תגית: חנוך לוין

חנוך לוין, "הבלדה על אחינו יעקב"

מנחה: לפני שובו הביתה פוגש הפטריוט שלנו קבוצת מתנחלים לבבית.

הם מספרים לו על חיי השיגרה במקום בין מנחה לערבית.

[המתנחלים שרים]

מתנחלים: יום ראשון היה יום שיגרה,

ערבי זקן ברחוב נורה,

"אל תירָה, עבדי יעקב!" הוא קרא:

ואחינו יעקב ירָה.

 

ביום השני שוב כלום לא קרה,

ילד ערבי ברחוב נורה,

"אל תירָה, עבדי יעקב!" הוא קרא;

ואחינו יעקב ירָה.

ביום שלישי פעמיים כי טוב,

שני ערבים נורו ברחוב,

שעמום גדול ביום רביעי,

ברחוב נורה זקן ערבי,

יום חמישי שוב יום שיגרה,

ערבי אחד ברחוב נורה,

ביום שישי הקצר, ערב שבת,

אף ערבי לא נורה, רק ערבייה אחת,

הם קראו: "עבדי יעקב, אל תירָה!"

ואחינו יעקב ירָה.

 

וביום השביעי שבת ויינפש,

אין רובים, אין יריות, אין אש,

"אל תירה", הם קוראים, "עבדי יעקב!"

ואחינו מסתפק באגרוף.

 

שבת שלום, שבוע טוב.


מתוך "הפטריוט". (הוצג לראשונה באוקטובר 1982)

מעריב, 23 באוקטובר, 1982

חנוך לוין: "חייל של שוקולד": האם מעריציו מסכימים עם עמדותיו?

השנה: 1965. ראש הממשלה הוא לוי אשכול. בעוד כשנה יחל המיתון הכלכלי שיתבטא באבטלה ובירידה ברמת החיים. בעוד שנתיים תפרוץ מלחמה שתשנה את פניה של מדינת ישראל. שטחה יגדל פי  שלושה, התיירות בשטחים הכבושים – הגדה המערבית, ירושלים המזרחית, סיני, שארם א שייך – תפרח. אלפי פועלים ערביים זולים מאוד יצטרפו לשוק העבודה. ישראל תשתלט על שדות הנפט באבו רודס ועל המתקנים לשינועו שבדרום סיני, ותפוקת הנפט החדשה תספק כמחצית מהתצרוכת הארצית. השגשוג הכלכלי יוסיף לתחושת האופוריה הלאומית: בשישה ימים הובסו כל צבאות ערב, ישראל הוכיחה שהיא חזקה, כמעט, היו מי שסברו, כל יכולה.

אבל כל אלה טרם התרחשו. בתל אביב חי צעיר בן עשרים ושתיים, חנוך לוין שמו. הוא גדל במשפחה מסורתית. כשהיה בן שתים עשרה התייתם מאביו, וכשהיה בן חמש עשרה נאלץ לעזור בפרנסת המשפחה והחל לעבוד בחנות המכולת השכונתית. כיום הוא סטודנט באוניברסיטת תל אביב. הוא לומד ספרות עברית ופילוסופיה. איש אינו יכול לשער כי ברבות הימים ייחשב גדול המחזאים הישראלים, יחולל סערות ציבוריות, יביע התנגדות שנונה וימתח ביקורת על המלחמה, על נרטיב השואה, ועל היחס של הממסד לערבים. עוד לפני שפרצה המלחמה הוא כבר משחיז את קולמוסו, וכותב את השיר "בוא חייל של שוקולד":

הַטַּבָּח מַגִּישׁ בָּשָׂר לְרַב הַטַּבָּחִים,
וְרַב הַטַּבָּחִים מַגִּישׁ בָּשָׂר לַתּוֹתָחִים,
כָּל הָאֲנָשִׁים אַחִים מִתַּחַת לַפְּרָחִים –
כְּשֶׁרוֹעֲמִים הַתּוֹתָחִים הַיְּלָדִים בּוֹכִים.

בּוֹא חַיָּל שֶׁל שׁוֹקוֹלָד
שֵׁב אֶצְלִי עַל הַמִּשְׁלָט,
שֵׁב, תַּסְרִיחַ, אַל תִּירָא
וְתָשׁוּב לַעֲפָרְךָ.

אָחִינוּ אִישׁ אַמִּיץ הָיָה, עַל מִשְׁמַרְתּוֹ נָפַל,
וְגַם הֵקִימוּ גַּל מֵעַל בְּשָׂרוֹ הַמְּקֻלְקָל,
וְהָיָה לוֹ, לְאָחִינוּ, דָּם אֲבָל הַדָּם נָזַל,
לֹא יְשִׁיבֵנוּ עוֹד אֲפִלּוּ צַו הָרַמַטְכָּ"ל

בּוֹא…

מִפִּצְעֵי אָבִיךָ כְּבָר נוֹדְפִים רֵיחוֹת שָׁלוֹם,
הַמָּשִׁיחַ לֹא יָבוֹא לְלֹא מַרְבָד אָדֹם,
הַמַּשְׂכִּיל, אוֹמְרִים כֻּלָּם, בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם
וּמִי שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּנוֹחַ כְּבָר שׁוֹכֵב בְּדֹם.

בּוֹא…

הַצָּבָא שֶׁלָּנוּ הוּא אֵלֶיךָ לֹא אָדִישׁ,
רֶבַע אִינְטְשׁ יַקְדִּישׁ לְךָ וְגַם חֲצִי-קַדִּישׁ,
נַעֲרָה תִּבְכֶּה עָלֶיךָ, וְגַם זֶה יוֹבִישׁ,
הַמָּוֶת אֵין לוֹ רֵיחַ (אִם הָאַף אֵינוֹ רָגִישׁ).

בּוֹא…

"שְׂמֹאל יָמִין, יָמִין הוּא שְׂמֹאל" הַגְּדוּד הוֹלֵךְ וְשָׁר,
"הַחַיִּים מְסֻרְבָּלִים, הַמָּוֶת הוּא קָצָר"
כָּל הַגְּדוּד הוֹלֵךְ אַחֵר עָרְפּוֹ שֶׁל הָרָסָ"ר
וְהָרָסָ"ר הוֹלֵךְ גַּם הוּא בַּדֶּרֶךְ-כָּל-בָּשָׂר.

בּוֹא…

כבר בשיר המוקדם הזה אפשר לפגוש את  עוקצנותו של לוין, את חוש ההומור המריר שלו, את כישרונו המופלג ואת עוצמת ההתנגדות שלו לכל מה שמדיף מיליטריזם, שהוא בעיניו ניצול, והפקרה ציניים, כשהמבוגרים מקריבים את הצעירים.

הוא פותח את השיר במעין מוטיב של חד גדיא: "הַטַּבָּח מַגִּישׁ בָּשָׂר לְרַב הַטַּבָּחִים, / וְרַב הַטַּבָּחִים מַגִּישׁ בָּשָׂר לַתּוֹתָחִים" ובמשחק מילים עגום ומחריד על הביטוי "בשר תותחים". לחזק מגישים בשר, והוא בתורו מקריב את החיילים הצעירים הנתונים למרותו.

בפזמון החוזר משתמש חנוך לוין בשיר הילדים הנודע של פניה ברגשטיין, "בוא אלי פרפר נחמד", אלא שבשירו החייל אינו מוזמן "לשבת על כף היד", אלא "להסריח במשלט" – תחילה משום שחיילים נאלצים לוותר על תנאים היגייניים סבירים, ובהמשך – מכיוון שגופתו תדיף ריחות רעים, עד ש"יזכה" לשוב אל עפרו. לפני כן יזיל דם שאיש לא יוכל להשיב לו. הוא לא יהיה "מגש הכסף" של אלתרמן, אלא "מַרְבָד אָדֹם", נתיב של דם, שעליו יפסעו הוריו, בדרכם אל השלום. האם יוכל החייל ההרוג להתנחם ב"חֲצִי-קַדִּישׁ" שהצבא יקדיש לו? בדמעות קצרות הטווח של נערתו? בכך שאת הצחנה של עצמו לא יוכל לחוש, כי המת "אֵינוֹ רָגִישׁ"? והנה חזרנו, בסופו של השיר, אל ה"חד גדיא": גם הרס"ר הכול יכול ילך בתורו "בַּדֶּרֶךְ-כָּל-בָּשָׂר".

ב-1968 כתב חנוך לוין את הקברט הסאטירי "את ואני והמלחמה הבאה", שהיה אמור לעלות בצוותא. כשמנהלי המקום הבינו במה המחזה עוסק, ביטלו את העלתו באולם. המחזה עלה בכל זאת, באולם אחר, ועורר זעם רב. בקיבוץ נצר סירני למשל פירקו ותיקי המקום את הבמה ותקפו את השחקנים. מחזה אחר של לוין, "מלכת אמבטיה", עלה בקאמרי בקאמרי ב-1970. באחת הסצנות, "העקידה", מפציר יצחק באברהם אביו שלא יהסס, וישחט אותו: רמז גלוי להורים השולחים את ילדיהם להיהרג במלחמות. ההצגה עוררה סערה ציבורית שלא הייתה כמותה. הצופים, הממשלה, הביקורת, כולם תקפו אותה בזעם.

לוין לעג לזחיחות וליוהרה, בימים שבהם היו נפוצות וכמו מובנות מאליהן. שלוש שנים אחרי כן, כשפרצה מלחמת יום כיפור, נוכחו רבים שעיניו הפקוחות ראו את מה שנסתר מהם. ועם זאת, מעמדו בתרבות הישראלית וההצלחה הרבה שזכה לה – כל המחזות שכתב וביים, קובצי היצירות שלו שראו אור, אלבומי השירים שלו שהולחנו, האזכורים הרבים שיצירותיו זוכות להם, הספרים והמחקרים שנכתבו עליו – אינם מבטיחים שהציבור אימץ באמת את עמדותיו, אלה שאפשר להבחין בהן כבר בשיר "חייל של שוקולד" שכתב בצעירותו.

חנוך לוין: "טורקי, טורקי, מי חלם אותך הלילה?"

שירו של חנוך לוין נדפס ב-1994 בפתח הקובץ הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים (הספריה החדשה).

חנוך לוין, "ארץ נפלאה"

[הבעל והאשה מארחים את התייר מר צ'לסי]

תייר הו, כמה נפלא, כמה נפלא. יש לכם באמת ארץ נפלאה.

אשה [בצניעות] מה לעשות, מר צ'לסי, אנחנו עם קטן ונפלא. פשוט עם קטן ונפלא.

[אל הבעל] מה אתה אומר, אלכסנדר?

בעל אני אומר שאין מה לעשות, את צודקת בהחלט, אנחנו פשוט עם קטן ונפלא, זה מה שאנחנו, עם קטן ונפלא, זה מה שאנחנו, עם קטן ונפלא, זה מה שאנחנו… [האשה מכה בראשו כמו במכונה שהתקלקלה, הוא משתתק]

אשה [לתייר] מין גורל שכזה, עם קטן המוציא מקרבו את הצבא החזק והאמין ביותר בעולם, צבא היודע בשביל מה הוא נלחם ומשום כך אין שום כוח שיכול לעמוד בפניו. מה אפשר לעשות, אנחנו פשוט נפלאים וחזקים.

תייר ארץ נפלאה באמת. אני מתכוון בעיקר לשמש שלכם.

אשה זה נכון שהשמש פועלת לטובתנו, אבל לא בזה עיקר הכוח שלנו. מה אתה אומר, אלכסנדר?

בעל אני אומר שהשמש היא אמנם שמש, אבל אנחנו יודעים להילחם גם בלילה, השמש היא אמנם שמש אבל אנחנו יודעים להילחם גם בלילה… [האשה מכה בראשו, הוא משתתק]

אשה בלילה או ביום, מר צ'לסי, מה אפשר לעשות שאנחנו נהדרים כל-כך ומוכנים לצאת בכל עת ובכל שעה שנידרש, מתוך ידיעה שאם נצא לא נשוב בלי ניצחון מפני שאין לנו ברירה אלא לנצח. הכרח הקיום הוא העושה את הצבא שלנו לעצום כל-כך, צבא שבו האיכות האנושית הנפלאה משלימה את החיסרון המתמיד בכמות, צבא שבו הקצינים הולכים לפני הטוראים והטבחים אוכלים לפני התותחנים, צבא ש… מה עוד אפשר להגיד עליו, מר צ'לסי!

תייר בייחוד אני אוהב את מזג האוויר שלכם, השמש והאור. והים שלכם, כל הכחול העמוק הזה.

אשה חיל הים הוא באמת נקודה רגישה, מר צ'לסי. זהו אמנם חיל קטן ולא מפותח יחסית, אבל חיל אמיץ ונפלא. מה אתה אומר, אלכסנדר?

בעל מה אני אומר? אני אומר שחיל הים לים, וחיל האוויר לאוויר, וחיל התותחנים לתותחנים, וחיל הצנחנים לצנחנים… [האשה מכה בראשו, הוא משתתק]

אשה חיל חיל ותפקידו, מר…

בעל וחיל הרגלים לרגלים, וחיל הנשים לנשים, זה מה שאני אומר. [משתתק מעצמו]

אשה כמו שאמרתי, חיל חיל ותפקידו. למעשה קיבל חיל הים שלנו לאחרונה חיזוק מכריע, והזירה שלו פרושה עכשיו לכל רוחב הים התיכון. אנחנו מוכנים, אם נצטרך, להתמודדות ימית עם הצי הסובייטי הפרוש בים התיכון. אין זאת אומרת שלא לקחנו בחשבון סיוע אווירי ממטוסי חיל האוויר וכן מספינות הצי השישי העלולות למצוא עצמן ברגע קריטי לצידנו. חיל הים שלנו הוא אולי החיל היחידי בעולם שבו צולל מפקד הצוללת עם המלחים שלו – וצף איתם בחזרה. עם חיל כזה לא נשאר לך אלא להרכין את הראש ולהודות בכך שאתה פשוט נפלא.

תייר [בנימוס] כן, אם לחזור לרגע לעניין האקלים שלכם…

אשה סלח לי מאוד, מר צ'לסי, אבל מה יש לך בעצם נגד הצבא שלנו?!


מתוך קטשופ, רביו סאטירי הוצג לראשונה במארס 1969
בספר מה אכפת לציפור

חנוך לוין: "את ואני והמלחמה הבאה"

כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.

את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.

כשאנחנו מחייכים ברגע אהבה,
מחייכת איתנו המלחמה הבאה.
כשאנחנו מחכים בחדר הלידה,
מחכה איתנו המלחמה הבאה.

את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.

כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
וכשזה כבר נגמר, שוב אנחנו שלושה –
המלחמה הבאה, את והתמונה.

את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.


מופיע בספר מה אכפת לציפור
עלה לראשונה ב: 1968 / הקברט הסאטירי / בימוי: עדנה שביט

הקסם של התיאטרון

זה שבוע חנוך, אני, מעצב התאורה ושני חשמלאים יושבים כל ערב בסיום החזרות עד השעות הקטנות של הלילה, שוקדים על עיצוב התאורה. באולם התיאטרון הריק מאדם, עטופים בחושך קטיפתי סגול, אני נפעמת כל פעם מחדש מהקסם המדהים שנברא על הבמה בעזרת כמה מכשירי תאורה. התפאורה מתעוררת לחיים. ואורות לבנים, כחלחלים וורודים נושקים נשיקת חיים לקוליסות העץ המתות ומעירים אותן משינה עמוקה לחגיגת מופלאה של צבעים וצללים מסתוריים. הבמה כולה דולקת באורות שהופכים אותה לעולם ומלואו, כאילו גדלה והתרחבה כפליים משטחה וצימחה מקומות חדשים שלא נראו בה עד אז. הרגע הזה, כשמהחושך הכבד שבאולם עולה לפתע התאורה ומאירה את הבמה ואת התפאורה, הוא הרגע שמבחינתי מתחיל להתרחש הקסם של התיאטרון.

היום זה היום. חזרה ראשונה עם תאורה!

רות דר, "בַּרדַש ושַׁחַשׁ תולים כביסה": הקסם של חנוך לוין, על הבמה, ומאחורי הקלעים

מה קורה כשהמסך עולה בתיאטרון? זהו רגע שמתחיל בו מין קסם שאין לו הסבר: על הבמה מתהלכים ומדברים השחקנים שיוצרים מציאות בדויה, אבל ממשית מאוד, והקהל היושב באולם הולך שבי אחרי המתרחש, מוכן להשעות את הספק, להאמין לסמלים חזותיים, לדמויות הקורמות לנגד עיניו חיים רגעיים, רק עד תום היווצרותה של האשליה המשותפת, עד הקידה שבאה בסוף, עד שהמסך יורד.

בספר בַּרדַש ושַׁחַשׁ תולים כביסה, סיפורים בהשראת העבודה עם חנוך לוין, מעניקה רות דר, מעצבת תפאורה ותלבושות רבת פעלים, שעיצבה עשרות הפקות בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, הצצה אל האופן שבו הקסם נוצר, וליתר דיוק – איך יצרה אותו בעבודתה המשותפת עם חנוך לוין.

יש בספר שמונה סיפורים נפרדים, מלווים באיורים של תלבושות ותפאורות, העוסקים בהפקתם של מחזות שונים שכתב וביים חנוך לוין, החל בהצגה "ביג תוחס" משנת 1972, וכלה במחזה האחרון שאותו ביים בימי חייו האחרונים, ממיטת חוליו בבית החולים.

הסיפורים מבדחים, מרתקים, מרגשים. מדי פעם מצאתי את עצמי פורצת בצחוק או מנגבת דמעה, קוראת בשקיקה על מה שקורה מאחורי הקלעים, על תהליך היצירה שבו מחזה נהפך להצגה, וגם על דמותו של חנוך לוין, אחד היוצרים הדגולים והמסקרנים ביותר שהיו לנו אי פעם.

כנהוג בספרים העוסקים באירועים שהתרחשו באמת, מסייגת רות דר בעמוד הקרדיטים שבפתח הספר את הקשר בין תיאוריה למציאות, וכותבת כי "מקצת הדמויות והאירועים הם פרי דמיונה של המחברת, וכל קשר בינם ובין המציאות מקרי בלבד." היא גם מקפידה לכנות את מרבית האנשים שעליהם היא כותבת בכינויים: "היועץ", "השחקנית הראשית", "חשמנהלנו" (החשמלאי הראשי ומנהל מחלקת התאורה), וגם "המהולל", כינוי שהעניקה למעצב תאורה שאת הסיפור המדהים על מה שקרה אתו בהפקת המחזה "יאקיש ופופצ'ה" אשאיר כסוד שהקוראים מוזמנים לגלות בעצמם. קורא סקרן שאינו בקיא בהיסטוריה של התיאטרון בישראל לא יתקשה כמובן לגלות מי מסתתר מאחורי כל אחד מהכינויים, אבל אפשר גם לוותר על הנטייה ללכת רכיל, לכבד את בחירתה של רות דר שלא לחשוף את השמות, וליהנות סתם כך מהתיאורים הציוריים הגודשים את סיפוריה.

אכן, כל מי שקורא את הספר לא יכול שלא לחוש שכתבה אותו מי שעוסקת בעיצוב – כל הסיפורים ססגוניים מאוד. הנה למשל תיאור של הארוחה השבועית שהנהיג בתקופת החזרות להצגותיו, לסיכום השבוע. "כל אחד משתדל להתעלות על עצמו עם הפתעות קולינריות: סלט חצילים תוצרת בית עם גיובץ' רומני מפולפל, צלוחיות של דגים מלוחים בשמן זית, זיתים ירוקים, גבינות זהובות, מלפפונים ירקרקים כבושים בחומץ, פלפלים אדומים שטים ברוטב כתום ופרוסות לחם שחור שעוזרת הבמאי ממהרת לחמם בטוסטר אובן של מזנון השחקנים בקומה שמתחת לחדר החזרות. כוסות, צלחות וסכו"ם נשלפים מארונית מתכת אפורה ותמימה למראה שנחבאת ליד הקיר האחורי, וכולם מתיישבים סביב השולחן, בודקים ומרחרחים: 'נו, איזה כל טוב מחכה לנו היום?'"

דוגמה נוספת, אחת מרבות: "'בגלל הקרבה לים,' אומר חנוך ודורך על אחד הפרות הסגולים, וזה נמעך בקול פצפוץ, מתיז צבע חום-אדמדם ומשאיר כתם משושה על המדרכה."

ברור לגמרי שהתיאורים מגיעים מתוך עיניה של מי שמיטיבה לראות צורות וצבעים.

מעניין מאוד גם תיאור הבגדים שעיצבה דר לאחת ההצגות הראשונות שבהן עבדה עם חנוך לוין: "הראש מתמלא בתמונות צבעוניות של האנשים שהמחזאי נתן להם שמות משונים. הנה הם פה לפני, מוחשיים כל כך, תלת ממדיים ממש. ואני רואה, יודעת בדיוק, מה הם צריכים ללבוש. הנה זוג השכנים הפולנים שגרים בבית הסמוך לבית הורי ברחוב מוצקין, יוצאים מצוחצחים ומלוקקים בתסרוקת מהמספרה, בקפלוש ובעניבה פרחונית בדרך לחתונה, מתנה ביד, וכל הרחוב מתמלא בריח האו דה קולון החריף של הגברת. והנה הבת המגונדרת מקומה שלוש בבית מספר 17, שהייתי מסתכלת עליה בתערובת של זלזול וקנאה מוסתרת כשהלכתי, לבושה בחולצה כחולה עם שרוך אדום, לפעולות בקן של התנועה המאוחדת, והיא הייתה יוצאת לבילויים 'הוליוודיים', לבושה בבגדים הסלוניים שלה, עם בחורים מתחלפים בתסרוקות נוצצות מברילנטין." מרתק להבין כיצד פועל דמיונה של מעצבת, באיזו תשומת לב היא מבחינה בבגדים שהסובבים אותה לובשים או לבשו גם בעבר הרחוק, ואיך הזיכרון החזותי שימש אותה בעבודתה.

ובכלל, כל העבודה של יצירת הצגה, ליתר דיוק – של עיצוב הבמה − מצטיירת בספר כעניין שובה לב: כאן הולכים עם השחקנים לחנות של בגדים משומשים ומתגלגלים ביחד מצחוק כשמעצבים את דמותו של קבצן עלוב או זונה אומללה, שם מטיילים ברחובות כדי לקבל השראה ממראה הבתים, ובהזדמנויות אחרות הולכים לספרייה, נוברים ביחד בספרי אמנות ושולפים מהם רעיונות. "האם אפשר לקרוא לחוויה הזאת עבודה?" תוהה רות דר, ותשובתה ברורה: זוהי הנאה צרופה.

רחוב יונה הנביא

אכן, תיאור התהליך שבו יצרו את התפאורה והתלבושות להצגות שונות פשוט מרתק. למשל פגישותיהם הראשונות  בעבודה על ההצגה "יאקיש ופופצ'ה". "חנוך לא מנדב שום אינפורמציה! כאילו מישהו אחר כתב את המחזה, לא הוא. שנינו מחפשים יחדיו את הארץ הלא נודעת. מדפדפים בטקסט. זאת אומרת, אני מדפדפת. הוא כמובן יודע הכול בעל פה." או התיאור שבו השתדלו ולא הצליחו לכער שחקנית שיופייה זהר מבעד לכל מה שעוללו לפניה, עד שבמטה קסם הצליחה השחקנית לעשות זאת בעזרת קו איפור שחיבר את שתי גבותיה, ושומה שהדביקה לעצמה לקצה אפה…

העבודה בתיאטרון מלווה בעוצמות רגשיות – עלבונות והתלהבויות, שמחות ואכזבות, שיאים של פחד, אושר והתפעלות. אכן, דיוניסוס, אל היין במיתולוגיה היוונית − הרומאים כינו אותו בכחוס − היה גם אל התיאטרון והמסכות. יש הסוברים כי הולדתו של התיאטרון בבכחנליות – פולחנים של הוללות ופורקן יצרים. רמזים לעוצמות הללו אפשר לראות בסיפורים שרות דר מספרת. התעלות וייסורים, פסגות של יצירה ותהומות של מפחי נפש נפרסים לפנינו, ומעוררים התפעלות והשתאות.

פורצדס

ומעל לכול מרחפת דמותו החד פעמית של חנוך לוין. דר מפליאה לתאר את אישיותו המיוחדת, את חוש ההומור שלו, את הביישנות, הנחרצות, החברות העמוקה, את יכולתו לסחוף אחריו אנשים, את כישרונו היוצא דופן. מלבבים כל כך התיאורים של צחוקו המתגלגל של "השתקן המיתולוגי" כביכול, שלדברי רות דר "לא סותם את הפה וממשיך לפתח את הנושא בקולות צהלה  ותרועה", של זעמו ושל עדינותו. מרגש ומכאיב ביותר הפרק האחרון שבו מתארת דר את ימיו האחרונים של אחד מגדולי היוצרים שהיו לנו.

אי אפשר לומר שהספר הזה מפענח את דמותו של חנוך לוין, אבל הוא מספק הצצה מרתקת על האופן שבו ביים את הצגותיו, ודי היה אפילו רק בכך כדי לכבוש את הלב.