“עוד לא אבדה…” המילים הללו מופיעות בשורות הראשונות של ההמנון הישראלי, “התקווה”, שאותו כתב נפתלי הרץ אימבר, יליד גליציה (1856 – 1909). אימבר קיווה, אך לא ידע, שמדינת ישראל תאמץ את שירו כהמנון, אם כי במשך שנים רבות לא באופן רשמי: “התקווה” עוגנה כהמנון על פי חוק רק ב-2004.

אימבר לא רק קיווה, אלא גם פעל. לקראת הקונגרס הציוני החמישי כתב המשורר לצירי הקונגרס וביקש מהם הכרה רשמית בשיר, זאת אחרי שבתום הקונגרס הציוני הרביעי בלונדון, ב-1900, פרץ הקהל מאליו, ובלי תכנון, בשירת “התקווה”, מיד אחרי ששרו את ההמנון האנגלי.

בין שני הקונגרסים התכנסו ציוני רוסיה, וגם הם, כך נכתב, פרצו בשירת “השיר הלאומי של הלאום החדש-ישן.” מאז ואילך שרו אותו בסופם של כל הקונגרסים. המילים “עין לציון צופיה” קיבלו משמעות מיוחדת ב-1903, בתום “קונגרס אוגנדה” שבו התנהל פולמוס בעניין הצעתה של בריטניה להקים  התיישבות יהודית במזרח אפריקה.

ההסתדרות הציונית לא החליטה מעולם לאמץ את “התקווה”. זאת הייתה הכרעה לא רשמית של העם, שבאה בלי מכרז או משאל.

אלה מילות ההמנון הרשמיות:

כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה,
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה בַּת-שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ,
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.

בית אחד, המספר על תקווה, על כמיהה לציון ועל הרצון לחופש לאומי במולדת. שירו המקורי של נפתלי הרץ אימבר כלל עוד שמונה בתים. אימבר כתב אותו במשך כמה שנים, הֵחֵל בכך עוד לפני שעלה ארצה, והמשיך לכתוב אותו אחרי שהגיע לארץ ישראל. אימבר התארח מדי פעם בבתי מתיישבים שונים במושבות, ונהג לשלוף את ניירותיו ולקרוא בתים מהשיר. לעתים אפילו הוסיף כמה שורות, בו במקום, וכך מתחרות כמה מהמושבות על התואר “המקום שבו נולד ההמנון”. בתקופה שאימבר גר בירושלים הוא המשיך לפתח את השיר. עדי ראייה סיפרו כי בכל פעם שעלה בדעתו חרוז, מיהר לכתוב אותו על קירות חדרו. כך מסתיים השיר המקורי:

כָּל עוֹד רֶגֶשׁ אַהֲבַת-הַלְּאֹם
בְּלֵב הַיְּהוּדִי פּוֹעֵם
עוֹד נוּכַל קַוֵּה גַּם הַיּוֹם
כִּי יְרַחֲמֵנוּ אֵל זוֹעֵם.

שִׁמְעוּ אַחַי בְּאַרְצוֹת נוּדִי
אֶת קוֹל אַחַד חוֹזֵינוּ
“כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִי
גַּם אַחֲרִית תִּקְוָתֵנוּ”.

חלוץ בשם לאון איגלי היה הראשון שניסה להלחין את “התקווה”. איגלי היה אחד משישה צעירים שהברון רוטשילד שלח לזיכרון יעקב כדי להכשירם לעבודה חקלאית. איגלי, זמר אופרה בעברו, התקשה להסתגל לעבודה הקשה, וביקש רשות להשתחרר ממנה, כדי לעסוק במוזיקה. הלחן שלו לשיר “התקווה” היה מורכב כל כך, עד שישראל בלקינד, איש תנועת ביל”ו, נהג לתת פרס של כמה חתיכות שוקולד לכל נער שהצליח לשיר אותו בשלמותו.

זמן מה אחרי כן “הופיעה” “התקווה” עם מנגינה חדשה. שמואל כהן, איש העלייה הראשונה, כתב בזיכרונותיו כי ב-1887 אחיו − ששהה אז ביסוד המעלה, שם ניסה לזרוע חיטה − קיבל מנפתלי הרץ אימבר קובץ משיריו, בצירוף הקדשה. האח שלח לכהן את החוברת, והשיר “התקווה” מצא חן בעיניו במיוחד. זמן לא רב אחרי כן עלה כהן לישראל. לדבריו הוא היה הראשון ששר את התקווה על פי מנגינה שהכיר.

“יורשה לי להגיד,” הוסיף כהן וכתב,”כי פעם בפעם, מדי השתתפי באספות, בוועידות ובנשפים ושיר ‘התקווה’ מושר באופן רשמי, עולה על לבי זכר השיר הזה כשהושר ראשונה, ואני חושב את עצמי למאושר כי זכיתי להיות ראשון השרים את השיר ‘התקווה’.”

המנגינה שאומצה נלקחה מתוך הפואמה הסימפונית “מולדבה” של המלחין הצ’כי סמטנה. וכך שרים אותה עד היום.

לא פעם נשמעים ספקות בעניין השיר כהמנון. שנה לפני קום המדינה ביקשו ארגונים דתיים לקבוע את “שיר המעלות בשוב ה’ את שיבת ציון” כהמנון המדינה. הצעות נוספות עלו במהלך השנים: אחרי מלחמת ששת הימים היו מי שקראו להחליפו בשירה של נעמי שמר “ירושלים של זהב” ואף התנהל על כך דיון בכנסת. חבר הכנסת מוחמד ברכה הציע להחליפו בשיר “אני מאמין” (הפותח במילים “שחקי שחקי על חלומות”), מאת שאול טשרניחובסקי. מסריו של השיר אוניברסליים, טען ברכה, ומן הראוי שגם אזרחי המדינה הלא-יהודים יוכלו לחוש קשר אל מילות ההמנון. שירו של טשרניחובסקי מדבר על האמונה באדם, בלי קשר למוצאו ולמי שהוא: “כִּי בָאָדָם אַאֲמִין”… ” עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת”…  “גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין”… “אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְּׂאוּ שָׁלוֹם / אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם” − אלה כמה משורותיו.

כל ההצעות הללו נדחו.

מעניין לגלות כי מילות הפתיחה של “התקווה” דומות משום מה למילים הראשונות בהמנון הפולני: “עוד לא אבדה פולין, /  כל עוד אנו עוד חיים./  את מה שכוח זר כבש,/ אנחנו בחרב ניקח.”

הדמיון, מן הסתם, מקרי בהחלט.

הכול התחיל בלילה אחד בשנת 1917, זמן לא רב לפני פרוץ המהפכה ברוסיה. חבורה של אמנים יהודים, מוזיקאים  ומשוררים שפעלו למען תחיית השפה העברית, התכנסה בערב תרבותי בעיר פטרוטגרד. אחד הפעילים הבולטים בחבורה היה שאול טשרניחובסקי, רופא ומשורר יהודי בן 42 שהיה נשוי לבת אצולה רוסייה. גם צעירה יהודייה יפהפייה בת 17, רחל אלכסנדר, הגיעה לאותו מפגש ולכדה מיד את תשומת לבו. הוא התלהב והתפעל ממנה מאוד. היא רק תהתה בקול כיצד זה הוא כותב שירים בעברית בשעה שרוסית היא שפת אמו, והוא השיב לה שהיא טועה: העברית היא שפתו האמיתית. כשביקש ממנה רשות ללוותה הביתה סירבה, להפתעתו – הוא היה רגיל שנשים נכבשות בקסמו. שנתיים אחרי כן נפגשו שוב השניים באקראי בברלין, בנשף שנערך לכבוד הצייר מארק שאגל. “אני נשואה,” היא נופפה לעברו בטבעתה. הוא לא נסוג. “אז מה,” השיב לה. “גם אני.”

בין השניים התלקח סיפור אהבה סוער וסודי שנמשך שנים והגיע עד תל אביב, לשם הגרו השניים, עם בני זוגם. בארץ ישראל נעשתה רחל זמרת, לימים מורה לפיתוח קול, והרבתה לבצע את שיריו של אהובה. אשתו, לעומת זאת, לא למדה עברית ולא הייתה מסוגלת לקרוא אותם.

טשרניחובסקי כתב לרחל שירי אהבה. הוא הקדיש אותם לאילאיל –  שם חיבה סודי שגזר משמה. באחד מהם שיבח והילל את יופייה:

את אינך יודעת
שאול טשרניחובסקי

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת…
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!
מַה זְּקוּפוֹת רַגְלַיִךְ,
מַה נִפְלָא הַקַּו
הַמְּרֻמָּז עַד חֶמְדַּת שׁוֹקַיִךְ
בְּעָזְמָה וּבְרֹךְ, בְּגַנְדְּרָנוּת וּבְחֵן,
כְּעִקְּבוֹת בַּת-גַּלִּים עַל גַּבֵּי תֵל-חוֹל
שֶׁלְּאַחַר הַכְּרִית   –
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!
עֵינַיִךְ שְׁנֵי שְׁקֵדִים
חֲצוּבִים כְּרוּם-יָם,
כִּשְׁבוּיוֹת סוֹד-בְּרֵאשִׁית, וּכְעֵדִים
לְמִסְתְּרֵי גְּזֵרָה בִשְׂפַת עֲדֵי-עַד
לָךְ קוֹרְאִים, וּמְפַתִּים וּמְקַסְּמִים בְּצָו –
קָפָאת וְלֹא עָנִית –
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, עַד מָה יָפְיָפִיתָ!

אָתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!
וּבְאָשְׁרִי, בָּרְגָעִים
אַתְּ כֻּלֵּךְ שֶׁלִּי
בִּמְשׁוּבָה וְסַעַר אוֹן-פְּרָאִים,
אַתְּ תְּפוּסָה וְלֹא תְּפוּסָה, בַּיָּד וְלֹא בַיָּד,
נִכְבָּשָׁה וְחָפְשִׁיָּה, כְּנִיצוֹץ פְּלִיט-אֵשׁ,
כְּאֶפְרוֹחַ קַן-סִיס  –
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, עַד מָה יָפְיָפִית!

אין לך מושג עד כמה את יפה, הוא מסביר לה. כמה רגלייך חזקות ונאות, כמה עדינות שוקייך, שנראות כמו הקו הדק שמותירים הגלים על החול, או אולי כמו עקבות נגיעתן של בנות הים; כמה מרהיבות עינייך השקדיות שנראות אפופות סוד, מפתות וקסומות, כאילו חצבו אותן מהים, איך כולך סוערת, לוהטת, חומקת ונלכדת, נכבשת ונסה, לוהטת כמו גחל אבל גם רכה כמו גוזל של יונה.

משוררים כותבים שירי אהבה. כך צפוי. וטבעי שיפארו ויהללו את האהובה, שיתארו בהתפעלות את יופייה וימצאו לו, כמו שעושה כאן טשרניחובסקי, השוואות שונות – דימויים של מים, ניצוצות, אפרוחים. אפילו במקורות אפשר למצוא שירה כזאת: “הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים.” נכתב בשיר השירים.

כמה מפתיעה אם כן סונטה 130 של ויליאם שייקספיר, שכאילו משיב לשיר שנכתב כמה מאות שנה אחרי שהוא עצמו הלך לעולמו.

סוֹנט 130 
ויליאם שקספיר

תרגם מאנגלית: שמעון זנדבנק

עֵינֵי גְבִרְתִּי לֹא שֶׁמֶשׁ, לֹא וָלֹא;
שָׁנִי – אָדֹם הוּא פִּי-שִׁבְעָה מִפִּיהָ;
אִם שֶׁלֶג צַח – שָׁדָהּ שָׁחוּם כֻּלּוֹ,
שֵׂעָר אִם פַּז הוּא – אָז רֹאשָׁהּ כַּפִּיחַ.
רָאִיתִי שׁוֹשַׁנֵּי-שָׁנִי בֵּין חוֹחַ,
אַךְ עַל לֶחְיָהּ אֵיפֹה שׁוֹשָׁן כָּזֶה?
וְיֵשׁ בְּשָׂמִים שׁוֹפְעִים יוֹתֵר נִיחוֹחַ
מֵרֵיחַ הֶבֶל-פִּיהָ, כִּמְדֻמֶּה.
קוֹלָהּ אֲנִי אוֹהֵב, אַךְ זֹאת לָדָעַת:
יֵשׁ מַנְגִּינוֹת יוֹתֵר מְרוֹמְמוֹת  –
כֵּן, לֹא רָאִיתִי עוֹד אֵלָה פּוֹסָעַת:
גְּבִרְתִּי, אוֹדֶה, רַגְלָהּ עַל אֲדָמוֹת.
וְעִם כָּל זֶה יָקְרָה לִי עַד אֵין חֵקֶר
מִכָּל אִשָּׁה שֶׁנִּמְשְׁלָה לַשֶּׁקֶר.

כמובן ששייקספיר מגיב בשיר הזה למשוררים בני זמנו, שגם הם, כמו טשרניחובסקי וכמו רבים לפניו ואחריו, ביקשו לפאר בשיריהם את יופייה של האהובה. והוא מסביר ומפרט למה האהובה אינה דומה: עיניה אינן זוהרות כמו השמש. פיה אינו אדום כמו שני. שדיה אינם לבנים כשלג. שיערה אינו זהוב, אלא שחום (גם במאה ה-17 גברים אהבו בלונדיניות!). לחייה אינן ורודות כמו שושנים, את צליל קולה הנעים כשלעצמו אי אפשר להשוות למוזיקה, והבל פיה אינו מבושם. היא אפילו לא פוסעת מעדנות, ורחש צעדיה אינו מזכיר לו אלילה. ואף על פי כן הוא אוהב אותה, והיא יקרה לו, הוא מסביר, לא פחות מכל אישה שאת מעלותיה מתארים בדימויים מופרזים ולפיכך שקריים.

אין ספק ששייקספיר חמד לו לצון בסונט 130. נושא שירו אינו האהובה ויופייה, אלא האמינות האמנותית של יוצרים שנוהגים להשתמש בהשוואות בנאליות, ומשום שהן משומשות שוב אין בהן עניין והן אינן יכולות לשכנע בכנותן.

בכך אי אפשר להאשים את טשרניחובסקי, שאמנם מבכר לשבח את יופייה של אהובתו, אבל עושה זאת בשכנוע נוגע ללב. בימינו קוראי השיר אינם יכולים להפריד את המילים המוכרות כל כך מהלחן והביצוע של שלמה ארצי, שמוסיפים ליופיו של השיר ומעצימים אותו.

הרופא שבדק אותנו, כן, מתי, כן, ד”ר שאול טשרניחובסקי, רופא בתי הספר של תל אביב שבא לבדוק אותנו במרפאת בית הספר כשהייתי בכיתה ב’.

כבר ידעתי שטשרניחובסקי הוא משורר כמו ביאליק. הוא היה מקומט ומצומצם, קטן, עם השפם הגדול שהחום-שחור שלו כבר הלבין, והבלורית עם הגלים המתולתלים שגם היא הלבינה, לא כמו בתמונה הרוסית-גברית הידועה, שהכרתי אחר כך מספר השירים שלו, ולא כמו בשירים האליליים מלאי האון שלמדנו בתיכון. שנה אחרי זה מת. אבל קרנו ממנו חביבות וסמכות של רופאים, ומה שנבע מהידיעה שהוא המשורר שאול טשרניחובסקי, גם אם בכיתה ב’ עוד לא הכרתי שירים שלו ולא ידעתי עליו כלום, וגם קונדסות עליזה עם השפם וקמטי הצחוק בעיניים.

הוא אמר לי, במבטא רוסי, שזכרו יפתיע אותי שנים אחר כך נוכח העברית הרעננה של השירים, להוריד את החולצה והגופייה, ובדק לי את החזה בסטטוסקופ, פרצופו עם השפם קרוב, עם ריח חום-גוף זר מבוגר קרוב, די נעים, דפק באצבע על עצם החזה שלי כמו שדופקים על דלת − אמור יבוא! נו, יש אורח, אושפיז! ומהו אושפיז? אתה ודאי אינך יודע מה אושפיז?

דווקא ידעתי, בטח מהפסוקים של אבא בסוכות, וגם אמרתי, אושפיזין לסוכה, והוא היה מרוצה מאוד, פססס… תלמיד חכם! במבטא אשכנזי, תלמיד חוכם!