“כשהייתי בת שבע וחצי, נאנסתי. הכרתי היטב את האנס. אושפזתי. האנס שוחרר מבית הסוהר. באותו לילה מצאו אותו מת. במשטרה טענו שהוא נבעט למוות. הייתי בת שבע וחצי. חשבתי שאני זאת שגרמה למותו של האיש, כי ציינתי את שמו. זה מה שילדה בת שבע וחצי הייתה מסוגלת להבין. ואז הפסקתי לדבר. במשך חמש שנים לא דיברתי. אבל רְאו הנה שוב, איך מעַז יוצא מתוק. במשך אותן חמש שנים קראתי את כל הספרים שהיו בספריית בית הספר. בספרייה של הלבנים. שיננתי את מחזות שלמים של שייקספיר, וחמישים מהסונטות שלו, שיננתי שירים של אדגר אלן פו, את כל שיריו, ומעולם לא שכחתי אותם. שלטתי בלונגפלו, בגי דה מופסאן, בבלזאק, ברודיארד קיפלינג. כשהחלטתי לדבר, היו לי הרבה דברים לומר, ודרכים רבות להתבטא. […] ניצלתי מהאפשרות להיעשות אדם ציני. לא נהפכתי ממי שאינה יודעת מאומה, למי שאינה מאמינה במאומה. ניצלתי בזכות האילמות, והצלחתי לשאוב די הצורך ידע מתוך המחשבה האנושית, מהאכזבות ומהניצחונות, כדי לנצח בעצמי,” כך סיפרה הסופרת והמשוררת מאיה אנג’לו בוועידה שנערכה ב-1988, עשרים ושש שנה לפני מותה. שמה של הוועידה היה: “לעמוד בפני הרוע”. כשדיברה, ליוותה אנג’לו את המילים שאמרה בשתיקות מהורהרות, בחיוכים קלים שהייתה בהם מידה מסוימת של אירוניה והרבה חוכמה. אם היה זה וידוי שהשמיעה בפניה קהל שומעיה המרותקים והמהנהנים, נראה שלא התקשתה לנסח אותו, אבל הזיכרון שהעלתה באוב על מה שהתרחש בחייה לפני למעלה מיובל שנים המשיך בלי ספק להכאיב לה.
אכן, כמו שציינה, היו לה, למאיה אנג’לו, הרבה דברים לומר. בחייה כתבה ופרסמה תריסר קובצי שירה, שבע אוטוביוגרפיות, ספרי פרוזה, מחזות, תסריטים וספרי ילדים. היא הייתה מעורבת פוליטית בתנועה לזכויות האדם והאזרח, ופעלה לצדו של מרטין לותר קינג. גם עם מלקולם אקס, מנהיג השחורים המיליטנטי, הייתה מיודדת. כמו כן הייתה מאיה אנג’לו רקדנית − למדה מחול אפריקני ומודרני והופיעה במחזמר בברודווי, זמרת – היא הקליטה שירי קליפסו, ומלחינה שחיברה פסי קול לסרטי קולנוע.
קשה ליישב את כל הישגיה עם החיים שהועידה לה ילדותה: לא רק האונס שעברה, אלא גם הטלטלות הרבות שעברה בין הוריה הגרושים, הבן היחיד שילדה מחוץ לנישואים, כשהייתה רק בת שבע עשרה, קשיי הפרנסה שהתמודדה אתם, הכורח לעבוד כטבחית, והעיסוק שלה בזנות, עליו העידה באחת האוטוביוגרפיות שכתבה.
מתוך כל אלה היא הפציעה והגיעה עד לעמדה של מי שהוזמנה לקרוא שיר שכתבה בטקס ההשבעה של ביל קלינטון לנשיאות. אחד משיריה הוא “אתעלה”, (כאן בתרגומי):
אתעלה
אִם תִּכְתְּבוּ עָלַי בְּסֵפֶר
שֶׁקֶר מְעֻוָּת, חֹלֶה,
אִם תִרְמְסוּנִי בְּעָפָר,
אֲנִי כָּמוֹהוּ אֶתְעַלֶּה.
כְּמוֹ שְׁמָשׁוֹת וִירָחִים
בְּוַדָּאוּת שֶׁל הַגֵּאוּת
כְּמוֹ כֹּל תִּקְוָה שֶׁמְּפַכָּה
אֲנִי עוֹד אֶתְעַלֶּה.
זֹאת חֻצְפָּתִי שֶׁמַּרְגִּיזָה?
מַדּוּעַ כֹּל הַדִּכָּאוֹן?
הַאִם כִּי מִנְהָגִי כְּמוֹ מִי
שֶׁנֵּפְט נִשְׁאַב לָהּ בַּסָּלוֹן?
אוֹתִי לִרְאוֹת שְׁפוּפָה רְצִיתֶם
רֹאשׁ מֻרְכָּן, מַבָּט נִשְׁבָּר,
גֵּוִי כָּפוּף מֵרֹב דְּמָעוֹת,
מֻתֶּשֶׁת כְּבָר מִבֶּכִי מָר.
גַּאֲוָתִי כֹּה מַרְגִּיזָה?
לֹא, אַל תִּקְחוּ אֶת זֶה קָשֶׁה,
אֲנִי צוֹחֶקֶת צְחוֹק רָחָב,
בְּגִנָּתִי מִכְרוֹת זָהָב.
גַּם אִם תִּיּרוּ בְּמַבַּטְכֶם
אוֹ בְּמִילָה שֶׁתְּכַלֶּה,
בְּשִׂנְאַתְכֶם אִם תִּקְטְלוּ,
כְּמוֹ הָאֲוִיר עוֹד אֶתְעַלֶּה.
מִינִיּוּתִי כֹּה מַטְרִידָה?
כַּמָּה מַפְתִּיעַ, הֲלֹא כֵן,
לִרְאוֹת אוֹתִי רוֹקֶדֶת כְּמוֹ
עִם יַהֲלוֹם בֵּין יְרֵכַי.
מִתּוֹךְ בִּקְתּוֹת שְׁפֵלוֹת שֶׁל פַּעַם
אֶתְעַלֶּה,
גַּם מֵעָבָר נָעוּץ בִּכְאֵב
עוֹד אֶתְעַלֶּה,
אֲנִי הִיא יָם שָׁחֹר שֶׁמְּפַזֵּז לוֹ, עֲגַלְגַל,
אֲנִי תּוֹפַחַת וְגוֹאָה, עוֹלָה כְּמוֹ גַּל,
אַשְׁאִיר לֵילוֹת שֶׁל פַּחַד מֵאָחוֹר
וְאֶתְעַלֶּה
אֶל שַׁחַר כֹּה צָלוּל וְכֹה טָהוֹר
עוֹד אֶתְעַלֶּה
אָבִיא עִמִּי מַתְנַת אָבוֹת,
חֲלוֹם שֶׁל עֶבֶד וְתִקְווֹת,
וְאֶתְעַלֶּה
וְאֶתְעַלֶּה
וְאֶתְעַלֶּה
זהו שיר שיש בו מחאה, לגלוג והתרסה. האישה השחורה, שאחד מאבותיה היה עבד, מציגה בפני שומעיה את כוחה, ומתעמתת עם החשש שלהם מפניה. הם מבקשים להכאיב לה ולפגוע בה, אבל היא חזקה, כמעט מתרברבת ביכולתה לגבור על הפוגעים בה. היא מתפארת במיניותה, באופן שבו היא רוקדת כאילו מונח בין ירכיה יהלום יקר. הם מצפים להכניע אותה, אבל היא נוהגת כמי שיודעת היטב שכל העוצמה נתונה בידיה: מתהלכת, כאילו שבסלון ביתה פרצו בארות של נפט, צוחקת, כאילו שבגינתה יש מכרות של זהב. היא עשירה משומעיה וגאה, והיא מקניטה אותם, כי נראה ששום דבר שיעשו לא ישפיל ולא יפחיד אותה. היא כוח טבע – ים, גאות, גלים, היא דומה לגרמי השמים. גם אם יפילו אותה, תתרומם ותתעופף, כמו העפר שממנו נוצר האדם, כמו האוויר עצמו.
שוב ושוב היא קובעת ומבטיחה שלא משנה מה יקרה: היא עצמה תקום ותתעלה, מעל הפוגעים בה, מעל המצוקות. לא רק לעצמה היא מבטיחה להתעלות, אלא גם לאותו עבד אומלל, אחד מאבות אבותיה, שעוצמתה הנוכחית היא תקוותו הכמוסה שלא אבדה, גם אם הוא איננו עוד. העבד חלם על שחרור ועל כוח, היא, הצאצאית שלו, תגשים את החלום.
כשקוראים את ההבטחה החוזרת של מאיה אנג’לו להתעלות, ואת חייה המוכיחים כי היכולת לעשות זאת קיימת, אי אפשר שלא להיזכר בדברים שאמרה מישל אובמה באחד הנאומים המרשימים ביותר שנשאה: “כשהם יורדים נמוך, אנחנו מתעלים”. ייתכן, ואף סביר להניח, שאובמה שאבה השראה משירה של מאיה אנג’לו.
למרבה הצער, האצילות של דבריה, עוצמתם, הנחישות שבה ביטאה את הרצון להתעלם מכל מה שוולגרי ואלים, מכל אלה ש”יורדים נמוך”, כוונתה להתעלות מעל השקר והגסות, מתוך אמונה שרוח האדם ושאיפתו אל הנשגב חייבת לנצח, נחלה לעת עתה מפלה. כבר עתה אפשר לראות כיצד משפיעות עמדותיו הגזעניות והסקסיסטיות של הנשיא האמריקני הנבחר על המציאות. יש ראיות מדאיגות להתגברותם של פשעי שנאה ובריונות ולשיח חברתי אלים ומסוכן. אין לציבור בעולם כולו, לא רק בארצות הברית, אלא לפעול כדי לוודא שהמפלה תהיה זמנית בלבד, כדי שניווכח, בטווח הארוך, בצדקת דבריהן של מישל אובמה ושל מורת הדרך שלה, מאיה אנג’לו, וביחד אתן − להתעלות.
Maya Angelou
