“יום יבוא, שאותו לא תזכי לראות, ובו היהודים יקימו לך אנדרטה בישראל”, כתב לחנה ארנדט בשנת 1963 ידידה קארל יאספרס. באותה שנה התפרסם בארצות הברית ספרה של ארנדט, אייכמן בירושלים: דו”ח על הבנאליות של הרוע שהתבסס על הדיווחים ששלחה מהמשפט לעיתון ניו יורקר.
הספר עורר בישראל כעס גדול, התעלמו ממנו, למעשה החרימו אותו ואת המחברת. ראו בה אויבת ואנטישמית ששונאת את בני עמה. סברו שפגעה בקורבנות השואה. הספר הופיע בתרגומו לעברית רק ארבעים וארבע שנים אחרי שהתפרסם לראשונה.
בישראל לא זכתה עדיין חנה ארנדט לאנדרטה. בגרמניה, לעומת זאת, מרבים להנציח אותה: יש על שמה בול, קו רכבת, מכון, פרסים
באוניברסיטאות שונות. באחד מבתי הכנסת מוצגת תערוכה מתמדת לזכרה. אבל גם בישראל עמדותיה שוב אינן מוקצות כליל, הן זוכות לעיון מחודש ולדיון. בהוצאת מאגנס הוציאו לפני שמונה שנים את הספר חנה ארנדט בירושלים, קובץ מאמרים העוסקים בכתביה, מאת חוקרים ישראלים, גרמנים ואמריקנים.
האם המליצות הנבובות אכן הוכיחו משהו
לכאורה נבע עיקר הכעס על ארנדט ממה שאפשר להסיק מעצם שמו של ספרה: “הבנאליות של הרוע”: היא תיארה את אייכמן כביורוקרט אפרורי, חסר מעוף, “נורמלי”, כדבריה, מכיוון שהגיב כמו רוב האנשים סביבו, ומכיוון ש”בתנאים של הרייך השלישי אפשר היה לצפות רק מ’יוצאי דופן'” לנהוג אחרת. התרשמותה מכך שהיה אדם פשוט ומוגבל נבעה מדברים שאמר: למשל, בכך שהציג את עצמו כ”אידיאליסט”, התנחם בקלישאות חסרות משמעות, נשען רק על מליצות שגורות שלדעתה את משמעותן לא הבין בעצם, וכן מכיוון שלא פעם סתר את עצמו. כך למשל, היא כותבת “מה אפשר לעשות עם מי שחוזר ומבטיח לבית המשפט בהתרגשות מופגנת, כפי שהבטיח לחוקר המשטרתי, שהדבר הגרוע ביותר שהוא יכול לעשות הוא להתחמק מאחריותו האמיתית, להיאבק על צווארו, לבקש רחמים – ואז, על פי הוראת סניגורו, מגיש מסמך כתוב בכתב ידו ובו בקשת סליחה?” בעיניה היה לאייכמן “כישרון מדהים שלא לזנוח לעולם אף הלך רוח ואף מליצה נבובה” ולכן “מפתה להאמין בכנותו […] בגלל חוסר העקביות המוחלט במחשבותיו וברגשותיו”. לכן, טוענת ארנדט, גם במקומות שבהם היה אמור להגן על עצמו במהלך המשפט, המשיך, בניגוד לאינטרסים שלו, לדבר בססמאות השגורות ששינן בעברו, למשל – להתגאות בכך שפעל ביעילות “וכאזרח שומר חוק”, לנופף בנאמנותו הלא מתפשרת להיטלר – כאילו שכח שהנסיבות השתנו, ולא הבין שבבית המשפט הדן אותו על פשעיו נגד בני העם שברצח שלהם הוא מתגאה כך, יקרבו אותו הססמאות הללו אל הגרדום. (בקשת החנינה שלו מעידה שלא נהג כך מתוך אדישות למותו הצפוי). לדעתה נהג כך אייכמן מתוך טיפשות.
לעומת זאת, היא משבחת את שלושת השופטים, שניסו, לדבריה, “בכל מאודם להבין את הנאשם, והתייחסו אליו בהתחשבות ובאנושית קורנת וכנה”, וציינה כי לדעתה “העובדה שהם מעולם לא הצליחו להבין אותו היא אולי ההוכחה ל’טוב לבם’ של שלושת האנשים האלה, לאמונתם הבלתי מעורערת והמיושנת קמעה ביסודות המוסריים של מקצועם”.
אפשר להתווכח עם האופן שבו תפסה ארנדט את אייכמן. בביוגרפיה של השופט משה לנדוי, שעמד בראש ההרכב שדן את אייכמן וגזר עליו הוצאה להורג, מובאים דבריו של השופט שטוען כי ארנדט טעתה, וכי אייכמן היה אדם ערמומי ומתוחכם שהבין היטב את מלוא המשמעויות של פשעיו.
אבל לדעתי שורש המחלוקת האמיתי עם חנה ארנדט לא היה קשור באופן שבו ראתה את אייכמן, אלא בשתי סוגיות מהותיות הרבה יותר. האחת הייתה קשורה במשפט עצמו, והאחרת, קשה ומרה אף יותר, באופן שבו התייחסה ארנדט למנהיגות היהודית במהלך שנות ההשמדה.
טריבונל בינלאומי או בית המשפט בירושלים?
בעניין המשפט סברה ארנדט כי “כשם שרוצח מובא לדין מפני שהוא הפר את החוק של הקהילה, ולא מפני שהוא גזל ממשפחה פלונית את הבעל, את האב, את המפרנס שלה, כך גם עובדי המדינה, רוצחי המונים מודרניים אלה, חייבים לעמוד לדין מפני שהפרו את הסדר של המין האנושי, ולא מפני שהרגו מיליוני אנשים”, וזאת משום שלדעתה רצח עם שונה במהותו מכל רצח אחר, כי הוא “מפר סדר אחר לחלוטין”. מהרגע שהתבצע רצח כזה, הסבירות שיקרה שוב גבוהה מאוד ולכן “אף עַם עלי אדמות – ופחות מכולם העם היהודי, בישראל ובכל מקום אחר – לא יכול להרגיש בטוח מספיק בהמשך קיומו ללא עזרה והגנה מהחוק הבינלאומי”. לפיכך סברה ארנדט שאייכמן צריך היה להישפט בטריבונל בינלאומי. לא בירושלים.
עמדתה קוממה עליה כמובן את ההנהגה בירושלים, זאת שהביאה את אייכמן לישראל, זאת שהחליטה לשפוט אותו כאן.
בעיני חנה ארנדט היה פגם במשפט הפומבי, משפט ראווה, למעשה, מה שהיא כינתה “אסיפה המונית, שבה נואם אחרי נואם עושה כמיטב יכולתו כדי לעורר את הקהל”, שהיה רצוף בעדויות שלא היו קשורות באופן ישיר להליך המשפטי, שכן מרבית העדים לא הכירו את אייכמן ולא יכלו להוכיח את אשמתו.
בעיני ההנהגה הציונית הייתה למשפט חשיבות ציבורית, שאכן הוכחה בדיעבד. הוא הוציא מהמחשכים את האנשים האילמים ששתקו עד אז, ולא העזו לספר על מה שקרה להם, מחשש “המכה השמונים ואחת”. (אכן, אפילו אותה עדות מחרידה של ניצול שואה, שהולקה על ידי הנאצים שמונים מכות שוט, ולדבריו, המכה השמונים ואחת שספג הייתה האדישות שבה התקבלו בישראל סיפוריהם של הניצולים, התגלה רק במהלך המשפט).
המחלוקת הקשה ביותר בין חנה ארנדט לבין ההנהגה בישראל, ובגללה דנו אותה לאורך שנים כה רבות לגינוי ולחרמות, הייתה זאת: ארנדט טענה כי שיתוף הפעולה של ההנהגה הוא זה שאפשר למעשה את הרציחות ההמוניות. כך למשל היא מעלה על נס את מה שאירע בדנמרק, המקום היחיד שבו הנאצים נתקלו בהתנגדות מקומית גלויה, “והתוצאה הייתה שאלה שנחשפו אליה שינו את דעתם” (כלומר – ההתנגדות לא הייתה צריכה להיות רק של ההנהגה היהודית!). בהתנהגות הדנית היא רואה לקח ומופת המלמדים על “הכוח העצום הגלום בפעולה לא אלימה ובהתנגדות ליריב בעל אמצעים אלימים עדיפים בהרבה.”
ההאשמה החמורה באמת בעיניה היא כי: “בכל מקום שחיו בו יהודים היו מנהיגים יהודים מוכרים, וההנהגה הזאת, כמעט ללא יוצא מהכלל, שיתפה פעולה בדרך זו או אחרת, מסיבה זו או אחת, עם הנאצים. האמת כולה הייתה שאם היהודים היו באמת לא מאורגנים ונטולי הנהגה היה משתרר כאוס ומצוקה נוראה, אבל המספר הכולל של הקורבנות היה בוודאי בין ארבעה וחצי לשישה מיליון נפש (לפי חישוביו של פרוידיגר, בערך מחציתם יכלו להציל את עצמם לולא מילאו אחר הוראות המועצות היהודיות)”. באותו עניין אפשר לראות את דבריו של שאול פרידלנדר על האופן שבו תפסו הגרמנים את סיכוייהם הטובים לשיתוף פעולה של ההנהגה היהודית (לעומת ההנהגה הפולנית).
האשמת הקורבנות היא עניין קשה לעיכול ולא קל להתנגד לתפיסה האומרת – למי שלא היה שם אין שום זכות לדון אותם לכף חובה על כל מה שעשו, או לא עשו. אניטה שפירא הגיבה על כך במאמר “משפט אייכמן, דברים שרואים מכאן לא רואים משם” המופיע כאחרית דבר בספר משפט אייכמן בירושלים שכתב התובע במשפט, גדעון האוזנר. כך כתבה שפירא: “ארנדט טענה שהשאלה [שהפנה האוזנר כלפי העדים, ניצולי השואה] ‘למה לא מרדתם?’ הייתה מסך עשן, שהסתיר את השאלה האמיתית שהייתה צריכה להישאל: ‘למה שיתפת פעולה בחורבן עמך, ובסופו של דבר בחורבנך אתה?’ בכך היא חשפה את הקשר שהיה קיים בתודעתה בין שתי השאלות.”
לטעמה של שפירא הביקורתיות של ארנדט מעידה על אמביוולנטיות מוסרית, פוסט מודרניסטית, שבה “שום דבר איננו באמת כפי שהוא נראה, אין אמת ושקר, קרבן ורוצח, אשם וחף מפשע, אין היררכיות של ערכים, ואין ערכים מוחלטים”.
אבל את ספרה המפורסם כל כך חותמת חנה ארנדט בדברים חד משמעיים, שלאורם לא ברור לי כיצד אפשר להאשים אותה באמביוולנטיות מוסרית. היא פונה אל אייכמן, ומסבירה לו מדוע הוא ראוי לעונש המוות שקיבל: “בדיוק כשם שאתה תמכת וביצעת מדיניות של סירוב לחלוק את האדמה עם העם היהודי ועם בניהן של כמה אומות אחרות – כאילו שלך ולממונים עליך הייתה זכות כלשהי לקבוע למי מותר ולמי אסור לשכון בעולם – כך גם אנו מוצאים שאין לצפות מאיש, כלומר, מאף בן אנוש, כי ירצה לחלוק אתך את האדמה. מסיבה זו, ורק מסיבה זו, עליך להיתלות”.
האם הייתה לחנה ארנדט זכות מוסרית להאשים את שיתוף הפעולה של ההנהגה? האם יש לקח שאותו עלינו להפיק מהדברים הללו כיום (אולי משהו בעניין שיתוף הפעולה שלנו עם ההנהגה שלנו?) אלה שאלות שיישארו לעת עתה ללא מענה.
מביא אלי ריכנטל עדויות לכך שקסטנר נהג לשבת אתם ולשחק בקלפים, על סכומים גבוהים. אין לדעת אם אלה עדויות מהימנות. אבל דבר אחד ידוע בוודאות: בתום המלחמה הטריח את עצמו קסטנר והגיע למשפטי נירנברג, לא כדי להאשים ולתבוע את דם הקורבנות, אלא כדי להעיד לטובתו של הפושע הנאצי 
אליים, הסותרים, רצופי הקלישאות. כך למשל אמר פעם אחת במהלך המשפט, “אני אקפוץ, צוחק, אל תוך קברי, ביודעי, שבבור זה נמצאים חמישה מיליון אויבי הממלכה,” ובהזדמנות אחרת אמר: “אני אשמח לתלות את עצמי בפומבי, כאזהרה לכל האנטישמיים עלי-אדמות.”