גב הספר מבטיח תעלומה, ש”מונחת לפתחו של כל קורא וקורא”, ומתרה: מאחר שאין בלש ” – לא איש משטרה ולא בלש פרטי – מלאכת הזיהוי מוטלת עליכם, הקוראים”.

אבל מדובר בהבטחה שלא תקוים, ובהתראת שווא: יש בספר גופת שרופה אחת, שמופיעה ממש בתחילתו, וזיהויה ודאי, ותהיה אולי גופה נוספת, היא תופיע, אם בכלל, אחרי שהופכים את הדף האחרון, והספר נגמר.

אבל גם בהיעדר תעלומה, וכשאין באמת צורך בשום בלש, גופת גבר בלתי מזוהה הוא רומן שמצטרף להישיגיו הקודמים של אחד מגדולי הסופרים הישראלים החיים כיום בינינו.

בספרו החדש של יובל שמעוני יש כמה הדים לספרים קודמים שלו. למשל – לראשון שבהם, מעוף היונה, שגם בו ערך שמעוני ניסוי ספרותי חדשני ומעניין: שם סיפר במקביל שני סיפורים שונים, שמתרחשים בתוך פרק־זמן קצר בחייהם של שלושה אנשים. שני הסיפורים מופיעים בספר לסירוגין, עמוד לצד עמוד.

בגופת גבר בלתי מזוהה מלווים את הסיפור העיקרי, המחולק בין דמויות שונות, דיאלוגים של דמויות אחרות, שכתובים בראש העמוד ונמשכים מדף אל דף. עיקרו של הסיפור העיקרי מתרחש בפאב תל אביבי, והדיאלוגים המלווים את רמי, ליאת, נדב, מרוואן ורפיק הם רעש הרקע שנשמע בפאב: שיחותיהם של הנוכחים. למען האמת, קשה לעקוב אחרי הסיפור הנוסף, שכן יש לחלק את הקשב בינו לבין הסיפור העיקרי, וזה כנראה האפקט שאותו ביקש שמעוני ליצור: פוליפוניה שלאו דווקא יוצרת קונטרפונקט הרמוני, אלא מעוררת אי נוחות, כמו זאת שחשים אנשים בעלי רגישות חושית מוגברת במקומות שבהם הצלילים הרבים נעשים צורמים ומקשים על הריכוז.

עוד מבקש שמעוני, ב”תרגיל” הספרותי שלו, להראות את מה שסיפר לנו המשורר האנגלי ו”ה אודן בשירו Musée des Beaux Arts. אודן מתאר את האגביות שבה מתרחשים אירועים חשובים מאוד, אפילו קוסמיים – לידתו של ישו, למשל – ובה בעת, במרכז “הבמה” (כמו גם ב”רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים” של תום סטופארד) האחרים שנמצאים במקום עסוקים בענייניהם, ואין להם מושג, וגם לא אכפת להם. איקרוס נופל מהשמים, מישהו עובר עינויים, ישו נולד, אבל – ילדים ממשיכים להחליק על הקרח באגם הקפוא, סוס ממשיך לגרד את אחוריו על גזע עץ, איכר חורש ממשיך במלאכתו, אפילו השמש ממשיכה סתם כך לזרוח…

אצל שמעוני קורים דברים מחרידים, ובה בעת “הזוג בבליינדט עוד לא הלך כי חיכה לחשבון, ושתי הנשים עוד היו שקועות בשיחה שלהן, כאילו לא קרה כלום במרחק מטר מהן”.

הדהוד אחר לכתביו הקודמים של שמעוני הוא – לרומן הגאוני שלו, קו המלח (שעולה על הספר החדש בהרבה דרגות). בקו המלח יצר הסופר, בכישרון מפעים ויוצא דופן, מיתוסים, ונגע בשאלה – מהי בעצם דת, איך היא נוצרת ולמה היא גורמת. בספר שלפנינו יש דמות אחת שעסוקה גם היא כל הזמן בסוגיית האמונה הדתית. זוהי דמותו של רמי, צעיר חיפאי שהגיע לתל אביב בעל כורחו, למעשה – סולק מביתו בעקבות מעשה נורא שנכפה עליו. רמי מוצג בסיפור כמי שמוגדר – ביופימיזם המקובל – “בעל צרכים מיוחדים”, ופעם נהגו לכנות אנשים כמוהו במילה “מפגר”.

כמו השוטה במחזותיו שייקספיר, שהוא תמיד דמות עתירת תובנות והוא היחיד לפעמים שרואה את המציאות כמות שהיא ומגיב אליה בשנינות ובדייקנות מושחזת, גם רמי מבטא את המחשבות הכי פילוסופיות ברומן.

הוא גם היחיד שמדבר אלינו בגוף ראשון: את כל האחרים אנחנו מקבלים “מבחוץ”, רק רמי מספר לנו מה עובר עליו, מה הוא מרגיש וחושב, ישירות מתוך פיו.

שמעוני הוא סופר שאינו חושש להביט אל תוך קרביה של הזוועה הכי נוראה, ולתאר את פרטיה. בקו המלח הוא עשה את זה כמה פעמים, והיו שם עמודים שקראתי אותם כמהופנטת מרוב אימה בלתי נסבלת, שאי אפשר להניח אותה, ואי אפשר לנוס מפניה.

בניגוד לסופר כמו אנדריי פלטונוב, שבהגיעו לזוועה בלתי נתפסת, כמו בסיפורו “הסכרים של יֶפִּיפָּאן”, בספר בעולם נהדר ואכזר, יובל שמעוני אינו משתתק. הוא אינו אומר לקוראיו – כאן תשתמשו בדמיונכם, ותתמלאו בחלחלה דווקא בשל הצורך למלא את החסר בכוחות עצמכם.

מעטים הסופרים, ויובל שמעוני נמנה עמם, שמסוגלים לתאר באפקטיביות את כל פרטיה של התעללות, ולהשאיר אותנו לא רק מזועזעים וחנוקים, אלא גם – חושבים על המשמעויות של מה שקראנו זה עתה, על הגורמים ובעיקר על ההשלכות של המעשים המתוארים, ומה הן אומרות עלינו, הקוראים עברית, החיים בישראל, השותפים, בדרכנו, למה ששמעוני מביא בפנינו כעדות וכקריאת אזהרה, ואולי בעצם כמעין זעקה של ייאוש מוחלט.

שמעוני מספר לנו על סוגים שונים של סבל וייאוש שמתהלכים בינינו: צעיר ערבי שמנסה רק להתפרנס ביושר, האם יאפשרו לו? פליט סודני שמנסה להגן על חייו ועל חיי בת הדוד שלו שעברה עינויי תופת, האם יצליח? פוסט טראומה של צעיר ישראלי ששירת בצבא והיה עד למה שאף אחד מאתנו לא רוצה לדעת, האם אפשר בכלל לחוס על אדם כמוהו, להשתתף בצערם של העומדים מנגד? האם הוא ראוי לחמלה שלנו? האם יש ערך לצער ולסבל שהזיכרונות מסבים לו? ואנחנו פוגשים, כמובן, כל הזמן, את רמי האומלל, הפילוסוף, האבוד…

גופת גבר בלתי מזוהה הוא ספר חשוב שמשמעויותיו והשאלות שהוא מעורר ממשיכות להדהד עוד זמן רב אחרי שגומרים לקרוא אותו.

לפני שעות אחדות הגעתי לסופה של הרפתקה מופלאה שנמשכה כחודש. במשך שעות רבות לאורך כל הימים הללו שהיתי במציאות החלופית של הספר קו המלח. וברגע שהסתיימה הקריאה מצאתי את עצמי חוזרת אל העמודים הראשונים, משתוקקת לקרוא את הרומן מתחילתו, לא להיפרד ממנו, להביט שוב במלוא היריעה, עכשיו כשכל אחד מהחוטים נרקם במקומו, והמארג הושלם.

קו המלח הוא יצירת מופת. לא פחות מכך. לעתים נדירות מזדמן לאדם להיפגש עם יופי ומורכבות כאלה, ודאי שלא עם יצירה שזה לא כבר יצאה לעולם, וקוראיה עדיין מעטים יחסית. איזו זכות – להימנות עם בני המזל שהספר הזה ראה אור בתקופתם! – כי ברור לי לגמרי שחיים ארוכים מאוד נכונו לו, ודורות רבים של קוראים ימשיכו להפליג אתו אל סערות הנפש ומעמקי ההגות שהוא יוצר, ויתפעמו.

הספר רב הממדים – 969, ארבעה חלקים, שני כרכים − עשוי כמלאכת מחשבת. פרטי העלילה משתבצים לאורכו בתבונת אומן ששולט היטב בכל אחד מהמרכיבים הזעירים ביותר בסיפור. הכול מתאחד וצף ועולה, לאט, במתינות, בסבלנות, כמו תצלום עצום שמופיע מתוך תמיסת הפיתוח, כל רגע מתגלה חלק אחר, עד שהכול משתלב לתמונה עשירה, צבעונית, מופלאה. ובעצם הדימוי ההולם את הרומן הזה איננו זה של תמונה או אריג חד ממדי, אלא של עשרות מבנים מפוארים, מעשה אדריכלי גדוש ומתוכנן היטב, מציאות שהקורא מוסע בתוכה ולרגע אינו מאבד את הכיוון, עולה ויורד, מסתחרר ומיטלטל בהשתאות, מופתע, נשנק, לא יודע את נפשו להלל.

מהו קו המלח? זהו קו המפריד בין מסירות לנטישה, בין ערגה לאכזבה בלתי נמנעת, בין החלום האנושי להיות נאהב, לזכות בהבטחה המוחלטת שיש משמעות לקיום האנושי, שאפשר למצוא אותה באמונה הדתית. אבל, אומר הספר, כל ציפייה כזאת מועדת לפורענות. אין נחמה שאפשר לתלות אותה בבני אדם, וגם לא באלים שהם ממציאים לעצמם. האם אלוהים (“אל הים”, הוא מכונה ברגע אחד, כמנסה לפרק את המילים שממנו נוצר השם, ולשייך אותו לאלים הכוזבים שאותם מייצרים אחדים מגיבורי הסיפור) באמת בחר מכל העמים ביהודים, אף על פי ש”כל תולדותיו מאז הם תולדות המכות שהוכה”? ומי צודק, המיסיונר ששואל בלגלוג “מי יגאל אותנו מן הקופיות הזאת, קוף יגאל אותנו?” או הרופא, איש המדע הדוגל בדרוויניזם, המשיב לו, “רק הזמן… וזה לוקח מאות מיליוני שנים. רק הזמן יגאל ממנה, ולו אין כתר קוצים.”

כל האלים, ישו, אלוהים, בודהא, אלי הים המומצאים בסיפור, כולם ינטשו. יותירו אחריהם תמיד מדבר שממה. וגעגועים. אליהם, אף על פי שאינם קיימים. וגם אל אישה אהובה שנטשה, כמוהם, אל אב שלא היה ובכל זאת נעלם לצמיתות, אל בן שנאלץ לגלות. בכל הדתות, במשמעויות שהן מבטיחות, נוגע הרומן, ודוחה במיאוס ובלעג אותן ואת האשליות שהן מייצרות: “האם לא האמינו מיליארדי בני אדם במי שבכוחו לשמוע ממרומיו גם נמלה?” שואל מי שמביט בנמלה שניצלה על עלה יבש על פני זרם מים… שרידים המעידים על דתות הם “תפלות שרק עתיקותה הקנתה לה חשיבות”, ובכל השפות, גם בסנסקריט, נכתבו “הבלים קדושים” ורק הפתיים מאמינים בכל מיני דברי רברבנות מופרכת, מכוונים את חייהם על פי אגדות, מוכנים להאמין למשל שהעולם נברא באמצעות אות.

את האבסורד מדגימה השיחה בין שניים, מקנזי, רופא אנגלי שנקלע להודו, והרפר, מיסיונר שמרוב דתיות אינו משכיל לראות מתי הוא פוגע פגיעה אנושה בילד קטן וחסר אונים שזקוק לחסדו. ובעוד שני אלה דנים על בריאת העולם, מתוארים מאמציו של זבוב אחד שמנסה להיחלץ מתוך צלחת ובה רוטב סמיך. אלה מזכירים את יהוה שאת שמו אסור ליהודים לבטא, וזה נאבק על חייו החד פעמיים, עד שמקנזי דוחף אותו בנגיעה קלה בחזרה לתוך הרוטב, ומסכם, “רחמן הוא לא.”

למאמינים הבזים לאמונותיו של הזולת משיבים מקנזי, הווטרינר שהתגלגל לטפל בבני אדם, ופוליאקוב, רוסי יהודי נמלט, ולימים גם אמנון נכדו, בכך שהם מפרקים את המיתוסים של הבזים: מה למשל הגיוני בסיפור על עמוד החול שהראה את הדרך לבני ישראל במדבר? ומדוע שהמאמינים בנביא שעלה לשמים במרכבת אש ילעגו לאלה שהנביא שלהם עולה בצורה דומה, אבל נישא על פרדה מכונפת שזנבה זנב טווס? ומה בעצם מרנין כל כך באמונה שבני האדם נבראו בצלמו של האל? ומדוע רשאים מי שמוכנים לקבל את שליחי חב”ד הצוהלים בבתי החולים בישראל ללגלג לנזירים מתפללים, מנענעים בתופיהם, ומקרקשים בגדילים המחוברים אליהם?

רק תהליך אחד מובטח לכול: “גוף חי נהפך לפגר, שהדבר היחיד שרוחש בו הוא הריקבון”, והחיים ומה שמתרחש בהם, שרירותיים לגמרי, כי הרבה ציפיות גדולות מסתיימות לא פעם במעשה חסר זוהר, “שנים של לימודי וטרינריה יכולות להסתיים באשד חום שפורץ ממעי של פרה חולה…”

עלילתו של הרומן מהודקת, גם אם היא מתפתחת בסבלנות יוצאת דופן. והיא מעניינת מאוד ואפילו מותחת. היא נעה לאורך זמנים ומקומות. חלקה מתרחש ברוסיה, בתחילת המאה, בקרב קבוצה של מהפכנים קומוניסטים (יש רמז לכך שאחת הדמויות היא לנין, בימים שהיה עדיין רק טרוריסט נרדף…), חלקה מגיע להודו בתחילת המאה, וחלק אחר בה – בשנת 1994 בישראל (רק לקראת השליש האחרון מתברר שהתאריך, ממש לפני רצח רבין, משמעותי: פרטים מסוימים בעלילה רומזים על המשמעות הנסתרת המובילה אליו). הסיפור מגיע גם לאנגליה, להודו, לנורבגיה, למלחמת ישראל בלבנון שמשמעותה העמוקה מסתברת לקראת הסוף, אבל נרמזת לכל האורך.

לרגע יש תחושה שמצלמה רחבת הקף מצלמת מגבוה, מרחוק מאוד, והנה היא יורדת עוד ועוד, מתקרבת, פורטת רגעים למקטעים זעירים ומתעדת אותם. מרחוק מצטייר הכול בקווים רחבים וכלליים – מה למשל יודע נכדו של הרבולוציונר הרוסי על סבו? רק שהתקיים אי פעם. מה בדיוק עשה, רצה, חלם? מדוע נדד והגיע עד הודו? ממה נמלט? אין לדעת. הזמן מטשטש את הפרטים, אבל אנחנו, הקוראים, מכירים אותם היטב, היינו שם! והלב נכמר מהפער בין התשוקה לדעת, להבין, לבין חוסר האפשרות לפענח את העבר הרחוק, זה שהוליד את ההווה ולא הותיר כמעט עקבות.

פעם, לפני כמאה שנה, טיפס ילד על עץ שצמח ליד בית החולים בעיירה קטנה ומרוחקת, בקצה הודו, בסוף העולם, וקטף לעצמו משמשים מקצה הענף. עכשיו יושבים בני זוג, תיירים צעירים, מתחת לאותו עץ ושוב קוטפים ואוכלים. רק הקורא יודע מה היה על העץ הזה. ומה קרה לילד האבוד. מי הביט בו בחלון. לבו של מי נשבר. כך לקראת סופו של הסיפור מגיעים לבית קברות. הסיפורים המוכרים כל כך נותרו כאבני מצבה שכמה מילים חרותות עליהן. הדמויות שהתקרבנו אליהן, שאנו יודעים היטב את כל התשוקות והייסורים שלהן, נמוגו כלא היו. נשארו כהדים קלושים, חלקם יולידו צאצאים שחיים אחרת, את החיים של עצמם, חלקם ייוותרו כסיפורים בתוך הסיפור, כמיתוסים. את הזקנה שכולה ריחות עיפוש ונפטלין, ש”נדמה ששום נעורים לא קדמו לה”, שכל חייה היו “זכירה של העוול שנעשה לה בצעירותה” אנחנו מכירים היטב. פעם, באחת השכבות הקדומות של הספר, ליוונו אותה מקרוב, היינו שותפים לכיסופיה ולאכזבתה, ואילו דמות אחרת, איש מבוגר ועייף, נפגוש בהמשך כפעוט שמשיט סירות נייר בתעלות בוציות. חיים שלמים, רבים, מצטיירים לנגד עינינו, עבר נמהל בעתיד, זמן שנקרע לכל הכיוונים, אבל מצטבר בסופו של דבר לסיפור מרתק, תחילה נרמז, ואז מסופר ממש, בלי לוותר על כלום. בלי להשאיר שום דבר שלא נראה במדויק, בברור, בפרוטרוט, כפי שהכתוב מעיד כמו על עצמו: “היו העלילות הגדולות והיו ההתרחשויות הקטנות שלצדן, וחיים נחיו גם בהן, גם אם מעולם לא זכו בכותרת”: כמו האסטרונאוט שחיכה בחלל בזמן שחבריו פסעו על הירח, כמו “מי שצווה לשאת את צלבו של ישו אל גולגולתא ובוודאי נאנק תחת משאו; מה לו ולמי שטען שהוא בו של אלוהים,” כי כן, “שנות האבולוציה עדיין לא הצליחו לפטור את המין האנושי מן הטיפשות.”

יופייה של הכתיבה מפעים. אין עמוד שנעדרות ממנו שורות עוצרות נשימה. הנה למשל ילד כבד גוף שמזנק אל הכדור שבועט אליו אביו, “מתעופף כאחד המלאכים,” שחפים צווחים מעל הים בנורבגיה, “כמו כדי לדרבן אותו לדבר,” ושמש שמשתהה שם במקומה ואינה שוקעת “כאילו היא נרתעת מצינת המים”, הנה דזו (חיה שהיא הכלאה בין יאק לפרה) שעומד ליד מקווה מים ונראה כאילו הוא “מנסה לבלוע בלקיקות את בבואתו,”  נער שאחיו הקטן קורא לו, “וקראו לו גם האור הנשבר בקרח והאוויר שהאור עובר בו,” הנה הרים שבהם “הגובה התיש לא רק את הארזים, אלא גם את יקוד השמש,” וים “שמתגלגל ככה עם כל דגיו ונאסף כולו.” כל אלה רק דוגמאות אקראיות, ספורות, לשפע בלתי נדלה.

הכתיבה מתעלה במיוחד ביופייה במקומות הכי כואבים. סופרים אחרים יכולים וחייבים להסתפק בהתרחקות מפני תיאורים שבספר קו המלח מתאפשרים, למרות היותם בלתי אפשריים בעליל. עוצמתם מצמיתה, עד כי נדמה שלא ייתכן, שאין מקום לעוד, שחייבים לעצור, אבל לא, כי התיאור נמשך, ויופיו נמשך, ואין גבול לפחד, ואין סוף לחמלה.