תגית: ולטר בנימין

וולף, מופסאן, בנימין, סטיבנסון, תורו, קדוגן: "לאהוב, לשוטט, להפליג"

הוצאת "תשע נשמות" מגישה לנו שוב ספרון חמוד, 122 עמודים אורכו בסך הכול, שנאספו בו חיבורים קצרים מאת וירג'יניה וולף, גי דה מופסאן, ולטר בנימין, לואיס סטיבנסון, ולטר תורו וסופר ידוע פחות – גארנט קדוגן, אמריקני יליד ג'מייקה. הקובץ הנוכחי מזכיר מאוד את קודמו המלבב לחשוב, להתבטל, לטייל, שכלל חיבורים מאת לואיס קרול, לואיס סטיבנסון, צ'רלס דיקנס וויליאם הזליט, ובו הובאו בפנינו מחשבות על בטלה וטיולים.

משמו של הקובץ, לאהוב, לשוטט, להפליג אפשר להבין במה הוא עוסק. בחיבור הראשון, "על התאהבות" משתף אותנו סטיבנסון בהומור ובשנינות בלבטיו. נדמה שאת הדברים הללו כתב זמן קצר לפני שנשא אישה, או כשהתלבט אם להיכנס לקשר כזה. החיבור משעשע ביותר, ומעניק לקוראת מבט אל תודעתו של גבר מבוהל, מהזן המוכר – אלה שנרתעים ממחויבות, ונוהגים להסביר את חששותיהם בפשטנות שאינה מעניינו של סופר רהוט כמו סטיבנסון. את מה שגבר מהשורה אומר במשפט נוסח – "מגיע לך יותר", או "את נהדרת, אני הבעיה" או "אני עדיין לא מסוגל להתחייב", מביע סטיבנסון באורח משעשע ונוגע ללב.

תחילתו של החיבור בתיאורה של התאהבות. מצד אחד – ברור שסטיבנסון עצמו נמצא כולו שם, שהוא לגמרי מאוהב. מצד שני, אפשר להבין את המבט שלו מבחוץ, על עצמו, על אהובתו, על הקשר ביניהם ועל נאהבים בכלל, מכותרת המשנה של החיבור: "אוי לי, כמה טיפשים האנשים!" המשקפת את רוחו של החיבור כולו: כמה הוא צוחק מהעניין הזה, ההתאהבות, מהאופן שבו בני אדם נקלעים בן רגע "למצב שבו נעשה הזולת לתמציתה, ללב לבה של הבריאה כולה"!

כן, הוא בפירוש מצחיק, סטיבנסון: הנה הוא מוכיח שהוא מסוגל להבין ללבן של נשים: במקומן היה נגעל מאינספור הצהרות של גבר שמשפיל את עצמו, "מכריז על אהבתו ארבעים פעם" ומתחנן שהאישה תסכים להינשא לו: "אסתכן ואומר שלו אני אישה, הייתי רוצה להתחתן עם אדם המסוגל לעשות זאת, אך לאו דווקא עם אדם שכבר עשה זאת", הוא כותב, ואפשר בהחלט לדמיין אותו אומר לעצמו את מה שהוא מספר לנו: "ההתאהבות הפשוטה הזו טובה כשם שהיא מפליאה. היא עוצרת את השפעתן המבהילה של השנים, מפריכה מסקנות אכזריות ומרירות, ומעוררת רגישויות רדומות…"

הוא מצחיק כשהוא "מבשר" לנו שאמנם ברור שרומיאו ויוליה היו מאוהבים מאוד, "אם כי הובא לידיעתי," הוא מוסיף, "שכמה מבקרים גרמנים חולקים על כך", וגם כשהוא מדווח כי "בסך הכל, יש הרבה לקרוא בנושא"; כשהוא מלגלג לאוהבים כי "הם כמעט מדמים בלבם שבזכותם ובזכות אהבתם השמים כחולים והשמש זורחת", והוא נוגע ללב בחיבורו הנוסף "נישואים", שבו הוא מסביר את האימה שחשים גברים: "אני, הוא יחשוב, שניהלתי את חיי עד כה ברשלנות כה רבה, עומד כעת לשאת באחריות לחייה של ברייה נוספת". האימה רבה עד כדי כך שהוא חש כי "יציאה לקרב היא עניין פעוט לעומת נישואים. זוהי ההתחייבות המכרעת ביותר. אחריה לא נותרת כל דרך, אף לא התאבדות, אלא רק להיות אדם טוב".

חיבורה של וירג'יניה וולף שונה לגמרי, אם כי גם הוא ניחן באירוניה דקיקה. וולף מתארת את הדחף שהיא חשה לצאת ולשוטט בחוצות לונדון, בערב חורפי. היא מחפשת תירוץ: הצורך לקנות עיפרון, וההליכה שלה מזכירה, אבל שונה מאוד, את זאת של דיקנס בספר  לחשוב, להתבטל, לטייל. דיקנס מתאר עיר אפלה, לילית. וולף מתארת עיר משעשעת, כזאת שהכפר השוכן בעברה הרחוק נשאר סמוי בתוכה, ונגלה לעת ערב בריחות של אדמה ופרחים. בלונדון של וולף "גברים ונשים מבהיקים, שלמרות כל עוניים ועליבותם עוטים מין מראה ערטילאי, חזות של ניצחון, כאילו הצליחו לחמוק מהחיים…"

בחיבור שלה פוגשים את הסופרת שרואה בכל מקום דמויות, התחלות של סיפורים, בני אדם שמהותם נגלית בן רגע בפני מבטה המעמיק לראות. יופיים של תיאוריה על "חשכת הלילה" אשר "מצטנפת לה לשינה בדרך הטבע", או על "הסחר הגואה שהפקיד את משאו על חופי רחוב אוקספורד בדייקנות ובענייניות, העלה ברשתו הלילה אך ורק אוצרות", מעלה על הדעת לא רק את יכולת הכתיבה המופלאה של הסופרת, אלא גם את זאת של המתרגמת, רעות בן-יעקב, שהיטיבה להעביר את כל היופי הזה משפה לשפה.

החיבור השלישי המעורר עניין רב בספר הוא זה של גארנט קדוגן, "הולך בעור שחור" (גם אותו הפליאה רעות בן-יעקב לתרגם). קדוגן מספר לנו כיצד "גילה" שהוא שחור: מאחר שהוא יליד ג'מייקה, ידע תמיד שעליו להיזהר כשהוא משוטט ברחובות עירו, כפי שאהב ונהג לעשות משחר נעוריו. הוא מסביר כיצד למד מה מותר ומה אסור ללבוש בשכונות מסוימות, כדי שלא לעורר במקומיים כעס ואלימות שתופנה נגדו. עד שהגיע לאמריקה. ושם, כך הוא כותב, גילה דבר חדש: "אף אחד לא אמר לי שאני הוא זה שייחשב לאיום". לאורך החיבור הוא מספר לנו מה מרגיש מי שנאלץ להתהלך בעולם בתוך עורו (השחור!).  באילו סכנות הוא נתקל. עד כמה עליו להיזהר. למשל – אסור לו בשום פנים ואופן להיעצר באמצע הרחוב ולהסתובב. או לשאת עליו חפצים מבריקים. או לרוץ! הוא מספר על מקרים שבהם התרשל לרגע, ושילם על כך מחיר יקר. על האסטרטגיות שגבר שחור חייב לנקוט כדי שלא להפחיד את הסובבים אותו, עוברי אורח כמוהו, אבל לבנים: "הקפדה על יחס כנוע היא תנאי בל יעבור לכך שהמפגש יעבור בבטחה" ועל תחושתו שהעולם מסוכן – לו! (משהו בניסוח של דבריו הזכיר לי את מה שסיפר בשעתו ברק אובמה על סבתו הלבנה, האימא של אמו, שציינה פעם בנוכחותו עד כמה היא פוחדת כשגברים שחורים חולפים לידה ברחוב, ואיזו בדידות חש למשמע דבריה).

"הליכה בעור שחור מגבילה את חוויית ההליכה" כותב קדוגן. משפט מזעזע ומעורר מחשבות על כל כך הרבה אנשים, כאן ועכשיו, שחיים בדיוק כך.

הקבצים הללו, בהוצאת תשע נשמות, המביאים בפנינו אוספים אקלקטיים של טובי הכותבים, שרק חוטים תמטיים דקיקים מקשרים ביניהם, הם מתנה משמחת שמרחיבה את הלב, ומעוררת ציפייה לספר הבא.


מתרגמים: אנמרי בארטפלד, הראל קין, יהונתן דיין, יותם בנשלום, רעות בן יעקב

ולטר בנימין, "רדיו בנימין": מדוע המדינה מענישה

זמן רב לפני המהפכה הצרפתית כבר העלו טובי ההוגים את הרעיון שיש להשתמש בענישה כדי לשפר את האשמים. במאה התשע-עשרה עומתה התורה הזאת עם מה שכונה "תורת ההרתעה", שלפיה חשיבותם של העונשים היא בעיקר במניעת פשעים, כלומר העונשים קיימים כדי להרתיע את מי שזומם לפשוע ולהניאו מכך. האנשים שפיקדו על הבסטיליה לא ייגעו את מוחם בשאלות כאלה. לא היה אכפת להם אם הם צודקים או לא, ומשום כך סילקה אותם המהפכה הצרפתית.

ולטר בנימין, "רדיו בנימין": האם מותו משנה את משמעות הדברים שכתב

עשר שנים לפני ששם קץ לחייו, כתב ושידר ולטר בנימין, אחד מהוגי הדעות הנחשבים ביותר במאה העשרים, עשרות תוכניות ברדיו. שש מהן קובצו בספר רדיו בנימין (הוצאת תשע נשמות, בתרגומו המשובח מגרמנית של הראל קין).

ההרצאות הקצרות הללו שודרו אמנם בתוכנית "בשעה לבני נוער", אבל הן מרתקות ביותר, ולא משנה מה גילו של הקורא. השש שנבחרו לספר עוסקות במגוון נושאים, שאין לכאורה שום קשר ביניהם: רעידת האדמה שהתרחשה בליסבון ב-1755; משפטי המכשפות: על יחסם של האירופים לנשים (לעתים רחוקות גם לגברים) שהואשמו בכישוף; הרצאה על בולים ששמה "מרמה בבולי דואר"; סיפורה של הבסטיליה ומדוע בפרוץ המהפכה הצרפתית התנפל ההמון הזועם דווקא עליה, אף על פי שבאותו זמן היו כלואים בה "רק שישה עשר אסירים עלובים"; הרצאה ששמה "כנופיות שודדים בגרמניה של פעם"; והאחרונה – "חורבן הֶרקוּלָנֵאוּם ופּומפּיי".

בחלקו האחרון של הספר מספר המו"ל, אוריאל קון, מנקודת מבט אישית, על מותו של ולטר בנימין, ב-1940, כשניסה לנוס ממולדתו, גרמניה. באוניברסיטה בארצות הברית חיכו לו משרה וידיד טוב, הוגה הדעות אדורנו. בנימין היה אמור לעבור את הגבול בין צרפת לספרד ברגל, בחברת חמש נשים וילד. בתרגול שקדם למסע הוא סחב בתיקו את כתב היד של מחקרו החדש. הדרך קשתה עליו מאוד. עד כדי כך, שביקש להשאירו לבדו בלילה על ההר, חולה ותשוש, שם יחכה לקבוצה ולמדריכה עד למחרת, כשהמסע האמיתי יתקיים. אבל למחרת נסגר מעבר הגבול לספרד. המשטרה הודיעה לפליטים שלמחרת יגורשו בחזרה לצרפת. ולטר בנימין המיואש החליט להתאבד. יום אחרי שמת נפתח שוב המעבר לספרד החופשית ושאר אנשי הקבוצה ניצלו. ולטר בנימין נשאר בעיירת הגבול, שם נקבר. אילו רק חיכה יום אחד!

הידיעה על גורלו של מחבר ההרצאות מרחפת מעליהן במשך כל הקריאה. אי אפשר לקרוא אותן בלי לחשוב על "השם שנתן לו מותו", כדבריה של זלדה המשוררת.

כך למשל כשהוא כותב על רגעי החיים האחרונים של תושבי פומפיי, שרבים מהם ניצלו כי נסו על נפשם, אבל אחרים נספו כי "ניתן לראות שהדאגה לרכושם היא זאת שמנעה מהם לדאוג בזמן לביטחונם", אי אפשר שלא לחשוב על המנוסה שלו שיכלה כמעט להצליח. וכשהוא מצטט באותה הרצאה דברים שכתב אחד הניצולים מפומפיי על האנשים "שמתוך פחד מפני המוות ביקשו את המוות" מצלצל מעל הדברים הללו, שאמר ברדיו תשע שנים לפני שמת, הייאוש שהוביל אותו אל מותו בטרם עת.

בדברים שכתב מהדהדת מעל לכול ובעוצמה רבה התחושה שנושא אותם אינטלקטואל יהודי-גרמני, שחי, על פי השקפת עולמו, בתקופה נאורה. כשהוא מביט בעבר ומתאר את משוגותיו אפשר כמעט לראות חיוך טוב וסלחני נסוך על פניו.

כך למשל הוא מסביר את העוולות האכזריות ששררו בעבר – את שרירות הלב שבה נהגו לכלוא אנשים, בלי משפט ובלי סיבה, רק משום שלמישהו התחשק. כיצד גבו מ"חשודים" הודאות באמצעות עינויים, וכיצד, וזה המסר החשוב של המרצה, העולם השתנה והשתפר: הבסטיליה נכבשה, משפטים מפוברקים נגד מכשפות אינם מתנהלים עוד, כי "האנשים בהדרגה התחילו להעז לחשוב".

בהרצאה על שודדי הדרכים הוא טוען שפעם הם היו שכיחים מאוד, אבל הם נעלמו מהעולם בזכות השינוי לטובה שחל בו: "היו אפוא שודדים אצילי נפש. אכן, להכרה הזאת הגיעו רק כשהתחילו השודדים להיעלם. ושמא התחילו השודדים להיעלם בעקבות ההכרה הזאת? שכן חוסר האנושיות שבה נרדפו ונענשו עד אז, ולעתים הוצאו להורג בגין מעשי גניבה פשוטים, מנעה בדרך כלל מהשודדים לשוב ולהיות אזרחים שלווים. לחוסר האנושיות שבמשפט הפלילי הישן היה חלק גדול ביצירתה של תופעת השודדים, ממש כמו שלאנושיות שבמשפט הפלילי החדש היה חלק בהיעלמה".

מי שנולדה רק כמה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, מי שחיה בעולם שבו הטרור מתעצם והלאומנות גוברת, אינה יכולה לקרוא את הדברים הללו בלי לחוש כאב עז: האם האמונה באנושות, ליתר דיוק בעוצמתה המיטיבה של האנושיות שוולטר בנימין מבטא בהרצאותיו, אינה אלא תמימות מופרכת שאסור להאמין לה? ואולי הוא צדק בכל זאת, למרות מותו, המוכיח לכאורה שהרוע יכול לנצח?