לא ראיתי את הסרט “גולדה”, אבל אני קוראת עליו את השבחים הרבים שהוא זוכה להם. לרגע אחד הם כמעט פיתו אותי, כמעט הסתקרנתי, אבל במחשבה שנייה, ידעתי שכוחי לא יעמוד לי לצפות בו.

הבנתי שהסרט מציג את דמותה של גולדה באהדה. בהבנה: “מהלך האירועים הטרגי שהוביל להחלטותיה הגורליות של ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים בעודה מתמודדת בסתר עם מחלת הסרטן”, כתבו עליו באתר Seret.

“הסרט מספר על שלושה שבועות בחיי ראש ממשלת ישראל בזמן מלחמת יום כיפור. זהו דיוקן של מנהיגה תחת לחץ, תוך כדי ניסיון ליצור הלחם בין המציאות הפסיכולוגית שלה לבין המציאות הלאומית־היסטורית. גולדה למשל מתעוררת מסיוטים או הוזה מראות זוועה מהמלחמה, אבל אירועים אלה מועברים באמצעות קטעי יומני חדשות,” נכתב עליו בביקורת בהארץ. 

“כמו ‘שעה אפלה’, שבו שוטט גארי אודלמן בתור ווינסטון צ’רצ’יל במחילות התת־קרקעיות של חדרי המלחמה בלונדון, כך גם ‘גולדה’ עוקב אחרי ראש הממשלה במחילות שמתחת לתל אביב. אלה גם מחילות הנפש והתודעה שלה, שסוגרים עליה במסדרון אפל וקלסטרופובי – כמו קבר.” כתבו בכלכליסט. 

הייתי בת עשרים ושתיים כשפרצה מלחמת יום כיפור. אימא לתינוק בן חמישה חודשים, לבדי בדירה בקומה התשיעית בחולון. אביו (הטייס) של הילד הוזנק לפנות בוקר לבסיס. בשעות שקדמו לאזעקה של שתיים בצהריים עמדתי בחלון וראיתי מהבניין הגבוה שבו גרתי במרכז העיר, איך יותר ויותר גברים צעירים נפרדים מנשים צעירות. תנועת המכוניות גברה והלכה. ביום כיפור!

כשנשמעה האזעקה עסקתי בדיוק ברחיצת התינוק שלי. הסתכלתי בחלון וראיתי שאנשים ממשיכים להתהלך ברחובות, כרגיל. אזעקת שווא, אמרתי לעצמי, ובכל זאת הלבשתי את התינוק במהירות וירדתי במדרגות. בדרך יצא מאחת הדירות שכן שנזף בי: “תחזרי הביתה. תפסיקי לעשות פה פאניקה. לא קרה כלום.” 

עליתי בחזרה הביתה, בצייתנות.

כמה שעות אחרי כן כבר ראינו את גולדה מסבירה, בהבעת פנים יגעה ומובסת, ש”היום בסמוך לשעה שתיים אחרי הצהריים, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל…” ואת דיין שנראה עוד יותר מובס ממנה. רק לפני זמן לא רב קבע כי “עדיף שארם א-שייח’ בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח”, ועכשיו הוא נראה על סף התאבדות. (בדיעבד נודע שאכן, כך חש!) 

אין לי צורך ביומני חדשות מאז. אני זוכרת היטב.

אחרי הניצחון “המדהים” של מלחמת ששת הימים (שמפירות הביאושים של תוצאותיו, ה”התיישבות” היהודית הלא חוקית ברחבי גדה המערבית, אנחנו נחנקים עד היום) הם חיכו, ביהירותם המופלאה, שהערבים יפנו אליהם, כי, כך הסבירו, “הזמן פועל לטובתנו”. “אנחנו” הרי דמיינו אז ש”אנחנו” גיבורים וכל יכולים. 

האם יש בכוחי לראות עד כמה גולדה התייסרה כשפרצה המלחמה שבה דור שלם נהרג, נפצע, או ניזוק נפשית לצמיתות, כפי שאפשר לקרוא בספרה של חנה יבלונקה ילדים בסדר גמור? האם אני מוכנה לחוש כלפיה אהדה, כי הייתה זקנה, חולה, כי אנשי הצבא הטעו אותה? והרי נודע לימים כי המלך חוסיין הגיע עד אליה, לישראל, והזהיר אותה: סוריה מתכוונת לתקוף את ישראל.

אבל הייתה, כידוע, הקונצפציה: הסורים לא יתקפו בלי המצרים. והמצרים? הם בכלל לא מתכוננים למלחמה. הם מרכזים כוחות בסיני? נכון, אבל מדובר בתרגיל בלבד. כל הראיות המוצקות היו שם, אבל ההנהגה – וכן, גולדה בראשה! – העדיפה את ההסברים הלא הגיוניים, רצתה להאמין להרהורי הלב ולא למציאות הברורה, החד משמעית.

ראינו השבוע את “מלכת אמבטיה” של חנוך לוין, בתיאטרון יפו, במה לתרבות ערבית־ישראלית. וזאת הייתה, כצפוי, מהלומה קשה בלב.

את הטקסטים הכרתי, כמובן, מהאתר המוקדש ליצירתו של חנוך לוין, ומהספר מה אכפת לציפור, אך לא הספקתי בזמנו לראות את ההצגה המקורית, שעלתה כזכור ב־1970, והורדה אחרי פחות מחודש, בשל זעמו של הקהל. 

השחקנים המוכשרים, ראמי סליבא, בסאם בירומי, ווטן עבד אלגבי ובמיוחד – מונא חווא, שפשוט חורכת את הבמה – כשהיא שם אי אפשר להסיר ממנה את המבט! – מציגים את הטקסטים של חנוך לוין שכבר ב־1969 ידע את מה שרבים כל כך בציבור הישראלי הבינו הרבה יותר מאוחר, אולי מאוחר מדי: הוא הבין, ותיאר, את הגזענות, תחושת העליונות, גסות הרוח, האטימות והרשעות של המציאות הישראלית.  

אי אפשר שלא להתכווץ כששחקן ערבי, ראמי סליבא, “מסביר” על הבמה מה ההבדל בינו לבין זבוב (שם גנאי לערבים!): “אשתי, אבי, אמי וכל יתר קרובי וידידי מודים בפה מלא שאני יותר מזבוב. הם אומרים שכל ניסיון להשוואה ביני לבין זבוב הוא מגוחך. די, לשם דוגמה, להעמיד אותי לצידו של זבוב כדי להיווכח שהוא נופל ממני בכמה וכמה תחומים חשובים. אשתי טוענת שאפילו אם הייתי גמד – מה שאינני, כמובן – גם אז הייתי גבוה וגדול מזבוב…” וכן הלאה. חנוך לוין שם את המילים הללו בפיו. ואנחנו שומעים ומתכווצים ממבוכה, מבושה, מייאוש.

ואפשר כמעט לאבד את העשתונות מרוב כאב ודאגה, כשכל השחקנים עומדים על הבמה ושרים את “עשרת הדיברות”. אי אפשר שלא לזכור באותם רגעים איך, ממש בימים אלה, גירשה מדינת ישראל בשמנו פלסטינית שנולדה בעזה ונישאה לאזרח ישראלי. יש לה אמנם ארבעה ילדים קטינים שנותרו כעת בישראל ללא הורה, אבל אחרי שהיא נעצרה בדרכה לעבודה, ללא היתר שהייה בארץ, סילקו אותה, ככה, באלימות, בלי שאפשרו לה לדבר עם ילדיה או עם עורך דין, ובלי שימוע, דרשו ממנה לחצות את הגבול במעבר ארז. וזוהי רק עוולה אחת, קטנה־לכאורה, מאלה שהמדינה מעוללת בשם כל אחד מאתנו. הנה השיר “עשרת הדיברות” שמראה איך ומדוע החליטה החברה שלנו להתנער ולהיפטר מצווי המוסר המחייבים: 

ובבוקר אביב בהיר ונחמד
קמנו כולנו כאיש אחד,
אנשי-חיל רעננים,
טובי-קומה ועזי-פנים,
קמנו ועלינו אל הר סיני,
שבו קיבלנו את דבר ה’,
עלינו גאים בזמר ושיר
את דבר ה’ להחזיר.

מסקנה ראשונה מצורכי הביטחון
זרקנו לשמים את הדיבר הראשון,
אחריו זרקנו את הדיבר השני,
גם הוא עקב המצב הבטחוני,
אחרי השני, השלישי בתור,
מעשה מובן של מדינה במצור,
ואשר כולל באופן טבעי
בחבילה אחת את הדיבר הרביעי,
הדיבר הרביעי – והחמישי איתו,
כי הבא להורגך – השכם להורגו,
ומטעם דומה של מלחמת הקיום
נזרק גם השישי זריקת חירום,
והיה זה לכן הכרחי ומוצדק
שהדיבר השביעי גם הוא נזרק,
אחריו השמיני ועימו התשיעי
שניהם מסיבות של מוראל קרבי,
וכדי לסיים במספר זוגי
צירפנו גם את הדיבר העשירי.

ובבוקר אביב בהיר ונחמד
חזרנו כולנו כאיש אחד,
אנשי-חיל רעננים,
טובי-קומה ועזי-פנים,
גוונו זקוף, כתפינו קלות,
נושמים אוויר מלוא הריאות
אפשר לחיות!

אז כשאני חושבת על גולדה מאיר, אני מתקשה לחוס עליה. לא יכולה שלא להיזכר במערכון “ישיבת ראש הממשלה” מתוך מלכת אמבטיה:

“ראש הממשלה אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית. הנני להזכירכם שאני ראש הממשלה. ותחילה אשא נאום אל שכנינו הערבים. [נואמת] רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: “אל תצדקי יום אחד, הרי בן-אדם זה רק בן-אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי, זה נורמאלי”. אבל לא! אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. הופס! – וצודקת, הופס! – וצודקת. פעם נמנמתי קצת בצהריים, אמרתי לעצמי: אולי אעשה שטות מתוך נמנום? אז עשיתי שטות מתוך נמנום? מצאתם לכם מי שיעשה שטות מתוך נמנום! לא נולדתי לעשות שטות, פשוט לא נולדתי לעשות שטות. אגב, אני ראש הממשלה ואתם לא, ואני במקומכם הייתי סובלת מזה. תודה. [יושבת]”

לכאורה לפנינו “רק” סיפור בלשי: גופתו של רפול, קצין משטרה בעייתי שנראה כי “עבר צד” וחבר אל חבורת הפושעים שבעירו, נמצאה ליד הפילבוקס בשכונת תל גיבורים בחולון. למרבה הצער רק לפני כשבוע נשא לאישה את מירי. כמה עצוב להתאלמן כך! (האומנם? אנחנו לא יכולים שלא לתהות, ככל שהקריאה מתקדמת…)

זמירה, חברתה הטובה של מירי מילדות, היא שוטרת. הן קרובות עד כדי כך, שכבר שנים רבות שהן מכנות זו את זו “זמירי” – חיבור של שני שמותיהן. שתיהן איבדו את הוריהן בנסיבות שונות, שתיהן די בודדות בעולם, והן נאחזות זו בזו באהבה ורעות מופלאות.

מכאן מתחילה העלילה להתגלגל, היא מתרחשת כולה בשכונת ילדותן של “זמירי”, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, במהלכה, וימים אחדים אחרי שהיא מסתיימת.

אמרנו – ספר מתח, אבל עלילת המתח של אל תקראי לי אום כולתום היא למעשה רק הכיסוי או התירוץ לכתיבה. למעשה מבקש ספרה של יוכי שלח לספר לנו על הרבה יותר מאשר על פענוח של תעלומת רצח: הוא מביא בפנינו את המציאות המסוימת ששלח עצמה נכחה בה כילדה (בדקתי בוויקיפדיה: ב־1967 הייתה הסופרת רק בת שמונה).

שלח מיטיבה מאוד לתאר את הלכי הרוח של אותם ימים, את המתח הרב של תקופת “ההמתנה”, בשבועות שקדמו לשישה ביוני, את החששות והפחדים שהעיקו על הציבור, את התרוממות הרוח, עם “הניצחון” המהיר, בעיקר – עם כיבוש ירושלים (הכותל!), שרבים כל כך נחפזו לבקר מיד כשהתאפשר: “הכותל היה מלא, כל עם ישראל היה שם, אני אומר לך, כולם היו. תראי אחר כך בספר, יש בו גם תמונות של הכותל של פעם”, אומרת אחת הדמויות, זומר, מפקדה של זמירה במשטרה. הוא מזכיר גם את הצער העמוק על הקורבנות, בימים שבהם חגגו את תבוסת האויב: “‘יותר משש מאות הרוגים,’ אמר זומר, ‘אתה מבין מה זה, ביטון, כואב הלב על המשפחות'”, ואת ההבנה שהייתה אז רק למעטים:  שאת מה שכבשנו יש “להחזיר” מיד, שכן – כפי שאומר זומר, אמנם “לפחות שחררנו את הכותל, והירדנים עכשיו אוכלים את הלב על זה שהם נכנסו לכל הבלגן הזה. הזהרנו אותם, לא?”, אבל – “לך תשלוט עכשיו במיליון ערבים, תיתן להם אוכל, עבודה בריאות.. במשטרה הולכים עכשיו לגייס שוטרים חדשים, אלוהים יודע מתי יספיקו להכשיר אותם. מיליון ערבים! אתה מבין מה זה?”

 לא רק במשטרה, גם במקומות אחרים ברור לגברים שלא אמורה להיות לנשים דריסת רגל בקרבתם: “ממתי נשים נכנסות למקום כזה”.

גם את מקום ההתרחשות מיטיבה יוכי שלח לתאר. את חולון ההיא שלה הכרתי. גרתי שם, מעל קולנוע רינה שהיא מזכירה, רק חמש שנים אחרי מלחמת ששת הימים. שדרות קוגל, קפה סבוי, חנות הכלבו הגדולה בכיכר, הפילבוקס, השטחים הלא מיושבים, השכונה עם השבילים המרופטים והטיח המתקלף – את כל אלה אני זוכרת היטב, ויוכי שלח העלתה הכול באוב. 

כשקוראים את הספר מבינים היטב איזה שינוי חל במעמדן של נשים מאז שנות השישים של המאה הקודמת. אנחנו רואים בבירור את מקומה של מירי במשטרה. אמנם היא עברה קורס הכשרה בדיוק כמו כל שוטר אחר, אבל מעמדה נחות להדהים. לא מאפשרים לה להיות נוכחת בדיונים חשובים, אם היא רוצה לשמוע מה קורה היא נאלצת להכין קפה ועוגיות ורק כך היא יכולה להיכנס לחדר שבו מתקיימת הישיבה, אבל גם אז הנוכחים מתייצבים בגבם אליה ככה ש”כולם יוכלו לראות, חוץ ממנה”… כשלוקחים אותה כבר במקרה להשתתף בחקירה – זה נעשה מתוך אילוץ, בגלל המלחמה שפרצה אין בסביבה אף שוטר גבר – מפקדה מסביר שאמנם “העולם כבר התהפך, גם בצבא יש מקפלות מצנחים, ובמשטרה כבר יש שוטרות תנועה, אז למה שאצלנו לא יהיו שוטרות בחקירה?” אבל מוסיף, כמובן מאליו, “כל זמן שזה בשליטה הכול בסדר.” 

על הדעת עולה גם תיאורה של פרופסור חנה יבלונקה, שסיפרה בפייסבוק על אירוע קשה ששמעה עליו מיד ראשונה: נהג אוטובוס שסירב להשיב לשאלתה של אישה בת שמונים ושש, שרצתה רק לדעת אם הוא מגיע לרחוב הרצל. “הוא לא ענה. שאלה פעם שנייה – הוא לא ענה. שאלה בשלישית – הוא לא ענה”, ואז, כך סיפרו ליבלונקה בני הזוג, “בעלה התערב ותהה לפשר ההתעלמות. תשובת הנהג היתה לא פחות ממדהימה: ‘אינני עונה לנשים'”. ומוסיפה פרופסור יבלונקה ומסבירה לנו את מה שאי אפשר לקלוט: “הנהג חובש הכיפה משרת ציבור שקצת למעלה ממחציתו נשים מודה שהן שקופות בעיניו.”

ואלה רק שלוש דוגמאות, כמובן.

האם בקרוב נחזור להדרת נשים בכל התחומים? כמו זאת שמתוארת ברומן שלפנינו? האם היא תתקבל (שוב!) בטבעיות, כמובנת מאליה, כחלק מהמציאות?

אל תקרא לי אום כולתום מבקש, בין היתר, להראות שנשים, כמובן מאליו, אינן נופלות מגברים ביכולתן לחשוב, להסיק מסקנות, להערים על הזולת, לנתח בעיות ולפתור אותן. 

פס הקול המלווה את הסיפור הוא זה של הזמרת המצרייה הנודעת, שאנחנו “שומעים” אותה לאורך הקריאה, וציטוטים משיריה בערבית המתורגמים למעננו לעברית, מלבבים ותורמים רבות למסופר.

קריאת הספר מהנה מאוד. 

“ילדים בסדר גמור” הם אנחנו. בני דורי. חברי ואהובי, ילידי השנים 1948 עד 1955. אלה שנולדו עם המדינה, נלחמו במלחמת ששת הימים, ההתשה ויום כיפור. עליהם בחרה לכתוב חוקרת השואה וההיסטוריונית, חנה יבלונקה. היא עצמה אחת מאתנו: נולדה בתל אביב, ב-1950. הבחירה שלה לעסוק בדור שלנו אינה מקרית ואינה קשורה רק להיסטוריה האישית שלה. יש לה אג’נדה נוקבת וברורה מאוד, שהולכת ומתבהרת, עד לרגע השיא, שמגיע ממש בסופו של הספר המופלא שכתבה.

בתחילתו היה נדמה לי שמדובר במעין ביוגרפיה קיבוצית בלבד, כפי שמעידה כותרת המשנה של הספר: “ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1955-1948”. אכן, הוא פותח בתיאור מקיף מאוד של תולדות חיי הדור שלנו, בשחזור של מה שנהגנו לעשות, של מה שקראנו ושרנו, של המוזיקה שהקשבנו לה, של המחשבות שהעסיקו אותנו, ושל הרצונות והחלומות שאפיינו רבים מאתנו. הכול נמצא שם, בשפע מעורר השתאות.

ומה אפיין אותנו, לפי תפישתה הבסיסית של יבלונקה? “היינו ילדים בסדר גמור. לא פחות אבל גם לא יותר”, כדברי הפתיחה של הספר. לא זכינו לייסד מדינה. לא ניצלנו מהשואה. נולדנו למדינה קיימת, ו”איש לא חשב שאנחנו שווים סיפור / מחקר / שיר, משהו…”  מאחר שנולדנו במדינת ישראל, היא מעידה עלינו כי “הם [אנחנו…] לא ידעו גולה מהי ובוודאי לא טעמו מהשונות והמבוכה שהיו כרוכים בתיוג היהודי”. אבל מה עושה מי שנולד אחרי הכול לכאורה? “מה עושים למחרת בבוקר כשקמים מההורה, זה בערך הדור שלנו”, אמר לה אחד המרואיינים.

והנה החליטה יבלונקה לדבר בשבילנו. לספר עלינו. להעניק לנו קול, ובעיקר – לעקוב אחרי המשמעות העמוקה של קיומנו.

כדי לעשות זאת נשענה על מגוון אמצעים: מחקר איכותני, שבו ראיינה תריסר ישראלים ילידי 1948; שפע סטטיסטיקות ונתונים דמוגרפיים ממקורות שונים ורבים; ספרי עיון ופרוזה שכתבו בני הדור שלנו; מכתבים שכתבנו וקטעי עיתונות שמצאה בארכיונים השונים. את כל הנתונים הללו שילבה להפליא בביוגרפיה האישית שלה, בתיאור של ילדותה המוקדמת בתל אביב, ואחרי כן התבגרותה בבאר שבע, ובסיפורים על אורחות החיים המוכרים לה היטב מעצמה. שמות הפרקים השונים מעידים על תוכניהם:

למשל – “היכן גדלנו?”, או “מדינת ישראל: העובדה, לא החלום”. בהקשר לכך היא מצטטת את אביה, שנהג לומר “‘לו היו אומרים לי ב-1942 שאני אשרוד ואחיה במדינה של יהודים עם משפחה וילדים שנולדו בה – הייתי חותם בלנקו!'” והיא מוסיפה: “בין השנה אליה התייחס אבא לבין לידתי בבית החולים אסותא בתל אביב הפרידו שמונה שנים. וליתר דיוק רק (!) שמונה שנים. הדרמה המקופלת באמירה זו היא כה גדולה וכה עוצמתית שהיא כמעט בלתי נתפסת”. אכן. ההערה הזאת שולחת את הקורא אל ספרה של יעל נאמן, היה הייתה, שגם הוא משרטט מעין ביוגרפיה של הדור שלנו, וגם שם מעידה אחת המרואיינות על ההשתאות שבה התחוורה לה סמיכות הזמנים בין השואה לבין המועד שבו נולדה כאזרחית של מדינת ישראל.

שמות של פרקים אחרים: “ומה הייתה ישראל זו שלתוכה נולדנו?” שבו היא משרטטת בו את גבולות המדינה המוכרים כל כך לבני דורנו, ואת התחושה ש”חיינו בטבורו של העולם” ומציינת כי “תודעת הגבולות והקוטן היו יסוד בהווייתנו. ‘ארצנו הקטנטונת’ כמילות השיר ששרה יפה ירקוני […] העניקה תחושה של מעין אינטימיות ביתית בין ילידי המדינה למדינתם הקטנטונת”.

תת פרק “היום המאושר בחיינו” שבו היא מתארת את המשמעות העצומה שהייתה להקמתה של משפחה חדשה (כלומר – ההולדה שלנו!) מבחינתם של ניצולי השואה: “‘הייתי רדופה על ידי הפחד שנעשה לי שם במחנה משהו רע, שלא יאפשר לי ללדת'”.

תת הפרק “לכל איש יש שם”, שם היא מתעדת את השמות הנפוצים של ילידי השנתונים שלנו.

בפרקים אחרים היא משחזרת את אורחות חיינו אז: שלום כיתה א’, חגיגת הקבלה של ספר התורה וכריכת הבד הרקומה שלו, שיעורי מולדת, הסקר, המורים שלימדו אותנו, איך הפכנו “לישראלים הילידים הראשונים שיש להם גם תודעה של עומק היסטורי לעבר רחוק אך מעוגן מקום, ולצדו בור תודעתי של אלפיים שנות היסטוריה יהודית שלא היו קשורים לכאן ולעכשיו”. מתארת את המשמעות העמוקה שיוחסה לפריחת החצב ולהופעתו של הנחליאלי. את שירי היורה. את המערכה הגובלת בשטיפת מוח יעילה ביותר שבה למדנו לשמור על פרחי הבר: “צא לנוף ואל תקטוף” ולחסוך במים: “חבל על כל טיפה”. את שיעורי המלאכה והחקלאות. את הספר “תינוק בא לעולם”. בתת הפרק “אנחנו והמבוגרים” היא מתארת את האנומליה האופיינית לבני דורנו, שלרובם לא היו סבים וסבתות, אלה שאמורים לשמש “בעלי ברית לנכדיהם”. מספרת על עיתוני הילדים והנוער שקראנו. איך חגגנו את יום האם ומה אפשר ללמוד מהאופן שבו חינכו אותנו לחגוג אותו. מזכירה את תוכנית הרדיו “משפחת שמחון” ומה אפשר ללמוד ממנה. את השכונה שבה שיחקנו למטה, או על גגות הבתים, בין חבלי הכביסה. כותבת על “מלכת הכיתה”, חידון התנ”ך, חסמב”ה, על  ההסללה. על סטלמך ועל הסרט אקסודוס, על חוזליטו. על יומנה של אנה פרנק. על טרזן. על מרכזיותה “הכמעט מאגית” של המשפחה בחוויה הישראלית. על מקומו המרכזי של הקולנוע בחיינו. על משפט אייכמן. על העדוֹת השונות. על מבצע סיני, חג העשור, תנועות הנוער, על הזמרים שאהבנו ועל כך שאסרו על להקת החיפושיות להגיע לישראל (ועל ההשלמה של ילדי הבסדר-גמור עם ההחלטה המגוחכת והמקוממת). על כל אלה, מכרים ותיקים וזכורים היטב, היא מרחיבה את הדיבור, מפרטת, מזכירה נשכחות שבעצם לא נשכחו מעולם.

בתחילתו של אחד הפרקים נדהמתי במיוחד מציטוטי שירים שכתבו בני דורי. למשל, שיר שהופיע ב”פי האתון”, ביטאון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית:

“כשנולדתי – היתה מלחמת השחרור בעיצומה.
כשהלכתי לבית הספר – כבשו כוחותינו את סיני.
כשלמדתי בתיכון – אמרו שיהיה בסדר והתחמקתי משיעורי גדנ”ע.
כשהתגייסתי לצבא – לקחנו את ששת הימים ונותרה השבת והיה בסדר.
כשנכנסתי לקבע  – חטפתי הפגזה והפסקתי לצחוק.
כשהייתי סטודנט – חטפו לי את החברים והתחלתי לבכות.
היום אני כבר לא בוכה. אני גדול ואין לי חברים”.

או שיר אחר, “מיומנו של צעיר עצבני עם תוחלת חיים נמוכה וחבל:

נולדתי ב-1948
גדלתי ב-1956
נלחמתי ב-1967
התנסיתי בין השנים 1970-1968
הזדקנתי ב-1973”.

בפנקס ישן נושן שלי מופיע שיר שגם אני כתבתי ב-1973, בעקבות נפילתו של ניצן נוי (אופנהיימר) בקרב בחווה הסינית:

נוֹלַד ב-48.
ב-67 פָּרַע חוֹבוֹת,
וְאָז, כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לִהְיוֹת,
נִגְבָּה מִמֶּנּוּ חוֹב
שֶׁלֹּא הָיָה חַיָּב:
חַיָּיו.

לא העליתי בדעתי שאני חלק מטרנד מוכר ושכיח!

פרק מעניין במיוחד הוא זה שמוקדש לשלושה יוצרי זמר אהובים במיוחד: שלמה ארצי, יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שכתב את המילים לשיריו, ולכך שהרבו לכתוב שירים שנגעו בזיכרון השואה “שלושה בני דור המדינה שכמעט לא יצאו מגבולותיה, שגדלו אצל הלינה וחיים [הוריו של גלעד], יצחק (איז’ו) ומימי [הוריו של ארצי], ז’אקו ושרה [הוריו של פוליקר], שכולם באו מ’שם’, הפכו בעצם את זיכרון השואה לישראלי ושינוהו לעד. זה היה טוויסט בעלילה, אך בה בעת גם מחוות ענק של כבוד ואהבה ונאמנות להורים. כיאה לילדים שהם תמיד ‘בסדר גמור'”.

מדוע מכנה אותנו יבלונקה “ילדים בסדר גמור”? מכיוון שחיינו התאפיינו בקונפורמיות וב”ניסיון מתמיד לרצות את הורינו ואת המדינה”. פחות מכך לא היה אפשרי, כי ילדים שאינם בסדר “מכאיבים להוריהם ומאכזבים את האומה”, ומי יכול היה להכאיב להורים שהיו ברובם פליטים, או למעול בגבורה של בני דור תש”ח, שהיו “‘מגש הכסף’ המיתולוגי, שהטיל עלינו צל ענק”.

התובנה הזאת היא בעצם לבו של הספר.

שכן עניינו המרכזי באובדן התום של בני דורנו. בהתפכחות שלנו, ובתהליך שבו הפסקנו להיות “ילדים בסדר גמור”. בפתיחה לפרק העוסק בכך מתארת יבלונקה את הסרט “בלוז לחופש הגדול”, זה שרבים מאתנו העידו, “בחלוף 20 ו-30 שנה”, כי “בכו ממש עם כל צפייה בסרט”. היא מצטטת את דבריו של גדעון לוי, יליד 1954, שכתב ב-2016: “ככה היינו? כל כך מטומטמים? כל כך יפים? כל כך טהורים? מזמן לא בכיתי. שלשום זה קרה. הדמעות נקוו והגרון נשנק […] בכיתי כמובן על מה שהיה ואיננו עוד, על מה שהיינו ואיננו עוד…” זוהי פרפרזה על פתיחתו של הסרט, המספר על הקיץ של שנת 1970, על בני הנוער שגויסו מיד בתום הלימודים, ושחלקם נהרגו במלחמת ההתשה. לדבריה של יבלונקה, אפשר למעשה לחבר בין שלוש המלחמות שבתודעתנו מופרדות: “ששת הימים”, “ההתשה” ו”יום כיפור”, אלא שאנו מעדיפים לדבוק בהירואיות של הראשונה, ולהתכחש לכך ששתי האחרות היו בעצם המשכה המאוד לא הירואי.

על מלחמת יום כיפור היא כותבת, ומדייקת מאוד, שהיא נותרה “עבור כל מי שחי בישראל ב-1973 […] כטראומה מתמשכת שאין לה מזור”.

היא הייתה כמובן טראומטית במיוחד לחיילים שהופקרו במעוזים. הפרק העוסק בכך קשה מנשוא. אבל גם מלחמת ההתשה הייתה טראומטית. במיוחד הפער שנפער בין החזית לעורף, כדבריו של חיים גורי שהיא מצטטת, “תל אביב מוארת והתעלה בוערת”. חיילים שהגיעו לחופשות נדירות, פעם בחודש וחצי, לפעמים אפילו כעבור פרקי זמן ארוכים יותר, נדהמו כשנוכחו שבעורף הכול נמשך כרגיל. ולא רק בעורף. “כל מה שעניין את הרמטכ”ל והקצינים היה אוכל וזיונים”, היא מצטטת מגיב שכתב כך לא מזמן באתר אינטרנט כלשהו. תחושת ההפקרה וההתכחשות לערכים הבסיסיים של צה”ל החלה כבר אז, במלחמת ההתשה. יבלונקה מביאה את סיפורו של חייל שנאלץ להיות עד להפקרת פצוע. המ”פ אילץ את חייליו, אחת הגרסאות טוענת שעשה זאת באיומי אקדח, לא להיחלץ לעזרתו של “אחד משלנו” שנפצע: “‘אבל המפקד’, ניסה איתן למחות, ‘אי אפשר להשאיר אותו למות’. ‘אף אחד לא זז’, הרים המ”פ את קולו”. זה היה “ערעור סדרי עולם”.

השבר החל להיווצר כבר ב-1968 כשהוטל על החיילים לעסוק במשימות של “דיכוי אוכלוסייה אזרחית (‘הכיבוש’)”. כעדותו המצוטטת של אחד מהם: “אין זה מן הדברים החביבים ביותר להיות צבא כובש, כשאני צריך לדפוק על דלתות ולצעוק שיפתחו, אני נזכר בצעדים של המגפיים הנאציות שמהדהדים בכל סיפור השואה, וכשאני מביט על עצמי בתור כזה […] אני מתחלחל'”.

כבר אז החלה תחושה של “ערעור האמונה בצדקת הדרך”. היא התעצמה, והתבטאה במלוא עוזה, באפריל 1970, שלוש שנים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור, כשנודע בציבור שהממשלה דחתה את יוזמת השלום של נחום גולדמן. אז היה “מכתב השמיניסטים” המפורסם שכתבו לראשת הממשלה, גולדה מאיר, ותבעו ממנה לעשות הכול כדי להגיע להסכם שלום. “תני סיכוי לגולדמן!” חתמו השמיניסטים את מכתבם, אשר “הכיל גם ערעור על הקלישאות שהפכו מטבע עובר לסוחר כגון ‘המלחמה כאילוץ מובנה'”. אחת מהחותמות על המכתב התראיינה ואמרה שאם לא יעשו הכול כדי להגיע להסדר, “לא תהיה משפחה שלא תיפגע תוך השנים הקרובות. עניין פשוט של סטטיסטיקה”. מזעזע ומחריד לדעת עד כמה צדקה. עם זאת, אותם צעירים היו עדיין “בסדר גמור”. כולם הודיעו שבכוונתם להתגייס, וליחידות קרביות. סרבנות הגיוס הייתה באותם ימים עניין נדיר עד כמעט לא קיים.

ואז פרצה מלחמת יום כיפור. כל מי שהיה שם זוכר היטב את מה שיבלונקה מתארת. את תחושת הכובד, “כאילו כולם רצו למצוא מילה הופכית לאופריה ששררה כאן רגע קודם”. את מצב הרוח שהתקדר כשנודעו מספרי הנפגעים ואת התובנה לפיה “מלחמת ששת הימים היא סיפור מן העבר, שכאן מדובר באירוע אחר, שונה לחלוטין”, את מספרם הרב של הנעדרים, ובסופו של דבר, את התחושה שביטא העיתונאי מיכה שגריר: “‘המצרים למדו מצה”ל איך להילחם – הישראלים למדו מהמצרים איך לשקר”, ואת הטראומה הלאומית שנגרמה מכך שבמשך שישה שבועות הועברו חיילים שנפלו מהקברים הזמניים אל בתי העלמין הקבועים. “לא הלוויות, לא ספרות ההנצחה, וגם לא האנדרטאות, דמו במשהו למלחמות הקודמות”.

זה היה “השבר הגדול של הילדים הטובים”. מה שקרה במעוזים, תמונות הכניעה וההליכה לשבי, הציפו “משהו שפגע בלב לבה של האמונה במבוגרים, במפקדים, בשלטון. שילוב של רגשות העלבון, הכעס, התמיהה האינסופית ואי ההבנה. הייתה זו תחושה של הפקרה.” גם מפקד אחד המעוזים שנכנע, שלמה ארדינסט, “עשה זאת “כדרכו של ילד-בסדר-גמור”, תוך שמירה “על כל כללי הניסוח ועל יסודות האמונה שקרסו מול עיניו”. הוא “נצמד לנרטיב הישן אך המנחם לפיו יש הבדל איכותי בינינו ובין המצרים”, אבל “הסיפור האמיתי היה קשה ומר.” הוא מגולם בדמותו של הקשר של מוצב חיזיון שזעקותיו בקשר לעזרה הוקלטו, למעט המשפט האחרון שאמר: “‘אני הולך למות. בגדתם בנו. אלוהים ישלם לכם.'”

הייתה תחושה של “רעידת אדמה – אך לא אסון טבע שאין לאדם שליטה עליו. היו כאן טעויות רבות וכבדות”, שאין עליהן סליחה ומחילה, “ולא תהיה”.

“תם עידן התמימות”, מסכמת חנה יבלונקה את האירוע במשפט שחותם, בדרכו, את הספר המרתק והחשוב הזה.

---

הנה קישור לספר באתר e-vrit. גם אותו קראתי כך!