ארכיון תגיות: ויליאם שייקספיר

דרור גרין, סונטה 143 של שייקספיר : תרגומה של עופרה עופר אורן קריא ונהיר, מוסיקלי ומחורז כהלכה, כשהוא שומר על המשקל המדויק של הסונטה

היום שלחתי למנויי ‘פיוט’ הרהור על סונטה של שייקספיר שהחזירה אותי לילדותי, בתרגומה של עופרה עופר אורן, מתוך המהדורה החדשה והנהדרת של הסונטות של שייקספיר, שהוציאה לאור לאחרונה. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים. אנא שתפו:
———————————————————
יותר מכל צורה ספרותית אני אוהב את צורת הסוֹנֶטָה (וגם הוִּילָנֶל). אני מאמין שככל שצורה ספרותית (או אמנותית, כמו צורת הסוֹנָטָה במוסיקה) מעמידה גבולות קשיחים יותר החופש האמנותי של היוצר גדול יותר. הסיבה לכך פשוטה: גבולות מוגדרים מחייבים את היוצר להתמחות ולרכוש וירטואוזיות בתחום יצירתו, ובו-בזמן גם מאפשרים לו לפרוץ את המסגרת המוכרת, להוסיף לה מימד חדש ולהעשיר אותה. זו הדרך שבה נוצרה התרבות האנושית.

צורת הסונֶטה (סוֹנֶט באיטלקית) נוצרה באיטליה (סיציליה) באמצע המאה השלוש-עשרה, ובין המשוררים הידועים ששכללו צורה זו היו גם דנטה אליגיירי ופטררקה. המשורר עמנואל הרומי (1268-1330) היה הראשון שכתב סוֹנֶטוֹת בעברית.

הסונֶטה מורכבת מארבע-עשרה שורות, במשקל מחומש, בדרך-כלל בארבעה בתים: שני בתים בני ארבע שורות מחורזות ושני בתים בני שלוש שורות. החריזה בסונטה קבועה. בסונטה הקלאסית מקובל היה לחרוז א-ב-ב-א, א-ב-ב-א, ג-ד-ג, ד-ג-ד. הסונֶטה של שייקספיר מורכבת משלושה בתים בני ארבע שורות ובית אחד בן שתי שורות. שייקספיר בחר לוותר על ההפרדה הגרפית בין הבתים, ובחר במבנה חריזה של א-ב-א-ב, ג-ד-ג-ד, ה-ו-ה-ו, ז-ז.

התרגול של צורת הסונטה, בעיני, דומה למיומנות הרישום של צייר. שירה חופשית, כמו זו שהטיף לה נתן זך, שירה פרוזאית ללא חרוז ומשקל, יכולה להיות נפלאה כשהיא נכתבת על-ידי משורר שיודע לכתוב סונטה, כשם שפיקאסו יכול היה להמציא צורות חדשות לאחר שידע לרשום כמו וירטואוז. משוררים רבים, ידועים ולא-ידועים, חיברו סונטות, ובהם גם אליזבת בארט-בראונינג, המשורר האנגלי כריס ברדשו, והמשוררים העבריים מיכה יוסף לבנזון, יעקב פיכמן, לאה גולדברג ועוד רבים אחרים.

לא הכרתי את ספריה של עופרה עופר אורן, עד ששמעתי על ספרה ‘מה קרה להגר באילת’ (אותו עדיין לא סיימתי לקרוא), רומן שכתוב כסדרה של 336 סונטות. כבר לפני שנים תכננתי לכתוב רומן המבוסס על מעגל סונטות, ושמחתי לגלות נפש תאומה (שמחתי פחות לגלות שגם היא עברה התעללות בילדותה). באתר שלה גיליתי שהיא מפליאה לתרגם סונטות, ושמחתי שוב לשמוע שלאחרונה היא הוציאה לאור מהדורה חדשה, דו-לשונית, של 154 הסונטות של שייקספיר: ויליאם שייקספיר – מֵהַיָּפִים מִכֹּל נִתְבַּע הֶמְשֵׁךְ, מחזור הסונטות המלא. תרגמה: עופרה עופר אורן, 2023.

שייקספיר (1564-1616) פרסם את הסוֹנֶטוֹת שלו בשנת 1698. הסונטות של שייקספיר עוסקות באהבה, בשבריריותו של היופי, בלידה ובמוות. רוב הסונטות מבטאות אהבה אידילית לנער צעיר, וחלקן לפילגשו האהובה של שייקספיר.

כותרת הספר היא הפתיחה לסונטה הראשונה של שייקספיר:

מֵהַיָּפִים מִכֹּל נִתְבַּע הֶמְשֵךְ:
שֶׁשּׁוֹשַנַת יָּפְיָּם תִּחְיֶה לָּעַד.
כְּשֶׁהַבָּשֵׁל יָּשּׁוּחַ וְיֵלְֵךּ,
יַזְכִּיר יוֹרְשוֹ הָרַךְ מָּה שֶׁאָבַד.
אֲבָל אַתָּה – מָסוּר כֻּלְךָ לְאֵשׁ
עֵינֶיךָ, בִּבְשָׂרְךָ הִיא מְלֻבָּה.
אַתָּה מַדְבִּיר כָּל שֶׁפַע וְחוֹרֵשׁ
רָעָה: לְעַצְמְךָ אוֹיֵב מֻשְבָּע.
אַתָּה הֲלוֹא עֲדִי שֶׁל הַתֵּבֵל,
הַמְאוֹתֵת בְּך כִּי יֵש אָבִיב,
אַךְ בַּנִצָּן שֶׁלְךָ אַתָּה קוֹבֵר
וּמְבַזְבֵּז עָתִיד, אִם לֹא תָּנִיב.
וְחוּס עַל הָעוֹלָם, פֶּן תִָתָּפֵס
כְזַלְלָן שֶאוֹצְרוֹתָּיו הוֹרֵס.

רבים תרגמו את הסונטות של שייקספיר לעברית, ובהם אפרים ברוידא, שמעון זנדבנק, זיוה שמיר, ש. שלום ואחרים. לא קל לקרוא את התרגומים הישנים. תרגומה של עופרה עופר אורן קריא ונהיר, מוסיקלי ומחורז כהלכה, כשהוא שומר על המשקל המדויק של הסונטה.

בחרתי כאן בסונטה יוצאת-דופן החורגת מתוכנן של שאר הסונטות. נהוג לראות בסונטה הזו חלק ממחזור הסונטות שהקדיש שייקספיר לפילגשו, המכונה ‘הגבירה האפלה’, ולראות בסיפור על האם הנוטשת את בנה ביטוי לקשרי האהבה והתלות שבין האוהבים: “אַתְּ כְּמוֹ עֲקֶרֶת בַּיִת כְּשֶׁאֶחָד מִכָּל תַּרְנְגוֹלֶיהָ מִתְרָחֵק“.

גם אם נקבל את ההשערה שהשיר מתאר את הקשר בין המשורר לאהובתו, תיאור האם הנוטשת כה חי וכואב, עד שניתן להניח שהוא מבוסס על ניסיון-ילדות של שייקספיר עצמו. זהו שיר-סיפור שחורג ממסגרת סונטות-האהבה של שייקספיר, והוא מבטא מסר אוניברסלי הרלוונטי גם היום ומוחה נגד ההזנחה ההורית.

במלים “עֲקֶרֶת בַּיִת כְּשֶׁאֶחָד מִכָּל תַּרְנְגוֹלֶיהָ מִתְרָחֵק” שייקספיר לא התכוון לאשה נשואה מרמת-גן, לאחר לידה. התיאור של שייקספיר מתאים יותר לכפר הבולגרי שבו אני חי. אצלנו “עֲקֶרֶת בַּיִת” איננה מי שבחרה לוותר על קריירה עצמאית כדי לגדל את ילדיה בשעה שבעלה מפרנס אותה, אלא אשה עובדת שיוצאת בבוקר להפוך את האדמה בחצר, להשקות את העגבניות ואת המלפפונים ואת הבצל והשעועית והחסה, לנכש ולעשב, להוציא את העזים למרעה ולהאכיל את התרנגולות, לנקות את הבית, לנער את השטיחים ולהכין את ארוחת-הצהרים. “עֲקֶרֶת בַּיִת” של שייקספיר היא אשה עובדת מבוקר עד ליל.

עֲקֶרֶת בַּיִת” בימיו של שייקספיר, במאה השש-עשרה, עבדה מבוקר ועד ערב בבית ובחצר, בשעה שגם גידלה את ילדיה, בעולם שלא היתה בו מערכת חינוך חינם. כששייקספיר כתב “כְּשֶׁאֶחָד מִכָּל תַּרְנְגוֹלֶיהָ מִתְרָחֵק, אֶת הַתִּינוֹק הִיא שָׁמָה וּמִיָּד דּוֹלֶקֶת, לֹא תִּתֵּן לְהִתְחַמֵּק“, הוא תיאר את המציאות כפי שהיתה. התינוק, שמן הסתם עוד ינק, היה כרוך כמובן אחר אמו, אך היא לא התקשתה להניח אותו ולרדוף אחרי התרנגולת שברחה (שייקספיר מן הסתם התכוון לתרנגולת ולא לתרנגול, כשכתב “One of her feathered creatures”). אכן, התרנגולת היתה חשובה יותר לכלכלת המשפחה מאשר התינוק. רק בגיל מאוחר יותר נשלחו גם הילדים לעבוד ולסייע בפרנסה ובתחזוקת הבית.

שייקספיר לא מבקר את אמו שהזניחה אותו לרגע וגם לא כועס עליה. היחס לילדים בסוף ימי-הביניים שונה באופן מהותי מן האופן שבו אנו מתייחסים היום לילדים. כמחצית מן הילדים מתו לפני שהגיעו לגיל חמש, והיחס לתינוקות לווה בכהות רגשית. ילדים קטנים היו מעמסה על המשפחה, ולא זכו ליחס מיוחד רק משום שהיו ‘קטנים’. המושג ‘זכויות ילדים’ לא עלה על הדעת. תיאור האם הדולקת אחר התרנגולת הבורחת כשהיא מתעלמת מן התינוק הבוכה הוא תיאור המציאות שבה חי שייקספיר, שיש בה באופן טבעי אטימות רגשית לילדים, ואין בתיאור הזה דבר יוצא-דופן.

מה שמיוחד בשיר הזה, הוא תשומת-הלב של שייקספיר לרגשותיו של התינוק, גם אם זו תשומת-לב אגבית, ששייקפיר עצמו לא היה מודע לחשיבותה, משום שעשה בה שימוש רק כדימוי הממחיש את רגשותיו בשעה שהמאהבת שלו לא הקדישה לו את תשומת-הלב שלה ציפה. הסונטה של שייקספיר דומה לציור של בית מן המאה השש-עשרה, כשמבעד לחלון קטן בפינת הציור אפשר להבחין בגבר המלקה אשה, באופן שמאפשר לנו ללמוד משהו על היחס לנשים באותם ימים.
שייקספיר לא מתייחס כלל לאופן בו גידלו ילדים בתקופתו, אבל הסונטה שלו מספרת סיפור המתאר באופן חי ומדויק סצינת-ילדות שמתוכה אנחנו יכולים ללמוד לא רק על רגשותיו של תינוק שנזנח אלא גם על המציאות הרגשית המשותפת גם לנו ואשר מאפשרת לנו לקרוא את הטקסטים של שייקספיר בעיניים עכשוויות. אולי זה מה שהפך אותו למחזאי ולמשורר הידוע בכל הזמנים.

שייקספיר מתאר, כמו במחזה, את האם הרודפת אחר התרנגולת: “כְּשֶׁהַתִּינוֹק, עָזוּב, בּוֹכֶה, רוֹדֵף אַחַר אִמּוֹ, הִיא מַמְשִׁיכָה לִרְאוֹת רַק מִי שֶׁרָץ מוּלָהּ כְּמִתְעוֹפֵף, וְהַתִּינוֹק, נָטוּשׁ, מַמְשִׁיךְ לִפְעוֹת“. התיאור הזה, הנקי משיפוט, מסיט את ההתבוננות שלנו, הקוראים, מן המראה השגרתי הזה ומכוון אותו להתבונן במה שחשוב באמת, ברגשות, וליבנו נשבר כשאנחנו קוראים על “הַתִּינוֹק, הֶעָזוּב, הַבּוֹכֶה“, בתחילת המשפט, ועוד יותר בסוף המשפט: “וְהַתִּינוֹק, נָטוּשׁ, מַמְשִׁיךְ לִפְעוֹת“. גדולתו של שייקספיר נובעת מן היכולת שלו לגייס את האמפתיה של הקורא. באופן אינטואיטיבי הוא ידע את מה שגילו מחקרים ארבע-מאות שנים מאוחר יותר. הוא ידע שאין מה שמעורר את רגשותינו יותר מצילום של ילד בוכה (או צילום של חתול).
רק לקראת סופה של הסונטה, בבית השלישי, מזהה שייקספיר את עצמו בדמותו של התינוק: “אַתְּ רָצָה כָּךְ, רוֹדֶפֶת מִי שֶׁנָּס, וְתִינוֹקֵךְ – אֲנִי – נִשְׁאָר מֻפְקָר“. גם כאן שייקספיר נמנע משיפוט ואינו מבקר את אמו. הוא מתאר את רגשותיו של תינוק, ובכך מקדים את התודעה הרגשית המאוחרת, האופיינית כל-כך למאה-העשרים, בה הפכו הילדים למרכז חיי המשפחה.
לקראת סיום הסונטה מתאר שייקספיר את הצורך האנושי הבסיסי ביותר, את הצורך באהבה, שבלעדיו מתערערים חייו של כל ילד: “אִם תִּלְכְּדִי, אוּכַל עוֹד, מְפֻיָּס, לִזְכּוֹת שׁוּב בְּחִבּוּק הוֹרִי יָקָר“. לא הנטישה עומדת במרכזה של הסונטה הזו, ושייקספיר ממהר להסיט את תשומת-הלב לצורך האנושי ב’מקום בטוח’, באהבה, שיש לה ביטוי מוחשי “ בְּחִבּוּק הוֹרִי“, או, כפי שמופיע במקור באנגלית: “נַשְׁקִי אוֹתִי, תִּהְיִי נֶחְמָדָה“. זה שובר את ליבי.
השיר מסתיים בתחכום וירטואוזי, המגלה את החשיבות העצומה של המחוות הקטנות בגידול ילדים: “וְאַתְּ תּוּכְלִי שׁוּב לְקַבֵּל אֶת וִויל, הַסְכִּיתִי וּבִכְיִי אוֹתָךְ יוֹבִיל“. זהו סיומו של משפט תנאי: “אם תחזרי ותחבקי אותי, שוב אהיה שלך”. מאחורי המלים מסתתר איום נורא: “אם לא תחבקי אותי, לא אהיה שלך, וכל ילדותי תתערער”. המסר הזה נבלע בתחכום הלשוני באנגלית, בהקבלה בין המלה will לבין שמו של המשורר Will (קיצור של וויליאם).
השורה האחרונה בסונטה מסתיימת בבכי: “הַסְכִּיתִי וּבִכְיִי אוֹתָךְ יוֹבִיל“. תמונת הילד הבוכה נותרת בדמיונו של הקורא גם זמן רב לאחר שסיים לקרוא את השיר. יש כאן אמת חשובה. שייקספיר מבקש מאיתנו, כמו מהקוראים בני זמנו, להבין שבכיו של התינוק אינו רק הטרדה, כפי שכל הורה לתינוק חש, אלא ביטוי לרגשותיו של התינוק, המבקש אהבה, החשובה יותר ממזון ולבוש.

כל קורא מפענח את השירים שהוא קורא בדרכו, באופן סובייקטיבי המתאים לתפישת עולמו ולהיסטוריה האישית שלו. הסונטה הזו נגעה לליבי משום שהחוויה הפעוטה הזו שמתאר שייקספיר מסכמת בבהירות ובתמצות את כל חוויית ילדותי עם אמי האלימה, שנטשה אותי רגשית וראתה בי הפרעה ברצף חייה. את המחיר על כך אני משלם עד היום.
—————————————————–
את ההרהור על הסונטה של שייקספיר ואת 841 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים:
May be an image of the Western Wall and text
 
 
 

את הספר המתורגם של הסונטות של שייקספיר אפשר לקנות באתר e-vrit (תמורת 15 ש”ח בלבד…), כאן בקישור 

ויליאם שייקספיר, מקבת מערכה V תמונה 5: הדרך שבה הלכו טיפשים…

מָחָר, וְעוֹד מָחָר, וְעוֹד מָחָר
יִזְחַל אַט אַט כְּצָב מִיּוֹם לְיוֹם
עַד דַּף אַחֲרוֹן בְּלוּחַ הַזְמַנִּים;
וְכָל תְּמוֹלֵינוּ רַק הֵאִירוּ דֶּרֶךְ,
שֶׁבָּהּ הָלְכוּ טִפְּשִׁים לִזְלֹל עָפָר.
דְּעַךְ, דְעַךְ כְּבָר, נֵר קָצָר!
חַיִּינוּ צֵל עוֹבֵר, שַׂחְקָן עָלוּב
הַמְקַפֵּץ שָׁעָה עַל הַבִּימָה
וּמִתְנַדָּף: הֵם רַק מַעֲשִׂיָּה
שֶׁל מְפַגֵּר, גִּבּוּב שֶׁל שֶׁצֶף קֶצֶף
בְּלִי שׁוּם מוּבָן.

תרגום: מאיר ויזלטיר

תרגום: דורי פרנס