ארכיון תגיות: וינסטון צ’רצ’יל

אריק לארסון, “שובל המוות – ההפלגה האחרונה של לוסיטניה”: מה המסקנות האופרטיביות?

ספרו החדש של אריק לארסון, שובל המוות – ההפלגה האחרונה של לוסיטניה אינו נופל במאומה מספרו הקודם בגן חיות הטרף, שבו היטיב לתאר כיצד נכשל שגריר ארה”ב בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה במאמציו לשכנע את נשיא ארה”ב דאז להכריז מלחמה על גרמניה.

גם הספר על אניית הנוסעים הבריטית “לוסיטניה”, שצוללת גרמנית הטביעה ב-1915 מול חופי אירלנד, נוגע למעשה בצומת דומה. גם כאן נעשה ניסיון (זדוני ומזעזע!) לגרור, או לשכנע, נשיא אמריקני להצטרף למלחמה גדולה, במקרה זה – למלחמה שלימים זכתה לכינוי “מלחמת העולם הראשונה”.

אלה שניסו לשכנע את אנדרו וילסון הסתתרו מאחורי הקלעים, אבל כשחושפים את סיפור ההטבעה של לוסיטניה מגלים אותם שם, סמויים ומפחידים מאוד. אחד מהם היה וינסטון צ’רצ’יל, אז – השר הממונה על צי המלחמה הבריטי, “הלורד הראשון של האדמירלות”. כוונתו לא נעלמה, שכן נמצאו ראיות כתובות לתקוותו שאם גרמניה תטביע ספינה שעל סיפונה אמריקנים רבים, תחליט זאת להצטרף למערכה: במכתב ששלח בתחילת 1915 כתב במפורש: “חשוב עד מאוד למשוך כלי נשק נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארצות הברית עם גרמניה”.

ארה”ב הייתה אז נייטרלית. הציבור האמריקני, והנשיא וילסון בראשו, ביקש להימנע ממלחמה שהתנהלה הרחק מהם, באירופה. האנגלים היו זקוקים מאוד לכוחו של הצבא האמריקני. למעשה, על פי אריק לארסון, שמסתמך על מסמכים וראיות מאותה תקופה, כשארצות הברית החליטה סוף סוף להכריז מלחמה על גרמניה, זה כבר היה כמעט מאוחר מדי, שכן בגלל מספרן הגדל והולך של הצוללות הגרמניות, שבאותה תקופה כבר עמד על מאה, הגיעה בריטניה אל סף קריסה ותבוסה.

למפקדי הצוללות הגרמניים ניתנה פררוגטיבה בלעדית להחליט אם לירות על ספינות, על כמה מהן, ומתי לעשות זאת. מאחר שהמפקדים זכו לאותות הצטיינות בהתאם לנפחם הכולל של כלי השיט שהטביעו, הם לא היססו לפגוע בכל כלי שנקלע לדרכן, ועשו זאת בניגוד לכללים שהיו נהוגים עד אז: לא לפגוע באזרחים, ולהודיע על תקיפה זמן מה מראש, כדי שנוסעי האונייה יספיקו להציל את עצמם. לכולם, גם לראשי השלטון הגרמני, היה ברור שהעצמאות הזאת שניתנה למפקדי צוללת, יכולה להיות קריטית. הקנצלר כתב לימים כי “השאלה אם אמריקה תכריז מלחמה או לא תלויה, למרבה הצער, במזגו של מפקד צוללת אחד ויחיד.”

מסתבר שההחלטה הייתה תלויה במידה לא מעטה גם במצב רוחו של נשיא ארצות הברית. לארסון מתאר את תהפוכות הנפש של וילסון, ששקע בדיכאון כשהתאלמן, אבל רוחו התרוממה כעבור כמה חודשים, כשהתאהב באישה אחרת, חש שוב דכדוך כשזו השיבה את פניו ריקם, והיה שוב מאושר כשנעתרה לו (באחרית הדבר מספר לארסון מניין הגיעו אליו כל הפרטים האינטימיים והחודרניים כל כך אל נפשו של הנשיא). מצב הרוח השפיע, כך נראה, על ההחלטות, ובעקבות זאת גם על חייהם וגורלם של מיליונים.

בספר היסטוריה אוטוביוגרפי שכתב צ’רצ’יל לימים הוא טען כנגד וילסון כי “מה שהוא עשה באפריל 1917 יכול היה להיעשות כבר במאי 1915. ואילו נעשה אז, ממדי ההרג היו פחותים בהרבה; סבל רב היה נחסך; חורבן גדול ואסונות רבים היו נמנעים; במיליוני בתים רבים כיסאות ריקים היו מתמלאים ביושבים; העולם המרוסק היה שונה בהרבה אילו היו המנצחים והמובסים גם יחד נידונים לחיים!”

אכן, מילים כדורבנות. אבל את לוסיטניה ואת אלפי הנוסעים שהפליגו עליה, הקריבו, תרתי משמע. (היו עליה 2,198 נוסעים, כולל ילדים ותינוקות רבים, שמתוכם ניצלו כמה מאות).

קשה לשאת את הפער בין התמימות והאמון שרחשו הנוסעים כלפי הרשויות, שהבטיחו להם שאי אפשר להטביע אונייה בסדר גודל של הלוסיטניה, שמשחתות  ילוו אותה ויגנו עליה כשתתקרב לחופי בריטניה, שההפלגה בטוחה מאין כמוה, לבין הרשלנות והזלזול, שהצטרפו אליהם הנחיות ברורות וכתובות שצ’רצ’יל הותיר אחריו: לא למנוע הטבעה של הספינה, שכן היא עשויה להועיל לאנגליה, אם תתרחש.

אכן, היו על הספינה “הרבה דיבורים על צוללות, על טורפדו ועל מוות פתאומי”, אבל אף אחד לא היה מסוגל לקרוא את מה שניצב לנגד עיניהם בבירור רב: הספינה אכן תוטבע. לעתים קרובות כל כך זה קורה: אנחנו רואים דברים, אבל מסרבים לאפשר להם לחדור לנו לתודעה, שכן ההבנה האמיתית מצריכה תגובה ופעולה שאינה נוחה לנו. מוטב להתעלם. מוטב להאמין שיהיה בסדר… “רק שני נוסעים ביטלו את נסיעתם בגלל האזהרה. […] הם עשו זאת ברגע האחרון”. הם הבינו, האמינו והיו מוכנים לשלם את המחיר ולפעול.

האנגלים יירטו את כל תשדורות הצי הגרמני. הם ידעו שיש בסביבה צוללות, אבל העדיפו לא לחשוף את המידע. לכאורה, כדי להגן על המקורות וכדי שהאויב לא ידע שהם מפענחים את כל הודעותיו, ולמעשה – כדי, כאמור, להביא לכך שספינת נוסעים גדולה תוטבע!

“זה היה רגע מרתק בדברי ימי הלוחמה הימית. בחדר 40 ידעו שצוללת U נמצאת בדרכה דרומה לליברפול – הם הכירו את ההיסטוריה של הצוללת; הם ידעו שהיא מצויה כעת אי שם בצפון האוקיינוס האטלנטי וכן שקיבלה פקודה להטביע משלוחי כוחות וכל כלי שיט בריטי אחר שתיתקל בו; והם ידעו גם שהצוללת חמושה בפגזים ובטילי טורפדו שדי בהם כדי להטביע תריסר ספינות. זה היה כאילו ידעו שרוצח מסוים מסתובב חופשי ברחובות לונדון, חמוש בנשק מסוים ונחוש להכות בשכונה מסוימת בימים הקרובים. הנתון היחיד שלא היה ידוע הוא מתי בדיוק.” 

גם אחרי שהטורפדו נורה והספינה החלה לשקוע (תוך 18 דקות היא נעלמה במעמקים!), מנעו האנגלים שיגור של ספינה שיכלה להגיע במהירות אל הניצולים שחיכו במים המקפיאים. סירות מפרש עשו אליהם את דרכן, חלקן עשו זאת בחתירה (!) שנמשכה שלוש שעות, כדי להזדרז, ובינתיים מתו מהיפותרמיה רבים שהיה להם סיכוי לשרוד.

אבל לא רק האנגלים אשמים. הזלזול והרשלנות התבטאו בכך שלא נערך שום תרגול ואנשים לא ידעו כיצד ללבוש את חגורות ההצלה. כתוצאה מכך רבים עטו אותן הפוך, וכשהגיעו למים גופם התהפך, רגליהם צצו מעל פני הים וראשיהם שקעו פנימה.

אנשי הצוות לא היו מיומנים בהפעלת סירות ההצלה. בשל הזווית שבה נטתה הספינה גם מי שהצליחו להיכנס לתוכן הופלו למים, כי הסירות התהפכו.

בתחילתו של הספר עוקב אריק לארסון אחרי הנוסעים המגיעים אל הספינה. מתאר בפרוטרוט מה הביאו חלק מהם, את הבגדים הרבים שנכנסו לתיבות הענקיות שהוסעו ישירות אל האונייה. את התכשיטים ואת חפצי הערך האחרים, למשל – סוחר ספרים הביא אתו כתבי יד נושנים ונדירים, ביניהם איורים של דיקנס ושל תאקרי. איש מהם לא העלה בדעתו שהם עולים על פתיון לצוללת גרמנית שתארוב להם ממש לקראת סוף ההפלגה.

התיאורים הססגוניים הללו מפגישים אותנו מקרוב לא רק עם האנשים הספציפיים שאנחנו לומדים להכיר, אלא גם עם מנהגי התקופה שנראים כה רחוקים ומוזרים. למשל: מי היה מעלה בדעתו שהיה אז בארצות הברית יום קבוע בלוח השנה שבו עברו מכובעי חורף לכובעי קיץ: החל ב-1 במאי החלו הגברים לחבוש כובעי קש. כן, כן…

בכלל, יש בספר לא מעט אנקדוטות משעשעות. למשל, מידת הפינוק של הנוסעים על הספינה שנחשבה “ההתגלמות המושלמת של כל מה שהאדם יודע או גילה או המציא עד לנקודת הזמן הזאת” הגיעה לידי כך שאחד העיתונים דיווח כי הנוסעים התלוננו על חסרונם של שני דברים: “אין בה שדה לציד תרנגולי בר, ואין בה יער איילים”.

אורח החיים על הספינה הזכיר לי מאוד את התיאורים בסיפורו של סומרסט מוהם, “Mr. Know-All“, שאכן מתרחש שלוש או ארבע שנים אחרי ההפלגה האחרונה של הלוסיטניה: המשחקים המאורגנים, הארוחות שבהן רב החובל “מארח” נוסעים, המינגלינג החברתי, השיחות, ההיכרויות, שאת כולן מתאר לארסון בחיוניות תוססת.

הפלגת התענוגות המפנקת, התיאור כיצד “החדרים נוקו, המיטות הוצעו, כל המלאים – ג’ין, ויסקי, סיגרים, אפונה, בשר כבש, בשר בקר, בשר חזיר – חודשו”, תיאורי הארוחות הדשנות והמגוונות, הזכירו לי את ספרו של דיוויד פוסטר ואלאס משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם (אלא שפוסטר ואלאס מתעב את כל הפינוק שאנשי הצוות מעריפים על הנוסעים, ואילו נוסעי לוסיטניה האומללים התענגו על כל רגע, עד שהטורפדו פגע בספינה. כך למשל מתואר נוסע שחיכה לגלידה שהיה אמור לקבל כקינוח, ועוד הספיק להתבדח שהוא מקווה לקבל אותה לפני שהטורפדו יפגע. לא היה לו מושג כמה קרובים ונבואיים דבריו!).

מדהים להיווכח איך סיפור שסופו ידוע מראש יכול להתפתח לאטו, לספק הרבה מאוד מידע ולרתק. הפרטים הקטנים והרבים מציירים תמונה שלמה ומעניינת מאוד. למשל – מי העלה בדעתו איזה סירחון בלתי אפשרי שרר בצוללות של אותם ימים…  לארסון מפרט את כל מה שגרם לו, תיאור מבחיל ומזעזע!  מי תיאר לעצמו שהיו צוללות שגידלו בהן כלבים, ובמקרה מסוים גם כלבה, שהמליטה גורים בתוך הצוללת(!)…

בשנים האחרונות עלה עניין הצוללות לכותרות גם בישראל. האם זקוקים להן? לכמה מהן? האם מדינת ישראל רכשה רבות מדי, רק כדי לגדוש עוד יותר את כיסיהם המלאים מאוד של אנשים מסוימים?

בהקשר זה מעניינת הערת אגב של לארסון שמספר על חשיבותן הגוברת של הצוללות ככלי נשק אסטרטגי חשוב: “רק רואי עתידות בודדים”, הוא כותב, “חזו שהצוללת תחייב מהפך של ממש באסטרטגיה הימית”, והוא מוסיף אנקדוטה משעשעת: לדבריו, אחד האנשים שחזו את הפוטנציאל הטמון בצוללות היה לא אחר מאשר הסופר סר ארתור קונן דויל, מי שברא את דמותו של שרלוק הולמס. שנה וחצי לפני המלחמה כתב דויל סיפור קצר (שראה אור בראשית 1914), “ובו דמיין סכסוך בין אנגליה ובין מדינה בדויה, נורלד, ‘מהמעצמות הקטנות ביותר באירופה’. בסיפור, ‘סכנה!’ שמו, נורלנד נתפסת בתחילה כחסרת כל סיכוי, אך למדינה הקטנה יש נשק סודי בדמות צי של שמונה צוללות; היא פורשת אותן מול חופי אנגליה במטרה לתקוף אוניות סוחר נכנסות, נושאות מטען או נוסעים.”

מדהים! אמנם הצוללות כבר היו קיימות בשעה שדויל כתב את הסיפור, אבל “מפקדי הציים של בריטניה וגרמניה לא ייחסו להן חשיבות רבה.” אפשר אם כן להיווכח שדמיונו של סופר דגול חוזה את העתיד ומיטיב להבינו. דויל גם הבין את תמימות התפיסה האנגלית שגרסה כי “אף אומה לא תגיע לשפל כזה” של הטבעת ספינות נוסעים… אגב, לפני המלחמה אפילו צ’רצ’יל בכבודו ובעצמו טען כי “תקיפת אוניות סוחר לא חמושות בלא התראה ‘עוינת את חוקי ומנהגיו של הים מקדמת דנא'”. אבוי.

מה אם כן המסקנות מקריאת הספר?

הן עגומות: קודם כול – שאין באמת על מי לסמוך. שנית – שגם למי שהצילו את העולם היו מן הסתם קווי אישיות פסיכופתיים (פרטים מחרידים על צ’רצ’יל, עמדותיו והתנהגותו, אפשר לקרוא גם בספר השמידו את כל הפראים של סוון לינדקוויסט) ולבסוף – שכדאי להישמע לאינטואיציות, במיוחד כשהן נשענות על עובדות גלויות וברורות.

ומה כל זה אומר לגבינו בימים אלה, מבחינה אופרטיבית? על כך אין לי תשובה.

,RDO KDEAD WAKE; THE LAST CROSSING OF THE LUSITANIA

תרגם מאנגלית: גיא הרלינג

“שעה אפלה”: האם צדק צ’רצ’יל בהחלטתו לא להיכנע?

“You cannot reason with a tiger when your head is in its mouth” טוען צ’רצ’יל כנגד לורד הליפקס ונוויל צ’מברלין באחד מרגעי השיא בסרט החדש “שעה אפלה”. בתרגום חופשי: “אתה לא יכול לנסות לדבר עם הטיגריס בהיגיון, או לפייס אותו, כשהראש שלך נתון בתוך הלוע שלו.”

צ’רצ’יל התמנה לפני ימים אחדים לתפקיד ראש ממשלת בריטניה, אחרי שהפרלמנט תבע להדיח את קודמו, צ’מברלין. כן, אותו צ’מברלין ששנה לפני פרוץ המלחמה חזר מגרמניה, אחז במטרייה, נופף בשמחה בפיסת הנייר – “הסכם מינכן” – שהביא אתו משם,  והכריז כי הביא אתו “שלום בימינו”: “peace in our time”. אותו צ’מברלין רודף שלום שהפקיר את צ’כוסלובקיה, ותהה מדוע שמישהו בבריטניה ירצה להתכונן למלחמה “בגלל סכסוך בארץ רחוקה, בין עמים שאנחנו בכלל לא מכירים.”

תחילתו עלילתו של הסרט במאי 1940. גרמניה הייתה אז בשיא כוחה, וכוחותיה נעו מערבה בסערה. בקרוב תכבוש את בלגיה, וגם צרפת תובס בעוד זמן לא רב. בקבינט תבעו מצ’רצ’יל, ראש הממשלה זה כמה ימים בלבד,  לשתף פעולה עם ההצעה להיעזר באיטלקים שניאותו לתווך בשיחות לא ישירות עם היטלר, כדי לנסח תנאים של “הסכם שלום” אתו (ובעצם, כדי להיכנע). לפי הסרט  “שעה אפלה” הובילו צ’מברלין והליפקס את ההתנגדות להמשך המערכה הצבאית, שכן הסיכויים לנצח נראו קלושים. הם חששו שאנגליה עומדת בפני פלישה גרמנית, וחשבו שמוטב “להוציא” מהיטלר הסכם שימנע אותה.

צ’רצ’יל ראה בכך כניעה לכוחות הרשע (וצדק, כמובן!). שוחרי השלום ראו במהלך שהציעו מעשה רציונלי, פרקטי, הומני, אחראי, (פציפיסטי?). סברו שיש לוותר על פנטזיה שתסתיים במרחץ דמים מיותר. צ’רצ’יל לעומתם חשב שעל הבריטים להמשיך להילחם, “בדם, עמל, יזע ודמעות”, כפי שאמר במפורש, עד לניצחון שחייב להגיע. אז מי צדק, הקול השקול וההגיוני לכאורה, או קולו של מי שלא היה מוכן לוותר?

עד כמה היה ראשה של האנושות נתון “בתוך לועו של הטיגריס” אפשר להבין אם זוכרים שגם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, שהיטלר חתם עם סטאלין, לא מנע ממנו לתקוף את רוסיה, שנתיים אחרי שנחתם.

מאחר שכולנו יודעים איך המלחמה הסתיימה, ונגד אילו כוחות אופל נלחמו בנות הברית, ברור שתשובתנו לשאלה מי צדק, צ’רצ’יל או “שוחרי השלום” חד משמעית: דרכו הייתה נכונה. אבל חייבים לזכור שבסופו של דבר לא בריטניה היא זאת שהביסה את הגרמנים. ארצות הברית, שהשתדלה כל כך להישאר נייטרלית, נגררה אל המלחמה אחרי מתקפת פרל הארבור, ובזכות מעורבותה הגרמנים נוצחו. לא רק מתקפת הפתע של היפנים עזרה לצ’רצ’יל, אלא גם הטעויות שעשה היטלר בחזית המזרחית, “גנרל חורף” שבלם את צבאו (כמו את זה של נפוליון, לפניו) ונחישותו של הצבא האדום.

האם היינו מעריצים את החלטתו של צ’רצ’יל ומצדדים בנחישותו להמשיך להילחם בתקופה שבה בריטניה הייתה למעשה “עם הגב לקיר”, אלמלא כל אלה? במאי 1940 הכול נראה אבוד. 300,000 חיילים בריטיים נסוגו לדנקרק, הגרמנים דלקו אחריהם, והתבוסה, בעקבות חיסולו של הצבא הבריטי, נראתה כמעט בלתי נמנעת.

צ’רצ’יל התעקש לא להיכנע, במידה רבה בזכות תמיכתו של המלך, שבתחילת כהונתו של צ’רצ’יל לא חיבב ולא העריך אותו, אבל שינה את דעתו כשהתחוור לו מה תהיה משמעותה של תבוסה או כניעה. כשהמלך הבין שיאלץ להימלט מארצו – יועציו המליצו לו לברוח עם בני משפחתו לקנדה – החליט לתמוך בראש הממשלה ולעזור לו להפיח רוח קרב בלבבות. המלך יעץ לצ’רצ’יל להקשיב לבני עמו ולסמוך על נחישותם. הוא היה בטוח שגם הם, כמוהו, לא יסכימו להיכנע לגרמנים.

אכן, האנגלים גילו עמידות יוצאת דופן, גם בימים הקשים ביותר של תקופת הבליץ על לונדון. אדרבא, ככל שהגרמנים תקפו מטרות אזרחיות, כך גברה נחישותם של האנגלים.

אחת מנקודות המפנה החשובות הייתה הפינוי המוצלח של החיילים הבריטיים מדנקרק, באמצעות סירות דיג וספינות אזרחיות, שהתגייסו לשוט אל החוף הצרפתי ולחלץ אותם (לפי הסרט הרעיון היצירתי והמבריק היה של צ’רצ’יל).

האם היה מוסרי, נכון ואנושי יותר להגיע להסכם עם היטלר? דומני שהתשובה ברורה וחד משמעית. עוד הרבה לפני כן, לא היה מוסרי “לוותר” להיטלר על הפלישה לצ’כוסלובקיה. לא היה מוסרי להריע לצ’מברלין, שהפקיר את צ’כובלוסקיה לגורלה. לא היה מוסרי להתעלם מרדיפת היהודים, ממחנות הריכוז, מליל הבדולח, מליל הסכינים הארוכות, מהרציחות ההמוניות, שהחלו עוד לפני שפרצה המלחמה. ומסתבר שגם אחרי שהיטלר פלש לפולין, היו מי שהעדיפו לנסות לפייס אותו. אבל צ’רצ’יל התעקש: “You cannot reason with a tiger when your head is in its mouth”.

הסרט “שעה אפלה” עשוי היטב. השחקן גארי אולדמן נכנס לדמותו של האיש על מנהגיו המוזרים, שתיינותו, התקפי הזעם שלו, ולצדם – שנינותו ונחישותו, והכריזמה שלו. נאומיו המפורסמים כל כך (“נילחם בים ובאוקיינוס, נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר; אנחנו נגן על האי שלנו, ויהיה המחיר מה שיהיה. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע”) מוכרים עד כדי תחושה שאינם מגיעים כהד מימים רחוקים שרובנו בכלל לא נכחנו בהם, אלא נישאים ממש עכשיו.

ועם זאת, קל להיאנח במעין נוסטלגיה מוזרה, ולחשוב שההחלטות הקשות ההן אינן קשורות עוד לחיינו ולעולמנו. ואז לתהות, בכאב ובמורא גדול: האומנם?

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה: הסרט האנגלי “צ’רצ’יל”


בתום ההקרנה עלה על הבמה בריאן קוקס השחקן המפליא לגלם את דמותו של צ’רצ’יל, בסרט הנושא את שמו של ראש הממשלה האנגלי, הידוע בכך שהוביל את ארצו ואתה את בנות הברית לניצחון על היטלר. קוקס, שחקן שייקספירי המוכר לציבור הצופים מהסרט “המטפלת” שהוקרן בישראל בחודשים האחרונים, השיב על שאלות הקהל, וסיפר על האיש, צ’רצ’יל. בין היתר הזכיר מחקר שנערך לאחרונה: מדענים “גייסו” תוכנת מחשב והזינו לתוכה את הנתונים הידועים מהתקופה שלפני ובמשך הפלישה הנודעת לנורמנדי, זאת, כפי שצ’רצ’יל אמר בשעתו, “שלא הייתה הסוף. שאפילו לא הייתה ההתחלה של הסוף, אבל הייתה, אולי, סופה של ההתחלה.” במחקר של אותם מדענים התגלה לכאורה כי אילו במקום לפלוש לנורמנדי היו ראשי הצבא נעתרים לתוכניתו החלופית של צ’רצ’יל לאגף את הצבא הגרמני גם ממזרח (דרך יוון והבלקן), ולא לשלוח את כל הכוחות ממערב, הייתה המלחמה מתקצרת בחצי שנה.

בחוכמה שלאחר מעשה ברור: הפלישה לנורמנדי הצליחה, ובסופו של דבר גרמניה הובסה, כנראה שגם בזכות ההחלטה הנחרצת של האמריקנים, עם אייזנהאואר בראשם, לא להישמע לדעתו של צ’רצ’יל. למרות תוכנת המחשב וטענתם של החוקרים, אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו נשמעו לדעתו של ראש ממשלת בריטניה וחיכו עם הפלישה עד להשלמת ההיערכות לפלישה גם מהמזרח.

הסרט “צ’רצ’יל” מתאר את הימים האחרונים שלפני הפלישה. הוא מתמקד בדמותו של ראש הממשלה, שנזכר בלי הרף במפלה הקשה שספג צבאו באחד הקרבות במלחמת העולם הראשונה, כשהוא עצמו כיהן כשר הימייה. יחידות צבא בריטיות, צרפתיות, אוסטרליות וניו זילנדיות הונחתו בחופו של חצי האי גליפולי והובסו שם.131,000  חיילים נהרגו ו-252,000 נפצעו. צ’רצ’יל מבועת מפני האפשרות שרבבות צעירים יהרגו שוב. כשהסרט נפתח רואים אותו מטייל על שפת הים ורואה בעיני רוחות גלים אדומים מדם, וגופות של צעירים, נשטפים אל החוף.

אבל ראשי הצבאות, הבריטי והאמריקני, מסרבים לשמוע לעצותיו. הם מסבירים לו שהמציאות שונה, שהוא מנסה להפיק לקחים מהמלחמה הקודמת, רומזים שבזקנתו אינו מבין את העולם החדש ואת דרכיו.

צ’רצ’יל חש במלוא כובד האחריות לחייהם של החיילים והאזרחים שהוא מופקד על שלומם. בשלב מסוים הוא מחליט לצאת עם הצבא לקרב, ביחד עם המלך, שלרגע מתפתה להסכים, מתוך מחשבה שזוהי חובתם. מנהיגים ששולחים את החיילים להיהרג בקרבות, והם נשארים במקום מבטחים, ליד המכתבה שלהם, אינם מוסריים! זועק צ’רצ’יל. אבל ראשי הצבא מתנגדים. כמו גם אשתו, שמפצירה בו לא להפוך לנטל נוסף על צווארם של הגנרלים.

המלך מתפכח ראשון. בדיאלוג נוגע ללב (על הבמה של אולם האודיטוריום בחיפה ציין בריאן קוקס שגם בעיניו זה אחד הרגעים המרגשים בסרט), מסביר המלך ג’ורג’ לראש הממשלה שלו כי תפקידם “להתקיים”, ולהעניק לנתיניהם את הביטחון בדרכם. לשמש להם סמל. להיות להם צוק איתן.

אבל צ’רצ’יל (ידוע כי הייתה לו נטייה לשקוע בדיכאונות, שאותם כינה “כלבים שחורים”), שוקע. אם לא יוכל למנוע מהצבא לשלוח את מאות אלפי החיילים שעתידים בעוד שעות ספורות לפלוש לנורמנדי, אם לא יוכל לפחות לצאת אתם, לחלוק אתם את הגורל המיועד להם, הוא אינו מוצא את הטעם, את הכוח, את המשמעות שיש לתפקידו.

עד לרגע נוגע ללב מאוד, שבו נערה צעירה “מנערת” אותו בלי לדעת מה בעצם היא עושה, ומבהירה לו מה בדיוק מוטל עליו, מה חובתו האמיתית. והוא מתעשת וממלא אותה.

כשרואים את צ’רצ’יל מתמוטט כך, לפני השלב הגורלי ביותר במלחמה, אי אפשר שלא לחשוב על מנהיגים שגם אנחנו הכרנו, שקרסו לנוכח החלטות גורליות דומות. ידוע כי לפני שפרצה מלחמת ששת הימים חווה הרמטכ”ל הישראלי של אותם ימים סוג של התמוטטות נפשית, אבל התגבר והמשיך לתפקד ולהוביל את ישראל לניצחון. (השבר המתמשך בחברה הישראלית שנגרם בעקבות אותו ניצחון הוא נושא לדיון אחר). נראה כי מצביאים שמפקפקים, שאפילו קורסים לרגעים מהידיעה שבעוד זמן קצר ישלחו צעירים רבים אל מותם עדיפים על פני אלה הששים אלי קרב, שאינם מהססים ואינם שוקלים שוב ושוב את האופציות העומדות לפניהם.

ועוד מחשבה בלתי נמנעת, מהסוג המתסכל והמיותר של “מה היה אילו” עולה על הדעת בעקבות הסרט “צ’רצ’יל”: מה היה אילו נשמעו לו, אילו ניהלו את המלחמה על פי דרכו, אילו באמת נחסכה עוד חצי שנה מהמלחמה, אילו הובסה גרמניה בשלהי 1944, במקום במאי של השנה אחרי כן? אילו לא הגיע היטלר להונגריה, ומאות אלפי היהודים שנשלחו בחודשי המלחמה האחרונים, בתוך זמן קצר כל כך, אל תאי הגזים והמשרפות, היו נשארים במקומותיהם, ניצלים מגורל שאפילו לא ידעו על קיומו?

שוב ושוב מדהים להבין איך החלטות של אנשים בודדים משפיעות על חייהם ומותם של מיליונים.

הסרט צ’רצ’יל באתר של פסטיבל הסרטים חיפה 2017