נדמה לי שאחת הסוגיות המעניינות כיום כל ישראלי או יהודי, היא השאלה – מה מקורה של האנטישמיות, מה פשרה, מדוע היא שכיחה כל כך, ומה קרה שהיא מתגלה שוב במלוא כיעורה המבהיל.

לפני שנים שאלה אותי בתדהמה מי שהייתה אז בת שתים עשרה, כשהסברתי לה מדוע יהודים היגרו בהמוניהם מברית המועצות – “מה? גם הם?” כלומר – גם “הם” שונאים אותנו? את כולנו? שנאה כזאת אנונימית וגורפת?

יסודות הטוטליטריות, הספר שחנה ארנדט פרסמה לראשונה ב–1967, מבטיח לתת תשובות לשאלות הללו.

את ספרה הנודע אייכמן בירושלים דו”ח על הבנאליות של הרוע קראתי בעניין רב. במשך שנים הוא נאסר לפרסום בישראל. ראו בארנדט אויבת ששונאת את בני עמה. סברו שפגעה בספרה על אייכמן בקורבנות השואה. תרגומו לעברית הופיע רק ארבעים וארבע שנים אחרי שהתפרסם לראשונה.

יסודות הטוטליטריות ראה אור לראשונה בעברית ב־2010. בשעתו ניסיתי לקרוא אותו, אבל התרגום היה בלתי נסבל ולא קריא בעליל.

עכשיו, לנוכח ההתרחשויות האחרונות, החלטתי שוב לנסות ולקרוא אותו, הפעם – בשפת במקור, באנגלית.

האם ארנדט מספקת באמת תשובות לשאלות?

חלקו הראשון של יסודות הטוטליטריות עורר בי ספקות. ארנדט מנסה לאתר את מקורות האנטישמיות האירופית. היא טוענת בין היתר שאחת הסיבות החשובות לאנטישמיות, שנוצרה כבר במאה ה־18, היא העובדה שהיהודים לא רק התבדלו משכניהם בלבוש, במנהגים ובדתם, אלא גם הקפידו לשמור על עמדה על־לאומית. היא מציינת לדוגמה את מייסד משפחת רוטשילד, שהקפיד למקם את כל אחד מחמשת בניו בארץ אירופית אחרת, כך שהקשר המשפחתי של כל אחד מהם, ושל צאצאיהם, גבר על הנאמנות הלאומית לארץ הולדתם.

הטענה נשמעת לי מופרכת למדי. כמה רוטשילדים כבר היו בעולם? האם הגיוני להניח שהם, בחירותיהם וההתנהגויות שלהם, יכולים לייצג את כלל היהודים בעולם ואת הסיבות ליחס אליהם?

בדבריה על הציונות מצטטת ארנדט את סארטר, שלפיו “יהודי הוא מי שהזולת מגדיר אותו ככזה.” זאת כמובן טענה ידועה, שאפשר למצוא לה הדים בתורת הגזע הנאצית, ובעצם גם ברשות שנטל לעצמו היטלר לקבוע מיהו יהודי: “מקרים” שונים של “בני תערובת” – “מישלינג” – הובאו לידיעתו, והוא פסק את מי אפשר לפטור מהתווית הקטלנית “יהודי”, ומי אינו פטור ממנה. (אפשר לקרוא על כך בספר גרמנים נגד גרמנים, גורלם של היהודים 1938־1945, מאת משה צימרמן).

היא מסכימה ש”כל ההסברים לאנטישמיות נראים כאילו ניסחו אותם בחופזה מסוכנת, כדי לחפות על סוגיה שמאיימת כל כך על תחושת האיזון ועל תקוותנו לשפיות.”

לטעמה הגיעה האנטישמיות לשיאה כשליהודים נותר העושר, אבל נגזלה מהם ההשפעה המדינית. היא מתכוונת כמובן ליהודים בגרמניה, בשליש הראשון של המאה ה־20, ולרצח ההמוני שלהם בשואה. הדברים הללו אינם יכולים להסביר מאומה לגבי האנטישמיות שמתגלה לאחרונה ברחבי העולם המערבי!

בכלל, עצם העיסוק של ארנדט במושג “השאלה היהודית”, כאילו הוא לגיטימי, כאילו מדובר באמת ב”בעיה”, מעורר תהיות. שהרי מדובר כמובן בצירוף מילים אנטישמי ביסודו (נירה פלדמן, בספרה השטירמר – כוחו של שבועון שטנה עומדת על כך)!

“טרור כפי שאנו מכירים אותו כיום פוגע בלי כל פרובוקציה מוקדמת, קורבנותיו חפים מפשע, אפילו מנקודת המבט של הפוגע. כך היה בגרמניה הנאצית, שם טרור כוון כולו כלפי יהודים, כלומר – כלפי אנשים שיש להם איפיונים משותפים, שאינם תלויים בהתנהגויות אישיות וספציפיות.”

עם דבריה אלה של ארנדט אי אפשר שלא להסכים גם כיום. האם יש בהם חידוש פוקח עיניים או תובנה חדשה? לא בטוח.

גם לא עם התפישה שהיא מצטטת, שלפיה “שנאת יהודים היא תגובה נורמלית וטבעית, שההיסטוריה מאפשרת. התפרצויות של אנטישמיות אינן זקוקות להסבר מיוחד, כי הן תוצאה טבעית של בעיה נצחית”. אכן, כל אנטישמי מצוי ישמח גם כיום לאמץ את הרעיון שאנטישמיות היא תופעה בלתי נמנעת.

מעניין אם ראשות האוניברסיטאות שסירבו לגנות תופעות אנשטימיות בקמפוסים שלהן קראו את יסודות הטוטליטריות. סביר להניח שכן. מדובר בטקסט אקדמי ונחשב, שמן הסתם לא ממש משפיע על המציאות…

לראשונה מאז מונה לתפקידו ב-2017, אנטוניו גוטרש הפעיל בימים האחרונים את סעיף 99 באמנת האו”ם הקורא לכינוס דחוף של מועצת הביטחון בנושא הידרדרות המצב בעזה.

הסעיף לא הופעל כבר עשרות שנים.

לא נגד רוסיה: עשרות אלפים הרוגים ומיליוני פליטים מאוקראינה.

לא נגד סוריה: חצי מיליון נרצחים.

לא נגד קונגו: 4 מיליון נרצחים.

לא נגד סודן: 450 אלף נרצחים.

אז מדובר באנטישמיות, לא כן?

זאת שלוקים בה לא רק הסטודנטים וראשי האוניברסיטאות האמריקניים, לא רק ההמונים המפגינים באירופה, תוך שהם זועקים להשמדת מדינת ישראל, אלא, כמסתבר, גם ארגון האומות המאוחדות?

האו”ם התחייב באמנה שלו לשמור על שלום וביטחון בינלאומיים, לקיים את החוק הבינלאומי, להשיג רמת חיים גבוהה יותר לאזרחים, לטפל בבעיות כלכליות, חברתיות, בריאותיות ונלוות ולקדם כבוד אוניברסלי, כדי לשמור על זכויות אדם וחירויות יסוד לכולם ללא הבדל באשר לגזע, מין, שפה או דת.

מעניין מה הייתה אומרת על כך חנה ארנדט.

“יום יבוא, שאותו לא תזכי לראות, ובו היהודים יקימו לך אנדרטה בישראל”, כתב לחנה ארנדט בשנת 1963 ידידה קארל יאספרס. באותה שנה התפרסם בארצות הברית ספרה של ארנדט, אייכמן בירושלים: דו”ח על הבנאליות של הרוע שהתבסס על הדיווחים ששלחה מהמשפט לעיתון ניו יורקר.

הספר עורר בישראל כעס גדול, התעלמו ממנו, למעשה החרימו אותו ואת המחברת. ראו בה אויבת ואנטישמית ששונאת את בני עמה. סברו שפגעה בקורבנות השואה. הספר הופיע בתרגומו לעברית רק ארבעים וארבע שנים אחרי שהתפרסם לראשונה.

בישראל לא זכתה עדיין חנה ארנדט לאנדרטה. בגרמניה, לעומת זאת, מרבים להנציח אותה: יש על שמה בול, קו רכבת, מכון, פרסים
באוניברסיטאות שונות. באחד מבתי הכנסת מוצגת תערוכה מתמדת לזכרה. אבל גם בישראל עמדותיה שוב אינן מוקצות כליל, הן זוכות לעיון מחודש ולדיון. בהוצאת מאגנס הוציאו לפני שמונה שנים את הספר חנה ארנדט בירושלים, קובץ מאמרים העוסקים בכתביה, מאת חוקרים ישראלים, גרמנים ואמריקנים.

האם המליצות הנבובות אכן הוכיחו משהו

לכאורה נבע עיקר הכעס על ארנדט ממה שאפשר להסיק מעצם שמו של ספרה: “הבנאליות של הרוע”: היא תיארה את אייכמן כביורוקרט אפרורי, חסר מעוף, “נורמלי”, כדבריה, מכיוון שהגיב כמו רוב האנשים סביבו, ומכיוון ש”בתנאים של הרייך השלישי אפשר היה לצפות רק מ’יוצאי דופן'” לנהוג אחרת. התרשמותה מכך שהיה אדם פשוט ומוגבל נבעה מדברים שאמר: למשל, בכך שהציג את עצמו כ”אידיאליסט”, התנחם בקלישאות חסרות משמעות, נשען רק על מליצות שגורות שלדעתה את משמעותן לא הבין בעצם, וכן מכיוון שלא פעם סתר את עצמו. כך למשל, היא כותבת “מה אפשר לעשות עם מי שחוזר ומבטיח לבית המשפט בהתרגשות מופגנת, כפי שהבטיח לחוקר המשטרתי, שהדבר הגרוע ביותר שהוא יכול לעשות הוא להתחמק מאחריותו האמיתית, להיאבק על צווארו, לבקש רחמים –  ואז, על פי הוראת  סניגורו, מגיש מסמך כתוב בכתב ידו ובו בקשת סליחה?” בעיניה היה לאייכמן “כישרון מדהים שלא לזנוח לעולם אף הלך רוח ואף מליצה נבובה” ולכן “מפתה להאמין בכנותו […] בגלל חוסר העקביות המוחלט במחשבותיו וברגשותיו”. לכן, טוענת ארנדט, גם במקומות שבהם היה אמור להגן על עצמו במהלך המשפט, המשיך, בניגוד לאינטרסים שלו, לדבר בססמאות השגורות ששינן בעברו, למשל –  להתגאות בכך שפעל ביעילות “וכאזרח שומר חוק”, לנופף בנאמנותו הלא מתפשרת להיטלר –  כאילו שכח שהנסיבות השתנו, ולא הבין שבבית המשפט הדן אותו על פשעיו נגד בני העם שברצח שלהם הוא מתגאה כך, יקרבו אותו הססמאות הללו אל הגרדום. (בקשת החנינה שלו מעידה  שלא נהג כך מתוך אדישות למותו הצפוי). לדעתה נהג כך אייכמן מתוך טיפשות.

לעומת זאת, היא משבחת את שלושת השופטים, שניסו, לדבריה, “בכל מאודם להבין את הנאשם, והתייחסו אליו בהתחשבות ובאנושית קורנת וכנה”, וציינה כי לדעתה “העובדה שהם מעולם לא הצליחו להבין אותו היא אולי ההוכחה ל’טוב לבם’ של שלושת האנשים האלה, לאמונתם הבלתי מעורערת והמיושנת קמעה ביסודות המוסריים של מקצועם”.

אפשר להתווכח עם האופן שבו תפסה ארנדט את אייכמן. בביוגרפיה של השופט משה לנדוי, שעמד בראש ההרכב שדן את אייכמן וגזר עליו הוצאה להורג, מובאים דבריו של השופט שטוען כי ארנדט טעתה, וכי אייכמן היה אדם ערמומי ומתוחכם שהבין היטב את מלוא המשמעויות של פשעיו.

אבל לדעתי שורש המחלוקת האמיתי עם חנה ארנדט לא היה קשור באופן שבו ראתה את אייכמן, אלא בשתי סוגיות מהותיות הרבה יותר. האחת הייתה קשורה במשפט עצמו, והאחרת, קשה ומרה אף יותר, באופן שבו התייחסה ארנדט למנהיגות היהודית במהלך שנות ההשמדה.

טריבונל בינלאומי או בית המשפט בירושלים?

בעניין המשפט סברה ארנדט כי “כשם שרוצח מובא לדין מפני שהוא הפר את החוק של הקהילה, ולא  מפני שהוא גזל ממשפחה פלונית את הבעל, את האב, את המפרנס שלה, כך גם עובדי המדינה, רוצחי המונים מודרניים אלה, חייבים לעמוד לדין מפני שהפרו את הסדר של המין האנושי, ולא מפני שהרגו מיליוני אנשים”, וזאת משום שלדעתה רצח עם שונה במהותו מכל רצח אחר, כי הוא “מפר סדר אחר לחלוטין”. מהרגע שהתבצע רצח כזה, הסבירות שיקרה שוב גבוהה מאוד ולכן “אף עַם עלי אדמות –  ופחות מכולם העם היהודי, בישראל ובכל מקום אחר –  לא יכול להרגיש בטוח מספיק בהמשך קיומו ללא עזרה והגנה מהחוק הבינלאומי”. לפיכך סברה ארנדט שאייכמן צריך היה להישפט בטריבונל בינלאומי. לא בירושלים.

עמדתה קוממה עליה כמובן את ההנהגה בירושלים, זאת שהביאה את אייכמן לישראל, זאת שהחליטה לשפוט אותו כאן.

בעיני חנה ארנדט היה פגם במשפט הפומבי, משפט ראווה, למעשה, מה שהיא כינתה “אסיפה המונית, שבה נואם אחרי נואם עושה כמיטב יכולתו כדי לעורר את הקהל”, שהיה רצוף בעדויות שלא היו קשורות באופן ישיר להליך המשפטי, שכן מרבית העדים לא הכירו את אייכמן ולא יכלו להוכיח את אשמתו.

בעיני ההנהגה הציונית הייתה למשפט חשיבות ציבורית, שאכן הוכחה בדיעבד. הוא הוציא מהמחשכים את האנשים האילמים ששתקו עד אז, ולא העזו לספר על מה שקרה להם, מחשש “המכה השמונים ואחת”. (אכן, אפילו אותה עדות מחרידה של ניצול שואה, שהולקה על ידי הנאצים שמונים מכות שוט, ולדבריו, המכה השמונים ואחת שספג הייתה האדישות שבה התקבלו בישראל סיפוריהם של הניצולים, התגלה רק במהלך המשפט).

המחלוקת הקשה ביותר בין חנה ארנדט לבין ההנהגה בישראל, ובגללה דנו אותה לאורך שנים כה רבות לגינוי ולחרמות, הייתה זאת: ארנדט טענה כי שיתוף הפעולה של ההנהגה הוא זה שאפשר למעשה את הרציחות ההמוניות. כך למשל היא מעלה על נס את מה שאירע בדנמרק, המקום היחיד שבו הנאצים נתקלו בהתנגדות מקומית גלויה, “והתוצאה הייתה שאלה שנחשפו אליה שינו את דעתם” (כלומר –  ההתנגדות לא הייתה צריכה להיות רק של ההנהגה היהודית!). בהתנהגות הדנית היא רואה לקח ומופת המלמדים על “הכוח העצום הגלום בפעולה לא אלימה ובהתנגדות ליריב בעל אמצעים אלימים עדיפים בהרבה.”

ההאשמה החמורה באמת בעיניה היא כי: “בכל מקום שחיו בו יהודים היו מנהיגים יהודים מוכרים, וההנהגה הזאת, כמעט ללא יוצא מהכלל, שיתפה פעולה בדרך זו או אחרת, מסיבה זו או אחת, עם הנאצים. האמת כולה הייתה שאם היהודים היו באמת לא מאורגנים ונטולי הנהגה היה משתרר כאוס ומצוקה נוראה, אבל המספר הכולל של הקורבנות היה בוודאי בין ארבעה וחצי לשישה מיליון נפש (לפי חישוביו של פרוידיגר, בערך מחציתם יכלו להציל את עצמם לולא מילאו אחר הוראות המועצות היהודיות)”. באותו עניין אפשר לראות את דבריו של שאול פרידלנדר על האופן שבו תפסו הגרמנים את סיכוייהם הטובים לשיתוף פעולה של ההנהגה היהודית (לעומת ההנהגה הפולנית).

האשמת הקורבנות היא עניין קשה לעיכול ולא קל להתנגד לתפיסה האומרת –  למי שלא היה שם אין שום זכות לדון אותם לכף חובה על כל מה שעשו, או לא עשו. אניטה שפירא הגיבה על כך במאמר “משפט אייכמן, דברים שרואים מכאן לא רואים משם” המופיע כאחרית דבר בספר משפט אייכמן בירושלים שכתב התובע במשפט, גדעון האוזנר. כך כתבה שפירא: “ארנדט טענה שהשאלה [שהפנה האוזנר כלפי העדים, ניצולי השואה] ‘למה לא מרדתם?’ הייתה מסך עשן, שהסתיר את השאלה האמיתית שהייתה צריכה להישאל: ‘למה שיתפת פעולה בחורבן עמך, ובסופו של דבר בחורבנך אתה?’ בכך היא חשפה את הקשר שהיה קיים בתודעתה בין שתי השאלות.”

לטעמה של שפירא הביקורתיות של ארנדט מעידה על אמביוולנטיות מוסרית, פוסט מודרניסטית, שבה “שום דבר איננו באמת כפי שהוא נראה, אין אמת ושקר, קרבן ורוצח, אשם וחף מפשע, אין היררכיות של ערכים, ואין ערכים מוחלטים”.

אבל את ספרה המפורסם כל כך חותמת חנה ארנדט בדברים חד משמעיים, שלאורם לא ברור לי כיצד אפשר להאשים אותה באמביוולנטיות מוסרית. היא פונה אל אייכמן, ומסבירה לו מדוע הוא ראוי לעונש המוות שקיבל: “בדיוק כשם שאתה תמכת וביצעת מדיניות של סירוב לחלוק את האדמה עם העם היהודי ועם בניהן של כמה אומות אחרות –  כאילו שלך ולממונים עליך הייתה זכות כלשהי לקבוע למי מותר ולמי אסור לשכון בעולם –  כך גם אנו מוצאים שאין לצפות מאיש, כלומר, מאף בן אנוש, כי ירצה לחלוק אתך את האדמה. מסיבה זו, ורק מסיבה זו, עליך להיתלות”.

האם הייתה לחנה ארנדט זכות מוסרית להאשים את שיתוף הפעולה של ההנהגה? האם יש לקח שאותו עלינו להפיק מהדברים הללו כיום (אולי משהו בעניין שיתוף הפעולה שלנו עם ההנהגה שלנו?) אלה שאלות שיישארו לעת עתה ללא מענה.

בתום הקרנת הסרט סוסקינד, אחרי שהבמאי ההולנדי, רודולף ואן דן ברג, סיים את דבריו ופנה אל הקהל בהצעה לענות על שאלות, קמה אישה מבוגרת שישבה בשורה הראשונה.

היא התקשתה לדבר. “אין לי שאלה,” היא אמרה בשקט. “רק רציתי להגיד לך תודה.”

כל הנוכחים באולם עצרו את נשימתם כשהוסיפה: “אני הייתי אחת הילדות שם – ” היא הצביעה על האקרן שהמסך כבר ירד עליו. “עד היום לא היה לי מושג איך נשארתי בחיים. כל המשפחה שלי נעלמה. אף אחד לא חזר. עכשיו, בזכותך,” היא פנתה אל הבמאי, “אני יודעת מי הציל אותי. איך זה קרה.”

הנה מה שנודע לה: בזמן כלשהו בשנת  1943 היא, כמו ילדים יהודים רבים, נקלעה אל בית יתומים באמסטרדם. המקום שימש כתחנת מעבר. משם  נשלחו הילדים הלאה, אל מותם.

שלוש שנים לפני כן אולץ ולטר סוסקינד, יהודי גרמני ממוצא הולנדי, להצטרף ליודנרט. לפני עליית הנאצים ניהל בגרמניה בית חרושת. בשנת 1938 ניסה לברוח לארצות הברית, אבל “נתקע” בהולנד. בשל הגרמנית המשובחת וכישורי הניהול שלו התמנה לתפקיד מנהל “התיאטרון ההולנדי”, שם ריכזו הגרמנים בספטמבר 1943 את יהודי הולנד לפני הגירוש למחנות ההשמדה.

כשסוסקינד הבין מה יעלה בגורלם של הילדים מבית היתומים הסמוך לתיאטרון, התחיל להעביר אותם בחשאי אל מוסד שגבל עם בית היתומים: סמינר קלוויניסטי למורים, שמנהלו, יוהאן ואן הולסט, עזר לסוסקינד, הסתיר את הילדים והבריח אותם, בשיתוף עם המחתרת ההולנדית, לכפרים שמחוץ לאמסטרדם. לימים כיהן ואן הולסט כאחד ממנהיגי המפלגה הנוצרית דמוקרטית של הולנד והוכר בשנת 1972 כחסיד אומות עולם.

ולטר סוסקינד הציל כך כשש מאות ילדים. הוא עצמו לא שרד. בשנת 1944 גורש ביחד עם אשתו ובתו לווסטרבורק, מחנה מעבר בדרך לאושוויץ (גם אנה פרנק הגיעה לשם, באוגוסט של אותה שנה, וגם היא ובני משפחתה, כמו סוסקינד, היו ילידי גרמניה שנקלעו להולנד לאחר שלא  הצליחו לקבל אשרת כניסה לארצות הברית, חרף מאמציו הרבים של אביה).

סוסקינד ניצל “ידידות” שקשר עם כמה נאצים, הצליח לצאת מהמחנה וחזר לאמסטרדם, שם הציל קבוצה של ילדים שנשארו נעולים במרתף בית היתומים. הוא ניסה גם לשחרר את אשתו ובתו, אך כשנכשל חזר לווסטרברוק. שלושתם נספו.

 

בספרה  אייכמן בירושלים: דו”ח על הבנאליות של הרוע  עסקה חנה ארדנט רבות ביודנרט. היא טענה למשל כי המגע התכוף בינם לבין הביורוקרטיה הנאצית הביא לכך שנציגים יהודים חצו “את התהום שהפרידה בין סיוע ליהודים להימלט, ובין הסיוע לנאצים לארגן את גירושם.”

ארנדט תקפה את מה שכינתה “אווירה של אסיפה המונית” שהשתלטה על משפט אייכמן, וכתבה כי חלק מהעדויות, למשל אלה שעסקו במרד גטו ורשה, כלל לא תרמו למשפט, כי לא היה להן קשר לפשעיו של הנאשם. לטענתה, יכלו עדויות אלה להיות רלוונטיות “אילו סיפרו על הפעילויות של מועצות היהודים, שמילאו תפקיד כה חשוב והרה אסון בניסיונות הגבורה שלהם-עצמם”.

היא ציטטה את העד היחיד שהיה חבר בכיר ביודנראט בהונגריה, פנחס פרוידיגר, אותו כינתה בהדגשה “הברון פיליפ פון פרוידיגר לשעבר.”

“יש כאן,” אמר פרוידיגר בעדותו, “אנשים שאומרים שלא אמרנו להם לברוח. אבל חמישים אחוז מהאנשים שברחו נתפסו ונהרגו.”

לכך השיבה חנה ארדנט בספרה בהערה צינית: “בהשוואה לתשעים ותשעה אחוז מבין אלה שלא נמלטו.”

“לאן הם יכלו לפנות? לאן הם יכלו לברוח?” קרא פרוידיגר, “מה יכולנו לעשות? מה יכולנו לעשות?”

אב בית הדין השאיר את השאלה פתוחה: “אני לא חושב שיש תשובה לשאלה,” אמר.

אבל היו אנשים בקהל הנוכחים שדווקא הייתה להם תשובה. דבריו של פרוידיגר עוררו זעקות שבר וכעס. זאת הייתה אחת התקריות היחידות במהלך המשפט שבהן הגיבו כך, בצעקות בהונגרית וביידיש. אלה שבני משפחותיהם נספו, צעקו. אלה שלא נמלטו, כי לא ידעו מה צפוי להם. כי המידע על אושוויץ ועל הרצח ההמוני, שהגיע אל אנשים כמו פרוידיגר וקסטנר, נבלם אצלם.

“לא נתתם לנו הזדמנות לברוח!” זעמו לעברו.

פרוידיגר עצמו הציל את חייו ואת חיי בני משפחתו. הוא ברח לרומניה, “כי היה עשיר,” כותבת ארדנט, “כי ויסליצני [פושע מלחמה נאצי] עזר לו.”

גם קסטנר ניצל, וטענות דומות, ואף חמורות יותר, הופנו לא פעם גם כלפיו. על רכבת ההצלה שהצליח להוציא מבודפשט לברגן בלזן, ומשם אל החופש בשוויץ, היו  1,684 איש, ביניהם רבים מבני משפחתו, ידידיו ומקורביו. בחודשים שבהם הושארה הרכבת בברגן בלזן הושמדה יהדות הונגריה. יש הטוענים כי הרכבת שימשה לאייכמן ערובה לכך שקסטנר ימשיך לעזור לו, שייצר  שקט בקרב היהודים. הם לא יעלו בדעתם מה צפוי להם, וישתפו פעולה עם מנגנון הרצח. אכן, מאות אלפים עלו על הרכבות בלי ויכוח, כי האמינו שהם נוסעים לעבוד. אלי ויזל בספרו הראשון הלילה מעיד כי הוא ובני משפחתו יכלו אולי להינצל אילו רק עלה בדעתם שהם נתונים בסכנה. העוזרת הנוצרייה התדפקה על חלונם בלילה שלפני הגירוש הסופי מהגטו. החלון גבל בחלק הארי של העיר. אילו רק ידעו, אילו רק פתחו את החלון ונסו על נפשם… אילו רק…

כמו סוסקינד, גם קסטנר קשר מעין קשרי ידידות עם פושעים נאציים, אבל כמה שונים היו שני האנשים הללו, ומה שעשו עם ה”ידידות” הזאת! בספרו “האומנם נרצח פעמיים?” מביא אלי ריכנטל עדויות לכך שקסטנר נהג לשבת אתם ולשחק בקלפים, על סכומים גבוהים. אין לדעת אם אלה עדויות מהימנות. אבל דבר אחד ידוע בוודאות: בתום המלחמה הטריח את עצמו קסטנר והגיע למשפטי נירנברג, לא כדי להאשים ולתבוע את דם הקורבנות, אלא כדי להעיד לטובתו של הפושע הנאצי  קורט בכר, ולהציל אותו מהגרדום! (האם מישהו מוכן לקבל את הסבריו כאילו עשה זאת רק משום שהיה ג’נטלמן? אלי ריכנטל טוען כי מצא ראיות לכך שמשפחתו של קורט בכר הפעילה על קסטנר לחצים ואיומים לפיהם יחשפו עליו מידע חמור מאוד, אם לא יעזור להם!).

לאורך השנים מתחו רבים ביקורת קשה על עמדתה של חנה ארדנט, על כך שהאשימה את מי ששיתפו פעולה עם הנאצים. אחרים משבחים עד היום את העובדה שקסטנר הציל 1,684 איש, וטוענים כי “כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו” (המסנגרים כנראה עדיין אינם מבינים מה היה מחיר ההצלה הזאת: “שקט תעשייתי” ואפשרות לרצוח בלי הפרעות, כמעט את כל יהדות הונגריה, כ564,500  בני אדם). כמו כן סבורים רבים כי אי אפשר לדון אדם עד שלא עומדים במקומו, במיוחד כשמדובר במציאות הבלתי אפשרית של אותם ימים.

אכן, קשה לקרוא את דבריה של חנה ארדנט כשהיא מותחת ביקורת נוקבת על מי שהיו שם. היא כותבת כך: “את עניין שיתוף הפעולה הזכירו השופטים פעמיים; השופט יצחק רווה חילץ מפי אחד מעדי המחתרת הודאה כי ‘משטרת הגטו’ הייתה ‘מכשיר בידי רוצחים’, ואישור לכך שה’יודנרט נקט מדיניות של שיתוף פעולה עם הנאצים.'”

מתחשק לצעוק לה – איך את מרשה לעצמך להתבטא בהתנשאות כזאת? האם את יודעת בוודאות מה את היית עושה באותן נסיבות? כיצד את היית נוהגת?

ועם זאת, ההתוודעות למעשיו ההרואיים של סוסקינד מעוררת תחושה שבאותן נסיבות היו אנשים שמעשיהם ראויים להוקרה מיוחדת. סוסקינד התמנה ליודנראט כמעט בניגוד לרצונו, מתוך הבנה  שנלכד בתוך כוחות שאין לו עליהם שום שליטה. ברגע מסוים, בצומת שבו נאלץ להחליט כיצד לפעול, הוא בחר לעשות הכול, ויותר, כדי להציל ילדים רבים ככל האפשר. הוא שילם על כך בחייו ובחיי אשתו ובתו. ייתכן מאוד שהיה נרצח בכל מקרה. הסיכויים להינצל היו אז זעומים. ובכל זאת, אי אפשר שלא לחוש יראת כבוד כלפי דרכו ורצונו, בנסיבות הקיצוניות ביותר שייתכנו, להיות אדם טוב.

שלושה מתנקשים יהודים רצחו, כידוע, את קסטנר, לאחר שבית הדין קבע כי “מכר את נשמתו לשטן.”

נכדתו, מירב מיכאלי, מכהנת כיום בכנסת ישראל. היא פועלת רבות כדי לפאר ולרומם את זכר סבה, ולהשכיח ולטשטש את ההאשמות נגדו.

ממשפחתו של סוסקינד לא שרד איש.

 

ועל מה מוכנים אנשים לוותר, כדי לחיות

מה הניע את אייכמן? זאת הייתה אחת  השאלות החשובות שחנה ארנדט ניסתה לענות עליה בספרה אייכמן בירושלים: הדו”ח על הבנליה של הרוע. מסקנתה הייתה חד משמעית: לא אידיאולוגיה אנטישמית, וגם לא שנאה. לטענתה הייתה זאת בעיקר שאפתנות אישית של פקיד קטן, לא חכם במיוחד, שהתעקש להוכיח, גם במהלך המשפט, את יעילותו ואת דבקותו במטרה שהציבו בפניו הממונים עליו. ארנדט כתבה על אדם חי, פושע ששכלל באמצעות כישרונותיו הבירוקרטים את השיטה שאפשרה לרצוח מיליונים ביעילות מרבית, וניסתה לפענח את המנגנונים הפנימיים שהפעילו אותו. אחת התשובות שהציעה בספרה הייתה שאייכמן היה מוגבל בחשיבתו. היא ניסתה להוכיח זאת, בין היתר, בכך שציטטה את דבריו הבנאליים, הסותרים, רצופי הקלישאות. כך למשל אמר פעם אחת במהלך המשפט, “אני אקפוץ, צוחק, אל תוך קברי, ביודעי, שבבור זה נמצאים חמישה מיליון אויבי הממלכה,” ובהזדמנות אחרת אמר: “אני אשמח לתלות את עצמי בפומבי, כאזהרה לכל האנטישמיים עלי-אדמות.”

מסקנותיה של חנה ארנדט, שמתחה בספרה ביקורת על עצם קיום המשפט בישראל (היא סברה שאייכמן פשע נגד האנושות, לא רק נגד העם היהודי, וכי ראוי שבית דין בינלאומי ישפוט אותו), על התובע, גדעון האוזנר, ועל הממשלה, נותרו שנויות במחלוקת. לאורך שנים רבות סירבו לתרגם את ספרה לעברית, הוא ראה אור לראשונה רק לפני שבע שנים, ועד אז הוטל עליו בישראל מעין חרם ממסדי.

כמובן שאל תודעתו, מחשבותיו ומניעיו של אייכמן לא יכלה ארנדט  לחדור באמת. איש אינו יכול להיכנס אל נפשם של בני אדם מציאותיים. את זאת יכולה לעשות רק יצירה ספרותית, אם הסופר שבורא את דמויותיו מצליח בכישרונו להפיח בהן רוח חיים, עד שהן משכנעות ואמיתיות לא פחות, אולי בעצם יותר, מהאנשים שאנחנו מכירים מחוץ לספר.

נס כזה מתרחש ברומן אנשים טובים, שכתב ניר ברעם, ולא בכדי אני מקרבת אותו כאן אל הספר דו”ח על הבנליה של הרוע.

ניר ברעם מעלה בספרו שתי דמויות, תומס הגרמני ואלכסנדרה-סאשה הרוסייה. תומס פרסומאי, שפועל בברלין בשנות ה30 בברלין. (מי שקרא את הספר להיות ברפובליקת וימר, שכתב בעז נוימן, יודע עד כמה שגשגה בגרמניה, בין שתי מלחמות העולם, מה שנוימן מכנה “תרבות הפרסומת”), סאשה אישה צעירה, בת למשפחת אינטלקטואלים יהודים, שחיה בלנינגרד.

נסיבות החיים הקיצוניות של תקופתם מגלגלות את תומס ואת סאשה להתנהגות קיצונית ולא צפויה. כדברי גב הספר (כדי לא לחטוא בספוילרים): הוא “מעמיד את כישרון המכירה שלו לטובת המשטר הנאצי”, והיא, כדי להציל את אחיה, “כורתת ברית עם המשטר שהחריב את משפחתה.” אנשים טובים שמעשיהם רעים.

תומס וסאשה ניחנים ביכולת נדירה להבין את מניעיו של הזולת, לרדת לעומק מחשבותיו, צרכיו, רצונותיו, ואז – להיעזר בתובנות הללו ולנצל אותן. בעיתות שלום השתמש תומס ביכולות שלו כדי למכור מוצרים. עכשיו הוא נדרש לפענח עמים זרים, כדי לעזור למשטר הנאצי לשלוט בהם. סאשה אדם רגיש. היא קוראת מחשבות, שמה לב לדקויות שבקשרים בין האנשים הסובבים אותה. היא מקדימה להבחין בהתרחשויות, ואף צופה אותן מראש, לטובתה. היכולת הזאת, התחכום שבו היא מסוגלת להבין דברים סמויים, אמירות שלא נאמרות, רצונות מוסתרים, מאפשרת לה להיאבק, לשרוד, לגבור. שניהם, תומס וסאשה, מתחילים בהתנהגות שהיא בעיניהם סוג של פשרה, רע הכרחי ובלתי נמנע, ועד מהרה מוצאים את עצמם עושים דברים שבנסיבות אחרות היו מן הסתם מגנים ומוקיעים.

מה שמעניין במיוחד ברומן הזה, היוצא דופן בפירוט שבו הוא כתוב, בקצב הסבלני והמדויק שלו, הוא האופן שבו הרומן עצמו כמו מדגים את העניין שעליו הוא נכתב: הדמויות של ניר ברעם בוחנות כליות ולב, וניר ברעם חודר לנפשן, אולי כמו שחנה ארנדט הייתה רוצה לחדור לנפשו של אייכמן, כדי להבין אותו. הסופר עושה לשני אלה בדיוק את מה שהם עושים לסובבים אותם: יורד לעומקם, מפענח את מניעיהם הסותרים לפרקים, כמעט משתמש בהם, כפי שהם משתמשים בזולתם, כדי לומר לקורא: ראה הוזהרת. גם אתה עלול להגיע לשם, אל המקום שבו הרוע והבנאליה נפגשים ומזינים זה את זה.

במציאות אנשים אינם יכולים לקרוא מחשבות. אבל אנשים טובים הוא ספרות משובחת ומשכנעת לחלוטין. אפשר כמעט לשכוח לרגעים שתומס וסאשה מומצאים, וששום בית דין של מטה אינו צפוי לחטוף אותם כדי לשפוט אותם על מעשיהם.