תגית: ולדימיר נבוקוב

אדגר אלן פו, "אנבל לי": האומנם אהבה בין שני ילדים?

החתן בן עשרים ושש. שמו אדגר אלן פו. הכלה, וירג'יניה, בת שלוש עשרה. השניים בני דודים: אביו, שעזב את הבית עוד לפני שמלאו לילד שנתיים ומת זמן קצר אחרי כן, היה האח של אמה. עוד לפני כן התייתם הפעוט מאמו, כפי שאפשר לקרוא במכתב שכתב לימים לחבר ובו תינה את קשייו ואת המצוקה הכספית שנקלע אליה, עד כדי כך שלא יכול היה להיעתר להזמנתו של החבר להגיע אליו לארוחה חגיגית, בשל בגדיו המרופטים וחסרון הכיס שסבל ממנו.

היתמות אילצה את אלן פו הקטן להיפרד לא רק מהוריו אלא גם מאחיו ומאחותו, שעברו לגור אצל הסבים. הוא עצמו הועבר לחסות חברתה הקרובה של אמו. החברה ובעלה שימשו לו משפחת אומנה, אבל מעולם לא אימצו אותו רשמית. האב החלופי נהג בו בקשיחות, שלח אותו בילדותו לפנימייה, קפץ את ידו כשהתבגר, ותבע ממנו להצטיין בלימודיו. את המרי שלו הביע אדגר אלן פו בכך שכמו אביו הביולוגי החל לשתות לשוכרה ולהמר במשחקי קלפים, עד שבהיותו בן עשרים עבר לגור בבית הדודה. וירג'יניה הקטנה, אחייניתו, אז בת שבע.

במאמר בניו יורק טיימס שפורסם לפני שנתיים מתייחס הכתב לנישואי קטינות בארצות הברית. ברוב המדינות "גיל ההסכמה" הוא אמנם שמונה עשרה, אבל ברבות מהן מתאפשרת החרגה, אם הורי הנערה חותמים על הסכמה לנישואי בוסר של בתם. "כמובן", מוסיף הכתב, "'הסכמה הורית' עלולה להיות גם 'כפייה הורית', אבל חוקי המדינה אינם מאפשרים בדרך כלל לערוך חקירה ולבדוק אם הילדה נישאת מרצון. אפילו אם הילדה מתייפחת בגלוי בשעה שהוריה חותמים על הבקשה להיתר, ומאלצים אותה להינשא, אין לנציג השלטון סמכות להתערב. למעשה, במרבית המדינות אין חוק המונע נישואים כפויים." במאה ה-19 נישואי ילדות היו מותרים על פי חוק. יחסי מין בין גבר בוגר לילדה היו חוקיים, אם נישאו, שהרי אישה נחשבה רכושו של הבעל.

וירג'יניה לא הייתה הילדה הראשונה שאתה ניהל אדגר אלן פו קשר רומנטי. קדמה לה ילדה אחרת, שרה בת החמש עשרה, שאביה הפריד ביניהם, מן הסתם לא מפאת גילה הצעיר, אלא מכיוון שהמחזר המרושש לא נראה לו מתאים. אכן, שרה נישאה כעבור שנתיים לאיש עסקים עשיר.

לא ידוע אם וירג'יניה אולצה להינשא לבן הדוד שלה. אחרי שמתה כשהייתה רק בת עשרים, כתב אדגר אלן פו − שכבר פרסם כמה משיריו הנודעים, ביניהם "העורב" – את שירו האחרון, המוכר ביותר, "אנבל לי". תרגומו לעברית, מאת זאב ז'בוטינסקי, נחשב יצירת מופת, שכן המתרגם הצליח לשמור על המקצב והמצלול של השיר המקורי:

זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפנֵי שָׁנִים,
בְּמַלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.
שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵדַע;
קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.

מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה
לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.

יֶלֶד הָיִיתִי, וְהִיא יַלדָּה
בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי;
אַך יָדַענוּ אָהוֹב מִּכֹּל אוֹהֲבִים –
אֲנִי וְאַנַּבֶּל-לִי
וְרָאוּנוּ שַׂרפֵי הַמָּרוֹם בְּקִנאָה,
וְזָעוֹם זָעֲמוּ לָהּ וְלִי.

זוֹ הַסִּבָּה, שֶׁהָיָה מַעֲשֶׂה
בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי –
רוּחַ יָצָא מֵעָבִים, וְצִנֵּן
וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי.

וּבָאוּ הוֹרֶיהָ, אַחִים, קְרוֹבִים
מִבְּנֵי אֲצִילֵי גְלִילִי
וּנְשָׂאוּהָ מִמֶּנִי לְקֶבֶר אָפֵל
בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.

אֵין כְּאָשׁרֵנוּ בִנוֵה שְׂרָפִים –
לָכֵן זָעֲמוּ לָהּ וְלִי;
הִיא הַסִּבָּה (זֶה יָדוּע לַכֹּל
בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי)

שֶׁרוּחַ בַּלַּילָה יָצָא מֵעָבִים
וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי.

אַך יָדַעתִּי אָהוֹב מִכֻּלָּם, מִכֻּלָּם
שֶׁרַבּוּ שְׁנוֹתָם מִגִּילִי
וְרָבָּה חָכמָתָם מִשִׂכלִי;
וְאֵין שָׂרָף אוֹ שָׂטָן בָּעוֹלָם,
וְאֵין סַעַר בְּיָם עַרפַּלִּי,
שֶׁיִקרַע אוֹ יִגרַע אֶת הַקָּו שֶׁל זָהָב
בֵּינִי וּבֵין אַנַּבֶּל-לִי.

וְיָרֵחַ מֵרוֹם לִי לוֹחֵשׁ בַּחֲלוֹם
שִׁירֵי-זֹהַר עַל אַנַּבֶּל-לִי;
לִי רוֹמֵז כֹּל כּוֹכָב בְּקַרנָיו – עֵינָיו
כְּעֵינֶיהָ שֶׁל אַנַּבֶּל-לִי;
אַך בְּלֵיל אֲפֵלָה – עִמָּדִי הִיא כֻלָּהּ,
וְאָנוּחַ עַל-יַד יוֹנָתִי הַכַּלָּה
בְּבֵיתֵנוּ שֶׁלָּהּ וְשֶׁלִּי –
הוּא הַקֶּבֶר עַל יָם עַרפַּלִּי.

השיר מתאר אהבה קסומה בין שני ילדים, שתמה בטרם עת. אנבל לי מתה. המלאכים קינאו באהבה המושלמת, באושר הרב שידעו שני הילדים, ולכן המיתו אותה.

בתרגומו שינה ז'בוטינסקי כמה דברים מהותיים, לעומת השיר המקורי. כך למשל באנגלית נכתב בשורה השלישית, בתרגום חופשי, "ילדה שאותה אתם ודאי מכירים". בגרסה של ז'בוטינסקי כתוב: "שְׁמָהּ לֹא תֵדַע". המשמעות, אם כן, הפוכה.

השיר "אנבל לי" העניק השראה ליצירה ספרותית וירטואוזית, מופתית ומחרידה, לוליטה, מאת ולדימיר נבוקוב. על פי הרומן היה בילדותו למספר, הומברט, קשר עם ילדה ששמה היה אנבל ליי. (שם המשפחה שלה Leigh, לעומת Lee של אדגר אלן פו). אותה אנבל, שאהבה אותו, מתה לפני שהקשר המיני ביניהם התממש. בכך מסביר הומברט את הפגיעה המתמשכת בילדה אחרת, לוליטה, שאת אמה הוא נושא לאישה וגורם בעקיפין למותה, ואז למעשה חוטף את הילדה ומממש את תאוותו אליה. בספר לוליטה מצליח נבוקוב בגאוניותו לחדור אל נבכי הנשמה של פסיכופט סוטה. ככל שהדובר מנסה להצדיק את עצמו, כך מתעצמים הרתיעה והזעזוע שהקורא חש.

בשירו של אדגר אלן פו מוצגת האהבה בין שני הילדים כתופעה יפהפייה, נוגעת ללב ומרגשת. אלא שהשיר אינו "דובר" אמת: לא דובר בשני ילדים, כפי שהוא מעמיד פנים, אלא בגבר מבוגר ובילדה רכה בשנים. קוראי השיר שאינם מכירים את קורותיו, את מה שקדם לכתיבתו, הולכים שבי אחרי יופיו, שעליו אי אפשר לערער.

מה קורה במשחק שחמט סימולטני

לוז'ין אכן היה עייף. בזמן האחרון שיחק הרבה ובאופן לא-סדיר. ובעיקר התישו אותו המשחקים העיוורים – הופעה משתלמת למדי, שערך ברצון. הוא הפיק מזה הנאה עמוקה: לא היה עליו להזיז כלים נראים, נשמעים ומוחשיים, שתמיד הפריעו לו בגילופם המצועצע ובחומריות העצית שלהם, ותמיד נראו לו כקליפתם הארצית הגסה של כוחות שחמט מלאי הוד וסמויים מן העין. כששיחק משחק עיוור, חש בכוחות המגוונים הללו בטוהרתם הראשונית. הוא לא ראה אז את רעמתו המשופעת של הפרש או את ראשיהם המבריקים של הרגלים, אלא חש בבירור שמשבצת דמיונית זו או אחרת מאוכלסת ככוח מובהק ומרוכז, כך שתזוזתו של כלי נתפסה על ידיו כפריקה, כמהלומה, כברק – כל שדה השחמט רטט מן המתח, ובמתח זה הוא שלט, צובר מטען חשמלי במקום אחד ומשחררו במשנהו. כך שיחק נגד חמישה-עשרה, עשרים או שלושים יריבים, וריבוי הלוחות התיש אותו, כמובן, מפני שהמשחק נמשך זמן רב יותר, אך העייפות הגופנית היתה כאין וכאפס לעומת עייפות המחשבה – מחירם של המתח והעונג הכרוכים במשחק שאותו ניהל בממד שמימי, כשהוא מסיע איכויות מופשטות.


ההגנה של לוז'ין, ולדימיר נבוקוב, לעברית: רונן סוניס.

ולדימיר נבוקוב, "ההגנה של לוז'ין": במה הוא דומה ללוליטה?

כשחושבים על ולדימיר נבוקוב, עולים על הדעת מיד לוליטה בת שתים עשרה והומברט –  פדופיל, אנס ורוצח – המספר בגוף ראשון, בשטף מטורף וכובש, על "התאהבותו" בה. נבוקוב נוקט בתכסיס מתוחכם ביותר ברומן הנודע שלו. לכל אורכו הומברט מסביר את תחושותיו ומגן על עצמו לכאורה, בלי לדעת עד כמה ההצדקות שלו למעשיו מחרידות ומעוררות פלצות.

היכולת של נבוקוב לרדת לעומק אישיותו של פדופיל, על כל הדקויות והרבדים שבה, מופלאה ומעוררת השתוממות. מאיפה נובעת הבקיאות הזאת של הסופר בנבכי נפשו העמוקים ביותר? איך הוא מצליח להיות כל כך מפורט ומדויק?  (האם אפשר להימנע מהתהייה אם הוא עצמו כזה?) ואיך הצליח ליצור דמות כה מורכבת של פסיכופט, כולל הקסם המרתק שפסיכופתים רבים נודעים בו?

לוליטה הוא ספר וירטואוזי. כזהו גם אחד הספרים שקדמו לו, ההגנה של לוז'ין, השלישי של נבוקוב, שנכתב ב-1930, עשרים וחמש שנים לפני לוליטה. לכאורה שני הספרים שונים מאוד זה מזה: ההגנה של לוז'ין כתוב בגוף שלישי, מנקודת מבט של מספר כל יודע. הוא מתרחש בתחילתו ברוסיה, ואחרי כן בברלין. הוא נכתב ברוסית. (את לוליטה כתב נבוקוב באנגלית; הישג מופלא של כתיבה בשפה שאימץ בבגרותו. הסופר היחיד אולי שהגיע לשליטה מרהיבה כל כך בשפה זרה הוא ג'וזף קונרד, יליד פולין, שאנגלית הייתה למעשה השפה השלישית שלו.).

ועם זאת, יש גם דמיון מסוים בין לוליטה, ספרו המפורסם ביותר של נבוקוב, ובין ההגנה של לוז'ין.  בשניהם אפשר להיווכח ביכולתו המפעימה של הסופר לרדת לעומקן של דמויות שונות אלה מאלה, ומכאן אפשר להסיק שלא ביטא בהן את עצמו ואת אישיותו, ובשתיהן נוגע נבוקוב בטירוף (מסוגים שונים לגמרי), מתאר אותו, כמו נכנס לתוכו ויוצר אותו בפנינו ממש בעת התרחשותו.

לוז'ין, גיבור הרומן ששמו הפרטי נודע לקורא רק בשורותיו האחרונות, הוא ילד אומלל שגדל ומתבגר במהלך העלילה. בבית הספר הוא דחוי ונרדף. אין בעולם אף נפש חיה שמסוגלת להבין אותו או להתקרב אליו. הוא אינו מסוגל להבין את מה שקורה סביבו – הקורא מפרש כמובן את ההתרחשויות מתוך רמזים וכמו כורת ברית של מבוגרים שקושרים קשרים ויוצרים קנוניות מעל ראשו של הילד. גם כשהוא גדל, האנשים הסובבים אותו ממשיכים לנהל את חייו, והוא עדיין לא מבין.

הגאולה שלו מצטיירת בשלב שהוא לומד לשחק שחמט. הוא מגלה כישרון יוצא דופן ועד מהרה מביס את כולם ומתחיל להשתתף בתחרויות. המספר הכל יודע אף רומז לנו בשלב די מוקדם שלוז'ין יתפרסם מאוד: מנקודת הזמן בהווה הוא מתאר איך אחד הילדים מהכיתה, אלה שהתאנו ללוז'ין, ייזכר בו בפליאה, ולא יצליח לראות בעיני רוחו את דמותו. הקורא מתמלא תקווה: עתיד מזהיר צפוי לו אם כן. נבוקוב משיט אותנו בין ההווה לעתיד, בין ההווה לעבר, בין הזיה למציאות. ברגע המפגש עם העתיד התקווה מתחזקת: לוז'ין מופיע על במת הסיפור בחברתה של אישה שיש לו עמה, כך נראה, קשר קרוב. הילד הדחוי והמוזר הסתדר, אם כך, בחיים? משחק השחמט הציל אותו?

נבוקוב, שהיה בעצמו שחקן מצטיין שאף נהג לנסח חידות שחמט, מצליח לתאר את המשחק מבפנים כך שהוא נראה מכשף ורב עוצמה: "המסע המסומן הסתעף בדומה לנהר, והיה עליו לעקוב אחרי כל אחד מהערוצים עד סופו בטרם יחזור לאפיק המרכזי. את המסעים הצדדיים המשוערים האלה, שהסבירו את טיב הכישלון או ההשראה, חדל בהדרגה לוז'ין להמחיש על גבי הלוח, וניחש את ההרמוניה שלהם על פי רצף הסימנים בלבד. ממש כך יכול היה לקרוא מחדש, בלי להשתמש בלוח, משחק שכבר שוחזר פעם:  הדבר אף נעם לו יותר, מכיוון שלא נאלץ לטרוח ולהזיז את כלי השחמט."

משחק המלכים שימש לא אחת סופרים שקסמו סחף אותם. זכורים לטובה סיפוריהם השונים מאוד זה מזה של שטפן צווייג ושל אמי טאן, שהמשחק מילא בהם תפקיד מרכזי. ההגנה של לוז'ין מזכיר לרגעים גם את ספרו של גארי קספרוב, החיים כמשחק שחמט. המשחק מתואר בכולם באמצעות דימויים שנועדו להביע את עוצמתו, עומקיו, ומורכבותו. אבל מסתבר שאת לוז'ין המשחק לא יוכל באמת לרומם. הוא רואה שחמט בכל מקום. (הסופר אף הדגיש זאת בהקדמה לספרו כשביקש להסב את תשומת לבם של הקוראים מראש לריבועים השונים שלוז'ין רואה מכל עבר: בחדרי אמבטיה, במעליות, בחלונות). הלוח אינו גואל אותו, אלא משתלט עליו, כובש ומבלבל אותו. את דעתו הנטרפת, מביא בפנינו הסופר בתיאורים מסחררים: אנו שם, אתו, לא מבחינים בין מציאות לדמיון, בין מה שקורה באמת לבין מה שמתרחש רק בתודעתו המסוכסכת, מצד אחד מתבלבלים אתו, מצד אחר שמורים בתוך העיצוב האמנותי המוקפד שבו מנסח הסופר את הטירוף. מציצים פנימה, מחוף המבטחים שלנו, אבל רואים מקרוב את הסחרחורת המאיימת, את הניתוק מהמציאות. הנה דוגמה קטנה: "לוז'ין הצטלם לדרכון, והצלם אחז בסנטרו, הסיט מעט את פניו, ביקש ממנו לפתוח את פיו קצת יותר וקדח בשן שלו בזמזום מאומץ. הזמזום נפסק. רופא השיניים חיפש משהו על מדף הזכוכית…" הקורא נדרש לשוב אל השורות כדי להבין מה קורה: לוז'ין מצטלם או יושב בכיסאו של רופא השיניים? אין הסברים. אנחנו שם, אתו, לא יודעים היכן, לא מבינים מדוע וכיצד. אבודים לרגע קל, כמוהו.

לוז'ין מדויק וקונקרטי. אין לו יכולת לנהל שיחת חולין. על שאלות סתמיות הוא משיב באינפורמטיביות של מי שאין לו שום מושג על קודים חברתיים: האישה שיוצרת אתו קשר שואלת אם הוא משחק שחמט זה ימים רבים. "הוא לא השיב דבר והפנה את ראשו, והיא נבוכה כל כך, שהחלה למנות את פרטי מזג האוויר של היום הקודם, של אותו היום ושל יום המחרת. הוא המשיך לשתוק, וגם היא השתתקה והחלה לחטט בארנקה, מחפשת נואשות נושא לשיחה ומוצאת רק מסרק שבור. לפתע הפנה אליה את פניו ואמר: 'שמונה-עשרה שנה, שלושה חודשים וארבעה ימים.'"

יש בספר עניין נוסף, קצר ומשעשע, מעין קריצה ארס-פואטית שהסופר שולח אל הקורא: אביו של לוז'ין הוא סופר בינוני שנקלע לתקופה של יובש בכתיבה. ואז עולה בדעתו לכתוב סיפור על בנו, על שחקן שחמט מצליח. הנה נקרה בפניו "חומר" לכתיבה. האב אינו מהסס אפילו לשקול את האפשרות להתחיל את הכתיבה בתיאור מותו של הבן (החי!). שתי אבני נגף מפריעות לו, לסופר, להתחיל בכתיבה: המהפכה ברוסיה ומלחמת העולם. הרי אי אפשר לכתוב בלי להתייחס למציאות, אבל לשתי אלה, המהפכה והמלחמה, אין שום קשר לסיפור "האמיתי" שהוא מבקש לרקום… נבוקוב מלגלג לסופר, לתשוקת הפרסום שלו, להתמקדות שלו בספר שיוציא לאור, שיזכה לגעת בו "ואחר כך את העותק המקדים, פריך למגע, והלאה משם – ערפל ורוד נהדר, גמול מתוק על כשלונות העבר, על כל כזביה של התהילה." ועוד הוא מספר כיצד הסופר הקדים את המאוחר, ולפני שהחל בכתיבה כבר בישר לעולם כי "הוא שוקד על יצירה חדשה", וכיצד הוא הולך שבי אחרי האשליה העצמית שיצר, "את הידיעה הזאת, שהוא עצמו חיבר ושלח לעיתון, הוא קרא שלוש פעמים בהתרגשות, גזר והניח בארנקו." כמה אירוניה (עצמית?)…

כמו הסופר הבדוי שלו, גם נבוקוב עצמו "נאלץ" להציב את הדמות הראשית שלו בתוך המציאות הממשית: האם יגיב לוז'ין לשינויים הפוליטיים שאילצו אותו לגלות מארצו? האם יכולה להיות לו למשל דעה על המשטר הקומוניסטי? לוז'ין רוסי מאוד, אבל הרוסיות שלו אינה מתבטאת במחשבות או בדעות, אלא בתחושות ראשוניות, גופניות, זיכרונות חושניים של ילדות – טעם של ריבה, מראה של חדר שהריהוט שלו "נכון" רגשית – ואין לו שום יכולת לבטא את הרגשות הללו או להסביר אותם במילים.

ההגנה של לוז'ין הוא רומן קסום. למרבה השמחה, תרגומו לעברית (בידי רונן סוֹניס) מיטיב אתו. אמנם אין לי היכולת להשוות אותו עם המקור, אבל נוחות הקריאה, התחושה שאין בה מהמורות או מעצורים, מעידות על איכותו.

אזהרה (למי שנרתע מספוילרים): את ההקדמה שכתב נבוקוב מוטב לקרוא בסוף, ולא מראש.

הערה: הספר עובד בשנת 2000 לסרט קולנוע שזכה לדירוג הנמוך יחסית, 5.9/10 באתר Rotten Tomatoes

מתוך הסרט "ההגנה של לוז'ין"