תגית: וינסטון צ'רצ'יל

"שעה אפלה": האם צדק צ'רצ'יל בהחלטתו לא להיכנע?

"You cannot reason with a tiger when your head is in its mouth" טוען צ'רצ'יל כנגד לורד הליפקס ונוויל צ'מברלין באחד מרגעי השיא בסרט החדש "שעה אפלה". בתרגום חופשי: "אתה לא יכול לנסות לדבר עם הטיגריס בהיגיון, או לפייס אותו, כשהראש שלך נתון בתוך הלוע שלו."

צ'רצ'יל התמנה לפני ימים אחדים לתפקיד ראש ממשלת בריטניה, אחרי שהפרלמנט תבע להדיח את קודמו, צ'מברלין. כן, אותו צ'מברלין ששנה לפני פרוץ המלחמה חזר מגרמניה, אחז במטרייה, נופף בשמחה בפיסת הנייר – "הסכם מינכן" – שהביא אתו משם,  והכריז כי הביא אתו "שלום בימינו": "peace in our time". אותו צ'מברלין רודף שלום שהפקיר את צ'כוסלובקיה, ותהה מדוע שמישהו בבריטניה ירצה להתכונן למלחמה "בגלל סכסוך בארץ רחוקה, בין עמים שאנחנו בכלל לא מכירים."

תחילתו עלילתו של הסרט במאי 1940. גרמניה הייתה אז בשיא כוחה, וכוחותיה נעו מערבה בסערה. בקרוב תכבוש את בלגיה, וגם צרפת תובס בעוד זמן לא רב. בקבינט תבעו מצ'רצ'יל, ראש הממשלה זה כמה ימים בלבד,  לשתף פעולה עם ההצעה להיעזר באיטלקים שניאותו לתווך בשיחות לא ישירות עם היטלר, כדי לנסח תנאים של "הסכם שלום" אתו (ובעצם, כדי להיכנע). לפי הסרט  "שעה אפלה" הובילו צ'מברלין והליפקס את ההתנגדות להמשך המערכה הצבאית, שכן הסיכויים לנצח נראו קלושים. הם חששו שאנגליה עומדת בפני פלישה גרמנית, וחשבו שמוטב "להוציא" מהיטלר הסכם שימנע אותה.

צ'רצ'יל ראה בכך כניעה לכוחות הרשע (וצדק, כמובן!). שוחרי השלום ראו במהלך שהציעו מעשה רציונלי, פרקטי, הומני, אחראי, (פציפיסטי?). סברו שיש לוותר על פנטזיה שתסתיים במרחץ דמים מיותר. צ'רצ'יל לעומתם חשב שעל הבריטים להמשיך להילחם, "בדם, עמל, יזע ודמעות", כפי שאמר במפורש, עד לניצחון שחייב להגיע. אז מי צדק, הקול השקול וההגיוני לכאורה, או קולו של מי שלא היה מוכן לוותר?

עד כמה היה ראשה של האנושות נתון "בתוך לועו של הטיגריס" אפשר להבין אם זוכרים שגם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, שהיטלר חתם עם סטאלין, לא מנע ממנו לתקוף את רוסיה, שנתיים אחרי שנחתם.

מאחר שכולנו יודעים איך המלחמה הסתיימה, ונגד אילו כוחות אופל נלחמו בנות הברית, ברור שתשובתנו לשאלה מי צדק, צ'רצ'יל או "שוחרי השלום" חד משמעית: דרכו הייתה נכונה. אבל חייבים לזכור שבסופו של דבר לא בריטניה היא זאת שהביסה את הגרמנים. ארצות הברית, שהשתדלה כל כך להישאר נייטרלית, נגררה אל המלחמה אחרי מתקפת פרל הארבור, ובזכות מעורבותה הגרמנים נוצחו. לא רק מתקפת הפתע של היפנים עזרה לצ'רצ'יל, אלא גם הטעויות שעשה היטלר בחזית המזרחית, "גנרל חורף" שבלם את צבאו (כמו את זה של נפוליון, לפניו) ונחישותו של הצבא האדום.

האם היינו מעריצים את החלטתו של צ'רצ'יל ומצדדים בנחישותו להמשיך להילחם בתקופה שבה בריטניה הייתה למעשה "עם הגב לקיר", אלמלא כל אלה? במאי 1940 הכול נראה אבוד. 300,000 חיילים בריטיים נסוגו לדנקרק, הגרמנים דלקו אחריהם, והתבוסה, בעקבות חיסולו של הצבא הבריטי, נראתה כמעט בלתי נמנעת.

צ'רצ'יל התעקש לא להיכנע, במידה רבה בזכות תמיכתו של המלך, שבתחילת כהונתו של צ'רצ'יל לא חיבב ולא העריך אותו, אבל שינה את דעתו כשהתחוור לו מה תהיה משמעותה של תבוסה או כניעה. כשהמלך הבין שיאלץ להימלט מארצו – יועציו המליצו לו לברוח עם בני משפחתו לקנדה – החליט לתמוך בראש הממשלה ולעזור לו להפיח רוח קרב בלבבות. המלך יעץ לצ'רצ'יל להקשיב לבני עמו ולסמוך על נחישותם. הוא היה בטוח שגם הם, כמוהו, לא יסכימו להיכנע לגרמנים.

אכן, האנגלים גילו עמידות יוצאת דופן, גם בימים הקשים ביותר של תקופת הבליץ על לונדון. אדרבא, ככל שהגרמנים תקפו מטרות אזרחיות, כך גברה נחישותם של האנגלים.

אחת מנקודות המפנה החשובות הייתה הפינוי המוצלח של החיילים הבריטיים מדנקרק, באמצעות סירות דיג וספינות אזרחיות, שהתגייסו לשוט אל החוף הצרפתי ולחלץ אותם (לפי הסרט הרעיון היצירתי והמבריק היה של צ'רצ'יל).

האם היה מוסרי, נכון ואנושי יותר להגיע להסכם עם היטלר? דומני שהתשובה ברורה וחד משמעית. עוד הרבה לפני כן, לא היה מוסרי "לוותר" להיטלר על הפלישה לצ'כוסלובקיה. לא היה מוסרי להריע לצ'מברלין, שהפקיר את צ'כובלוסקיה לגורלה. לא היה מוסרי להתעלם מרדיפת היהודים, ממחנות הריכוז, מליל הבדולח, מליל הסכינים הארוכות, מהרציחות ההמוניות, שהחלו עוד לפני שפרצה המלחמה. ומסתבר שגם אחרי שהיטלר פלש לפולין, היו מי שהעדיפו לנסות לפייס אותו. אבל צ'רצ'יל התעקש: "You cannot reason with a tiger when your head is in its mouth".

הסרט "שעה אפלה" עשוי היטב. השחקן גארי אולדמן נכנס לדמותו של האיש על מנהגיו המוזרים, שתיינותו, התקפי הזעם שלו, ולצדם – שנינותו ונחישותו, והכריזמה שלו. נאומיו המפורסמים כל כך ("נילחם בים ובאוקיינוס, נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר; אנחנו נגן על האי שלנו, ויהיה המחיר מה שיהיה. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע") מוכרים עד כדי תחושה שאינם מגיעים כהד מימים רחוקים שרובנו בכלל לא נכחנו בהם, אלא נישאים ממש עכשיו.

ועם זאת, קל להיאנח במעין נוסטלגיה מוזרה, ולחשוב שההחלטות הקשות ההן אינן קשורות עוד לחיינו ולעולמנו. ואז לתהות, בכאב ובמורא גדול: האומנם?

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה: הסרט האנגלי "צ'רצ'יל"


בתום ההקרנה עלה על הבמה בריאן קוקס השחקן המפליא לגלם את דמותו של צ'רצ'יל, בסרט הנושא את שמו של ראש הממשלה האנגלי, הידוע בכך שהוביל את ארצו ואתה את בנות הברית לניצחון על היטלר. קוקס, שחקן שייקספירי המוכר לציבור הצופים מהסרט "המטפלת" שהוקרן בישראל בחודשים האחרונים, השיב על שאלות הקהל, וסיפר על האיש, צ'רצ'יל. בין היתר הזכיר מחקר שנערך לאחרונה: מדענים "גייסו" תוכנת מחשב והזינו לתוכה את הנתונים הידועים מהתקופה שלפני ובמשך הפלישה הנודעת לנורמנדי, זאת, כפי שצ'רצ'יל אמר בשעתו, "שלא הייתה הסוף. שאפילו לא הייתה ההתחלה של הסוף, אבל הייתה, אולי, סופה של ההתחלה." במחקר של אותם מדענים התגלה לכאורה כי אילו במקום לפלוש לנורמנדי היו ראשי הצבא נעתרים לתוכניתו החלופית של צ'רצ'יל לאגף את הצבא הגרמני גם ממזרח (דרך יוון והבלקן), ולא לשלוח את כל הכוחות ממערב, הייתה המלחמה מתקצרת בחצי שנה.

בחוכמה שלאחר מעשה ברור: הפלישה לנורמנדי הצליחה, ובסופו של דבר גרמניה הובסה, כנראה שגם בזכות ההחלטה הנחרצת של האמריקנים, עם אייזנהאואר בראשם, לא להישמע לדעתו של צ'רצ'יל. למרות תוכנת המחשב וטענתם של החוקרים, אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו נשמעו לדעתו של ראש ממשלת בריטניה וחיכו עם הפלישה עד להשלמת ההיערכות לפלישה גם מהמזרח.

הסרט "צ'רצ'יל" מתאר את הימים האחרונים שלפני הפלישה. הוא מתמקד בדמותו של ראש הממשלה, שנזכר בלי הרף במפלה הקשה שספג צבאו באחד הקרבות במלחמת העולם הראשונה, כשהוא עצמו כיהן כשר הימייה. יחידות צבא בריטיות, צרפתיות, אוסטרליות וניו זילנדיות הונחתו בחופו של חצי האי גליפולי והובסו שם.131,000  חיילים נהרגו ו-252,000 נפצעו. צ'רצ'יל מבועת מפני האפשרות שרבבות צעירים יהרגו שוב. כשהסרט נפתח רואים אותו מטייל על שפת הים ורואה בעיני רוחות גלים אדומים מדם, וגופות של צעירים, נשטפים אל החוף.

אבל ראשי הצבאות, הבריטי והאמריקני, מסרבים לשמוע לעצותיו. הם מסבירים לו שהמציאות שונה, שהוא מנסה להפיק לקחים מהמלחמה הקודמת, רומזים שבזקנתו אינו מבין את העולם החדש ואת דרכיו.

צ'רצ'יל חש במלוא כובד האחריות לחייהם של החיילים והאזרחים שהוא מופקד על שלומם. בשלב מסוים הוא מחליט לצאת עם הצבא לקרב, ביחד עם המלך, שלרגע מתפתה להסכים, מתוך מחשבה שזוהי חובתם. מנהיגים ששולחים את החיילים להיהרג בקרבות, והם נשארים במקום מבטחים, ליד המכתבה שלהם, אינם מוסריים! זועק צ'רצ'יל. אבל ראשי הצבא מתנגדים. כמו גם אשתו, שמפצירה בו לא להפוך לנטל נוסף על צווארם של הגנרלים.

המלך מתפכח ראשון. בדיאלוג נוגע ללב (על הבמה של אולם האודיטוריום בחיפה ציין בריאן קוקס שגם בעיניו זה אחד הרגעים המרגשים בסרט), מסביר המלך ג'ורג' לראש הממשלה שלו כי תפקידם "להתקיים", ולהעניק לנתיניהם את הביטחון בדרכם. לשמש להם סמל. להיות להם צוק איתן.

אבל צ'רצ'יל (ידוע כי הייתה לו נטייה לשקוע בדיכאונות, שאותם כינה "כלבים שחורים"), שוקע. אם לא יוכל למנוע מהצבא לשלוח את מאות אלפי החיילים שעתידים בעוד שעות ספורות לפלוש לנורמנדי, אם לא יוכל לפחות לצאת אתם, לחלוק אתם את הגורל המיועד להם, הוא אינו מוצא את הטעם, את הכוח, את המשמעות שיש לתפקידו.

עד לרגע נוגע ללב מאוד, שבו נערה צעירה "מנערת" אותו בלי לדעת מה בעצם היא עושה, ומבהירה לו מה בדיוק מוטל עליו, מה חובתו האמיתית. והוא מתעשת וממלא אותה.

כשרואים את צ'רצ'יל מתמוטט כך, לפני השלב הגורלי ביותר במלחמה, אי אפשר שלא לחשוב על מנהיגים שגם אנחנו הכרנו, שקרסו לנוכח החלטות גורליות דומות. ידוע כי לפני שפרצה מלחמת ששת הימים חווה הרמטכ"ל הישראלי של אותם ימים סוג של התמוטטות נפשית, אבל התגבר והמשיך לתפקד ולהוביל את ישראל לניצחון. (השבר המתמשך בחברה הישראלית שנגרם בעקבות אותו ניצחון הוא נושא לדיון אחר). נראה כי מצביאים שמפקפקים, שאפילו קורסים לרגעים מהידיעה שבעוד זמן קצר ישלחו צעירים רבים אל מותם עדיפים על פני אלה הששים אלי קרב, שאינם מהססים ואינם שוקלים שוב ושוב את האופציות העומדות לפניהם.

ועוד מחשבה בלתי נמנעת, מהסוג המתסכל והמיותר של "מה היה אילו" עולה על הדעת בעקבות הסרט "צ'רצ'יל": מה היה אילו נשמעו לו, אילו ניהלו את המלחמה על פי דרכו, אילו באמת נחסכה עוד חצי שנה מהמלחמה, אילו הובסה גרמניה בשלהי 1944, במקום במאי של השנה אחרי כן? אילו לא הגיע היטלר להונגריה, ומאות אלפי היהודים שנשלחו בחודשי המלחמה האחרונים, בתוך זמן קצר כל כך, אל תאי הגזים והמשרפות, היו נשארים במקומותיהם, ניצלים מגורל שאפילו לא ידעו על קיומו?

שוב ושוב מדהים להבין איך החלטות של אנשים בודדים משפיעות על חייהם ומותם של מיליונים.

הסרט צ'רצ'יל באתר של פסטיבל הסרטים חיפה 2017