לא פעם סיפרתי איך זה התחיל, מבחינתי. זה קרה ב-1991. חברים יוצאי ברית– המועצות–לשעבר “סחבו” אותי להצגה שלא כל כך התלהבתי לראות. ידעתי שמדובר בתיאטרון חדש, דובר רוסית, עם תרגום סימולטני לעברית, וחששתי שצפויה לי הופעה מייגעת של חובבים. דקות ספורות אחרי שההצגה התחילה, ואני נשנקתי מהשתאות, הבנתי שהגעתי למקום מופלא: מקום שיוצרים בו אמנות מזוקקת, מדויקת, שפולחת את הקרביים בעוצמתה.
זאת הייתה ההפקה הראשונה של תיאטרון גשר, “רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים”, על פי מחזהו של טום סטופרד.
הכול היה מופלא: הבימוי יוצא הדופן, המשחק המדהים, המוזיקה שברקע, וכמובן – המחזה עצמו.
אחר כך הלכתי שוב ושוב לראות את “רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים” (ואחריה, כמובן, גם את ההפקות האחרות של גשר), “סחבתי” להצגה את חברי וידידי, כדי שיזכו גם הם להתפעם מהתופעה הייחודית כל כך. ראיתי את ההצגה שש או שבע פעמים, ולא התעייפתי.
במרוצת הזמן התחלפו כמה מהשחקנים בקאסט המקורי, והיה מעניין לפגוש אינטרפרטציות דומות, אבל שונות בניואנסים שלהן.
עברו שנים רבות, והנה תיאטרון גשר חידש את ההפקה, ואפשר שוב לפגוש את “רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים”!
מהקאסט המקורי נשאר רק סשה דמידוב הווירטואוז. אני תוהה אם מישהו יוכל אי פעם להיכנס לנעליו: כל כך מצחיק, כל כך מגוון, מפתיע וחד פעמי ביכולות שלו, המימיקה, התנועה, כמה הרבה הוא מסוגל להביע בתפקיד שאין בו אף מילה אחת!
גם השחקנים האחרים בהפקה המחודשת נהדרים. את עיקר ההצגה נושאים עליהם שני השחקנים המגלמים את רוזנקרנץ וגילדנשטרן, אז – מארק איווניר, דרור קרן ויבגני טרלצקי. עכשיו – עידו מוסרי ואלון פרידמן.
הרעיון של טום סטופרד שכתב את המחזה מדהים: הוא לקח מתוך המלט שתי דמויות שוליות, ידידיו של הנסיך הדני שדעתו נטרפת עליו מרוב כעס על דודו ואמו, רוצחי אביו ויורשיו, וכאן, במחזה שלפנינו, הם אלה שנמצאים במרכז, ואילו כל הדמויות האחרות הן ברקע, נעות, חולפות ונעלמות במהירות, בעוד רוזנקרנץ וגילדנשטרן מנסים להבין מה קורה, מדוע נקלעו למקום הלא מובן הזה, מה בעצם מצפים מהם, ומה צופן להם העתיד. (לימים, כשהנחיתי סדנאות כתיבה בבית אריאלה, נהגתי להציע למשתתפים תרגיל כתיבה שאת ההשראה לו קיבלתי מהמחזה: לבחור סיפור תנ”כי ולספר אותו מנקודת המבט של דמות שולית….)
רוזנקרנץ וגילדנשטרן, או בשמות החיבה שהם מעניקים זה לזה – רוזי וגיל – מזכירים מאוד שתי דמויות אחרות, מוכרות מאוד מהתיאטרון: את ולדימיר ואסטרגון, או דידי וגוגו, ממחכים לגודו של בקט. כל הארבעה אינם מבינים לאן נקלעו, מה תפקידם, ולמה הם מחכים. הם מעבירים את הזמן במשחקים קרקסיים. לרגע הם נראים כמו שני מוקיונים, לרגע – כמו זוג נוודים בדמות ההלך הנצחי העצוב, שיצר צ’רלי צ’פלין. כל הארבעה מנסים בלי הרף להבין מה הסיכויים שלהם: “אז תגיד לי. אני לא יודע. הסיכויים שקולים”, אסטרגון אומר, ומוסיף, “או כמעט – ” וולדימיר משיב לו: “אז? אז מה נעשה?” “בוא לא נעשה כלום,” משיב לו חברו, “זה יותר בטוח.”
רוזנקרץ וגילדנשטרן, לעומתם, משחקים לאורך כל ההצגה בהטלת מטבע, ששוב ושוב, בניגוד לכול חוקי ההסתברות והסטטיסטיקה, נופל על “עץ”.
אבל ברוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים יש עלילה מוכתבת: זאת של המחזה של שייקספיר, והשניים נקלעו לתוכו בלי להבין מדוע ואיך. הם מבועתים. תפקידם בחיים לא ברור להם. הם רוצים לנוס, ולא יכולים. והרי כך כולנו: נקלענו אל העולם הזה בלי שמישהו שאל אותנו לדעתנו, ולכולנו צפוי סוף העלילה הבלתי נמנע.
עידו מוסרי ואלון פרידמן מפליאים לגלם את הדמויות הללו, הקרקסיות, המיוסרות, המבולבלות. בהפקה המחודשת נוסף נופך קל שלא היה, ככל הזכור לי, בקודמת, זאת משנות התשעים: רמז מסוים לקשר הומו-ארוטי שקיים בין השניים. יש ביניהם אהבה נפשית וגופנית, ולצידה – תיעוב הדדי שגורם לו הייאוש. לרגעים הם היסטריים, לרגעים שפופים, תומכים זה בזה, ואז נעשים תוקפניים, נרדמים מחובקים, ואז מזנקים בזעם הדדי. כשהאחד מבולבל האחר מיושב, ואז הם מתחלפים בתפקידים, ומה שמדהים, פשוט מדהים! זה שכל השפע, כל מגוון הפעולות, כל היצירה הזאת של עולם ומלואו, מתרחשים על רצועת במה צרה!
וזאת, כמובן, הגאונות של יבגני אריה, הבמאי שיצר את ההצגה, זה שלמרבה הכאב הלך לאחרונה לעולמו, וההפקה המחודשת מוקדשת לזכרו. כי הרעיון האמנותי היה שלו: הקהל יושב קרוב מאוד, משני צדיה של במה, שאיננה אלא שביל שבשני קצותיו דלתות של ארמון, או בדי מפרש של ספינה. על השביל הצר הזה מתנהלות כל הדמויות. המלט עם ה”להיות או לא להיות שלו”, גרטרוד עם היצריות והמיניות שהיא מנסה להסוות, ועם דאגתה האמהית להמלט בנה, אופליה המיואשת, הזנוחה, אביה שאינו יודע את נפשו מדאגה לה – כל אלה מצטיירים, אבל ברקע, ברמיזות קצרות. אנחנו רואים את הנוודים בדרכם אל ארמון אלסינור, פוגשים את להקת השחקנים הנודדים (שמפליאים לשחק את תפקידם הקומי, הארס-פואטי), ואז את הארמון עצמו, ובמערכה השלישית – הגענו אל ספינה בלב ים. וכל אלה מתרחבים לנגד עינינו, אף על פי שהם מתרחשים על שביל צר, שהדמויות עוברות לאורכו לעינינו, באות ונעלמות, צצות ועוברות, ורק רוזנקרץ וגילדנשטרן לא עוזבים את הבמה לרגע. בכל פעם שהדמויות מהמלט מצטרפות אל המיזנסצנה, נשמע צליל רועם, מפחיד, התאורה משתנה, ורוזנקרץ וגילדנשטרן מתחלחלים: מה צפוי להם עכשיו? מה הסכנות החדשות שאתן יצטרכו להתמודד?
המוזיקה בהפקה הנוכחית שונה מזאת שהתנגנה במקורית, אבל היא אפקטיבית באותה מידה. היא מעבירה אותנו ביעילות ממצב למצב, והיא, ביחד עם התאורה, מציירת את ההבדלים בין ה”כאן” של הדמויות הראשיות, רוזנקרץ וגילדנשטרן, לבין ההתרחשות המפחידה של המחזה של שייקספיר, שנמצא ברקע.
שמחתי כל כך שגשר חידשו את ההפקה, ושהזדמן לי לשוב ולחיות אותה. ההצגה ארוכה, נמשכת כמעט שלוש שעות, עם שתי הפסקות בין מערכה למערכה, אבל הזמן עבר במהירות. נדמה לי שבעוד כמה חודשים אשמח לשוב ולראות אותה…
