על העטיפה, מתחת לכותרת שמו של הספר פדות, כתוב בקטן: “רומן”. אכן, רוב הדמויות בספר בדויות, “מלבד אלו הידועות ברבים”, נכתב בפתיח, והן “פרי הדמיון בלבד”. אבל בעצם יש כאן שזירה מתמשכת בין עובדות היסטוריות, שהיו פעם ידיעות עיתונאיות, לבין סיפורים אישיים מומצאים. 

מאחר שחייתי אז – בתחילת 1972 השתחררתי אחרי שהייתי, בין היתר, פקידת מבצעים בקורס הטיס של חיל האוויר – והייתי אפילו נשואה לטייס בחיל האוויר, כל מה שנכתב בספר מוכר לי עד מאוד: הרקע, המהלכים, ההתרחשויות, האווירה (למשל – ה”איום” על טייס קרב שאם לא ינהג כיאות, יענישו אותו בכך שיעבירו אותו “מיד לתובלה”. למשל – הבדיחה המגעילה והמטומטמת שטייסים הרבו לחזור עליה, לפיה נשים נמשכות אליהם, כי יש להם יהלום בקצה האיבר…).

ניכר בו, בכותב, שערך תחקיר מדוקדק, אם כי פה ושם מצאתי בכל זאת טעויות קטנות, חלקן לא חשובות, למשל – בבור של חיל האוויר ניצב אמנם שולחן גדול, אבל מי שהזיזו על גבו, באמצעות מוטות ארוכים עם מגנטים בקצותיהם, את לוחיות המתכת (ולא הפלסטיק!) הקטנות שסימלו מטוסים באוויר, לא היו “סמלי מבצעים”, אלא חיילות בשירות חובה. והלוחיות לא סימלו את “המערך ההתקפי של חיל האוויר הישראלי”, אלא, כאמור, כל אחת מהן הייתה מטוס שעל התקדמותו באוויר דווח לחיילות באוזניות, ותפקידן היה לייצר תמונת מצב מתעדכנת של הטיסות המתנהלות.

יש בספר גם טעויות גדולות יותר. למשל – כפי שנודע לכולנו מהסדרה הדוקומנטרית המופתית “האחת”, שכדאי מאוד לצפות בה (להלן קישורים לכל הפרקים) – המבצע הכושל שכונה “דוגמן 5”, טיסה ששישה ממטוסי הפנטום שהשתתפו בה לא שבו ממנה, התרחשה לפני האירוע שבו פקח טיסה בבסיס חיל האוויר בשארם א־שייחׁ’ סירב להדליק את אורות המסלול לנחיתתו של מטוס פאנטום, משום שחשש מפני תקיפת ספינות קרב של האויב, ולא ידע שאותו טייס הפאנטום כבר הטביע אחת מהן והניס את האחרת.

 

למרות הטעויות הללו, קראתי את הספר בעניין ובצער. לא קל להתוודע (שוב: הרי הדברים עולים בעדויותיהם של הטייסים, בסדרה “האחת”) לעינויים שעברו החיילים והטייסים, ולא קל להיזכר (שוב!) במחדל החמור של ההנהגה, שהייתה צריכה, ואולי גם יכלה, למנוע את המלחמה האיומה ההיא, זאת שבה איבד הציבור הישראלי את האמון במנהיגיו. (אפשר לקרוא על כך רבות בספרה של חנה יבלונקה ילדים בסדר גמור, ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1955-1948).

מי שחי כאן באותם ימים לא יכול לשכוח סצנות רבות שמתוארות בסיפור, ודווקא כאלה שהתרחשו בעורף, לא בחזית, ובשוך הקרבות, לא במהלכם. 

למשל – המרתף שאליו הגיעו בני המשפחה שיקיריהן נחשבו נעדרים, בתקווה לנסות למצוא תצלומים שלהם, כאלה שנלקחו מתוך כתבת טלוויזיה או עיתון זר, ויוכיחו שהנעדרים הם שבויים, לא חללים.

מי יכול לשכוח את התסיסה הציבורית, את ההפגנות הגדולות, שמוטי אשכנזי החל בהן; את הזעם של הורי השבויים, במיוחד של אלה שנשבו בסוריה, כי עם המצרים הגיעו די מהר להסכמות; את הטענות שהחלו להישמע, ומאז לא שככו, שלפיהן הפקירו את החיילים, את התחושה שלא באמת משתדלים לשחררם, שהמדינה כשלה. 

ובתוך כל אלה משתבצים ברומן סיפוריהן של כמה דמויות: הטייסים עמי ואריק, פקידת המבצעים לשעבר, גליה, שהשתחררה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה והיא עושה את צעדיה הראשונים כעיתונאית. קובי, שנפל בשבי במוצב החרמון. אודי הטנקיסט. לכל אחד מהם יש היסטוריה אישית שאנחנו מתוודעים אליה, ומבינים איך המשפחות שלהם השפיעו על גורלם ועל עמדותיהם בחיים.  

ה־6 באוקטובר 2023 מציין את יובל השנים שחלפו מאז אותו יום כיפור, כשהאזעקה של שתיים בצהריים החרידה את המדינה. הדיה של אותה אזעקה ממשיכים להישמע גם כיום, והספר שלפנינו הוא עוד אחד מאותם הדהודים.