בכל פעם שאני קוראת ספר כזה אני נזכרת בא”מ פורסטר ובהמלצתו החשובה, בספר  Aspects of  the  Novel: לא לשעמם! לדבריו של פורסטר הסיפור נולד בימיו של האדם הקדמון, שישב עם רעיו סביב המדורה. עונשו של מי שלא ריתק אז את הקהל היה כבד: אכלו אותו…

אכן, העלילה היא לבו של הרומן, ובספר הנוסעת האחרונה היא מתפתחת, מעניינת ומושכת לקריאה. למעשה מדובר בסוג של מותחן, אבל לא כזה שבמרכזו עומדת דמות של בלש או בלשית. הגיבורה הראשית היא נינה, צעירה תל אביבית שמוצאה במה שנהגו פעם לכנות “משפחה הרוסה”. הוריה התגרשו, אביה מנוכר ואמה אדישה וקרה, למעשה: לא אוהבת. כמו בספרה של נורית זרחי, שבו החתלתולה פטוניה שואלת את עצמה “אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?”כך גם נינה אומרת לעצמה בכאב ובייאוש כי “אימא חייבת לאהוב את הילדה שלה, לא חשוב מה. זה חוק טבע, על זה נשען הכול, את הילדה הכי רעה ועקומה צריך לאהוב, ואם זה משתבש הכול משתבש”. כמובן שאם ההורים הביולוגיים מתנכרים, אי אפשר לצפות מהבעל החדש של האימא שיהיה שונה, ואכן אמה של נינה נשואה לגבר שתלטן ומתאכזר. נינה מתהלכת בעולם מורעבת לאהבה, ועם זאת נדיבת לב ורגישה לזולת ולמצוקותיו. האם תמצא גאולה ושלווה?

כשנינה נתקלת בצעירה שמצוקתה גדולה עוד יותר מזאת שלה (כאן נוגעת טל ניצן בסוגיה חברתית חשובה מאוד: מה שמכונה באנגלית Human trafficking, כלומר – הסחר בבני אדם, מפחיד ומטריף את הדעת, שמתקיים כמובן גם בישראל, ושמתואר כאן היטב), היא מושיטה לה יד בלי היסוס, ומכאן הסיפור מתפתח ולוקח אותנו לערים שונות, שכולן מתקיימות מאוד בסיפור. נופיהן, האווירה השוררת בהן, האנשים שמסתובבים שם, מתוארים בחיוניות כה רבה עד שמתעוררת בקורא התחושה שהוא ממש שם, ביחד עם נינה, מתהלך ברחובות, מתאכסן בבתי המלון שאליהם הגיעה.

מכל המקומות תל אביב נוכחת בספר במיוחד. הנה למשל תיאור:

“רק בשני הבלוקים של הקונגרס, מהר־ציון עד צ’לנוב ומצ’לנוב עד העלייה, התנהלו ארבעה פרויקטים  של בנייה והדחפורים הרעידו את הרחוב. על המדרכה ליד אחד המגרשים המגודרים האלה עמדו ודיברו שניים מבני מינו של מוריץ, לא היה לי ספק בזה: אותו מבט קדחתני, אותה התמסטלות ממטראז‘ וזכויות בנייה. בין הבניינים  המתפוררים כמו הבית שעוד לא יכולתי לקרוא לו שלי היו נעוצים כמה חדשים, לא מאוד יפים, כאילו הוקמו בחיפזון, אבל על הרקע הזה הם נראו כמו מגדלי פאר והתזזית הורגשה בכל מקום: שלטי ‘תמ”א 38′, ‘למכירה’, ‘כאן יקום – ‘, ‘הבנייה החלה!’ ו’מנהלת פינוי-בינוי’ – לא היה קשה לזהות איזו תקווה מניעה את מוריץ להמשיך להחזיק בשתי הדירות האלה. 

“רחוב הקונגרס נמשך מזרחה לשדרות הר ציון בבלוק נוסף, נעים יותר, עם בתים נמוכים וצמחייה, אבל בקצה שלו נשקפו המלתעות של מנהרות התחנה המרכזית. בכל זאת הייתה לי תגלית משמחת בצד הזה של הרחוב, גינה קטנה על פינת השדרה, בעצם אפילו לא גינה אלא מתחם מרוצף ומגודר עם חמישה או שישה עצים חסרי צבע, בצד אחד שתי נדנדות ומגלשה על שטיח של דשא מלאכותי, וממול כמה מתקני כושר שנראו חדשים. כאילו העירייה החליטה פתאום בפרץ נדיבות לפנק את האזור השכוח הזה, ועל הדרך גם לעזור לי עם כלל מספר 2 ברשימה שלי. 

“רציתי לקנות אוכל אבל נראה שיותר מחנויות מכולת יש שם בתי כנסת ומרכזי קהילות. בשיטוט הקצר שלי ספרתי חמישה: מרכז בני דוד, ברית יוצאי בוכרה, בית מרמורוש וצמוד אליו מרכז חב”ד, ובצ’לנוב פינת הקונגרס, כמה צעדים מהבית שלי, המבנה הענקי הקודר של בית כנסת פועלי צדק עם המודעה מעל הפתח: ‘תפילת שחרית תחל במדויק‘, ומנורת קנים גדולה מתנוססת על הגג. בכניסות, על מעקות המרפסות, על מכסים של פחי אשפה, רבצו חתולים אדישים, כחושים ורבים יותר מאלה שהיו סביב הבית הקודם שלי, בסירקין. 

אצל הירקן בפינת מסילת העולים קניתי קצת פירות וירקות, ובחנות משקאות במורד צ‘לנוב מצאתי תה ולחם ועוגיות מאחורי מדפים עמוסים וודקה. בחור עם ראסטות ונרתיק גיטרה על הגב עקף אותי ברכיבה, קשר את האופניים לעמוד ונכנס לאחד הבניינים. אחרי שנכנס נשארתי האדם הלבן היחיד ברחוב. חבורת נשים וגברים שחורים הצטופפה לפנות לי מעבר על המדרכה בלי להפסיק לדבר. אחר כך עקפתי כמה ילדות אסיאתיות עם ילקוטים ורודים שישבו על שפת הכביש ושיחקו בעברית. לא רחוק מהן שכבה יונה מתה על הצד. בדרך חזרה לדירה רצה לפניי חולדה ונעלמה בין שורשים של עץ.” 

כל כך ספציפי וכל כך מדויק!

העלילה של הנוסעת האחרונה מצייתת לכללים הידועים של ספר מתח שכתוב כיאות: בסופה חייבת להגיע תפנית מפתיעה. גם כאן זה קורה, ממש בדפים האחרונים, והכל נסגר ונחתם כיאות.

הספר ראוי ויכול להפוך לסרט קולנוע. הוא כתוב באופן שמפתה לדמיין אותו כך. ועכשיו אתחיל להרהר ולתהות את מי הייתי מלהקת לגלם את דמותה של נינה. שימו לב: כתנאי התחלתי היא חייבת להיות גבוהה מאוד!   

מי לא חלף פעם ליד גדר של גן ילדים, פעוטון, מעון יום – השמות משתנים אבל העיקרון דומה – ושמע את בכיים של הקטנים?

לפעמים אפשר לשמוע גם את הקולות המרגיעים של הנשים האמונות על הרגעתם, מפייסות, מבטיחות שאימא עוד מעט תבוא. ולפעמים הן נוכחות-נעדרות, לפחות למי שנמצא שם בחוץ, ואינו יודע מה בדיוק מתרחש מעבר לגדר.

יש להניח שברוב גני הילדים עובדות גננות ומטפלות שאוהבות את התינוקות ואת הפעוטות הנתונים להשגחתן, גם אם נחשפו לאחרונה מקרים קשים, רבים מדי, של פגיעות בחסרי אונים, ולפחות אחד מהם הסתיים במותה של תינוקת, יסמין וינטה בת השנה, שהסייעת בגן מחצה אותה למוות כשניסתה לאלץ אותה לישון (ובה בעת השתעשעה בטלפון הנייד שלה).

המקרים הקיצוניים הללו לקוחים מתוך הביעותים האיומים ביותר של כל הורה. אבל מה באשר לבכי הרגיל, השגרתי, של ילדים קטנים שאיש אינו מתעלל בהם? מה באשר להתייפחויות הבדידות שלהם, חרדת הנטישה שהם חווים בלי ספק בכל פעם ששולפים אותם ממיטתם ומפקידים אותם במקום שבו הם חלק מהמון, ואישה זרה, לא אימא, מטפלת בהם באחריות ובענייניות, אבל לעולם לא באהבה העמוקה, המיוחדת והאישית שחשים רק הורים (או, לכל היותר, גם סבתא וסבא?).

במציאות הכלכלית השוררת בישראל אין להורים רבים ברירה. חופשת הלידה קצרה מדי, ומיד – חוזרים לעבודה, תולשים את התינוק או התינוקת מהשד, ומכניסים אותם ליום ארוך במקום שבו אינם בבת עינו של אף אחד. זהו מקום העבודה של המטפלות. הן משתכרות, בתמורה לטיפול בילדים שאינם שלהן, בשעה שהאימהות משתכרות, הרחק מהילדים שלהן. זה הסידור. אין מה לעשות.

אוזנה הכרויה של המשוררת טל ניצן שמעה את מצוקתם של התינוקות, ויצקה אותה לתוך שיר שקשה לעמוד בכאב שהוא מסב. הריהו, “מסע הילדים”:

*
מֵחֲצַר הַגָּן עוֹלָה
שַׁוְעַת הַפְּעוֹטוֹת:
בֹּקֶר

*
הַגַּנֶּנֶת שָׁרָה “אֲנִי כָּל כָּךְ שָׂמֵחַ”
בָּרְחוֹב שְׁנֵי גְּבָרִים צוֹעֲקִים
הַיְּלָדִים נוֹשְׂאִים בִּכְיָם
אֶל שְׁמֵי הַסְּתָו

*
אֲנִי מְדַמָּה לְכֹל קוֹל
צֶבַע מִשֶּׁלּוֹ
צִיּוּר סַסְגוֹנִי שֶׁל בֶּכִי

*
הֵם לֹא בּוֹכִים
הֵם שָׁרִים
אִמִּי אִמִּי לָמָּה עֲזָבַתְנִי

*
מֵחַלּוֹנִי אֲנִי נוֹתֶנֶת בָּהֶם סִימָנִים
הַמְּיַבֶּבֶת חֵרֵשׁ כְּמוֹ גּוּרַת אַיָּלִים
הַזּוֹעֵק מְלֹא רֵאוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת
הַמְּנַסָּה לִסְכֹּר אֶת הַשֶּׁטֶף לַשָּׁוְא
הַפָּעוֹט מִכֻּלָּם שֶׁעָיַף וְהִשְׁתַּתֵּק

*
אִמְרוּ יְלָדִים:
הַאִם זֶה זְאֵב מְיַלֵּל בַּיַּעַר כִּי אָבְדָה לוֹ יַלְדָּה?
הַאִם זוֹ צְפִירַת רַכֶּבֶת חוֹתֶרֶת בַּלַּיְלָה לְבַדָּהּ?
הַאִם זֶה צִיּוּץ כִּמְעַט לֹא-נִשְׁמָע שֶׁל גַּמָּד אוֹ גַּמָּדָה?
הַאִם זֶה יֶחְדָּל לִכְאֹב אִם נֵדַע

*
דַּקּוֹת נוֹקְפוֹת
חָתוּל מְחַכֵּךְ גַּבּוֹ בַּסּוֹרָגִים
אִישׁ חוֹלֵף עַל פְּנֵי הַגָּן
קוֹרֵא
אַלְטֶע זָאכֶען

*
מֶה עָשִׂיתָ יַלְדִּי אֲהוּבִי מַלְאָכִי
אֶפְרוֹחִי יְחִידִי מַחְמַד לִבִּי
אוֹצָרִי נִשְׁמָתִי
בַּגָּן הַיּוֹם

*
בַּלַּיְלָה שְׁמוּרֹתֵיהֶם מְהֻדָּקוֹת
אֶגְרוֹפֵיהֶם תַּפּוּחֵי בֹּסֶר
נְשִׁימָתָם אוֹסֶפֶת נְשִׁימָה
מִישֶׁהוּ זָעִיר מֵהֶם
יָשֵׁן מְכֻוָּץ עַל צִדּוֹ בִּגְרוֹנָם

*
אַזְעָקָה גְּדוֹלָה
בּוֹלַעַת אֶת הַבֶּכִי הַקָּטָן
זֶה רַק תַּרְגִּיל הַפַּעַם
עוֹד לֹא מִלְחָמָה
יוֹם אֶחָד יְלָדִים
כָּל זֶה

טל ניצן היא לא רק משוררת, עורכת ומתרגמת, היא גם פעילה פוליטית. רגישותה החברתית המדרבנת אותה לפעול לטובת המוחלשים המצויים בשולי החברה היא זאת שמחדדת גם את אוזנה לשמוע את שוועתם של הפעוטות, לראות אותם, ולצייר את התמונה הנגלית לעיניה: כמי שהתגוררה בסמוך לגן ילדים הייתה עדה לבכי תמרורים ששמעה משם יום-יום, וחשה בחרדה ובאשמה הכרוכות יד-ביד בהורות בכלל, בכל מקום שהוא, ובארצנו במיוחד, לנוכח החרדה מפני העתיד הנשקף כאן לילדינו.

ניצן למדה להכיר את הקטנים על פי צלילי בכיים: “הַמְּיַבֶּבֶת חֵרֵשׁ כְּמוֹ גּוּרַת אַיָּלִים / הַזּוֹעֵק מְלֹא רֵאוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת”, כל ילד וסגנון מצוקתו. ברחוב החיים נמשכים, “אִישׁ חוֹלֵף עַל פְּנֵי הַגָּן”, חולף ואינו מושיע, חתול מתחכך בסורגים (המעלים על הדעת כלוב, או בית סוהר), והילדים שם, הזמן חולף, “דַּקּוֹת נוֹקְפוֹת”, הוא אינסופי כשאתה בן כמה חודשים ואינך יודע היכן אתה ומדוע. “אִמִּי אִמִּי לָמָּה עֲזָבַתְנִי”, הם קוראים בלבם, נטושים כמו ישו הזועק על הצלב “אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי”. האימה אינה שוככת גם בלילה, כשהם ישנים ו”נְשִׁימָתָם אוֹסֶפֶת נְשִׁימָה” באין מרגוע אמיתי, לקראת יום נוסף הרחק מהבית.

ועדיין לא דיברנו על האימה הגדולה מכולן: מפני המלחמה שעוד עלולה להגיע, מפני האזעקה המתריעה, שהפעם היא רק תרגיל, אבל מי יודע מתי תהיה אזעקת אמת.

שירה של טל ניצן מעלה על הדעת שיר של אלי אליהו:

אלה היו החוקים

אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקִיד אֶת הַיְּלָדִים
בִּידֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. זָרִים גְּמוּרִים.
שָׁם הֶחְזִיקוּ בָּהֶם מַחֲצִית הַיּוֹם.
אָסְרוּ עֲלֵיהֶם לְדַבֵּר שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, גַּם לִצְחֹק
הָיָה אָסוּר עֲלֵיהֶם. אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים.
כֻּלָּם שָׁלְחוּ אֶת הַיְּלָדִים.
זֶה הָיָה הַדָּבָר הַשָּׁפוּי לַעֲשׂוֹת.
אִישׁ לֹא רָצָה לְהֵחָשֵׁב מְטֹרָף.
אֵין זוֹ חָכְמָה
לִשְׁפֹּט אוֹתָנוּ עַכְשָׁו,
מִמֶּרְחָק שֶׁל זְמַן וּמָקוֹם.
אָז לֹא יָדַעְנוּ אֶת מַה
שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם.

אלי אליהו מדבר בשם מי שיצטרכו בעתיד להצטדק, שכן אז כבר ייוודע עד כמה הפרקטיקות העכשוויות אכזריות ובלתי אפשריות. “אָז לֹא יָדַעְנוּ אֶת מַה / שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם”.

אכן, אנחנו לכאורה לא יודעים. ואולי דווקא כן.