תגית: ז'אן פול סארטר

סימון דה בובואר: נכתב עליה כי הנשים חייבות לה הכול. מדוע, אם כך, חשה מרומה?

השעה עשר לפני הצהריים. זה עתה גמרה את סידורי הבוקר שלה. אין מי שיסיח את דעתה, שיתבע ממנה תשומת לב, שירותים, הקשבה: היא גרה לבדה. כך, מאז ומתמיד. עכשיו היא מתיישבת ליד שולחן הכתיבה שלה, בחדר האורחים הגדול, המוצף אור שמש, שמשמש לה גם חדר עבודה. על השולחנות הפזורים בחדר מונחים חפצי נוי שאספה במסעותיה בעולם. עד השעה אחת תכתוב ברצף, בלי שום הפרעות, ואז תצא לפגוש חברים. בחמש בדיוק תחזור לכתיבה, בדירתה שברובע  מונפרנס בפאריז, או אצל ידידה לחיים, ז'אן פול סרטר, הפילוסוף הנודע, שגר במרחק חמש דקות הליכה ממנה.

דה בובואר בביתההיא סימון דה בובואר, מחברת הספר המין השני, שראה אור בשנת 1947. הספר עצום הממדים – אורך שני כרכיו בעברית יותר מאלף עמודים  – היה לציון דרך בחשיבה הפמיניסטית המודרנית.

המין השני
ידיעות ספרים, לעברית: שרון פרמינגר

"גבר מוגדר כיצור אנושי. אישה – כנקבה. וכשהיא נוהגת כבן אנוש, טוענים נגדה שהיא מחקה את הגבר," כתבה דה בובואר, וגם: "נשים אינן נולדות נשים, אלא נהפכות לנשים," וקבעה בכך את האבחנה בין מין למגדר. תנאים חברתיים, התכחשות ליכולותיהן של נשים, שלילת זכויותיהן, את כל אלה בחנה בניתוח היסטורי, כלכלי, סוציולוגי, אנתרופולוגי, ספרותי ופסיכולוגי, תקפה את מה שכתב פרויד על המיניות הנשית, והציבה בפני קוראיה מראה משקפת לעיוות הבלתי נתפס: ראיית המגדר הנשי, המונה לפחות מחצית מהאנושות, כמין האחר.

המין השני היה ספר שעיצב את המציאות. הוא היה מקור של השראה וכוח לנשים רבות. "הוא שינה לי את החיים!" אמרו עליו רבות. כמובן שגם הותקף קשות. אמרו על המחברת שהיא לא מסופקת, קרה, נימפומנית, פאלית, נשים שנתפשו קוראות אותו בשנות החמישים והשישים נחשבו חתרניות.

סימון דה בובואר כתבה גם יצירות פרוזה – שבעה רומנים שעל אחד מהם, המנדרינים זכתה בפרס גונקור, לימדה, הייתה פעילה נגד מלחמת צרפת באלג'יריה. הישגיה היו כאלה שבמותה, בשנת 1986, הכריזה כותרת בעיתון: "נשים, אתן חייבות לה הכול!"

ועם זאת, ולמרבה התמיהה, כתבה דה בובואר בערוב ימיה שמבחינתה, ההישג החשוב ביותר בחייה היה הקשר שלה ארוך השנים, עד ליום מותו, עם סרטר.

סימון וסרטר
סימון דה בובואר וסרטר

הם לא נישאו, לא חיו באותו בית, לא הולידו ילדים. מלכתחילה ערכו ביניהם הסכם: אהבתם היציבה לא תמנע מהם פרשיות אהבה אחרות. היא הסכימה. ייתכן שמבחינתה סרטר רק נהג לפי הדפוסים הבורגניים שהכירה. כך נהג אביה. כך נוהגים גברים. אלה הזכויות הטבעיות שלהם. ההבדל במקרה שלה: הם יהיו שווים. כלומר – גם היא תוכל לנהוג כרצונה. אכן, כך היה. הם דיווחו זה לזה על התנסויותיהם, עודדו, תמכו, תיארו את מעשיהם, והיא אף עזרה לו למצוא לעצמו נשים. ובכל זאת, בתוך השוויון שקבעו להם, נראה שסרטר היה שווה הרבה יותר. היו לו אינספור פרשיות אהבים. גם היא נטלה לעצמה חירויות, גם עם נשים, אבל הקשרים שלה היו ממושכים ועמוקים יותר. בכתביה, באוטוביוגרפיה שלה, בספרה "מכתב פרידה מסרטר" שראה אור ב1981, שנה אחרי מותו, ניכר שסבלה מקנאה.

דה בובואר וסרטר
סימון דה בובואר וסרטר

עשרים ואחת שנה לפני מותה, התראיינה דה בובואר לעיתון "פריז רוויו". הכתב שאל מדוע כתבה שהיא "נדהמת לגלות עד כמה היא מרגישה שרומתה."

"יש הסוברים שאת רואה בחייך כישלון," הוא אומר, בעצם – שואל.

היא מכחישה זאת, ומסבירה: "אני מדברת על הנערה בת השבע עשרה שחלמה בכפר ליד עץ הערמון על מה שתעשה בהמשך חייה. עשיתי כל מה שרציתי, כתבתי ספרים, למדתי, אבל בכל זאת רימו אותי, כי לעולם לא יהיה יותר מכך."

אכן.

טור על סופרות באקס נט