תגית: וולט ויטמן

מי עושה עניין מנסים?

אָז מִי עוֹשֶׁה עִנְיָן מִנִּסִּים?
אֵינִי מַכִּיר מְאוּמָה מִלְּבַד נִסִּים,
כְּשֶׁאֲנִי פּוֹסֵע בָּרְחוֹבוֹת שֶׁל מֶנְהֶטֶן,
אוֹ מֵעִיף מַבָּט עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים אֶל הָרָקִיעַ,
אוֹ מְבוֹסֵס בָּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת בָּחוֹף בְּקַו הַמַּיִם,
אוֹ עוֹמֵד מִתַּחַת לְעֵצִים בַּחֻרְשָׁה,
אוֹ מְשׂוֹחֵחַ בַּיּוֹם עִם אֲהוּב לִבִּי, אוֹ יָשֵׁן בַּלַּיְלָה
עִם אֲהוּב לִבִּי,
אוֹ יוֹשֵׁב לִסְעוֹד עִם כָּל הָאֲחֵרִים,
אוֹ מַבִּיט בַּזָּרִים הַיּוֹשְׁבִים מוּלִי בִּקְרוֹן הָרַכֶּבֶת,
אוֹ מִתְבּוֹנֵן בִּדְבוֹרִים  סְבִיב הַכַּוֶּרֶת בְּיוֹם קַיִץ,
אוֹ בַּחַיּוֹת הָרוֹעוֹת בַּשָּׂדוֹת,
אוֹ בַּצִּפּוֹרִים, אוֹ בְּנִפְלְאוֹת הַחֲרָקִים בָּאֲוִיר,
אוֹ בְּיִפְעַת הַשְּׁקִיעָה, אוֹ בַּכּוֹכָבִים הַנּוֹצְצִים
כֹּה שְׁקֵטִים וּבוֹהֲקִים,
אוֹ בַּקִּעוּר הֶעָדִין מֻפְלָא שֶׁל סַהַר חָדָשׁ בָּאָבִיב,
אֵלֶּה, וְכָל הָאֲחֵרִים, אֶחָד וּבְיַחַד, הֵם לִי נִסִּים,
הַשָּׁלֵם וְכָל אֶחָד מֵחֲלָקָיו, מֻבְהָק וּבִמְקוֹמוֹ.

בִּשְׁבִילִי כָּל שָׁעָה שֶׁל אוֹר וְשֶׁל חֹשֶׁךְ הִיא נֵס,
כָּל סֶנְטִימֶטֶר מְעֻקָּב שֶׁל חָלָל הוּא נֵס
וְגַם כָּל מֶטֶר מְרֻבָּע שֶׁל פְּנֵי הַאֲדָמָה,
כָּל חֵלֶק בִּפְנִימִיּוּתָהּ רוֹחֵש בּוֹ.

בִּשְׁבִילִי הַיָּם הוּא נֵס מִתְמַשֵּׁךְ,
הַדָּגִים הַשָּׁטִים – הַסְּלָעִים – תְּנוּעַת הַגַּלִּים – הָאֳנִיּוֹת
וּבָהֶן הָאֲנָשִׁים,
הָאִם יֵשׁ נִסִּים יוֹתֵר מְשׁוּנִים?

לעברית: עופרה עופר אורן ©



אה, מי מחשיב את הנס?
אשר לי, דבר איני יודע מלבד ניסים,
אם אפסע ברחובות מנהטן,
או אשגר מבטי מעל גגות הבתים השמימה,
או אבוסס ברגליים יחפות לאורך החוף בשפת הים ממש,
או אעמוד תחת עצים ביער,
או אשיח ביום עם מי שאהב,
או אישן במיטה בלילה עם מי שאהב,
או אסב לשלחן לסעודה עם השאר,
או אביט בזרים שמולי בנסיעה בקרון,
או אתבונן בדבורים טרודות סביב כוורת ביום קיץ לפני הצהריים,
או בבהמות הרועות בשדה,
או בציפורים, או בנפלאות החרקים באוויר,
או בנפלאות השקיעה, או בכוכבים הזורחיםכה שקטים ובהירים,
או בפיתול הדק, המעודן והיפהפה של מולד הלבנה באביב
אלה עם השאר, כולם כאחד, ניסים הם בעיני, מצביעים על הכלל,
אך מובהק כל אחד וקבוע במקומו.

כל שעת אור וחשכה נס היא בעיני,
כל זרת מעקבת בחלל נס היא,
כל אמה רבועה של שטח האדמה מחופה נס,
כל רגל במרחב הפנימי אותו רוחשת.

הים נס תמידי הוא בעיני,הדגים השוחים – הסלעים – תנועת הגלים –האניות ואנשים בהן,
מה ניסים מופלאים יש מאלה?

תרגום של אמלי מנור מתוך בלוג ב-דה מרקר קפה


ולט ויטמן: מי מחשיב מעשי ניסים?

ולט ויטמן

אם כן – מי מחשיב מעשי ניסים?
לי אין שום דבר מלבד ניסים.
כשאני פוסע ברחובות מנהטן,
או מעיף מבט אל הגגות, אל עבר השמים,
או מבוסס ברגליים יחפות בחוף, ממש על שפת המים,
או עומד מתחת לעצים בחורשה,
או מדבר ביום עם אדם אהוב, או ישן בלילה
עם אדם אהוב,
או סועד ליד שולחן עם כל האחרים,
או מתבונן בזרים שנוסעים בקרון,
או מביט ביום קיץ בדבורים העמלות ליד כוורת,
או בחיות הרועות בשדות,
או בציפורים, או בנפלאות החרקים שבאוויר,
או בנפלאות של השקיעה, או של הכוכבים
הדוממים ובוהקים,
או בסהר הענוג של ירח באביב,

כל אלה, אחד וכולם הם לי ניסים,
השלם הנוגע, וכל חלק במקומו,
לי כל שעה של חושך ואור היא נס,
כל חלק קטן בחלל, הוא נס,
כל מטר מרובע שעל פני האדמה,
כל חלק מעוקב גם בפנימה.
לי הים הוא נס מתמשך,
הדגים השוחים, תנועת הגלים, הסלעים
הספינות ובתוכן האנשים,
האם קיימים ניסים לא מוכרים?

(לעברית: עופרה עופר אורן)

 Miracles" Walt Whitman"

וולט ויטמן: גדול המשוררים האמריקנים?

בעיצומה של מלחמת האזרחים בארצות הברית קרא שר הפנים ספר שירים, והורה לפטר מיד מהשירות הציבורי את האיש שכתב אותם. הוא לא היה היחיד שהגיב על הספר בזעם: אחד המבקרים כתב שלדעתו על המחבר להתאבד. משורר עמית – מישהו ששמו שקע מאז באלמוניות – סיפר שהשליך אותו לתוך הקמין.

המשורר שנאלץ לספוג את כל התיעוב והנאצות היה וולט ויטמן, המוכר בישראל בעיקר בזכות שיר שכתב לאחר שמתנקש ירה באברהם לינקולן והרג אותו. הקינה על נשיא ארצות הברית זכתה לגרסאות רבות בעברית. נעמי שמר תרגמה והלחינה אותה שוב ב-1996, לרגל יום השנה לרצח יצחק רבין.

הספר שעורר כל כך הרבה כעס היה עלי עשב. המהדורה הראשונה שלו ראתה אור ב-1855, כשוולט וויטמן היה בן 36.  היא כללה רק 12 שירים. על העותק הראשון של עלי עשב לא חתם וולט ויטמן בשמו. המשורר שילם על ההדפסה, ועשה את רוב עבודת הסדר בעצמו. במודעות על הספר נכתב שהוא מיועד ל"אוהבי מוזרויות ספרותיות".  אפילו שמו העיד כנראה על עמדתם המזלזלת של המוציאים לאור: המילה "עשב" grass, הייתה בעולם המו"לות שם נרדף ליצירות נטולות חשיבות או ערך, ומשמעותה הנוספת של המילה "עלים" באנגלית היא – גיליונות דפוס. וולט ויטמן המשיך לכתוב את ספרו והוציא מהדורות רבות שלו. האחרונה, שאותה פרסם זמן מה לפני מותו, בגיל 72, כבר כללה 400 שירים!

בתחילת דרכו האמנותית עוררו שיריו מחלוקת, אולי משום שחגגו את יופיו של הגוף האנושי, וגם מכיוון שהמשורר לא היסס להשתמש בדימויים מיניים גלויים: "חַבְּקֵני הֵיטֵב לַיִל עֵרוֹם חָזֶה /  לֵיִל אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת / לֵיִל שֶׁפַע מֵנִיק / חַבְּקֵני הֵיטֵב", או: "הַבֵּט בְּפָנַי / שָׁעָה שֶׁאֲנִי מְרַחְרֵח בִּצְדוּדִית הָעֶרֶב" או, בפנייה ארוטית ישירה: "יֵצֶר וְֵיֵצֶר וְֵיֵצֶר, / תָּמִיד הַיֵּצֶר הַמַּפְרֶה שֶׁל הָעוֹלָם", וכן – "בְּעֶדְנָה אֶנְהַג בְּךָ עֵשֶׂב מִסְתַּלְסֵל / אוּלַי אַתָּה בּוֹקֵעַ מֵחֲזוֹת בַּחוּרִים / אִלּוּ הִכַּרְתִּי אוֹתָם אוּלַי הָיִיתִי אוֹהֵב אוֹתָם." (מתוך שירת עצמי, בתרגומו של עודד פלד).

את תפישת העולם שלו הביע כשאמר לידידו הקרוב, המשורר והוגה דעות הורס טרובל, כי "לא משנה אם אתה שר, מייצר מכונה, נוסע לקוטב הצפוני, אוהב את אמך, בונה בית, מייצר נעליים שחורות, או עושה כל דבר אחר, כל דבר שהוא, סקס, סקס, סקס, הוא שורש העניין."

כפי שאפשר לראות מתוך הציטוטים, וולט ויטמן גם לא הסתיר את אהבתו לגברים. באחד משיריו, "כששמעתי עם ערב" (כאן בתרגומו של שמעון זנדבק) הביע בגלוי את האהבה הזאת:

כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי עִם עֶרֶב אֵיךְ הִתְקַבֵּל שְׁמִי בִּתְשׁוּאוֹת בַּקַּפִּיטוֹל, בְּכָל זֹאת לֹא מְאֻשָּׁר הָיָה לִי אוֹתוֹ לַיְלָה,
וּכְשֶׁשָּׁתִיתִי לְשָׁכְרָה, אוֹ כְּשֶׁתָּכְנִיּוֹתַי הִתְגַּשְׁמוּ, עֲדַיִן לֹא הָיִיתִי מְאֻשָּׁר, אֲבָל אוֹתוֹ יוֹם כְּשֶׁקַּמְתִּי עִם שַׁחַר מִמִּטַּת הַבְּרִיאוּת הַשְּׁלֵמָה, רַעֲנָן, שָׁר, שׁוֹאֵף אֶת נְשִׁימַת הַסְּתָו הַבְּשֵׁלָה,
כְּשֶׁרָאִיתִי אֶת הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא בַּמַּעֲרָב מַחְוִיר וְנֶעְלָם בְּאוֹר הַבֹּקֶר, כְּשֶׁשּׁוֹטַטְתִּי לְבַדִּי עַל הַחוֹף וְהִתְפַּשַּׁטְתִּי וְרָחַצְתִּי, צוֹחֵק עִם הַמַּיִם הַצּוֹנְנִים, וְרָאִיתִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה, וּכְשֶׁנָּתַתִּי דַּעְתִּי עַל רֵעִי אֲהוּבִי הַיָּקָר הַנִּמְצָא בְּדַרְכּוֹ לְכָאן, כִּי אָז הָיִיתִי מְאֻשָּׁר, כִּי אָז מָתְקָה כָּל נְשִׁימָה כֶּפֶל-כִּפְלַיִם, וְכָל אוֹתוֹ יוֹם הֵזִין אוֹתִי אָכְלִי כֶּפֶל-כִּפְלַיִם, וְהַיּוֹם הַיָּפֶה עָבַר בַּנְּעִימִים,
וְיוֹם הַמָּחָר הָיָה מָלֵא אַף הוּא שִׂמְחָה, וְלַמָּחֳרָת עִם עֶרֶב בָּא רֵעִי, וְאוֹתוֹ לַיְלָה, בִּהְיוֹת הַדְּמָמָה בַּכֹּל, שָׁמַעְתִּי אֶת הַמַּיִם מִתְגַּלְגְּלִים לְאִטָּם בְּלִי-הֶרֶף בְּמַעֲלֵה הַחוֹף, שָׁמַעְתִּי אֶת רִשְׁרוּשׁ הַמַּיִם וְהַחוֹל כְּמוֹ מֻפְנֶה אֵלַי לוֹחֵשׁ לְבָרְכֵנִי,
כִּי עַל כֵּן זֶה שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי שָׁכַב יָשֵׁן לְצִדִּי תַּחַת הַכִּסּוּי הָאֶחָד בַּלַּיְלָה הַקָּרִיר,
בַּדְּמָמָה בְּקַרְנֵי הַיָּרֵחַ שֶׁל הַסְּתָו פָּנָיו מֻפְנוֹת אֵלַי,
וּזְרוֹעוֹ נָחָה קַלּוֹת עַל חָזִי — וְאוֹתוֹ לַיְלָה הָיִיתִי מְאֻשָּׁר.

כמו ברבים משיריו, מערב ויטמן את רגשותיו כלפי האהוב עם אהבתו לטבע. שום דבר אינו יכול לשמח אותו כמו הידיעה שהאהוב מתקרב ובא אליו. הציפייה למי ש"נִּמְצָא בְּדַרְכּוֹ לְכָאן" מעצימה את כל חוויותיו החושניות, ממתיקה את האוויר, מעצימה את הצלילים והתחושות הסובבים אותו – רשרוש המים, מגע החול, יופיו של היום. שום דבר –  כבוד שזכה לו בעיר הבירה, שתייה לשוכרה, מימוש תוכניות – לא ישווה לעונג שהוא חש במפגש, בקרבה הגופנית, בקשר הקרוב עם האהוב.

וולט ויטמן זכה לאחר מותו להערכה יוצאת דופן. בערוב ימיו הצטער שלא יצא למסעות הקראה של שיריו. הוא היה בטוח שמגע מיידי והדוק עם הקהל היה מעניק לו אהבה והוקרה. אכן, ייתכן שהפשטות והישירות של כתיבתו והעובדה שבחל בכתיבה מחורזת וקצובה שמצריכה ציות למסגרות ולכללים נוקשים חיבבו אותו על קוראים רבים מאוד.

המשורר האנגלי עזרא פאונד כתב כי "הוא המשורר של אמריקה. הוא –  אמריקה". במלחמת העולם השנייה חילקה ממשלת ארצות הברית לחיילים את שיריו: השלטונות האמינו שהשירים משקפים את תפישת העולם האמריקנית, וכי יש בכוחם להפיח רוח קרב בלוחמים.

כיום יש הסבורים שוולט ויטמן הוא גדול המשוררים האמריקנים.

when-i-heard-at-the-close-of-the-day