תגית: יאן טומש גרוס

אנה ביקונט, "אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה – הפשע וההשתקה": מה המסקנה?

מה רוצים קורבנות של פשע? אנשים שכל רכושם נשדד ושקרובי המשפחה שלהם נרצחו? נקמה? פיצוי? לקבל שוב לידיהם לפחות משהו ממה שנגזל מהם, למשל – את בתיהם?

לא בהכרח. אחד הניצולים מסביר: "הם [הפולנים] חושבים: היהודים רוצים לקחת לנו את הבתים. אבל אנחנו רוצים [הבעת] חרטה מהרוצחים". ודווקא את זה אין סיכוי שיקבלו. זאת רק אחת מהמסקנות הקשות שאליהן מגיעה העיתונאית הפולנייה אנה ביקונט בספרה יוצא הדופן, אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה הפשע וההשתקה, שראה אור לראשונה בפולנית ב-2011 ובעברית – לפני שלוש שנים.

ביקונט החלה להתעניין בנושא כשהספר שכנים מאת יאן טומש גרוס ראה אור ב-2001. גרוס תיעד את מה שקרה ב-10 ביולי 1941, בעיירה ידוובנה שבפולין, שם גירשו פולנים את שכניהם היהודים מבתיהם, התעללו בהם, אילצו אותם להיכנס לאסם נטוש, והעלו אותו ואותם באש. על פי האומדן נרצחו שם 1,600 בני אדם.

העורך של אנה ביקונט תהה אם יש עוד מה לספר על אותן התרחשויות, אבל היא לא ויתרה. הספר שלפנינו הוא תוצאה של המחקר הממושך שערכה. המשוררת ויסלבה שימבורסקה (שאנה ביקונט כתבה את הביוגרפיה שלה, שכיות זיכרון) כתבה כי "זהו אחד הסיפורים העצובים ביותר שקראתי מימי" (כמצוטט על דש הספר). אני מסכימה אתה. אכן, מדובר בספר מרתק, מפחיד, חשוב, מעורר מחשבות ועצוב מאוד.

רובו נכתב כמעין יומן אישי שבו תיעדה ביקונט מפגשים שערכה עם עדי ראייה ושמיעה למה שהתרחש באותם ימים ביידוובנה ובעיירות הסמוכות לה, וחלקו האחר מציג תיעוד של הדברים שאמרו לה.

לקראת סופו של הספר מביאה ביקונט סיכום ממצה של היסטוריון פולני, אדם דוברונסקי,  שמסביר מדוע התרחשו מקרי טבח של פולנים ביהודים דווקא באזור יידוובנה, שם היו שכיחים במיוחד: "אלה היו עיירות בלי עתיד, בלי צמיחה. האוכלוסיה המקומית הייתה חשופה לחסך תרבותי,  היא התאפיינה בפרימיטיביות, והמלחמה רק העצימה את המצב הזה, אולם שימרה בו בזמן את זיכרון הדורות הקודמים שנאבקו להגנת אמונתם הקתולית וזהותם הפולנית", כתב דוברונסקי, ואנה ביקונט מזדעזעת מהתובנה: "לא פשוט להכניס לתודעה שהמוכנות לבצע טבח והמוכנות להקריב את החיים למען המולדת עשויים לנבוע מאותו מקור שמשהו בו אמנם משתבש בדרך".

זוהי מסקנה מחרידה: הרוצחים היו פטריוטים פולנים, ששיתפו אמנם פעולה עם הגרמנים זמן קצר אחרי שאלה סילקו את הסובייטים (שהשתלטו על האזור על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטב), אבל עד מהרה החלו להילחם נגדם כפרטיזנים או במסגרות אחרות: "רבים ממשתתפי הטבח שראו עין בעין עם הגרמנים בנוגע לרצח היהודים, נטשו במהרה את שיתוף הפעולה עימם. חלקם עברו ליער, וחלקם שנותרו במשטרה המסייעת עבדו עם המחתרת."

דוברונסקי מספק את ההסבר העמוק. ברובד הקרוב יותר אל פני השטח עולים הסברים אחרים לפוגרומים ולרציחות הברוטליות: האנטישמיות של הרוצחים, רצונם לבזוז, רצונם לנקום ביהודים ששיתפו לכאורה פעולה עם הכובשים הסוביטיים, והעידוד שקיבלו למעשים הללו מהגרמנים.

ביקונט מוכיחה לאורך הספר, ועושה זאת ביסודיות מרשימה ובפרטי פרטים, כי היהודים לא באמת שיתפו פעולה עם הסובייטים. באשר לשתי הסיבות האחרות, כלומר שנאת היהודים ותאוות הבצע של הבוזזים, היא מביאה שלל של דוגמאות מאינספור זוויות, שכל אחת מהן יותר מחרידה מהאחרות. הנה אחת קטנה: היו מקרים שבהם לפני שרצחו נשים יהודיות, התנפלו עליהן נשים פולניות והפשיטו אותן, כדי לגזול מעל גופן את התחתונים שלהם.

הספר גדוש בדוגמאות מעוררות פלצות לאנטישמיות. אפשר להבחין בה בעיקר מתוך כל התירוצים שבאמצעותם הסבירו הרוצחים לעצמם ולזולתם את הטבח הלא יאמן שביצעו באנשים שהכירו היטב, מילדות, שכנים שהיו מעורים בחייהם, שהיו להם יחסי חברות אתם, שכנים שבני המשפחות שלהם גרו באזור במשך מאות שנים.

שוב ושוב נתקלים בטענה שמדובר בבצע כסף של הקורבנות:

  • משלמים ליהודים כדי שישמיצו את הפולנים ויעלילו עליהם.
  • מדובר בסחטנות כספית, שכן היהודים תובעים מהפולנים פיצוי.
  • היהודים רוצים לגזול רכוש מהפולנים.
  • זה חלק מה"שואה ביזנס".
  • היהודים היו עשירים ושלטו בכול.
  • כל פולני שטוען כי יש לבקש מהיהודים סליחה, קיבל מהם כסף.
  • "כשמישהו מפגין חמלה כלפי היהודים, מיד מתחילים האחרים לרכל שהוא אוהב יהודים כי התעשר מהזהב שלהם."

יש לרוצחים ולתומכיהם אינספור "הסברים" נוספים:

  • העדים שסיפרו ליאן טומש גרוס על מה שאירע היו שיכורים.
  • רק קומץ פולנים השתתפו בטבח, אבל מאשימים את כולם.
  • היהודים אשמים, כי לא נלחמו על חייהם.
  • גרוס חיפש סנסציות.
  • זאת קנוניה של יהודים שמנסים להבאיש את שמם של הפולנים.
  • היהודים החליטו שפולין תחדל להיות פולין ותיראה כמו פרבר של ישראל.
  • מי שרצח בסך הכול ניסה להתנקם.
  • הם לא ציפו שהיהודים ישרפו למוות.
  • הגרמנים רצו שהפולנים יעשו את זה.
  • זאת הייתה נקמה של הגרמנים כי היהודים זרקו עליהם כדורי שלג (!).
  • הגרמנים ארגנו את זה (ביקונט מוכיחה שזאת טענה שקרית).
  • הפולנים פעלו להגנה עצמית (ולכן השליכו תינוקות ואת האימהות שלהם לאש).
  • גרוס המציא את מספר הנרצחים, היו רק 1,000 ולא 1,600 (!!).
  • היהודים מנסים לגזול מהפולנים את מעמד הקדושים המעונים שלהם ולהוכיח שהם סבלו יותר.
  • שני הצדדים סבלו.
  • היהודים היו אורחים בפולין.
  • הם סירבו להיטמע.
  • הספר של יאן טומש גרוס נכתב "בהזמנה" של היהודים.
  • הם שכנעו אותו לכתוב את הספר כדי שיוכלו לבוא ולקחת מהפולנים רכוש.
  • הפקידים הפולנים פוחדים מהיהודים.
  • איך אפשר לומר שהעם הפולני עשה זאת? צריך לאחד בין העמים, ולא לגרום לעלייה באנטישמיות.
  • הרוצחים היו גרמנים ערמומיים שהתחפשו לפולנים.
  • הרוצחים הפולנים היו בעצם בנים לא חוקיים של אבות יהודים שנטשו אותם והתכחשו להם (!).

ליקטתי את שלל הטענות הללו, הפזורות לאורך הספר. אם מישהו סבור שהן נשמעות מופרכות ואפילו מטופשות, עליו להביו כי אנה ביקונט מצטטת אותן מפיותיהם של אנשים רבים ושונים, כמרים, מורות ומורים, חוקרים, תושבי העיירות, בני משפחה של הרוצחים, וכמובן גם הרוצחים עצמם, שעם כמה מהם שוחחה באומץ רב.

ואומץ כזה נדרש לה! את זאת אפשר להבין מהשיחות שביקונט ניהלה עם כמה צדיקים שהתנהגו אחרת, ושמעשיהם זוהרים בתוך ים האפלה של הרוע הבלתי נתפס. אלה, המעטים כל כך, שמביעים עמדות אנושיות, שסיכנו את עצמם ואת ילדיהם כדי להציל יהודים, פוחדים עד עצם היום הזה! אם מישהו סבור שהסכנה חלפה, הוא טועה. המצילים יודעים ששונאים אותם ובזים להם, והם פוחדים! גם מקץ עשרות שנים, הרוצחים גאים ומתפארים בעצמם, והמצילים מעדיפים להצניע את מה שעשו, שמא יאונה להם רע.

וזה אולי אחד החלקים הכי מדכאים בספר. ראש העיר שניסה להציב בידוובנה יד זיכרון לנרצחים עובד כיום כפועל במפעל בארצות הברית. עירו הקיאה אותו מקרבה.

כשראש ממשלת פולין אמר לרונן ברגמן כי "לנאצים היו משתפי פעולה פולנים כשם שהיו משתפי פעולה יהודים", הוא לא הביע עמדה שנחשבת בארצו קיצונית.

מה המסקנה שיש להסיק מכל זה?

לדעתי יש שתיים, ושתיהן חשובות מאוד: כשקראתי את הספר הבנתי שוב עד כמה חיוני קיומה של מדינת ישראל, המקום שבו יהודים אינם אמורים לחוש שהם אורחים לא רצויים (אבל מה עם אותם "אורחים" החיים בישראל? איך ייתכן שעכשיו הם אלה שחשים לא רצויים?). בה בעת נחרדתי מפני מה שבּוּרוּת, קיצוניות דתית ופטריוטיות יתרה עלולים לעורר, כשנוספים אליהן גם חסך תרבותי וחוסר תקווה לעתיד משופר.

אסיים בציטוט דבריה של חסידת אומות עולם, אנטונינה ויזי'קובסקה שהצילה שבעה יהודים וסיכנה את נפשה ואת חייה ילדיה:

"שאלתי את ויז'יקובסקה לכמה אנשים סיפרה במהלך חייה שהחביאה יהודים.

"'רק לאנשים שבטחתי בהם יכולתי לספר, אבל בדרך כלל זה לא היה דבר שהתגאו בו, כי פחדו. ואלו שהיכו אותי, הם לא פוחדים. היה לי העונג להציל חיי יהודים. אבל אנשים מסתכלים על זה בעין מאוד עקומה. אולי אם הייתי מחביאה כושים, אז היו מסתכלים על זה אחרת. את בעצמך יודעת גברת, איפה את חיה, אז תגידי לי את גברת, כמה אנשים יש שהיה מוצא חן בעיניהם שהחבאתי יהודים? אחד מעשרה, וזה עוד בטח הרבה? צריך לומר לעצמך בכנות, שאם יש לך חברים יהודים, אז את ישר מרוויחה אויבים פולנים. למה זה, אני לא יודעת. כשקיבלתי אות כבוד, את המדליה של החסידים האלה, אז הלנקה שלי ישר השליכה את זה לפח. ועדיף ככה, כי בכל מקרה לא היה לי למי העביר את זה. באמריקה סיפרתי לכומר בשיקגו בזמן הווידוי, שהצלתי יהודים ושאני מתפללת למענם כל יום. הוא לא אמר שזה אסור, אז כנראה שזה לא חטא. בפולין בחיים לא הייתי מספרת לכומר דבר כזה.'"

Anna Bikont My z Jedwanego
מפולנית: עלי הלפרן

רותו מודן: "הנכס", איך נראים ציורים שאינם מסתירים את האמת

"הבתים שלכם, אבל הרחובות שלנו," נהגו פולנים לומר ליהודים (אולי בעצם רק לעצמם?). כלומר: אל יגבה לבכם, גם אם אתם עשירים מאתנו: לכם אין בעלות על המקום הזה. הבתים שרכשתם אולי שייכים לכם, אבל אינם באמת שלכם: הם שוכנים ברחובות, ובערים של הארץ הזאת שהיא שלנו בלבד, ואתם בה רק אורחים. אז מה אם אתם ותיקים ומבוססים, וחיים כאן דורות רבים. אתם זרים. הקיום שלכם זמני ומוטל בספק, הוא תלוי ברצון הטוב של אדוני הארץ: שלנו.

הרצון הטוב המפוקפק פג, כמובן, בהזדמנות הראשונה, בתחילת הכיבוש הגרמני, בימים שבהם דמם של היהודים הופקר, כששלטון החוק השתנה ולא נועד עוד להשליט סדר ולהגן על החלשים, אלא נהפך לכלי של רצח והתעללות, בחסותו.

שכנים, יאן טומש גרוס
לעברית: יז'י מיכאלוביץ', ידיעות ספרים

אני קוראת בספר שכנים: השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין שכתב ההיסטוריון האמריקני יליד פולין יאן טומש גרוס, על מה שאירע בעיר ידוובנה בחודש יולי של שנת 1941, מיד אחרי שהסכם מולטוב ריבנטרופ הופר, וגרמניה פלשה לכל חלקי פולין: על הטבח שביצעו פולנים בשכניהם היהודים, רצחו ושדדו קהילה שלמה, שאת רוב אנשיה העלו באש, בתוך אסם נעול. "האנשים שארגנו את הפוגרום הם שפיקחו אחר כך על הרכוש היהודי," מצטט גרוס את אחת הפולניות בפרק שנקרא "השוד", ומוסיף וכותב: "נראה לי שהתשוקה לחמוס את היהודים וההזדמנות הבלתי צפויה שנפלה לידיהם – היא, יותר מן האנטישמיות המסורתית או בד בבד אתה, הייתה  קרוב לוודאי המניע האמיתי שהניע את קרולאק וחבורתו לארגן את הרצח."

הטבח בידוובנה לא היה כמובן יוצא דופן. כך למשל, שלושה ימים לפניו, התרחש טבח דומה בעיר סמוכה, רדזילוב, ובכפרים וערים רבים אחרים. הוא זכה להבלטה בזכות ספרו של גרוס, שתיאר אותו לפרטיו המעוררים פלצות. הספר עורר בפולין סערת רגשות. כינו אותו "פצצת אטום מושהית" והיו ניסיונות להתנערות ממנו, אבל הוא עורר גם מחשבות על הצורך בבחינה עצמית. כך למשל כותבת קריסטינה סקארז'ינסקה, פרופסור לפסיכולוגיה, כפי שהיא מצוטטת בספר החשבון הפולני, בעריכת מירי פז: "הפולנים מתייחסים לסבל הלאומי כאל סוג של השקעה נושאת רווחים. הם חשים כי מגיע להם מהעולם יותר מאחרים. 'נדמה לנו שאנחנו יחידים במיננו. אנו מייחסים לעצמנו זכויות מוסריות ותרומה ייחודית לגורל העולם. מחקרים מלמדים שאנשים שחושבים כך מסכימים בקלות להרוג חפים מפשע.'"

לעומת זאת, צוטט יאצק ז'קובסקי במאמר בשם "לכל שכן יש שם" – הוא הזהיר כי "דיון פומבי ביחסי פולנים-יהודים יזיק לעניינה של פולין ויגרום לתבוסה פולנית בבתי משפט בניו יורק בתביעות להחזרת רכוש יהודי."

החשבון הפולני
עורכת: מירי פז, אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד

אנה ביקונט, מספרת בספר החשבון הפולני במאמר "אנחנו מידוובנה" על ויכוח ששמעה בין שני פולנים. אחת מהן, תושבת רדזילוב שראתה את יהודי העיר מובלים אל האסם, "צורחת במלוא גרונה כשהיא מספרת על יהודים. 'קבצנים עלובים שתובעים עכשיו את הרכוש שלהם מאיתנו.'"

זהו הרקע שעליו נכתב – וצויר – הספר הנכס, מאת רותו מודן. מיקה, וסבתה רגינה, נוסעות, כמו שעושים כיום רבים, לפולין. מטרת נסיעתן אינה חיפוש אחרי שורשים או מורשת. הן לא מתכוונות לבקר במחנות הריכוז ביחד עם המשלחות של בני הנוער שהמסעות שלהם נהפכים במקרים רבים לטיולים מהנים. (לא פעם שמעתי כיצד השבים משם נשאלים "איך היה?" ואת תשובתם המתמיהה, המעוררת מחשבות: "כיף".)  הן נוסעות ביחד כדי למצוא את הנכס שהיה שייך למשפחתן לפני המלחמה.

העלילה מסתבכת, הן פוגשות בפולין דמויות מהעבר ומהווה, הסיפור מותח, מפתיע, מצחיק, יש בו תהפוכות  וטלטלות רגשיות, והוא יכול היה לכאורה להיכתב במילים בלבד: יש בו שיחות, תיאורים, בני אדם שנעשים ממשיים וברורים, ממש כאילו לא הופיעו מצוירים.

הנכס, רותו מודן
עם עובד

מי שרגיל לסיפורים מסופרים, לא מצוירים, עשוי לחשוב שציורים של מקומות, הבעות פנים, תנוחות גוף, נופים, הופכים אותם לקונקרטיים ומוחשיים מדי, וכי מראה העיניים עלול לשלול מהקורא את היכולת לראות הכול בעיניי רוחו. לא כך בספר הזה. הציורים שבו משאירים מידה לא מעטה של חופש. הם שטוחים, לכאורה כמעט סכמתיים, ועם זאת גם ספציפיים מאוד. לא רק שאינם שוללים את האפשרות לדמיין, אלא אפילו מעוררים אותה – לא כמו בקולנוע, למשל, ששם פניו של השחקן ומראה גופו המסוים משתלטים לגמרי על הדמות וכובשים אותה. (מי  יכול לדמיין את סקרלט או'הרה או רט באטלר בלי לראות לנגד עיניו את ויויאן לי וקלארק גייבל?).

מתוך הנכס

כשקוראים את הספר ומסתכלים עליו (הוצאת אמזון בחרה בו כאחת מעשר הנובלות המצוירות הטובות בעולם לשנת 2013!) אי אפשר שלא להתרגש מהיחסים שבין רגינה לנכדתה, מאהבתן המהולה בקוצר רוח, מהצחוק המעורב בבכי, מהמסירות וההבנה לצד התמיהות של צעירה שאינה מסוגלת לראות את האישה הצעירה החבויה בתוך סבתה, אינה מעלה בדעתה איזה סיפור מיוסר טמון בה, אהבה נסתרת, כוח שנראה כאילו כבר אבד. נעוריה  וכיסופיה של רגינה לא נמוגו בגלל הגיל, השנים והשינויים. כי יש לדעת: בכל זקן או זקנה מתקיימים, עמוק מעבר לקמטים, לנבילה ולמוזרויות, גם הנערה המאוהבת, הבחור הנועז וכל הרגשות העדינים והסוערים שהזמן אינו יכול להפיגם, גם אם הוא פוגע בכל מה שנראה לעין.

את פרטי העלילה לא אסגיר כדי שלא להרוס לאיש את חווית הקריאה וההסתכלות. אשוב רק אל השאלה הכה מוכרת לישראלים רבים, ולמרבה הפלא מסתבר שגם כמה פולנים שואלים אותה את עצמם: האם הסבל שעברנו מעניק לנו נקודות זכות מיוחדות?