בספר לפקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר, בפרק “משמוע”, מראה מישל פוקו כיצד התגבשו בתי־הספר באירופה במאה ה-18: לא עוד מורה המעניק לכל תלמיד תשומת לב אישית, אלא מערכת ששאבה השראה מבתי־הסוהר והקסרקטינים הצבאיים. בפרק “עינוי” מצטט פוקו תקנון של בתי־סוהר מ-1937 ואת סדר היום הנוקשה שהונהג בהם, אחרי שהמדינה זנחה את העינויים כאמצעי ענישה.

פוקו מראה שסדר יום נוקשה לא פחות נהוג גם בבתי־הספר. הווייתם ותפקודם נועדו להכשיר תלמידים “לעבודה בבתי המלאכה”, לכן מאלפים אותם לצייתנות מופלגת, מרגילים אותם להישמע לאותות ולצלילים, לאי־בטלה, ולניצול מרבי של הזמן, מייעלים את ההוראה ומתכננים ומווסתים את כל פרטיה, ממשטרים את ההתקדמות בלימודים, מארגנים את הכיתות כך שתיווצר ביניהן יריבות כמו־מלחמתית, ומורים לילדים לפקח זה על זה. מטרת האמצעים הללו להכשיר ילדים לקראת עתידם כפועלים, שאפשר למצות את המרב מעבודתם.

למרבה הצער, מרבית שיטות שהתעצבו במאה ה־18 נהוגות גם כיום, גם במערכת החינוך בישראל. דומה שגם כאן ועכשיו לא הרבה השתנה: זמנם של התלמידים מחולק בשרירותיות ובאופן מלאכותי לשעות הוראה שמנותקות זו מזו, במערכת שמשתדלת להיות “יעילה”: מבוגר אחד מקנה ידע לעשרות ילדים או בני נוער, בו־זמנית; הם נאלצים לציית לו, ומתרגלים להישמע לצלצול שמאותת להם מתי עליהם לשבת ומתי הם רשאים לקום ממקומם.

פיליפ קלודל, בספרו שקשוק המפתחות, שבו תיאר את חוויותיו כמורה בבית־סוהר יעץ לקוראיו “התכוננו לכלא. כולם”, כרומז שכל אחד מאתנו עלול, במוקדם או במאוחר, להפוך לאסיר, ובכל זאת, רוב בתי־הספר אינם מתכוונים עוד להכשיר פועלים וודאי שלא אסירים. הגיע אם־כן הזמן לרוויזיה עמוקה בשיטות הנהוגות בהם.

כך נדרשנו לשבת באמצע שנות ה־50. וזאת אני, בכיתה א’: ידיים שלובות לאחור, גב זקוף (וחצי מחברת, שכן לא היה אז תקציב למחברות שלמות…)

הבכי הכבוש היה נושן, ועם זאת כמו טרי וחדש לגמרי, כאילו שהעילה לו התרחשה ממש בזה הרגע. הוא עלה בעיניו של איש שלא היה מסוגל לשכוח דברים ששמע שנים רבות לפני כן, בעודו תלמיד באחת מהכיתות של בית הספר היסודי: מורה אטומה זלזלה בו אז וכינתה אותו עצלן. שישים שנה חלפו, והגבר, שכבר התקרב כבר לשנתו השבעים, עדיין לא יכול היה להתגבר על העלבון המתמשך של ילדותו. והוא לא היה סתם גבר, אלא כזה שהצליח מאוד בחייו, הן האישיים והן המקצועיים. אדם שהמציא כמה פטנטים רפואיים ייחודיים הרשומים על שמו – המצאות שהעשירו אותו, ולא פחות חשוב מכך – זיכו אותו ביכולת להציל חיים של אנשים רבים. והנה למרות זאת נותר בו עדיין אותו ילד קטן שהמורים אינם מבינים אותו ואינם רואים אותו כפי שהוא: אדם שניחן באינטליגנציה גבוהה מהממוצע; אדם יצירתי באופן בולט חריג; וכן, ילד שלקה בדיסלקציה.

מי ידע אז משהו על לקויות למידה? מי הבין מה טיבן? מי חס על ילד מתקשה, ומי יכול היה אז להושיט לו יד ולאפשר לו למצות את היכולות שלו?

בסופו של דבר זה קרה, הוא עשה זאת, בלי עזרתם של אותם מורים שפגעו בו והשפילו אותו, אבל העלבון צילק את נפשו לצמיתות, כפי שנגלה באותו ערב:  התכנסות של חברי ילדות שהעלו זיכרונות מבית הספר ומהמורים. 

במהלך הצפייה בסרט ההודי המופלא “כוכבים על פני האדמה” לא יכולתי שלא לחשוב על האיש הזה. כמה טוב שיש נטפליקס, ואפשר לצפות בסרט גם שלוש עשרה שנה אחרי שהופיע לראשונה על האקרנים, וכמה טוב שאחת הנוכחות באותו מפגש רעים הסבה את תשומת לבי לסרט הרגיש והאוהב הזה.

כשהוא הסתיים, הפטיר רֵעי לצפייה “הלוואי שכך היה קורה גם בחיים”, אבל אני סירבתי להצטרף לתגובתו הצינית – אולי מכיוון שבחיי המקצועיים כמורה וכמחנכת הייתי עדה, ואולי אפילו שותפה, למקרים שבהם ראיתי כיצד מורה רגיש, מורה שרואה את התלמיד או התלמידה, יכול במפורש לשנות את מהלך חייהם לטובה (אבל גם, בלי ספק, לרעה!)

אכן, אני מאמינה גדולה בהשפעה ובשינוי, והסרט שלפנינו מדגים כיצד אלה יכולים להתרחש בפועל. 

נכון, יש בו, ב”כוכבים על פני האדמה”, מידה גדושה של תמימות, אבל היא יפה, מבורכת ונוגעת ללב, והיא הסבה לי רגעים של שמחה והתרגשות. תחושה שיש בעולם אנושיות. ורגישות.

אכן, נדרש קצת זמן כדי “להיכנס” לסרט, להיסחף לתוכו, להתחיל להאמין לו, אכן, יש בו רגעים מסוגננים מדי ומבוימים מאוד, אבל גם אם הוא מוגזם, מה שהוא מבקש לספר לנו חשוב, נכון ואמיתי כל כך, ובסופו של דבר הכול, גם הסרט עצמו, פועל נכון. אולי, בין היתר, מכיוון שברור לגמרי שחלק מהילדים בסרט אמיתיים, לא מגלמים דמויות, אלא מופיעים בעצמם: יוצריו של הסרט לא היססו לתעד בו, בחלקים מסוימים, ילדים שאינם שחקנים, כאלה שנראים בדיוק כפי שהם, חשופים ואהובים מאוד, חרף שונותם. (ועם זאת, יש לציין את משחקו המופלא של הילד המופיע בתפקיד הראשי!) 

“כוכבים על פני האדמה” מספר את סיפורו של ילד בן שמונה שכל מורה צריך או צריכה לקרוא! סביבתו רואה בו טיפש ומרדן. מה צריך לקרות כדי שמישהו יבין אותו? כדי שמישהו יאפשר לו להבין את עצמו? את התשובות לשאלות הללו כדאי לכם לבדוק בעצמכם! 

את הטור אני מבקשת להקדיש לחברנו היקר, משה רפאל, שהלך הקיץ לעולמו. יהי זכרו ברוך. 

על גב הספר להיות מורה כתוב: “זהו ספר חובה לכל מי שעוסק בחינוך ומתעניין בחינוך ומבקש ראייה פנורמית מעניינת על המקצוע החשוב בעולם”; אכן, זהו ספר מרתק, ואיני מהססת להמליץ עליו בפני כל מי שעוסקים בהוראה, מורים ומנהלים.

פרקיו של הספר קצרים. את כל אחד מהם מקדים ציטוט או סיפור קצר, וכל אחד מסתיים בכמה שאלות שממקדות את תשומת הלב לסוגיה המתוארת בו, ובכך הוא פועל על פי לא מעט מההמלצות המובאות בו: הוא מסודר ומעורר אמון, כל אחד מהפרקים מפתה ומזמין להיכנס אליו, הוא אינו מסתפק בניסוח של כללים יבשים, אלא מדגים אותם בסיפורים מעניינים, הוא בהיר מאוד, קל להבנה, והוא מספק הרבה עצות שימושיות, שמורה יכול ליטול אותן וליישמן בכיתה כבר מחר.

מעלתו העיקרית, שגם עליה ממליץ המחבר כשהוא מסביר למורים מה נדרש מהם כדי להצטיין בעבודתם, שהוא מעורר השראה, כלומר – נאה דורש ונאה מקיים.

כל אחד מהפרקים מכונה “שיעור”, והם נפתחים בשאלה או בהצעה למחשבה. כך למשל “השיעור הראשון” שואל “מהו הייעוד שלכם?” ונפתח בסיפורו המעניין של מתאגרף בשם צ’אק ופנר, ושל שחקן אלמוני בשם סליי. המחבר מצליח להפתיע את הקורא: סליי איננו אלא סלבסטר סטאלון, והסיפור על המתאגרף ועל ההשראה שהעניק לשחקן האלמוני, עד שזה כתב את התסריט לאחד הסרטים המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע, “רוקי”, נועד להדגים בפני הקורא רעיון: “לסטאלון היה ייעוד ברור – להיות שחקן.” ומוסיף ליאור הלוי וטוען: “חשבו לרגע מה היה קורה אילו מהטמה גנדי היה מתעלם מגורלו ומייעודו, נשאר בתפקידו כעורך העיתון ההודי ‘אינדיאן אופיניין’ ולא היה מביא לעצמאותה של הודו? מה היה קורה אילו וינסטון צ’רצ’יל היה מתמסר לאמנות הציור שכל כך אהב, והופך לצייר במקום להוביל את אנגליה למלחמה בהיטלר?” מטרתן של הדוגמאות בפרק זה לדרבן את הקורא להחליט מה ייעודו. על השאלות המסכמות את הפרק כדאי בלי ספק לכל מורה להשיב לעצמו: האם אתם אוהבים ללמד? אילו אנשי חינוך ומנהיגים חינוכיים מעוררים בכם השראה? אילו תכונות עיקריות תרצו לאמץ מהם בעבודתכם בהוראה? וכן הלאה.

כל אחד מהפרקים מציג סוגיה מרתקת: מדוע חשוב שיהיה למורה חזון, ומדוע עליו להיות כזה שאפשר להגשימו? מה חשיבותם של שינויים ומהו התהליך שבהם הם מתרחשים? מי יכולים להיות סוכני השינוי ומי יחבלו בו ומדוע? איך מתאמנים כדי להשתפר? (“השאלה הנכונה שיש לשאול בתחקיר אינה ‘מה היה?’ אלא: מה היה? למה היה? מה בפעם הבאה אתה רוצה לעשות אחרת?”), מדוע ואיך משתפרים ונעשים מומחים? מה חשיבותה של ביקורת עצמית ושל ידיעת העובדות? (צ’רצ’יל, כך מספר הלוי, התעקש לדעת תמיד את כל העובדות לאשורן, בניגוד להיטלר, שזעם כשהגיעו אליו עם ידיעות מרות. “העובדות טובות מהחלומות”, נהג צ’רצ’יל לומר). מדוע חדוות העשייה היא ערובה לשיעור טוב? (“חוויה מיטבית מתארת מצב שבו אנשים שקועים כל כך בפעילותם, עד שלשום דבר אחר אין חשיבות בעיניהם”, וגם “אנשים שמחים ממש כאשר הם יוצרים”), איך שומרים על ההתלהבות? מה חשיבותה של אסרטיביות בניהול כיתה? מה הופך מורה רגיל למורה שמחולל שינוי? מה חשיבותו של מיקוד, ואיך מגיעים אליו? מדוע מוניטין חיובי חשוב למורה, ואיך משיגים אותו? (“השתדלו להימנע מוויכוחים מילוליים עם תלמידים. ויכוח נותן תחושת שליטה וכוח לילד ומסיט את תשומת הלב מההתנהגות שאנו חפצים לשנות או מהשיעור עצמו”), איך מגיעים להחלטות ומה משמעותן? כיצד נוצר אמון ומדוע הוא חיוני? (“ילד שיש לו אמון במבוגר שמולו יפגין יותר סבלנות וריסון עצמי”), מדוע חשוב שמורה לא יאמר וישדר מסרים סותרים? (“ישנם מורים שאינם ערים דיים לכך שתלמידים הם מומחים גדולים בזיהוי סבטקסט”), מה תפקידם של שבחים, ואיך להשתמש בהם בתבונה? מדוע הגבהת רף הציפיות מועילה לתלמידים? (“התלמידים מצפים מאתנו שנצפה מהם”), מדוע ואיך אסור לאבד את קשר העין והלב עם התלמיד, ואיך מקשיבים לו? מדוע “גאוות יחידה” תורמת להישגים לימודיים? (“אם זוכים – בית הספר הופך לבית. אין סיבה לברוח ממנו”), מדוע יש להימנע מתיוג של תלמידים? מדוע השאיפה למימוש עצמי חיונית? איך בודקים אם התלמידים מבינים? איך צוברים מידע על תלמידים, ומדוע וכיצד מידע כזה יכול להיטיב אתם? מה תפקידם של כישלונות? מדוע אסור לשעמם ואיך להימנע מכך? איך מאפיינים את הצרכים של התלמידים? במה שיעור טוב דומה להצגה? איך מעצבים התנהגות של כיתה? מתי בני אדם מצליחים להתאפק? (“חז”ל כבר אמרו, ‘אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו’. וכיוון שלעולם לא נגיע למקומו, יוצא שחז”ל אולי אכן התכוונו לומר זאת – שאדם צריך להימנע ככל האפשר מלשפוט אחרים”), מדוע “ייאוש אינו אופציה”? במה דומה מורה טוב למאמן טוב? איך מתכננים שיעור מוצלח ואיך שומרים עליו שיזרום? מה חשיבותם של משמעת ושל הפרטים הקטנים? כיצד ומדוע יש להתגבר על כעס? ולבסוף – מה יש בו, במורה המעורר השראה?

כאמור, על כל השאלות החשובות הללו מציע הספר תשובות, עצות ונקודות לחשיבה. הוא דן והופך בהן, ועושה זאת במיומנות ובחן.

כמי שהייתה מורה במשך יותר משלושה עשורים, אין לי ספק שספר כזה היה מועיל לי, אז, בימים שקדמו לפרישה מהמערכת. עתה לא נותר לי אלא להציע אותו בחום למי שעדיין מכינים מערכי שיעור ומתכוננים למפגשיהם עם התלמידים, באהבה, ביראת כבוד, ובכוונה רבה.