ארכיון תגיות: וים ונדרס

וים ונדרס, "מלח הארץ": מדוע וכיצד הוא מאלץ את האנושות להביט במראה

בחוץ ירד שלג, אבל כל המבקרים פשטו מיד את המעילים והסירו את הצעיפים, כי גם מעל מעקה הצפייה שהקיף את האולם היה אפשר לחוש בחום הלוהט שהדיפו הכבשנים.

גביעי קריסטל בוהקים, תלויים על שרשרת, נעו מעל ראשי הפועלים, לעבר השלב הבא של הייצור. "אלה – " הצביע עליהם מדריך הסיור, עובד המפעל  –  "רק נראים גמורים. הם עדיין צריכים להתקרר לפני שאפשר יהיה להמשיך את העבודה עליהם."

ליד הכבשנים עמדו בזוגות גברים לבושים בגופיות והחזיקו מוטות שקצותיהם צינורות בוערים: "זאת הזכוכית, לפני שמתחילים לנפח אותה," הוסיף המדריך להסביר. "תראו – המומחה מתחיל לייצר את הגביע, וזה שעומד לידו עוזר לו. תוחלת העבודה של המומחים קצרה מאוד. לא מחזיקים מעמד בתנאי העבודה הקשים האלה."

עמדנו והסתכלנו. ראינו את הגביעים נוצרים: הגברים הניעו את גושי האש, טלטלו אותם, הקישו עליהם, ומתוכם החלה להופיע הדקיקות השקופה, השברירית.

עשרות האנשים שם למטה היו מתורגלים. המקצוענים ניפחו. עוזריהם הגישו להם את המוטות. נשים צעירות הסתובבו ביניהם, אספו, תלו, העבירו, לא היו שם תנועות מיותרות. ולא דיבורים. המלאכה נעשתה בדממה גמורה, בלי החלפת מבטים, בלי לשאת עיניים אל התיירים הסקרנים שעמדו וצפו בפועלים שכך, בזיעת אפיים, מייצרים יופי כל כך עדין.

כשצפיתי בסרטו התיעודי של וים ונדרס, "מלח הארץ" נזכרתי בביקור ההוא, בבית החרושת לייצור כלי קריסטל בבוהמיה. בפער הבלתי מובן שבין המאמץ הנדרש לייצור הכלים הללו, השימוש הנצלני בגופם של בני אדם שנאלצים לעבוד בתנאים כל כך קשים, לבין התוצאה: הגביעים היקרים, שבני אדם אחרים קונים אותם כדי להתענג עליהם, ואינם מעלים בדעתם באיזה מחיר הם יוצרו.

בפתיחת הסרט מציג ונדרס סדרת תצלומים שנתקל בהם במקרה. הם עוררו בו השתאות והובילו בסופו של דבר ליצירת הסרט, שהיה השנה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי. רואים בהם מרחוק צוק ועליו מין נחיל של נמלים. ככל שהתצלומים מתקרבים אל צלע ההר מתברר שה"נמלים" הללו הם מאות בני אדם. הם ממלאים כל נקיק, מטפסים על סולמות, עולים ויורדים, הם כורי הזהב. המדרון תלול מאוד, וכדי להגיע למטה הם נאלצים לרוץ. מאחר שהם רצים בטורים צפופים מאוד, ומטפסים עם שקים מלאים על גבם, אסור להם בשום פנים ואופן למעוד. אם אחד מהם ייפול, לא רק הוא ייפגע אלא יזיק גם לרבים אחרים, לפניו ומצדדיו. כך, במחיר של מאמץ אנושי שלא יאמן, מפיקים את החומר לייצור תכשיטים יוקרתיים ומעודנים.

האיש שצילם את הסדרה הזאת על כורי הזהב הוא הצלם הברזילאי סבסטיאן סלגדו. וים ונדרס חיפש אותו ויצר את הסרט "מלח הארץ" העוקב אחרי הצלם ויצירתו הייחודית. "לא תיארתי לעצמי מה אגלה," מספר הבמאי, ולוקח את הצופים אתו ועם סלגדו למסע מחריד, מזעזע אבל גם מעורר השראה.

סלגדו הסתובב, נסע וצילם אנשים. הוא הרחיק והגיע אל המקומות הנידחים ביותר, ושם לכד במבטו האוהד בני אדם ואת רגשותיהם. במשך עשרות שנים הסתובב באמריקה הדרומית, באפריקה, באירופה. הוא תיעד מצוקות שאי אפשר לשאת את המראה שלהן, חשף לעיני העולם את האכזריות הבלתי נסבלת שבני אדם מסוגלים לנהוג בה בבני אדם אחרים. סלגדו ראה בכך שליחות, וכאשר וים ונדרס מחזיר את התצלומים הללו למוקד ההתעניינות הוא מאלץ שוב את האנושות להביט במראה ואולי ללמוד איזה לקח, אולי לשפר את דרכיה (או לפחות להתבייש?).

סלגדו תיעד רעב. מלחמות. סבל שלא יתואר במילים. באחת הסדרות תיעד בני אדם עובדים. רציתי, כך הוא מסביר אל מצלמתו של ונדרס, לצלם את האנשים שבונים בשבילנו את העולם שלנו.

אחרי כל הזוועות שראה החליט לצלם סדרה שתפאר את יופיו של כדור הארץ, את החיות המאכלסות אותו לצדנו. והנה הוא מתיידד עם גורילה: אתן, הוא מסביר, יש לנהוג בכבוד. בנימוס. אם עושים זאת, הן מקבלות אותנו בברכה. ועם לוויתן, שנזהר בשלומם של בני האדם ואף על פי שיכול, מסביר שוב הצלם אל המצלמה, הקפיד לא לחבוט בים בזנבו, שמא יהפוך את סירתם ויסכן אותם.

הסרט נחתם בתיעוד של מבצע מרגש ומשמח עד מאוד: סלגדו ואשתו, שאת תרומתה לעשייתו האמנותית והציבורית הוא מעלה שוב ושוב על נס, החליטו לפעול כדי לשקם את הנזק הסביבתי האיום שיצרו בני אדם. במשך עשור גייסו השניים סביבם אנשים רבים וביחד החלו לייער את השממה. זאת התרחשה בעקבות כריתת עצים בעבר. בהיעדר עצים לא היה עוד מה שיעצור את הסחף ואת מי הגשמים, עד שנוצרה ארץ ישימון חרבה. הגבעות הצחיחות שהקיפו את בית הוריו בברזיל מוריקות שוב, כמו באמצע המאה שעברה, בימי ילדותו של הצלם. מראה הג'ונגל המחודש שבו שוקקים שוב חיים –  אפילו הטיגריסים חזרו לשכון שם! – מעורר מאליו מחשבות כאובות על יופיו של  כדור הארץ בכל מקום שבו יד אדם לא הרסה אותו (אחת מסדרות הצילומים של סלגדו נערכה בגלפגוס, מקום שהאנושות הצליחה בינתיים לשמר), ועל אצילותן של החיות בטבע שמצפות מבני האדם לכבד אותן ואת זכויותיהן. אבל אלה, כך ברור לגמרי מהסרט, אינם יודעים לכבד גם את הזכויות של בני מינם.

בואנה ויסטה סושיאל קאלב: מה הם אומרים לצעירי העולם

על הבמה – פסנתרן וגיטריסט בני תשעים ואחת מְלָווים זמר בן שבעים ואחת וזמרת בת שישים ושמונה, הצעירה שבחבורה. המוזיקה שהם מנגנים ושרים מסעירה את הקהל שקם על רגליו, מתקשה להכיל את ההתרגשות. הם סופגים את התשואות, מביטים באנשים המריעים להם, שומעים את מחיאות הכפיים הסוערות, ולא יודעים את נפשם מרוב שמחה והשתאות.

בואנה ויסטה סושיאל קלאב 3

סופו של הסרט הדוקומנטרי בואנה ויסטה סושיאל קלאב, המתרחש באולם קרנגי הול שבניו יורק, הוא גם שיאו: הרגע שבו חבורת המוזיקאים הקשישים זוכה לא רק להכרה ולאהבה באחד מאולמות הקונצרטים הנחשבים ביותר בעולם. הנהרה הקורנת מפניהם מספרת על השנים הרבות שבהן נאסר עליהם ליצור את המוזיקה שכעת מסעירה ומענגת כל כך את הקהל.

בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים ידעה קובה פריחה מוזיקלית. בעשרות מועדונים בהוואנה ניגנו מוזיקה אפרו-קובנית, שילוב של גיטרה ספרדית עם מקצבים אפריקניים. בשנת 1959, זמן קצר אחרי ההפיכה הקומוניסטית, נסגרו כל המועדונים הללו. בשם השוויון נאסרו ביטויים – גם אמנותיים – שציינו את ההבדלים בין הגזעים.

אחד המועדונים שנסגרו נקרא "בואנה ויסטה סושיאל קלאב". הנגנים – ביניהם ראובן גונזלס, יליד 1919, קומפיי סגונדו, יליד 1907, הזמרים – ביניהם איברהים פרר, יליד 1927, התפזרו, התרחקו, הפסיקו לנגן, הפסיקו לשיר.

במשך עשרות שנים נותקו מהמוזיקה, מחברת עמיתיהם היוצרים ומהקהל. ודאי כבר לא שיערו בנפשם שעוד תהיה להם תקומה אמנותית. ודאי כבר ויתרו על התקווה שיוכלו עוד וליצור, שיוכלו לשוב אל השמחה, זאת שהפיקו מהנגינה ביחד, זאת שכישרונם עורר באנשים אחרים.

ריי קודר ובנו - מתוך הסרט
ריי קודר ובנו – מתוך הסרט

עד שבשנות התשעים, כמעט חמישים שנה אחרי שמועדון בואנה ויסטה סושיאל קלאב נסגר, זכו שוב במפתיע ליצור. גיטריסט אמריקני, ריי קודר, ובנו, שהתמחה בנגינה על כלי הקשה בסגנון לטיני, הגיעו להוואנה שבקובה כדי להקליט שם עם נגנים אפריקנים  ממאלי. אבל אלה לא הצליחו לקבל אשרות יציאה, וברגע האחרון נודע שלא יגיעו. קודר חיפש מי שיחליף אותם וקיבץ אוסף של נגנים וזמרים מקומיים, שלא היה ביניהם עד אז שום קשר. תוך שבוע, כמעט בלי לערוך חזרות, הקליטו ביחד ארבעה עשר שירים, שאת חלקם הלחינו וחיברו בעצמם. התקליטור, שזכה לשם "בואנה ויסטה סושיאל קלאב", על שם המועדון ההוא משנות השלושים, יצא לאור בשנת 1997, ובתוך שנה מכר חמישה מיליון עותקים! (ומאז מכר עוד מיליונים רבים וזכה בפרס הגראמי).

ראובן גונזלס
ראובן גונזלס
איברהים פרר ואומרה פורטונדו
איברהים פרר ואומרה פורטונדו
קומפני סגונדו
קומפני סגונדו

הבמאי וים ונדרס צילם סרט דוקומנטרי על תהליך יצירת התקליטור. הסתובב ברחובות הוואנה, הראה את העוני הזועק מכל פינה. הראה כיצד חיפשו את המקום שבו שכן פעם המועדון, ואת הנגנים, שלרובם לא הייתה כל השנים הללו שום אפשרות ליצור. כך למשל, לפסנתרן הוירטואוז ראובן גונזלס לא היה כלל פסנתר, והזמר איברהים פרר התפרנס מצחצוח נעליים ומכירת כרטיסי לוטו. כל האמנים המופלאים הללו נגאלו מחיים של עליבות, אלמוניות וניתוק מחיי היצירה.

הקטע שבו איברהים פרר ואומרה פורטונדו שרים "שתי גרדניות", (Dos Gardenia) דואט אהבה חושני, עצור, קולותיהם מלטפים, מבטיהם נוגעים, קרובים כל כך, גם אם המיקרופונים מפרידים ביניהם, מעורר רצון לומר לצעירי העולם: ראו את היופי הזה.

הנהרה שנראית על פניהם של כל המוזיקאים הנפלאים הללו בתום ההופעה בקרנגי הול, חיוכיהם, חודרים אל הלב: בגילם המופלג ספק אם עוד יזכו להופיע כך, לשיר ולנגן, ודאי לא בפני קהל כה גדול. היופי המפעים של הסרט אינו נובע רק מהמוזיקה, שהיא מופלאה בפני עצמה, אלא גם מהידיעה שנעשה כאן צדק. אולי מאוחר מדי, אולי מעט מדי, ובכל זאת – טוב לדעת שהאנשים הללו זכו, ולוא רק עוד פעם אחת, לתהילה שהם ראויים לה. שלפחות עוד פעם אחת זכו לאושר הזה, וזיכו בו את הצופים. ובעצם – בכלל לא רק עוד פעם אחת. כי את הסרט אפשר לראות שוב ושוב ולהמשיך להתרגש. והמוזיקה הונצחה למען כולנו.

אני אוהבת אותם.