בעיצומה של מלחמת האזרחים בארצות הברית קרא שר הפנים ספר שירים, והורה לפטר מיד מהשירות הציבורי את האיש שכתב אותם. הוא לא היה היחיד שהגיב על הספר בזעם: אחד המבקרים כתב שלדעתו על המחבר להתאבד. משורר עמית – מישהו ששמו שקע מאז באלמוניות – סיפר שהשליך אותו לתוך הקמין.
המשורר שנאלץ לספוג את כל התיעוב והנאצות היה וולט ויטמן, המוכר בישראל בעיקר בזכות שיר שכתב לאחר שמתנקש ירה באברהם לינקולן והרג אותו. הקינה על נשיא ארצות הברית זכתה לגרסאות רבות בעברית. נעמי שמר תרגמה והלחינה אותה שוב ב-1996, לרגל יום השנה לרצח יצחק רבין.
הספר שעורר כל כך הרבה כעס היה עלי עשב. המהדורה הראשונה שלו ראתה אור ב-1855, כשוולט וויטמן היה בן 36. היא כללה רק 12 שירים. על העותק הראשון של עלי עשב לא חתם וולט ויטמן בשמו. המשורר שילם על ההדפסה, ועשה את רוב עבודת הסדר בעצמו. במודעות על הספר נכתב שהוא מיועד ל”אוהבי מוזרויות ספרותיות”. אפילו שמו העיד כנראה על עמדתם המזלזלת של המוציאים לאור: המילה “עשב” grass, הייתה בעולם המו”לות שם נרדף ליצירות נטולות חשיבות או ערך, ומשמעותה הנוספת של המילה “עלים” באנגלית היא – גיליונות דפוס. וולט ויטמן המשיך לכתוב את ספרו והוציא מהדורות רבות שלו. האחרונה, שאותה פרסם זמן מה לפני מותו, בגיל 72, כבר כללה 400 שירים!
בתחילת דרכו האמנותית עוררו שיריו מחלוקת, אולי משום שחגגו את יופיו של הגוף האנושי, וגם מכיוון שהמשורר לא היסס להשתמש בדימויים מיניים גלויים: “חַבְּקֵני הֵיטֵב לַיִל עֵרוֹם חָזֶה / לֵיִל אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת / לֵיִל שֶׁפַע מֵנִיק / חַבְּקֵני הֵיטֵב”, או: “הַבֵּט בְּפָנַי / שָׁעָה שֶׁאֲנִי מְרַחְרֵח בִּצְדוּדִית הָעֶרֶב” או, בפנייה ארוטית ישירה: “יֵצֶר וְֵיֵצֶר וְֵיֵצֶר, / תָּמִיד הַיֵּצֶר הַמַּפְרֶה שֶׁל הָעוֹלָם”, וכן – “בְּעֶדְנָה אֶנְהַג בְּךָ עֵשֶׂב מִסְתַּלְסֵל / אוּלַי אַתָּה בּוֹקֵעַ מֵחֲזוֹת בַּחוּרִים / אִלּוּ הִכַּרְתִּי אוֹתָם אוּלַי הָיִיתִי אוֹהֵב אוֹתָם.” (מתוך שירת עצמי, בתרגומו של עודד פלד).
את תפישת העולם שלו הביע כשאמר לידידו הקרוב, המשורר והוגה דעות הורס טרובל, כי “לא משנה אם אתה שר, מייצר מכונה, נוסע לקוטב הצפוני, אוהב את אמך, בונה בית, מייצר נעליים שחורות, או עושה כל דבר אחר, כל דבר שהוא, סקס, סקס, סקס, הוא שורש העניין.”
כפי שאפשר לראות מתוך הציטוטים, וולט ויטמן גם לא הסתיר את אהבתו לגברים. באחד משיריו, “כששמעתי עם ערב” (כאן בתרגומו של שמעון זנדבק) הביע בגלוי את האהבה הזאת:
כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי עִם עֶרֶב אֵיךְ הִתְקַבֵּל שְׁמִי בִּתְשׁוּאוֹת בַּקַּפִּיטוֹל, בְּכָל זֹאת לֹא מְאֻשָּׁר הָיָה לִי אוֹתוֹ לַיְלָה,
וּכְשֶׁשָּׁתִיתִי לְשָׁכְרָה, אוֹ כְּשֶׁתָּכְנִיּוֹתַי הִתְגַּשְׁמוּ, עֲדַיִן לֹא הָיִיתִי מְאֻשָּׁר, אֲבָל אוֹתוֹ יוֹם כְּשֶׁקַּמְתִּי עִם שַׁחַר מִמִּטַּת הַבְּרִיאוּת הַשְּׁלֵמָה, רַעֲנָן, שָׁר, שׁוֹאֵף אֶת נְשִׁימַת הַסְּתָו הַבְּשֵׁלָה,
כְּשֶׁרָאִיתִי אֶת הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא בַּמַּעֲרָב מַחְוִיר וְנֶעְלָם בְּאוֹר הַבֹּקֶר, כְּשֶׁשּׁוֹטַטְתִּי לְבַדִּי עַל הַחוֹף וְהִתְפַּשַּׁטְתִּי וְרָחַצְתִּי, צוֹחֵק עִם הַמַּיִם הַצּוֹנְנִים, וְרָאִיתִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה, וּכְשֶׁנָּתַתִּי דַּעְתִּי עַל רֵעִי אֲהוּבִי הַיָּקָר הַנִּמְצָא בְּדַרְכּוֹ לְכָאן, כִּי אָז הָיִיתִי מְאֻשָּׁר, כִּי אָז מָתְקָה כָּל נְשִׁימָה כֶּפֶל-כִּפְלַיִם, וְכָל אוֹתוֹ יוֹם הֵזִין אוֹתִי אָכְלִי כֶּפֶל-כִּפְלַיִם, וְהַיּוֹם הַיָּפֶה עָבַר בַּנְּעִימִים,
וְיוֹם הַמָּחָר הָיָה מָלֵא אַף הוּא שִׂמְחָה, וְלַמָּחֳרָת עִם עֶרֶב בָּא רֵעִי, וְאוֹתוֹ לַיְלָה, בִּהְיוֹת הַדְּמָמָה בַּכֹּל, שָׁמַעְתִּי אֶת הַמַּיִם מִתְגַּלְגְּלִים לְאִטָּם בְּלִי-הֶרֶף בְּמַעֲלֵה הַחוֹף, שָׁמַעְתִּי אֶת רִשְׁרוּשׁ הַמַּיִם וְהַחוֹל כְּמוֹ מֻפְנֶה אֵלַי לוֹחֵשׁ לְבָרְכֵנִי,
כִּי עַל כֵּן זֶה שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי שָׁכַב יָשֵׁן לְצִדִּי תַּחַת הַכִּסּוּי הָאֶחָד בַּלַּיְלָה הַקָּרִיר,
בַּדְּמָמָה בְּקַרְנֵי הַיָּרֵחַ שֶׁל הַסְּתָו פָּנָיו מֻפְנוֹת אֵלַי,
וּזְרוֹעוֹ נָחָה קַלּוֹת עַל חָזִי — וְאוֹתוֹ לַיְלָה הָיִיתִי מְאֻשָּׁר.
כמו ברבים משיריו, מערב ויטמן את רגשותיו כלפי האהוב עם אהבתו לטבע. שום דבר אינו יכול לשמח אותו כמו הידיעה שהאהוב מתקרב ובא אליו. הציפייה למי ש”נִּמְצָא בְּדַרְכּוֹ לְכָאן” מעצימה את כל חוויותיו החושניות, ממתיקה את האוויר, מעצימה את הצלילים והתחושות הסובבים אותו – רשרוש המים, מגע החול, יופיו של היום. שום דבר – כבוד שזכה לו בעיר הבירה, שתייה לשוכרה, מימוש תוכניות – לא ישווה לעונג שהוא חש במפגש, בקרבה הגופנית, בקשר הקרוב עם האהוב.
וולט ויטמן זכה לאחר מותו להערכה יוצאת דופן. בערוב ימיו הצטער שלא יצא למסעות הקראה של שיריו. הוא היה בטוח שמגע מיידי והדוק עם הקהל היה מעניק לו אהבה והוקרה. אכן, ייתכן שהפשטות והישירות של כתיבתו והעובדה שבחל בכתיבה מחורזת וקצובה שמצריכה ציות למסגרות ולכללים נוקשים חיבבו אותו על קוראים רבים מאוד.
המשורר האנגלי עזרא פאונד כתב כי “הוא המשורר של אמריקה. הוא – אמריקה”. במלחמת העולם השנייה חילקה ממשלת ארצות הברית לחיילים את שיריו: השלטונות האמינו שהשירים משקפים את תפישת העולם האמריקנית, וכי יש בכוחם להפיח רוח קרב בלוחמים.
כיום יש הסבורים שוולט ויטמן הוא גדול המשוררים האמריקנים.
