים מהספר, אלא גם על אורחות החיים וההתמודדויות שנכפו אז על יהודים. למשל: "הדרך הראשונה והקשה ביותר שעל המהגר היהודי ממזרח-אירופה לצעוד בה היא אל מטה המשטרה", שם עליו לקבל אישורים מ"אדם שאינו סובל יהודים באופן כללי, ויהודים ממזרח אירופה במיוחד". הוא יידרש להציג מסמכים "שאין כמותם", שאף מהגר נוצרי אינו נדרש להם. שמו היהודי-מדי יעורר בעיות. תאריך הלידה שלו אינו ברור. אין לו מסמכים, אזרחותו מפוקפקת. איך בכלל הגיע לכאן? איך חצה את הגבול? הוא ודאי משקר שוב ושוב. ו"איש אינו משתאה לנוכח דרישותיה הנאיביות של המשטרה", כותב רות. שוב אפשר לראות כיצד הסופר, המתעב כל כך את השלטון הנאצי, את עיוותיו ואת עוולותיו, מאמץ מבלי משים את נקודת המבט של אויביו. "דרישות נאיביות"? האומנם? האם הדרישות הללו אינן התעללות מכוונת?

קשה להכיל את עוצמת הניתוק של האנשים שחיו אז, ולא יכלו להבין את המציאות לאשורה. כך למשל מספר רוֹת עד כמה פריז מסבירה פנים ליהודים. כיצד יהודים מזרח אירופים "נהפכים לצרפתים" של ממש. הוא לא יכול היה לדעת על דראנסי, על משטר וישי, על שיתוף הפעולה של צרפתים רבים עם הכובשים הנאצים, הצפוי בעוד זמן לא רב.

תחזיותיו לעתיד מזעזעות. כך למשל הוא תוהה אם "שאלת היהודים" תיפתר ברוסיה, ובעקבות זאת – בעולם כולו, וזאת משום ש"אדיקותם הדתית של ההמונים הולכת ופוחתת במהירות, המחסומים החזקים של הדת נופלים, המחסומים הלאומיים, החלשים יותר, משמשים להם תחליף גרוע." והוא מוסיף וחוזה כי "אם תימשך ההתפתחות הזאת לאורך זמן, יהיה זה סופה של הציונות, סופה של האנטישמיות – ואולי גם של היהדות." כמו כן הוא שואל את עצמו אם בעתיד היהודים יהיו אלה שיזכו לתשואות, דווקא משום שלא הייתה להם מולדת משלהם, "בשעה שהעולם כולו שקע בטירוף הפטריוטיזם".

כואב כל כך לדעת עד כמה תקוותו התבדתה.

כמי שנולדה זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה, כמי ששמעה שוב ושוב בנעוריה בשנות השישים את הססמה שרווחה בעולם המערבי " "Make Love Not War", אני מתקשה להשלים עם שובו של "טירוף הפטריוטיזם", ואיני יכולה שלא לתהות באיזה עיוורון עכשווי, בדומה לזה של יוזף רות, אנחנו לוקים.

"הם יישארו במקומם", כותב רות על יהודי גרמניה, "הם יתחתנו, יתרבו, יורישו את קדרותם ואת מרירותם לבניהם – ויקוו שיום אחד 'הכול יהיה אחרת'". ואולי בעצם צדק? אולי חזרתם של יהודים (וישראלים) רבים כל כך לברלין מעידה על כך?

Joseph Roth, Juden auf Wanderschaft, 1937

לעברית: יונתן ניראד

יוזף רות, "הלוויתן": מה קרה לסוחר האלמוגים שהשתוקק להגיע אל הים

המבט נע לאטו ומתקרב. מתחיל בכך שהוא סוקר בתנועה רחבה את "נשות האיכרים מן הכפרים הרחוקים" שנהגו לנסוע מרחק רב – "היטלטלו לפעמים ורסטאות רבות בעגלותיהן הרעועות" כדי להגיע לכפר קטן אחד, שבו חי סוחר אלמוגים בשם ניסֶן פִּיצֶ'ניק.

הוא מתעכב על הנשים: צעידתן – יחפות, עם המגפיים תלויים על כתפיהן, "המטפחות הצבעוניות לראשיהן מאירות גם בימים קודרים", פוסעות כשעקבי רגליהן "מתופפים בעליזות על הלוחות החלולים של מדרכות העץ."

ואז סוקר את הרקע: הגענו אל כפר קטן בגליציה, בתחילת המאה העשרים. פה נפגוש איכרים שמגיעים לימי שוק, סוחרים יהודים וגויים, שחיים אלה לצד אלה, משתפים פעולה, מכירים היטב, קונים ומוכרים, מרכלים, אפילו יושבים לפעמים ביחד בבית המרזח, שותים ומדברים.

ועתה המבט מתמקד בדמות אחת – זאת של סוחר האלמוגים. המבט אינו נבלם. הוא חודר לתוך לבו של האיש, אל נבכי מחשבותיו וחלומותיו, מכיר ומבין אותו. ניסֶן פִּיצֶ'ניק לא רק סוחר באלמוגים. הוא אוהב אותם, חי באמצעותם, מזדהה אתם. הוא מספר לעצמו ולמי שמוכן להקשיב – והם מאמינים לו – סיפורים שבדה על אודות האלמוגים – שבאו, לדבריו, מתחתית הים, שם הופקד עליהם לשמירה לוויתן, שלוּח אלוהים. ואיש לא יספר לו שהאלמוגים הם צמחים שנקטפו. הוא יודע שהם יצורים חיים, גם אחרי ששלו אותם ממעמקי הים, ושהם משתוקקים רק לדבר אחד: לכך שיהפכו אותם לחרוזים וישחילו אותם, כדי שיוכלו לחיות על צוואריהן של נשים, ליפות אותן ולהתחיות באמצעותן.

המבט מתלווה אל ניסֶן פִּיצֶ'ניק. אל האכזבות שלו ואל הכיסופים. ניסן מתגעגע אל הים, אף על פי שמעולם לא חזה בו. כדי לגבור על הגעגועים הוא מתבודד ליד מקווי המים היחידים שהוא מכיר: הביצות המקיפות את הכפר, לשם הוא מתרחק כדי להקשיב לצפרדעים ולהתמסר לערגה שהוא חש.

עד שהוא מגיע אל הים. ואל התהפוכות המתרחשות בחייו בעקבות המפגש ואל הבגידה שהוא בוגד בעצמו ובחלומו.

כיסופיו של הצליין החילוני

הסיפור "לווייתן", הוא למעשה נובלה, ספר צנום שאורכו שבעים ותשעה עמודים. הוא מתאר אהבה גדולה ואת ההחמצה שבאה אחרי ההשתוקקות הכמעט רליגיוזית של ניסֶן פִּיצֶ'ניק, השתוקקות שמעלה על הדעת את המושג הצליין החילוני, שטבע יצחק אוורבוך אורפז: "עולה רגל שאין לו מקום קדוש וצליינותו היא תנועת נפש, צמא מסוים, אי שקט, מרי…" הרגע שבו ניסן מחליט לעשות מעשה, ללכת בעקבות תשוקתו, הוא מוקד הסיפור: "משאלה כזו טיבה לצוץ במפתיע, פתאומיותו של ברק היא כאין וכאפס לעומתה, והיא פוגעת בדיוק במקום מוצאה: לב האדם. היא מכה, אם תרצו, במקום לידתה."

קשה להביע את  יופייה המופלג של הנובלה הזאת, שאותה כתב הסופר יוזף רות, "יהודי. קתולי, סוציאליסט ומודרניסט", ככתוב בדש הספר. בשרטוט מפורט, גם אם קצר, מצליח רות ליצור עולם שלם, שאת האנשים המאכלסים אותו הוא מצייר מקרוב ומרחוק, בהבנה ובחיוך, מבפנים ומבחוץ, ואף מוסיף הערת אגב שלו בסופו של הסיפור, לפיה הכיר את ניסֶן פִּיצֶ'ניק ולכן הוא מאמין לסיפורים עליו. כך מקרב אותנו המספר אל מעגל המקשיבים לו, כמו לוחש באוזנינו את דבריו, כאילו ישבנו לצדו על כמה כוסות של תְמָד  (משקה אלכוהולי עשוי דבש המבושל במים חמים ומותסס, כדברי ההסבר) והאזנו לדבריו. בסופה של הנובלה שב המבט ומתרחק, הסיפור נחתם, אפשר להיפרד מניסן ומחייו.

יוזף רות

 

הוצאת זיקית הצטרפה לאחרונה לכמה מפעלים ספרותיים שמתרחשים בשדה המו"לות העברית: הוצאות לאור קטנות, שבוחרות לתרגם יצירות נדירות באיכותן, ועושות זאת באמצעות אנשי מקצוע מעולים (ואף מקפידות לציין את שמו של המתרגם על הכריכה, מתחת לשם היצירה, מה שמעיד על הכבוד שהם חולקים ליוצר שמעביר אותה לעברית).

אכן, התרגום, מעשה ידיו של גדי גולדברג, נפלא. גם מי שאינו מסוגל להשוות אותו למקור הגרמני, חש בוודאות בכך שהעברית מושלמת.

כל הספרים בהוצאת זיקית מצטיינים בעיצוב מזוהה –  מותג ברור ומושך את הלב. אפשר לרכוש אותם בחנויות הספרים העצמאיות, או ישירות באתר של ההוצאה, מכאן, ולקבלם בדואר.

לא נותר עוד אלא לצפות לספרים ותרגומים נוספים כאלה, שכה מעשירים את הנפש.