תגית: וו' ה אודן

ו"ה אודן, "1 בספטמבר 1939": מה עוד קרה באותו יום

הקיץ של שנת 1939 היה אחד החמים והיבשים ביותר שזכרו באירופה. גם בוורשה צהלו הרוחות. המסעדות והפארקים מלאו בחוגגים שאכלו גלידה ורכבו על גלגל הענק בגן קרשינסקי. השמש של חודש אוגוסט יקדה על איכרות שלבשו חצאיות מכווצות ועטו מטפחות ראש צבעוניות בשעה שהתהלכו בשדות וליקטו את אגודות הקמה שהגברים קצרו.

הצהרות לוחמניות נשמעו אמנם מגרמניה, ורק לפני כמה חודשים פלש צבאו של היטלר לצ'כוסלובקיה וכבש אותה, אבל ביטחונם של הפולנים לא התערער. הם הכינו את צבאם שיגן על פולין מפני כל רע. ב-25 באוגוסט של שנת 1939, תחת שמים תכולים להפליא, ניצבו איכרים פולנים בסמוך לגבול עם גרמניה והכינו את סוסיהם. קציני הצבא שהגיעו רתמו אותם אל תותחים ועגלות, שיסיעו את אנשי המילואים. גם חיל הפרשים הפולני התכונן לקרב. הכול היו סמוכים ובטוחים שבתוך ימים אחדים יביסו את הגרמנים, אם אלה יעזו בכלל לתקוף.

ראש ממשלת אנגליה, נוויל צ'מברליין, שבמכתביו לאחיותיו כינה את היטלר "חולה נפש, מטורף," אמר עליו בפומבי שהוא "ג'ורג' וושינגטון של גרמניה", "מנהיג דגול ונפלא. אדם שיודע לתכנן ולבצע. המושיע של גרמניה." צ'מברליין סבר שאנגליה צריכה להתרחק מהעימות. מה פתאום שהאנגלים יתערבו בסכסוך בין עמים שהם בקושי מכירים? הוא אמר.

אבל אין מה לדאוג, אמרו לעצמם הפולנים השאננים. הרי גרמניה חלשה, והיטלר רמאי ורק מבלף. פולין חזקה, מאוחדת, מוכנה. הם זכרו והזכירו זה לזה את הקרב המפורסם משנת 1410, שבו ניצחו הפולנים והליטאים את הצבאות הטבטונים. אמנם חפרו שוחות, אבל לא פחדו. השמים היו כחולים, בלי אף ענן.

השכם בבוקר ב-1 בספטמבר, היום הראשון של שנת הלימודים החדשה, רעמו האזעקות בערי פולין. הגלים הראשונים של המתקפה האווירית החלו. מלחמת העולם השנייה פרצה.

המשורר האנגלי ו"ה אודן חי באותה עת הרחק משם, בארצות הברית. כששמע על הפלישה כתב את שירו הנודע "1 בספטמבר, 1939", כאן בתרגומי:

אֲנִי יוֹשֵׁב בְּאֶחָד הַבָּרִים
בִּרְחוֹב חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם,
מְהֻסָּס וְחוֹשֵׁשׁ
בְּשֶׁל שְׁלַל הַתִּקְווֹת הַמִּתְבַּדּוֹת,
בֶּעָשׂוֹר הַיָּרוּד שֶׁל שָׁנִים מְכַזְּבוֹת:
גַּלִּים שֶׁל חֵמָה וְשֶׁל פַּחַד
דוֹאִים מֵעַל הָאֲדָמוֹת
הָאֲפֵלוֹת, הַבּוֹהֲקוֹת, שֶׁל הָעוֹלָם,
וְאָנוּ שְׁקוּעִים רַק בְּחַיֵּינוּ,
צַחֲנַת הַמָּוֶת הָאָסוּר בְּדִבּוּר
פּוֹגַעַת בַּלַּיְלָה שֶׁל חֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר.

מֶחְקָר מַדָּעִי מְדֻיָּק יָכוֹל
לַחְשֹׂף אֶת הַפְּגִיעוֹת,
מֵאָז יָמָיו שֶׁל מַרְטִין לוּתֶר עַד עַתָּה:
אֶת כֹּל מָה שֶׁהִטְרִיף אֶת הַתַּרְבּוּת,
הוּא יְגַלֶּה אֶת מָה שֶׁהִתְרַחֵשׁ בְּלִינְץ,
אֶת אוֹתוֹ דִּמּוּי רַב מְמַדִּים
שֶׁיָּצַר אֶת הָאֵל הַמְּטֹרָף:
אֲנִי וְהַצִּבּוּר יוֹדְעִים
אֶת מָה שֶׁלּוֹמְדִים תַּלְמִידִים:
קָרְבָּנוֹת שֶׁל רֹעַ
מְשִׁיבִים בְּרֹעַ.

תוּקִידִידֶס הַגּוֹלֶה יָדַע
אֶת כֹּל מָה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר בִּנְאוּם
עַל אוֹדוֹת הַדֶּמוֹקְרַטְיָה,
וְעַל מָה שֶׁרוֹדָנִים מְעוֹלְלִים,
עַל הַשְּׁטֻיּוֹת הַמְּיֻשָּׁנוֹת שֶׁהֵם אוֹמְרִים
לְקֶבֶר אָדִישׁ;
אֶת כֹּל אֵלֶּה הוּא נִתֵּחַ בְּסִפְרוֹ,
עִדָּן הַהַשְׂכָּלָה סֻלַּק,
הַכְּאֵב הַמֻּרְגָּל,
נִהוּל פָּגוּם וְיָגוֹן,
אֶת כֹּל אֵלֶּה עָלֵינוּ שוּב לָשֵׂאת.

אֶל הָאֲוִיר הַמָּתוּן,
שֶׁמִּתְנַשְּׂאִים בּוֹ גּוֹרְדֵי שְׁחָקִים עִוְּרִים
הַמְּנַצְּלִים אֶת מְלוֹא גָּבְהָם
כְּדֵי לְהַכְרִיז עַד כַּמָּה רַב
כּוֹחָם הַמְּשֻׁתָּף שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם,
מַזְרִימָה כֹּל שָׂפָה לַשָּׁוְא
אֲמַתְלוֹת שֶׁמִּתְחָרוֹת זוֹ בְּזוֹ:
אֲבָל מִי יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם לְאוֹרֵךְ זְמַן
בְּתוֹךְ חֲלוֹם הָלוּם אֹשֶׁר;
מִתּוֹךְ הַמַּרְאוֹת נוֹעֲצִים אֶת מַבָּטָם
הָאִימְפֶּרְיָאלִיזְם,
וְהָעָוֶל הַבֵּינְלְאֻמִּי.

לְאוֹרֵךְ הַמַּחְסוֹם פָּנִים נֶאֱחָזִים
בְּתוֹךְ יוֹמָם הָרָגִיל:
אָסוּר לָאוֹרוֹת לִכְבּוֹת,
הַמּוּזִיקָה חַיֶּבֶת לְהִתְנַגֵּן,
כֹּל הַמֻּסְכָּמוֹת זוֹמְמוֹת
לְהַסְדִּיר אֶת הַמִּבְצָר
כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה כְּמוֹ בַּיִת,
שֶׁמָּא נַבְחִין לְאָן נִקְלַעְנוּ,
אֲבוּדִים בְּיַעַר מְכֻשָּׁף,
יְלָדִים מְבֹהָלִים בַּלַּיְלָה,
שֶׁלֹא הָיוּ מֵעוֹלָם מְחֻנָּכִים אוֹ שְׂמֵחִים.

תְּרוּעוֹת הַמִּלְחָמָה הַנְּפוּחוֹת,
שֶׁמַּשְׁמִיעִים אֲנָשִׁים כֹּה חֲשׁוּבִים,
אֵינָן בּוֹטוֹת בַּמִּדָּה הָרְצוּיָה:
מָה שֶׁנִיזִ'ינְסְקִי הַמֻּפְרָע
כָּתַב עַל דִיאָגֶלֶב
נָכוֹן לְכֹל לֵב אֱנוֹשִׁי שָׁפוּי;
כִּי הַטָּעוּת הַמּוּלֶדֶת בְּגוּפוֹ
שֶׁל כֹּל גֶּבֶר, בְּגוּפָהּ שֶׁל כֹּל אִשָּׁה,
כְּמֵהָה אֵל הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי,
לֹא לְאַהֲבָה כְּלַל-אֱנוֹשִׁית,
אֶלָּא לְאַהֲבָה אִישִׁית.

כֹּל בֹּקֶר הַנּוֹסְעִים מְגִיחִים
מִתּוֹךְ חֶשְׁכַת יוֹמָם הַשַּׁמְרָנִית
אֵל חַיֵּי הַמּוּסָר,
שָׁבִים וּמַשְׁמִיעִים אֶת הַשְּׁבוּעָה,
"אֶהְיֶה נֶאֱמָן לְאִשְׁתִּי,
אֶשְׁקַע וְאֶתְמַקֵּד עוֹד יוֹתֵר בָּעֲבוֹדָה,"
וְשַׁלִּיטִים חַסְרֵי אוֹנִים מְקִיצִים
כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ בְּמִשְׂחָקָם הַכָּפוּי:
מִי יָכוֹל לְשַׁחְרֵר אוֹתָם עַכְשָׁו,
מִי יָכוֹל לְהַשְׁמִיעַ אֶת קוֹלוֹ אֵל הַחֵרְשִׁים,
מִי יָכוֹל לְדַבֵּר בִּשְׁמָם שֶׁל הָאִלְּמִים?

לִי יֵשׁ רַק קוֹל
שֶׁיָכוֹל לְפָרֵק אֶת הַשֶּׁקֶר,
אֶת הַשֶּׁקֶר הָרוֹמַנְטִי הַנִּסְתָּר בַּתּוֹדָעָה
עַל אוֹדוֹת הָאִישׁ-מֵהָרְחוֹב הַחוּשָׁנִי כִּבְיָכוֹל,
וְאֶת הַשֶּׁקֶר שֶׁל אַנְשֵׁי הַסַּמְכוּת
שֶׁבָּתֵּיהֶם מְמַשְּׁשִׁים אֶת הַשְּׁחָקִים:
הַמְּדִינָה אֵינָהּ קַיֶּמֶת,
וְאַף אָדָם אֵינוֹ קַיָּם כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ;
הָרָעָב אֵינוֹ מוֹתִיר בְּרֵרָה
לָאֶזְרָח הַפָּשׁוּט אוֹ גַם לַמִּשְׁטָרָה.
עָלֵינוּ לֶאֱהֹב זֶה אֶת זֶה אוֹ שֶׁנָּמוּת.

חַסְרֵי יֶשַׁע, בַּלַּיְלָה,
עוֹלָמֵנוּ שָׁרוּי בְּעִרְפּוּל מְבֻלְבָּל;
אוֹרוֹת אִירוֹנִיִּים מְנַקְּדִים הַכֹּל,
מְהַבְהֲבִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ
אֲנָשִׁים הוֹגְנִים מַחְלִיפִים הוֹדָעוֹת;
הַאִם יֻתַּר לִי, הַמֻּרְכָּב כְּמוֹתָם
מֵאֶרוֹס וְעָפָר,
הַמְּכֻתָּר בְּאוֹתָן הַשְּׁלִילוֹת וְהַיֵּאוּשׁ,
לְהַמְשִׁיךְ לְהַצִּיג לֶהָבָה מְאַשֶּׁשֶׁת שֶׁל אֵשׁ.

אודן הגיב בשירו על מה שכמובן לא היה עדיין ידוע. בספטמבר של שנת 1939 לא יכול היה איש לא להעלות בדעתו כמה נוראה תהיה המלחמה שפרצה. לא ידעו שתגבה את חייהם של עשרות מיליוני בני אדם. שתתרחש בה שואת יהודי אירופה וצפון אפריקה. שהיא תימשך שש שנים, ותחריב את חייהם של מאות מיליונים, גם של אלה ששרדו אך איבדו את יקיריהם ונדונו להיות פליטים.

ואף על פי שהמשורר אינו יודע את כל זאת, הוא חש בזוועה שהחלה, בגלי החֵמה והפחד אשר "דוֹאִים מֵעַל הַאֲדָמוֹת" ברחבי העולם. שליטי העולם נראים לו חסרי אונים כנגד כוחו של המטורף שנולד בלינץ, ואודן מבקש לגייס את המחקר ההיסטורי כדי להבין איך זה קרה, איך התופעה הזאת, היטלר, הגיעה לעולם. הוא מרגיש שלו עצמו כמשורר יש תפקיד: עליו לשמור על הלהבה המאירה, כדי שקוראיו יבינו באמצעות שיריו את המציאות שלתוכה נקלעו, שכן מי אם לא המשורר יכול לפנות אל החירשים או "לְדַבֵּר בִּשְׁמָם שֶׁל הָאִלְּמִים".

שירו של אודן זכה לתשומת לב מחודשת ולתהודה רבה אחרי הפיגוע בבנייני התאומים בניו יורק, ב-11 בספטמבר 2001, ולא רק מכיוון שבפתיחתו מציין המשורר שהוא יושב באחד הבארים במנהטן.

אודן עצמו לא אהב את השיר. הוא הרגיש שנטל בו לעצמו מקום חשוב מדי, ולכן חש נבוך. בספר שראה אור בהוצאת פינגווין אילץ את העורכים להוסיף הערה שלפיה הוא מתבייש שכתב אותו. חרף הסתייגותו של המשורר, השיר ידוע ומוערך. שורה מתוכו, "העָשׂוֹר הַיָּרוּד שֶׁל שָׁנִים מְכַזְּבוֹת" הופיעה כשם ספרו של היסטוריון אמריקני שכתב על הגורמים לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הנשיא האמריקני לינדון ב' ג'ונסון ציטט שורה מתוכו, "עָלֵינוּ לֶאֱהֹב זֶה אֶת זֶה אוֹ שְׁנָמוּת", במהלך מערכת הבחירות שלו לנשיאות.


SEPTEMBER 1, 1939

by W.H. Auden

וו' אודן, "בלוז לפליטים": מדוע נשא המשורר אישה שלא הכיר

בשנת 1934 נערכה באנגליה חתונה קצת מוזרה. הכלה הייתה יהודייה מגרמניה, אריקה מאן, בתו של הסופר זוכה פרס נובל, תומס מאן. החתן – משורר אנגלי, וִיסְטְן הְיוּ אודן. בני הזוג כלל לא הכירו זה את זה, ומיד אחרי החתונה נפרדו ולא נפגשו עוד לעולם. ארבע שנים אחרי אותה החתונה כתב אודן את השיר בלוז לפליטים, (כאן בתרגום שלי):

בָּעִיר הַזֹּאת גָּרִים מִלְיוֹנֵי בְּנֵי אָדָם
חֶלְקָם בַּחֲוִילוֹת, אֲחֵרִים בְּדִירוֹת סְתָם,
אַךְ לָנוּ יַקִּירִי אֵין מָקוֹם בָּעוֹלָם, לָנוּ אֵין שׁוּם מָקוֹם.

הָיְתָה לָנוּ אֶרֶץ, בְּעֵינֵינוּ נְאוֹתָה
מַבָּט מָהִיר בַּגְּלוֹבּוּס, מִיָּד תִּמְצָא  אוֹתָהּ,
אַךְ לְשָׂם יַקִּירִי לֹא נוּכַל לָשׁוּב עַתָּה, לֹא, לֹא נוּכַל  עוֹד לָשׁוּב.

בֶּחָצֵר שֶׁבַּכְּפָר צוֹמֵחַ עֵץ אַלּוֹן,
כֹּל אָבִיב נִצָּנָיו שׁוּב צָצִים בַּחַלּוֹן.
דַּרְכּוֹנֵינוּ אֶת זֹאת לֹא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת, לֹא, לֹא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת.

הַקּוֹנְסוּל עַל הַשֻּׁלְחָן חוֹבֵט.
"מִי שֶׁאֵין לוֹ דַּרְכּוֹן, הוּא רִשְׁמִית אָדָם מֵת,"
אֲבָל  אֲנַחְנוּ חַיִּים יַקִּירִי, אֲנַחְנוּ עֲדַיִן חַיִּים.

הִצִּיעוּ לִי כִּסֵּא בַּוַּעֲדָה הַמְּמֻנָּה
וּבְנִימוּס אָמְרוּ "חֲזֹר בְּעוֹד שָׁנָה",
אַךְ לְאָן נֵלֵךְ הַיּוֹם יַקִּירִי, לְאָן נֵלֵךְ הַיּוֹם?

הִגַּעְתִּי לַמִּפְגָּשׁ פֻּמְבִּי, שָׁם הַדּוֹבֵר נָאַם,
שֶׁאִם אוֹתָנוּ יְקַבְּלוּ נִגְנֹב אֶת לַחְמָם
הוּא דִּבֵּר עָלֵינוּ יַקִּירִי, עָלֵינוּ הוּא דִּבֵּר.

שָׁמַעְתִּי רַעַם רָם נוֹהֵם בְּקוֹל עָמוּם
הָיָה זֶה הִיטְלֶר שֶׁזָּעַק כִּי "עֲלֵיהֶם לָמוּת".
אֵלֵינוּ הוּא כִּוֵּן יַקִּירִי, אֵלֵינוּ הוּא כִּוֵּן.

רָאִיתִי פּוּדֶל מְטֻפָּח, הָדוּר כְּמוֹ כַּלָה,
וְדֶלֶת שֶׁנִּפְתַּחַת לְקַדֵּם פְּנֵי חֲתוּלוֹת,
אַךְ הֵם לֹא הָיוּ יְהוּדִים גֶּרְמָנִים, לֹא הֵם לֹא הָיוּ.

יָרַדְנוּ לַנָּמָל  לְהַבִּיט בַּגַּלִּים
רָאִינוּ שָׁם  דָּגִים שׂוֹחִים כְּאִלּוּ חָפְשִׁיִּים
כְּפֶסַע מִמֶּנִּי וּמִמְּךָ, יַקִּירִי רַק כְּפֶסַע אֶחָד מֵרַגְלֵינוּ.

פָּסַעְנוּ בַּחֻרְשָׁה שָׁם צִפֳּרִים עַל אִילָנוֹת,
בְּאֵין לָהֶן מְדִינָאִים, צִיְּצוּ לָהֶן שְׁלֵווֹת.
הֵן לֹא הָיוּ הָאֱנוֹשׁוּת, לֹא, לֹא הָאֱנוֹשׁוּת.

בַּחֲלוֹמִי רָאִיתִי בִּנְיָן רַב קוֹמוֹת,
וְאֶלֶף חַלּוֹנוֹת בּוֹ וְגַם אַלְפֵי דְּלָתוֹת,
אַךְ אַף אַחַת אֵינָהּ שֶׁלָּנוּ, אֲפִלּוּ לֹא אַחַת.

וּבַמִּשוֹר נִיצַבְנוּ בַּשֶּׁלֶג הַלָּבָן
כְּשֶׁרְבָבוֹת פּוֹסְעִים, הוֹלְכִים לְכָאן וּלְכָאן,
וְכֹל הָחַיָּלִים הַלָּלוּ רַק אוֹתָנוּ מְחַפְּשִׂים, רַק אוֹתָנוּ יַקִּירִי.

בזמן שאודן כתב את השיר המשיכו האנגלים להיאחז באמונה שהשלום אפשרי, ושמה שמתרחש הרחק מגבולם אינו צריך לעניין אותם. כשנתיים לפני כן, כאשר פלש צבאו של היטלר לצ'כוסלובקיה, סירב ראש ממשלה בריטניה, נוויל צ'מברלין, להתערב. "כמה נורא," הוא אמר אז ברדיו, "כמה לא ייתכן ולא הגיוני שניאלץ לחפור שוחות, שנתחיל להתאים לעצמנו מסכות הגנה נגד גזים, בגלל סכסוך שמתנהל בארץ רחוקה, בין עמים שאנחנו בכלל לא מכירים."

ארבע שנים לפני כתיבת השיר נחקקו בגרמניה חוקי נירנברג שבעטיים איבדו יהודי גרמניה את זכויות האזרח שלהם. אומות העולם התכנסו בוועידת אוויאן כדי לדון במצבם של הפליטים היהודים שנסו עקב כך מגרמניה. המכסות לקליטת פליטים לא הוגדלו ומרביתם לא זכו להגיע למקום מפלט, ולהינצל. בריטניה הסכימה אמנם לקבל לשטחה כמה אלפים מהם, אבל זאת רק בתנאי שהגירה לארץ ישראל לא תוצע כפתרון לבעיה. איש עדיין לא יכול היה לשער את נזקיה של המלחמה שתפרוץ, ואת הזוועות שיתחוללו במהלכה.

עוד לפני כן היגר וִיסְטְן הְיוּ אודן, המוכר יותר כוו' ה' אודן, לארצות הברית. כעבור שבע שנים התאזרח ולמעשה נשאר לגור באמריקה עד אחרית ימיו. אבל האוקיינוס שהפריד בינו ובין מולדתו לא הרחיק אותו מכל מה שהתרחש באירופה. אודן, שנחשב משורר שמאלני, המשיך להגיב בשיריו על עוולות שאחרים קיבלו בהשלמה, אם לא בשוויון נפש.

כך למשל כתב את השיר "בלוז לפליטים" העוסק באופן ספציפי במצבם של יהודי גרמניה באותם ימים, אבל התוקף של דבריו לא פג והוא מתאים לכל פליט, כל מי שזכויותיו הבסיסיות ביותר נשללות ממנו והוא מאבד את ביתו ועמו את האחיזה במציאות ואפילו את התקווה. הסופרת הרוסייה-יהודייה נדייז'דה מנדלשטם כתבה בספרה תקוות השיר על תחושותיה בשנות השלושים של המאה העשרים: כיצד נהגה להסתובב ברחובות הערים השונות שאליהן נאלצה לנדוד, פליטה בארצה-שלה, לאחר שאת כל הזכויות שלה ושל בעלה, המשורר אוסיפ מנדלשם, גזל סטלין; כיצד הביטה בחלונות השונים ותהתה מדוע אף אחד מהם אינו שלה, מדוע אין בעולם כולו אפילו חדר אחד שאותו היא יכולה לכנות "הבית שלי".

השיר נקרא "בלוז"  – סגנון שמתאפיין בנימה פשוטה ונוגה ובמשפטים מוזיקליים חוזרים. המילים בשירי בלוז מתאפיינות בפשטות ישירה ובכנות ובכך מתאים השיר לכותרת שקיבל. –  אמירתו גלויה וברורה, אינה מוגשת באמצעות דימויים מורכבים שמצריכים פענוח, אלא בדיבור כמעט ישיר: "לנו אין שום מקום בעולם". כל בית מסתיים בשורה קצובה שכולה מילים וביטויים חוזרים.

אין לדעת אל מי פונה הדובר (או הדוברת?) שבשיר. באנגלית אותה מילה משמשת פנייה לגוף שני זכר או נקבה, יחיד או רבים. בעברית אין בררה, חייבים להכריע: יקִירי? יקירתי? אולי בכלל יקירַי? לאמתו של דבר, אין משמעות רבה במיוחד להחלטה, שכן עיקרו של השיר במצוקתם של הפליטים שהוא מתאר, והמגדר לא חשוב במיוחד ובכל זאת ההכרעה נדרשה בעת התרגום.  קל יותר לשמור על המקצב השירי אם הפנייה נעשית אל גוף שני זכר, "יקירִי" שהוא תלת-הברתי לעומת גוף שני נקבה, יקירתי, שיש בו ארבע הברות. מלבד זאת, יש לזכור שאודן עצמו היה הומו. אמנם אין זהות בין הדובר למשורר, במיוחד לא כאשר הדובר מעיד במפורש ששני הפליטים המתוארים בשיר הם "יהודים גרמנים", אבל משני הטעמים הללו נראתה הבחירה בפנייה אל גבר הולמת יותר.

את אריקה מאן נשא לאישה חרף היותה לסבית, ועל אף הנטיות המיניות שלו עצמו. (למרבה הצער, ביקש אודן "לגבור" על ההומוסקסואליות שלו, שראה בה חטא, ולצורך כך עבר פסיכואנליזה. לבו נשבר כשניסה להתנדב לצבא ארצות הברית בשנת 1942 אבל נדחה בשל נטייתו). הייתה לנישואים הללו מטרה אחת: אריקה מאן ביקשה להימלט מגרמניה הנאצית, ואודן החליט להעניק לה אזרחות בריטית, ובכך להציל את חייה. לפחות פליטה אחת ניצלה אפוא בזכותו מהגורל שתיאר בשיר.

סיפורו של שיר x net

ו"ה אודן, בלוז לפליטים

 

בָּעִיר הַזֹּאת גָּרִים מִלְיוֹנֵי בְּנֵי אָדָם
חֶלְקָם בַּחֲוִילוֹת, אֲחֵרִים בְּדִירוֹת סְתָם,
אַךְ לָנוּ יַקִּירִי אֵין מָקוֹם בָּעוֹלָם, לָנוּ אֵין שׁוּם מָקוֹם.

הָיְתָה לָנוּ אֶרֶץ, בְּעֵינֵינוּ נְאוֹתָה
מַבָּט מָהִיר בַּגְּלוֹבּוּס, מִיָּד תִּמְצָא  אוֹתָהּ,
אַךְ לְשָׂם יַקִּירִי לֹא נוּכַל לָשׁוּב עַתָּה, לֹא, לֹא נוּכַל  עוֹד לָשׁוּב.

בֶּחָצֵר שֶׁבַּכְּפָר צוֹמֵחַ עֵץ אַלּוֹן,
כֹּל אָבִיב נִצָּנָיו שׁוּב צָצִים בַּחַלּוֹן.
דַּרְכּוֹנֵינוּ אֶת זֹאת לֹא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת, לֹא, לֹא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת.

הַקּוֹנְסוּל עַל הַשֻּׁלְחָן חוֹבֵט.
"מִי שֶׁאֵין לוֹ דַּרְכּוֹן, הוּא רִשְׁמִית אָדָם מֵת,"
אֲבָל  אֲנַחְנוּ חַיִּים יַקִּירִי, אֲנַחְנוּ עֲדַיִן חַיִּים.

הִצִּיעוּ לִי כִּסֵּא בַּוַּעֲדָה הַמְּמֻנָּה
וּבְנִימוּס אָמְרוּ "חֲזֹר בְּעוֹד שָׁנָה",
אַךְ לְאָן נֵלֵךְ הַיּוֹם יַקִּירִי, לְאָן נֵלֵךְ הַיּוֹם?

הִגַּעְתִּי לַמִּפְגָּשׁ' הַדּוֹבֵר שָׁם נָאַם,
שֶׁאִם יַכְנִיסוּ אוֹתָנוּ נִגְנֹב אֶת לַחְמָם
הוּא דִּבֵּר עָלֵינוּ יַקִּירִי, עָלֵינוּ הוּא דִּבֵּר.

שָׁמַעְתִּי רַעַם רָם נוֹהֵם בְּקוֹל עָמוּם
הָיָה זֶה הִיטְלֶר שֶׁזָּעַק כִּי "עֲלֵיהֶם לָמוּת".
אֵלֵינוּ הוּא כִּוֵּן יַקִּירִי, אֵלֵינוּ הוּא כִּוֵּן.

רָאִיתִי כֶּלֶב פּוּדֶל עֲטוּי בְּמַחְלָצוֹת,
וְדֶלֶת שֶׁנִּפְתַּחַת לְקַדֵּם פְּנֵי חֲתוּלוֹת,
אַךְ הֵם לֹא הָיוּ יְהוּדִים גֶּרְמָנִים, לֹא הֵם לֹא הָיוּ.

יָרַדְנוּ לַנָּמָל  לְהַבִּיט בַּגַּלִּים
רָאִינוּ שָׁם  דָּגִים שׂוֹחִים כְּאִלּוּ חָפְשִׁיִּים
כְּפֶסַע מִמֶּנִּי וּמִמְךָ, יַקִּירִי רַק כְּפֶסַע אֶחָד מֵרַגְלֵינוּ.

פָּסַעְנוּ בָּחֻרְשָׁה שָׁם צִפֳּרִים עַל אִילָנוֹת,
בְּאֵין לָהֶן מְדִינָאִים, צִיְּצוּ לָהֶן שְׁלֵווֹת.
הֵן לֹא הָיוּ הָאֱנוֹשׁוּת, לֹא, לֹא הָאֱנוֹשׁוּת.

בַּחֲלוֹמִי בַּחֲלוֹמִי רָאִיתִי בִּנְיָן רַב קוֹמוֹת,
וְאֶלֶף חַלּוֹנוֹת בּוֹ וְגַם אַלְפֵי דְּלָתוֹת,
אַךְ אַף אַחַת אֵינָהּ שֶׁלָּנוּ, אֲפִלּוּ לֹא אַחַת.

וּבַמִּשוֹר נִצַבְנוּ בַּשֶּׁלֶג הַלָּבָן
כְּשֶׁרְבָבוֹת פּוֹסְעִים, הוֹלְכִים לְכָאן וּלְכָאן,
וְכֹל הָחַיָּלִים הַלָּלוּ רַק אוֹתָנוּ מְחַפְּשִׂים, רַק אוֹתָנוּ יַקִּירִי.

 

W H Auden

Refugee Blues, W H Auden

Refugee Blues WH Audenתרגומים נוספים להשוואה:
אורי וייס


שי אריה מזרחי

האם כשמתרגמים שיר רצוי להבין את המקור?

ומה קורה כשמתרגם מחמיץ את העיקר.

את התשובה העגומה לשאלה הזאת אפשר לראות כשקוראים את התרגום לשיר Musée des Beaux Arts, מאת המשורר האנגלי וו' ה' אודן.

הנה השיר המקורי:

אודן, המוזיאון לאמנות יפה

תרגום של השיר לעברית הופיע בספר שהוא חלק ממפעל  מונומנטלי של מתרגם אחד: סדרה של שבעה כרכים המחזיקה תרגומי שירה משלל  שפות: אנגלית, צרפתית, לטינית, גרמנית, ספרדית, רוסית, איטלקית, פולנית.

התקלות בתרגום המסוים הזה רבות, וחלקן ממש מפתיעות.

הנהו:

המוזיאון לאמנות מודרנית מאת אודן

תחילה, כדי להתעכב על הטעות החמורה והבלתי אפשרית ביותר, נציין כי השיר מתאר שלוש תמונות במוזיאון, את אחת מהן צייר ברויגל ושמה: "נוף עם נפילתו של איקרוס" (היא הוזכרה ברשומה "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח?").

בתמונה של ברויגל איקרוס, המופיע בשם היצירה, אינו מצויר במרכז התמונה: רואים רק את שתי רגליו הלבנות מתנופפות באוויר, מעל פני המים. הן חלק גופו האחרון שבעוד רגע ייבלע גם הוא בים. איקרוס לא ציית לאביו, עף גבוה מדי אל השמש, שהתיכה את הדונג בכנפיו, והוא נפל וטבע. לשמש יש בתמונה מקום מרכזי, אורה יוקד ומסנוור, אליה שאף איקרוס, ובגללה איבד את יכולתו לעוף. השורה בשיר אומרת:

…the sun shone / As it had to on the white legs disappearing into the green / Water…

כלומר: השמש זרחה, כפי שנאלצה, על הרגליים הלבנות שנעלמו בתוך המים הירוקים.

בתרגום שלפנינו: "השמש זרחה כרגיל מוצנעת על רגליה הלבנות / אל תוך המים הירוקים."

רגליו של איקרוס, שהן מוקד התמונה (והשיר!) נמוגו בתרגום ואינן עוד. במקומן קיבלה השמש רגליים לבנות (?) והיא עצמה "מוצנעת". כל ניסיון להבין את המשפט, גם בלי לחפש את הקשרו לשיר המקורי, נכשל. השמש מוצנעת? יש לה רגליים, והן לבנות? הכיצד?

הלאה: השיר מתאר, כאמור, תמונות. יש בו שלושה בתים ובכל אחד מהם מופיעה תמונה אחרת מתוך המוזיאון. הראשונה שבהן היא הלידה המופלאה, הנסית, של ישו: "the miraculous birth". בתרגום: "…נס שבלידה". כלומר –  כל לידה שהיא!

באותו בית בשורה when the aged are reverently, passionately waiting… מדבר אודן על העדים להולדתו של ישו. המלאכים, או הרועים, בהתאם לגרסאות השונות של השליחים, אולי בכלל – שלושת האמגושים שהגיעו בעקבות כוכבו של המשיח שנגהּ במזרח, כדי לסגוד לו. בכל מקרה, התרגום שלפנינו גורס כי זהו "הזקן" ש"ממתין / מלא הערצה ולהט…" הפסיון, סיפור לידתו של הנוצרי, המנבאת את ייסוריו ומותו, נהפך לאיזה זקן מעריץ שיושב ליד דלת חדר הלידה וממתין…

מושג נוסף מהנצרות, martyr, שמוזכר בתמונה השנייה, עובר במקור עינויים , אבל בתרגום נוסף לו גיור, שכן הוא מת כמו יהודי טוב, "על קידוש השם"…

"חיים כלביים", doggy life – כלומר חיים שיש בהם הנאות ושעשועים אופייניים לכלבים, נהפכים ל"חיי כלב" שפירושם בעברית, לפי מילון אבן שושן, כִּנּוּי לְחַיֵּי דֹּחַק וּמַחְסוֹר.

וישנם גם כמה אי דיוקים פחות מהותיים: חלון נהפך לחלונות, לא מסודר נהפך למזוהם, ילדים שלא התעניינו במיוחד בלידתו של ישו מתוארים בתרגום כאילו הם אדישים "תמיד"… the forsaken cry, הזעקה האבודה, בתרגום – "זעקת הנטישה", הנער, איקרוס, נהפך לסתם איזה "צעיר", הסוס שבשיר Scratches its innocent behind on a tree, כלומר –  מגרד את אחוריו על גזע עץ, בתרגום "את עכוזו החף שף על קליפת העץ".

כל השיבושים הללו מעוררים  חשד עמוק כלפי כל עשרות, אם לא מאות,  התרגומים האחרים שבסדרת הספרים הזאת.   ומתחשק לומר למתרגם רב העשייה שלפעמים "תפסת מרובה, לא תפסת".

בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח?

לפני ימים אחדים התפרסם תצלום של תושבי שדרות יושבים על גבעה סמוכה לישובם, צופים בהתקפה של צה"ל על עזה ופורצים מדי פעם בתשואות.

המראה קומם את כתבת הסי-אן-אן , שגינתה אותו במילים כה חריפות, עד שהממונים עליה העבירו אותה מתפקידה.

לפני שנים אחדות הרעיש תצלום אחר את הציבור האמריקני:

צעירים אמריקנים על רקע הפיגוע במגדלי התאומים צלם גרמני, תומס הפקר צילם אותו ב-11 בספטמבר 2001. הפקר בחר לגנוז את התצלום, ופרסם אותו רק כעבור חמש שנים. מה רואים בו? אלה, כמובן, מגדלי התאומים בניו יורק, זמן לא רב אחרי אחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר שנודעו. אבל ההרס המחריד מצוי בתצלום הזה רק ברקע. שם, באופק, מתאבך עשן, והשבר המתחולל נהפך לפרט שולי. כי בקדמת התמונה יושבת חבורה של בני נוער אמריקניים. האופניים שאתם הגיע אחד מהם מונחים ביניהם. בעוד רגע ישוב ודאי לרכוב עליהם, בדרכו חזרה אל המשך חייו. הצעירים יושבים קרוב אל שפת המים. תנוחת הגוף שלהם רגועה, הם רוכנים או נשענים לאחור, שלושה מהם מתעלמים במפגיע, או סתם מחוסר עניין, באסון המתרחש, יושבים עם הגב אליו, מביטים זה בזה. רק שניים מהם צופים במתרחש מאחורי גבם של האחרים, וביניהם רק אחד נראה מוטרד, יושב בכריעה מתוחה. האווירה המצטיירת מהתצלום נינוחה: מים כחולים, שיחים מטופחים, הבעות פנים מחויכות, שיח רעים בתוך מפגש חברתי שהמשתתפים בו אינם מוטרדים במיוחד ממה שקורה מבחינתם ברקע.

כמעט כמו בציורו המפורסם של האמן הפלמי פטר ברויגל "נוף עם נפילתו של איקרוס", האמור לתאר את סיפורו העגום של איקרוס, מתוך המיתולוגיה היוונית: דדלוס בנה לו  ולבנו איקרוס כנפיים מדונג ונוצות, כדי להימלט ביחד מהכלא. התוכנית הצליחה. כמעט: הם אכן המריאו ועפו אל החופש, אבל איקרוס שסירב לציית להנחיות אביו עף גבוה מדי, התקרב אל השמש, שהתיכה את הדונג בכנפיו. איקרוס נפל לים וטבע.

ברויגל, נוף עם נפילתו של איקרוס

מי שמתבונן בציור מופתע: הנוף המובטח קיים, אבל היכן מי ששמו מופיע בכותרת של התמונה? הנה רואים ים, אוניות, איכר חורש, דייג רוכן מעל המים, רועה עם צאנו שעומד ומשקיף כלפי מעלה בתימהון, עיר רחוקה, צוקים על שפת המים, משהו שנראה כמו הריסות של בית עתיק, ומעל לכול – שמש צהובה, ענקית, שממלאת את השמים באור חד ומסנוור, אבל העיקר, הנער הנופל, איקרוס עצמו, איננו.

מבט נוסף מגלה אותו: הנהו, מרומז וכמעט סמוי מהעין, בפינה התחתונה הימנית, גופו כבר נעלם במים, נותרו רק שתי רגליים מוקפות באדוות, הנער שוקע, הנער טובע, בעוד כמה שניות ייבלע ויעלם בים. ואיש לא ידע. איש לא לא ראה. אין בכל התמונה אף אחד שהבחין בנפילה. שראה את הבהלה, האובדן, הקץ. הכול שקועים בעיסוקיהם – הספינות שטות, השמש זורחת, האיכר חורש, הדייג דג. אפילו הרועה, שמשהו מטריד את מנוחתו – האם הוא מתבונן במראה המוזר, באב השכול, שממשיך לרחף בשמים?  – אינו פנוי לראות את הבן ואת מצוקתו.

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה כתב המשורר האנגלי וו' ה' אודן את השיר "המוזיאון לאמנות", בהשראתו ציורו של ברויגל: אמני העבר, נכתב בשיר, היטיבו לתאר את האדישות של אלה הסובבים זולת סובל. לאף אחד – בני אדם, חיות, הטבע, לא ממש אכפת. כך, ממש ברגעים שבהם מתרחשים ייסורים, או אפילו בשעת אירועים מופלאים שיש בהם חשיבות קוסמית, "מישהו אוכל, או פותח חלון, או סתם מתהלך." הנה, בזמן שישו נולד, המשיכו ילדים שווי נפש להחליק על אגם בשולי היער. לצדו של מרטיר הסופג עינויים שיהפכו אותו לקדוש, מתרוצצים כלבים, וסוס מגרד את אחוריו, וכשאיקרוס השמיע את זעקתו האומללה, זעקת האובדן, המשיכה הספינה לשוט, האיכר שמע משהו אבל לא הטריד את עצמו ולא התרגש, ולשמש, האשמה  לכאורה,  היא זאת שהתיכה את הדונג, לא היה בעצם תפקיד פעיל. היא רק זרחה, כי כך הוטל עליה.

כמו במחזה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת תום סטופרד, שבו קרעים קצרים מהעלילה העיקרית של המלט נראים בשוליים, ובקדמת הבמה מופיעות שתיים מהדמויות הזניחות ביותר במחזהו של שייקספיר, כך גם אצל ברויגל, אצל אודן, ובתצלום של הפקר: העלילה החשובה נמצאת ברקע, ובקדמת ההתרחשות מתוארים החיים הרגילים, אלה שאינם שמים לב לעיקר אלה שהם, למצער, אדישים אליו.

הצעירים האמריקנים שתועדו בשנת 2001 בשעה שישבו והתענגו על השמש הנעימה דווקא ביום הקשה ההוא הסבירו שהצלם לכד רק רגע אחד קצר ולא משקף. לטענתם, את מה שחשו לנוכח המראות המחרידים לא יכול היה הצלם לתעד. תושבי שדרות אמרו שאת צהלות השמחה השמיעו לא למראה החורבן של עזה, אלא רק כאשר היו עדים ליירוט מוצלח של רקטה שמשוגרת לעבר ישראל, ובעצם –  להצלתם מפני האיום הישיר המשוגר לעברם.

כל כך הרבה כאב, אימה, ייאוש, מוות, אובדן, ממלאים בימים האחרונים את הלבבות. האם, אני תוהה, צודקים ברויגל, אודן, תומס הפקר? האם הסבל של הזולת, לא של עצמנו, באמת קיים רק בשוליים, ואין מי שיראה אותו, ואויב אכזרי במיוחד,  והסבל והאימה שהוא ממיט עלינו בימים אלה, אינם יכולים שלא להקהות את הלב?

האם יש בימים אלה ערך לפסוק מתוך ספר משלי האומר: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ," והאם מותר לייחל לכך, גם בשעה ששקועים בהגנה עצמית, כמו שכתוב באותו פרק עצמו, "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ"?

איך דוריס לסינג קשורה ליירוטים

ומה יש למשורר וו' ה' אודן לומר על המלחמה

"לחדשות, לעיתונים ולהודעות התרגלנו, ובכלל לא בזנו להם: בלעדיהם היינו מתייאשים, היינו נחרדים. יש כמובן צורך בגושפנקה הרשמית, במיוחד בתקופה שבה שום דבר לא פועל בהתאם לציפיות. אבל בשלב מסוים התחוור לכל אחד מאתנו שאיננו מסכימים לקבל את העובדות. הן הצטברו ויצרו תמונות שונות לחלוטין מכל מה שהתפרסם…" ( Memoirs of a Survivorזיכרונותיה של ניצולה, דוריס לסינג. הספר לא תורגם לעברית, אבל עוּבּד לסרט, בכיכובה של ג'ולי כריסטי.)

בימים האלה, כשהטלוויזיה או הרדיו, או שניהם, פתוחים כל העת, וכמעט בכל בית מופיעים המראות בעת התרחשותם – לשמאלי פוסע ממש ברגע זה חייל חמוש בשדה חיטה, והנה התחלפה התמונה, עשן עולה מחלון של בית, ועכשיו איש עם תינוק בידיו, מאחוריו קיר מפויח, ושוב העשן, ומישהו אוחז זרנוק ומתיז מים, והאיש עם התינוק מתהלך כאחוז תזזית, ועכשיו הריסות של בית, שבין שבריו בולטת שמיכה פרחונית מוכתמת באדום – בעיתות כאלה אוחזים בי זיכרונות שאולים.

אני לא שם, בשדה הקרב. ביתי לא נחרב – אולי רק עדיין לא – אינני תושבת עזה שמטוסים מאיימים עליה מלמעלה ורובים מונעים ממנה לנוס, והנה, אלה גם אלה יורים, מחריבים, ממיתים, אינני תושבת שדרות שרקטה נפלה על ביתה, אני – עדיין? – כאן, מוקפת קירות, רהיטים, הרגלים. הזיכרונות אינם שלי. רק אלה ששמעתי אותם ועליהם, ואלה שקראתי. אנה פראנק, אלי ויזל, פרימו לוי, ויקטור פראנקל, הפליטים, הנרדפים, ידידי משכבר הימים. מה אפשר להבין על השבר, אפילו רק לדעת עליו, מתוך התיעוד שהותירו אחרים, או מתוך סיפורים בדויים.

נזכרתי בספר של  דוריס לסינג,  יומנה של אישה שתחיה בעתיד ותהיה עדה לאפוקליפסה. לסינג מתארת שם את התהליך שבו מדברים תחילה על הרשויות. על "הם, ואותם," עד שבהדרגה מתחילים לדבר על "המצב".  על "זה".

היא כותבת: "השימוש במילה 'זה' הוא תמיד אות למשבר. לחרדה ציבורית. תהום פעורה בין 'למה לעזאזל הם כל כך חסרי  יכולת!' לבין 'אלוהים, המצב כל כך גרוע!' ממש כשם ש'המצב כל כך גרוע' שונה מ'זה התחיל גם כאן,' או 'שמעת על זה עוד משהו?'"

לסינג אינה מתארת בספרה מהו ה"זה" שהתרחש. מה הביא לכך שרבי הקומות בעיר שאין בה עוד כוחות מארגנים, ננטשו. שהם מאוכלסים בפולשים אלימים. שקירותיהם מכוסים בנאצות גרפיטי, שחבורות רחוב מסוכנות של בני נוער מסתובבות בכל מקום, מחפשות מזון ומאיימות, שהאוויר מזוהם, שאין עוד שום חוק וסדר. למרבה מזלה של המספרת, יש לה היכולת, בדומה במידה מסוימת כמו זאת של גיבור הסרט המזח, לנוע בזמן באמצעות מחשבותיה. וכך היא מצליחה בסופו של דבר להימלט מהמציאות הדיסטופית ולשוב אל העבר האחר, המואר.

מבקר הספרים של הניו יורק טיימס כתב שהספר "זיכרונותיה של ניצולה" קרוב לשירו של ד"ה אודן, "1 בספטמבר 1939", ובמיוחד לשורה: "עלינו לאהוב זה את זה, או למות." דרור פויר תרגם את השיר לעברית.

אודן
המשורר וו' ה' אודן W.H. Auden

אני חוזרת לכאן ולעכשיו. לפני כמה רגעים הייתה שוב אזעקה באזור מגורי. הייתי במרחב המוגן ויצאתי ממנו. בטלוויזיה מראים "יירוטים מוצלחים", שובלי עשן מסתלסלים, סיכול שחל אי שם, גבוה מעל הראש. עכשיו רואים מסוק ממטיר אש, פיצוץ של מנהרה, אישה בוכה. בית נהרס.

"גלים של כעס ואימה
מקיפים את האדמה הבהירה, המואפלת,
מטרידים את מנוחתנו, את פרטיותנו;
הריח האיום של המוות
פוגם בלילות ספטמבר."

האם יבואו לנו עוד ימים שלא יהיה בהם "מצב" או "זה"? האם נגיע לכך לא רק בכוח המשאלה והחלום אלא גם עם עוצמת הרצון לשנות את המציאות, ולא רק את המחשבות עליה?