תגית: ט' כרמי

ט' כרמי, "אין פרחים שחורים": מי הילדים שעליהם נכתבו השירים

קביעתו של קארל מרקס שלפיה "אין פרחים שחורים בטבע" העניקה את הכותרת לקובץ שירים שכתב ט' כרמי. כוונתו בשם הייתה שכמו בטבע, "לא ייתכנו 'פרחים' שחורים בקרב בני האדם." זהו ביאורה של חוקרת הספרות, ד"ר רחל סטפק באחרית הדבר לספרו של כרמי, שראה אור לאחרונה במהדורה מוחדשת: "אי אפשר לכסות את הנפש בצללים, כי במהותה היא מוארת," כותבת סטפק, ומתארת את נסיבות כתיבתו של קובץ השירים: ט' (טשרני) כרמי שימש ב-1946 כמדריך של ילדים ניצולי שואה, יתומים ברובם, שאספו אותם בטירה מבודדת בצרפת, במבנה מוזנח שהתנאים בו היו קשים, בחורף הקר במיוחד ששרר באותה שנה. המים קפאו. לא היו חומרי הסקה. לא היה די אוכל. שני חדרי שירותים ומקלחת אחת שימשו עשרות ילדים ועובדים.

כרמי נקשר במיוחד לאחד הילדים, איז'ו בן האחת עשרה, שאל לבו הגיע כי הבין את רצונו העז לרכוש דעת, וסיפק לו אתגרים מחשבתיים ולימודיים.

הילד, ניצול מחנה הריכוז בוכנוולד, היה בתקופה הראשונה של שהותו בבית היתומים רציני מאוד והתנהג כמו אדם מבוגר, אך במרוצת הזמן הלך ונפתח, עד שלמד להיות שוב ילד, להשתובב ולשחק עם בני גילו. איז'ו העניק לט' כרמי את ההשראה לכתיבת השירים הכלולים בספר. באחרית הדבר מובאים תצלומים שלו ושל כמה מהילדים האחרים.

תחילה, כך העיד ט' כרמי, לא היה לו ברור איך לגשת אל הכתיבה שבערה בתוכו בעקבות כל מה שראה וחווה. הוא ניסה לכתוב שירים "בזמן אמת". אחרי כן העלה את זיכרונותיו מבית היתומים בדמות יומן שכתב, מיד לאחר שנפרד מהילדים, ב-1947. הוא תיעד את חיי היומיום, והדגיש מאוד את הקשר המיוחד שנוצר בינו ובין איז'ו. ניסיונו השלישי היה לספר על מה שראה וחווה בפרוזה, מנקודת מבט של מספר כל יודע.

רק בגרסה הרביעית גיבש כרמי את הקובץ שלפנינו, שהתפרסם לראשונה ב-1953, ונחשב מאז אחד הטקסטים המכוננים של ספרות השואה בתקופה שראה אור, אם כי השירים אינם מתארים את התנסויותיהם של הילדים במהלכה, אלא בתקופה הסמוכה לסיום המלחמה.

סטפק מצטטת באחרית הדבר את מה שכתבה על הספר שולמית ריפתין, לימים הראבן, בעיתון על המשמר: "מבחינה דרמטית, מעטים השירים אצלנו שהצליחו, ללא 'פלקטיות' לגולל דרמה כל כך מזעזעת."

המילה "דרמה" הולמת, כי השירים מובאים כמו ישירות מפיהם של הילדים, במעין מונולוגים בגוף ראשון. (את שמותיהם של הילדים שינה. איז'ו למשל מכונה בספר "רְנֵי").

השיר הפותח מובא מפיו של מרסל: "רַק בַּלֵּילוֹת אָשִׁירָה אֶת שִׁירִי", הוא מספר על געגועיו אל "אָב מֻרְדָּף". השיר השני הוא "שיר אמו של אנדרי", שאת סיפורה מביאה סטפק באחרית הדבר: היא נהגה להגיע אל בית היתומים, העמידה את בנה הקטן על כיסא, הלבישה אותו בבגדי משי שהביאה אתה בתרמיל חבוט, הביטה בו כמה רגעים בחיוך של עונג, ואז, תמיד לפי אותו טקס מוזר, הפשיטה אותו בתנועות חטופות, הלבישה לו שוב את הסמרטוטים שסיפק לו בית היתומים, והסתלקה מהמקום, עד לביקור הבא. אחריה מגיע "שירו של אנדרי": "לֹא נָסִיך אֲנִי וְלֹא פְּאֵר…" ובעקבותיו –  "שירו של רְנֵי", המספר על אחיו, ש"כֻּלָם יוֹשְׁבִים בֵּין אֲמִירִים" ואביו שקולו "עוֹלֶה מִן הִשָּׁמַיִם". ז'קו "מדבר" על "לֹא-אִמִי", הלא היא מנהלת הבית, גברת הירש, שדאגה לילדים והעניקה להם אהבה וטיפול ככל יכולתה.

"העבודה בביתי הילדים […] הטביעה חותם עמוק בנפשו של ט' כרמי", כותבת רחל סטפק באחרית הדבר, ומוסיפה וכותבת כי "ההתמודדות האישית המורכבת של הילדים עם טראומת השואה" הולידה יצירה אשר "מתארת גם את אתגרי ההתמודדות שלהם עם החברה: חבריהם הילדים, מנהלת המוסד, המדריכים ולעתים אף הוריהם."

ההחלטה להוציא שוב את הספר מאפשרת לקוראים בני זמננו  לשוב ולפגוש את השירים הללו, שאינם "קלים", כפי שכתב עליהם משה שמיר כשראו אור לראשונה, אך "בעיקרם הריהם צעד של ממש בהזדהות הספרות עם קוראיה-נושאיה [אשר] תוכנם פורץ מתוכם במלוא כוחו, [ו]בהיותו שאוב ממעמקי ההוויה הישראלית […]".

ט' כרמי, "קשב", "דימוי": מדוע הקונכיות מאזינות רק לעצמן

"במשך חודשיים לא דיבר אלי איש, ואני לא דיברתי אל איש," סיפר המשורר ט' כרמי על קיץ אחד, באמצע שנות ה-50, אז הסתגר לבדו בכפר צרפתי קטן בריוויירה. מי שהייתה באותם ימים אשתו הראשונה, האמנית שושנה היימן, עמה כתב את ספר הילדים המוכר והאהוב שמוליקיפוד, זכתה במלגת שהות בצרפת. תחילה התלווה אליה אל "העיר המסוכנת" – כך כינה את פריז – וספג את תרבותה, עד שהחליט שהוא זקוק לבדידות מוחלטת: "השקט הזה, אשר בארץ קשה להגיע אליו, טוב הוא ליצירה הדורשת קשב עמוק".

הכפר המרוחק, שם גר לבדו, אִפשר לו, כך סיפר בדיעבד, להתמכר לשקט הדרוש לו, להעמיק את הראייה, ולכתוב שירים. הדים מאותם ימים, מנופיו של הכפר הקטן, השוכן ליד הים, אפשר למצוא בכמה מהם:

קשב
קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ
כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָה.
רַק שׁוֹלֵה-הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר-הָעַתִּיקוֹת
יָכוֹל לִקְבּוֹע בְּלִי חֲשָׁשׁ: אוֹתוֹ יָם.

לא קשה לדמיין את המשורר מתהלך על שפת הים כמו אותו שולה פנינים, רואה שתי קונכיות שנראות לו שקועות בעצמן מרוב האזנה לקולות הפנימיים שקונכיות נודעות בהן: מי לא הטה את אוזנו אל פתחה של קונכייה ושמע שם כביכול את הים ומלואו?

ובכן – מביט המשורר בקונכיות ורואה לא רק כיצד הן קשובות ומרוכזות רק במה שמתרחש בפנימיותן, אלא גם את הניתוק שלהן זו מזו. משמע: את בדידותן. הנה הן שוכנות זו לצד זו, ממש קרובות, אבל אינן מבחינות האחת באחרת, וודאי שאינן מסוגלות לתקשר ביניהן, כי שתיהן עסוקות רק בעצמן וברחשי לבן. לא ייתכן שהשתיקה שהוא רואה, הניתוק, ההקשבה וחוסר היכולת לתקשר –  אולי בכלל חוסר הרצון? – אינם מזכירים לו את עצמו. את הבחירה שלו להתרחק מבת הזוג שלו, להסתגר, לשתוק, להקשיב למילים שמדברות אליו מתוכו.

אבל המשורר אינו רק קונכייה. הוא גם יודע לשלות מתוך הצדפה את אוצרותיה. והוא יודע להציע אותם למכירה, ולהיות גם "סוחר העתיקות" שמוכן לקנות ולמכור אותם. הוא קיים בפנים וגם בחוץ. הוא מתאר את הבדידות ואינו חושש מפניה. יש בו היכולת לקבוע מהי האמת החיצונית שהקונכיות אינן מסוגלות להבחין בה: שתיהן, גם בבדידותן, שוכנות בדיוק באותו מקום. והצלילים הפנימיים שהן שומעות בעצם זהים.

ט' כרמי היה נשוי שלוש פעמים. אחד משיריו נקרא "כשאתה מתגרש" ונפתח במילים "כְּשֶׁאַתָּה מִתְגָּרֵשׁ, אַתָּה נוֹלַד מֵחָדָשׁ". אי אפשר להימנע מהמחשבה ששתי הקונכיות המתקשות כל כך "לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ" אף על פי שהן שוכנות בדיוק באותו עולם, ולכאורה צריכה להיות להן שפה משותפת של קרבה, דומות מאוד למשורר ולאמנית שבהגיעם לצרפת נדרשו למידה רבה של בדידות יזומה, כל אחד מהם כדי להעשיר את עולמו, להקשיב אל המתרחש בלבו פנימה וליצור.

שיר אחר שכתב ט' כרמי,  כמו נולד גם הוא מהקרבה אל הים, נקרא "דימוי":

כְּמוֹ אוֹר הַמַּבְלִיחַ
בְּתוֹךְ גַּלֵּי הַלַּיְלָה.
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ סִירַת דַּיִג.
בְּתוֹךְ הַסִּירָה –
דַּיָּגִים קְשֵׁי-יוֹם.
בְּתוֹךְ הַיָּם –
דָּגִים קַלֵּי לַיְלָה.
הָרֶשֶׁת פְּרוּשָׁה.
מוֹתוֹ שֶׁל זֶה
הוּא חַיָּיו שֶׁל זֶה.
בְּדִיּוּק כָּךְ.

מה הדימוי שמייצר השיר? שוב אנחנו רואים שניים ששוכנים באותו מרחב: הדייגים מצד אחד והדגים מהצד האחר. גם כאן אין אפשרות לשיח או לדיאלוג. אלה קשי יום. אלה קלי לילה. הם כמו שני צדדים במעגל של יין ויאן, שמשלימים ביחד את העיגול, והתלות ביניהם מוחלטת. הדייגים יוכלו להישאר בחיים רק אם יצליחו ללכוד את הדגים, ואלה, האחרונים, יינצלו מגורלם רק אם יימלטו מהדייגים. יש ביניהם שותפות גורל קטלנית: "מוֹתוֹ שֶׁל זֶה / הוּא חַיָּיו שֶׁל זֶה".

"כְּשֶׁאַתָּה מִתְגָּרֵשׁ, אַתָּה נוֹלָד מֵחָדָשׁ. / אֲבָל הַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל הַשִּׁכְחָה / (זֶה עוֹנְשֶׁךָ) / שׁוֹכֵחַ, בַּזָּדוֹן, לִסְטֹר לְךָ," כתב ט' כרמי בשירו "כשאתה מתגרש" והתכוון למלאך המשכיח לכאורה מהתינוק את כל ידיעותיו, ממש לפני שהוא בא לעולם. חסד השכחה נמנע ממי שמתגרש. אמנם, טוען ט' כרמי, הוא דומה לתינוק שמתחיל את חייו מחדש, אבל אין לו ברירה אלא לזכור את הצער שחווה לפני כן.

ומה נאמר אנחנו, שהמשורר הותיר לנו את הפנינים ששלה ממעמקי בדידותו?

 

ט' כרמי: דימוי

דִּמּוּי

כְּמוֹ אוֹר הַמַּבְלִיחַ
בְּתוֹךְ גַּלֵּי הַלַּיְלָה,
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ סִירַת דַּיִג.
בְּתוֹךְ הַסִּירָה –
דַּיָּגִים קְשֵׁי-יוֹם.
בְּתוֹךְ הַיָּם –
דָּגִים קַלֵּי לַיְלָה.
הָרֶשֶׁת פְּרוּשָׁה.
מוֹתוֹ שֶׁל זֶה
הוּא חַיָּיו שֶׁל זֶה.
בְּדִיּוּק כָּךְ.