תגית: ווהאן

פנג פנג, "יומני ווהאן – איגרות מעיר נצורה": בקרוב (או כבר) אצלנו?

מוזר מאוד לקרוא ספר עב כרס שמתאר את מה שהתרחש זה לא מכבר (הוא מסתיים בחודש מארס השנה!) ובעצם – ממשיך להתרחש ממש עכשיו! 

פנג פנג היא סופרת סינית נחשבת מאוד, תושבת העיר ווהאן, שהחלה לכתוב יומן רשת עוד לפני שהחל הסגר על תושבי עירה. יומנה תורגם במהירות שיא לאנגלית ולגרמנית, ופורסם כספר. מתרגם הספר כתב באחרית הדבר כי "כאשר מגפת הקורונה פרצה, אנשים רבים חיפשו בדבריה [של פנג פנג] נחמה, מידע, ואת הדרך אל העתיד. היא נהפכה, יותר מכל אדם אחר, לקול שאנשים ביקשו בידיעה שהיא תספק להם בכנות הערכות לגבי מה שמתרחש יום יום בווהאן. […] קולה נשמע יום יום. היה צורך שזעקתה תישמע בכל העולם, הן כעדות אישית לזוועות שתושבי ווהאן חוו, והן כאות אזהרה למה שעלול להתרחש בעולם כולו, אם לא ינקטו אמצעי זהירות."

מעניין לקרוא מנקודת מבט שונה, מבפנים, על מה שהתרחש שם, בווהאן, בימים שבהם צפינו בה מרחוק בהשתוממות, לפני שהעלינו בדעתנו כי הסגר יגיע בקרוב גם אלינו. 

נראה שיש לא מעט פערים בין מה שדווח בתקשורת העולמית לבין מה שחוו תושבי ווהאן. כך למשל, היינו בטוחים שהסגר שם היה אכזרי ומוחלט, שכניסות לבתים נחסמו ונחתמו כדי למנוע לחלוטין  מאנשים לצאת מדירותיהם. מהספר מסתבר שההנחיות דמו לא במעט לאלה שגם אנחנו, כאן בישראל, קיבלנו: לא לצאת, ככל האפשר, אבל שהן לא לוו בחסימת בתים. אדרבא, פנג פנג מספרת לא פעם על הכורח לצאת – כדי לקנות מזון, או כדי להגיע לבית החלים ולקבל טיפול במחלות כרוניות, לאו דווקא בקורונה. כמונו, כאן בישראל, גם היא היססה מאוד אם להסתכן ולצאת מהבית כדי לקבל את התרופות הנדרשות לה. כמונו, כאן בישראל, אנשים התארגנו בקבוצות ושיתפו פעולה כדי להשיג מצרכי מזון, ירקות טריים וכדומה.

פנג פנג מתארת גם את הכעס שחשו תושבי עירה, שכן חוו התפכחות ואיבדו את האמון ברשויות: "סמכנו מדי על הממשלה שלנו. האמנו שהנהגת מחוז חוביי לא הייתה נוקטת גישה חסרת אחריות ומתירנית כל כך, כשמדובר בחיים ומוות. האמנו גם, שלנוכח הסכנה, הם לא ידבקו בתקינות פוליטית כמו שנהגו לעשות בעבר, כשמדובר בחייהם של מיליוני בני אדם." 

היא מספרת ששלחה ידיעה קבוצתית ברשת החברתית ובה כתבה: "הממשלה לא תעז להסתיר איום עצום כל כך." 

בדיעבד היא, כמו ידידיה ובני משפחתה, הבינה שרבים מאוד נפלו קורבן למדיניות ההסתרה שהתנהלה בסין בתחילת המגיפה. אי אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על צ'רנוביל, ועל מה שהתגלה בסדרה המשובחת של הבי-בי-סי, שבה נוכחנו איך במקום להכיר בסכנה ניסו המנהיגים להסתיר את האסון מעצמם ומאחרים, בחינת – אם אני לא מודה, הסכנה איננה, אלא שהמציאות אינה נעתרת לגחמותיהם של בני אדם, אפילו לא של מנהיגים, והיא נוהגת על פי דרכה, בלי לציית להנחיותיהם המנותקות ממנה. 

היא כותבת כי "ההתנהגות הטבועה עמוק בתוכנו היא – לדווח על חדשות טובות, ואת החדשות הרעות להסתיר ולא לאפשר לאנשים לומר את האמת, לאסור על הציבור להבין מה באמת קורה, ולהביע בוז כלפי אובדן חייו של הפרט." 

(מוכר? מי דיבר בזלזול על כך שמוטב "להקריב" כמה זקנים, כדי לא לפגוע בכלכלה?)

פנג פנג מתארת גם את גזילת זכויות הפרט ומניעת חופש דיבור. לא פעם היא מציינת את החשש שלה שמא דבריה יצונזרו. 

(בקרוב אצלנו?)

פנג פנג מבכה את מותו של הרופא שדיווח לראשונה על קיומו של הווירוס וטען, בניגוד לעמדה הרשמית, שהוא דווקא כן מדבק מאוד, מאדם לאדם. כזכור השלטונות בסין הוקיעו אותו, ולבסוף הוא עצמו נדבק בנגיף ושילם בחייו על ההתעלמות וההתנגדות. 

"הגישה הנרפית והרשלנית של סין בתחילת המשבר, כמו גם יהירותן של ארצות המערב והזלזול שלהן במאבק של סין בנגיף הקורונה, תרמו לאבדן עצום של חיי אדם, לאינספור משפחות שנקרעו לגזרים, ולכך שהאנושית כולה הוכתה מכה חזקה מאוד", היא כותבת. 

יהירות, זלזול, נזק שאין לו שיעור. 

פנג פנג גאה מאוד בעירה ואוהבת אותה: "תשעה מיליון תושביה של העיר ווהאן פעלו ביחד ושיתפו פעולה עם מה שהממשלה ביקשה; האיפוק והסבלנות שלהם עזרו לווהאן להשתלט על הווירוס."

הדהימה אותי עדותה שלפיה היא מכירה רבים מאוד מתושבי העיר. לדבריה, בכל פעם שהיא יוצאת מהבית היא פוגשת מכרים… לישראלית כמוני קשה לקלוט את הממדים האדירים הללו ולהבין אותם – זהו עוד פן של הספר שעונה על הסקרנות, שכן הוא פורט לפרטים קטנים את הוויית החיים בווהאן. 

אחת המסקנות שפנג פנג מגיעה אליהן היא: "אסור לאנושות להמשיך לנהוג ביהירות. אסור לנו להמשיך לחשוב שאנחנו מרכז העולם, שאנחנו בלתי מנוצחים, ואסור לנו להמשיך ולזלזל בכוח ההרסני של הייצורים הזעירים ביותר, למשל, של הווירוסים." 

האם האנושות תטה  אוזן לדבריה?

המתרגם של ספרה לאנגלית כתב כי "חלק מהלקח העולה מיומניה של פנג פנג הוא אומץ לבה והחמלה שהיא מביעה בהם. ולצדם – האומץ להעיד, האומץ לסרב למנגנון ההשתקה, גם כשאלפי קולות תוקפים מומטרים על ראשה, והכוח לומר את האמת."  

כרגע פנג פנג נאלצת להתמודד עם הרשויות של ארצה. אלה טוענות שהיומן שבו תיעדה את הסבל של תושבי עירה רק עוזר לאויביה של סין, ושפנג פנג נעצה חרב ענקית בלבה של ארצה. 

גם רבים מקוראיה כועסים עליה. כך למשל קיבלה פנג פנג מכתב אנונימי מילד שכעס עליה כי היא "מוציאה את הכביסה המלוכלכת של סין."  פנג פנג השיבה לו כך: "אני רוצה לספר לך שכשהייתי בת 16, מצבי היה הרבה יותר גרוע ממצבך. באותה תקופה אפילו לא שמעתי מושגים כמו 'חופש המחשבה'". 

האם אפשר להסיק מחילופי הדברים הללו שהעולם בכל זאת הולך ומשתפר לאטו? 


כדרכי, קראתי את הספר בקינדל של אמזון. הוא יקר יחסית, אולי משום שהעבודה על תרגומו והוצאתו המהירה לאור הייתה אינטנסיבית במיוחד. 

 

דין קונץ, "עיני החשיכה": איך הוא ידע על הווירוס מווהאן?

הספר ראה אור לראשונה ב-1981. המחשבים באותם ימים היו ענקיים ומסורבלים. לא היו אינטרנט או טלפונים סלולריים, אף אחד לא חלם על אפליקציה לניווט וכשאנשים יצאו לדרך והיו צריכים להגיע למקום שלא הכירו, הם השתמשו במפות. או לחילופין, לפי הספר The Eyes of Darkness, נעזרו ביכולת טלפתית… כן, כך מנחה בספר קורבן של פשע את אמו אל המקום שבו הוא כלוא, כדי שתציל אותו…

עירק בימים שהספר ראה אור לראשונה עדיין איימה והפחידה את הכותב, דין קונץ (כמו גם את נשיא ארצות הברית דאז), במאגרי הנשק הלא קונבנציונלי שכולם עוד האמינו בקיומם (במלחמת המפרץ יגלו כמובן ששירותי הביון טעו). אבל בפרט אחר חזה לכאורה קונץ את העתיד לבוא, את המגפה שהעולם מתמודד אתה בימים אלה. קונץ "ניבא" לכאורה את הופעתו של וירוס קטלני, כזה שהסינים האיומים פיתחו כנשק קטלני במעבדות חשאיות בווהאן. לפי הספר, הווירוס יכול לקנן רק בגופם של בני אדם, והורג אותם בתוך ימים אחדים. תוכניתם המרושעת של הסינים הייתה מן הסתם (הדברים נרמזים בספר שלפנינו, אך שום דבר לא כתוב ממש ובצורה ממצה וברורה) להשתלט בעזרתו על העולם: למחוק ערים שלמות. למרבה הנוחות הווירוס שפיתחו – על פי הספר – אינו יכול לשרוד מחוץ לגופו של האדם שאליו חדר והוא עצמו מת יחד עם החולה.

אחד המדענים הסינים הבריח את הווירוס לארצות הברית וכך התחיל הסיפור שהוא העילה לעלילת המתח הקלושה המוצגת בפנינו. 

קשה לתאר עד כמה הכול מופרך. את אחת הדוגמאות המהותיות כבר ציינתי: דין קונץ עקף בקלילות רבה כל מכשול שהעלילה הערימה לפניו והשתמש בחופשיות בטלפתיה ובטלקינזיס. כדי להעניק אמינות לכוחות העל טבעיים הללו הוא מציג את גיבורי הספר כספקנים שנאלצים להתמודד עם הפקפוקים שלהם, עד שהם משתכנעים שאין מה לעשות: הכול אמיתי. וכך בכל פעם שזוג הבלשים מטעם עצמם נתקלים בבעיה, נכנסת לפעולה יכולתו הטלפטית של האדם שאותו הם אמורים להציל. הוא מטלטל חפצים ממרחק של קילומטרים רבים, מפיל אותם, מפעיל מכשירים ומכבה אותם, מצנן את האוויר, מאותת לבלשים באמצעים שונים לאן עליהם ללכת, שולח להם מעלית, מהבהב באורות כדי שיבינו מה הלאה, פותח בפניהם שערים, משתק כלי נשק… והוא עושה את כל זה בעודו שוכב כבול בתוך מעבדה, שכן הפכו אותו לשפן ניסיונות של מדען פסיכופת. 

אפילו העימות הנדרש בין הטובים לרעים בעצם לא מרחש. יש לכאורה בנייה של מתח – אחד הרעים מצטייר כסדיסט ששואב עונג מיני מרצח (בניגוד לגיבור הטוב שסובל מאוד כשהוא הורג, גם את מי שמאיים על חייו!) טס במסוק לעבר שני הטובים, אבל לא קורה כלום. הצעיר שניחן בכוחות-על של טלפתיה וטלקינזיס פשוט מפיל את המסוק…

דמויות שיש להן תפקיד חשוב לכאורה מופיעות כשהסופר זקוק להן, ונעלמות לבלי שוב מיד אחרי ש"השתמש" בהן לצורך העלילה. 

הדיאלוגים, שאמורים להיות שנונים, אינם אלא דלוחים, מייגעים, ומעוררים רצון לשאול זהו? זה הכול? זה כל מה שאתה יכול לספק לקוראים שלך? בדיחות קש עלובות ומשעממות?

מדוע אם כן קראתי בכלל את הספר הזה (שהרי אני פועלת לרוב על פי הכלל שהחיים קצרים מכדי לבזבז אותם על קריאה מיותרת)?

אז ככה: הווירוס. הוא זה שפיתה אותי להמשיך. כי מי יכול לעמוד בסקרנות שמעורר וירוס שנוצר בווהאן, מקום מוצאו של נגיף הקורונה המוכר לנו כל כך, הנגיף שעלה לכותרות בכל העולם, ומסרב להסתלק מהן. כשקיומו של הספר צף ועלה ברשתות החברותיות, תהיתי: איך ייתכן שסופר אמריקני חזה לכאורה את היווצרותו, ועוד מיקם אותו באותה ווהאן שמעולם לא שמעתי עליה לפני דצמבר 2019, כשהנגיף הזה, הקורונה, שמסיב כל כך הרבה סבל, הגיח והתנפל על האנושות? האם ייתכן שביכולותיו הנבואיות חזה דין קונץ עוד פרטים שכדאי לקרוא עליהם ולעמוד על טיבם? 

P. 353                      

ובכן, התשובה היא שלא ולא. (לא רק מכיוון שלאחרונה הופרכו כנראה השמועות שהווירוס הונדס במעבדות חשאיות בסין), ושחבל על הזמן, במובן המקורי של הביטוי. הווירוס מופיע בספר שלפנינו להרף עין, וממש בעמודים האחרונים. תיאורו שטחי (כמו הספר כולו!). אפשר לסכם את מעלליו, כמו את הספר כולו, בשני משפטים.

לקוראי הטור: חסכתי מכם את הטרחה והבזבוז של ימים אחדים. כל כך אין צורך. 

הוא לא מוצלח אפילו כאסקפיזם. בזבוז זמן. סתמי ולא נחוץ!

מי שרוצה באמת לשמוע דברי נבואיים על המגפה יכול להקשיב להרצאה המאלפת שנשא ביל גייטס במסגרת Ted ב-2015. כותרתה: "ההתפרצות הבאה? אנחנו לא מוכנים".