“סיימון, אתה לא מבין. אבל זה לא משנה. בלאו הכי אנחנו רק בתחילת הדרך. אני בטוח, יודע ממש, שהנינים של הנינים שלי ושלך ושל ג’ואנה… ישקיפו יחד, אלוהים יודע לאן, מתוך נקודות תצפית חדשות שאנחנו אפילו לא יכולים להעלות על דעתנו. מה הם יוכלו לראות משם, איזה עולמות אחרים… והם יגיעו לשם בשותפות של כל בני האדם מכל העולם.
אתה יודע, קראתי שמישהו אמר פעם שאהבה אמיתית זה כשבני-אדם מביטים יחד לעבר אותו מקום, כשיש להם אותה מטרה, אותו חזון. ואני בטוח שזה הכיוון הנכון: למעלה. אני יודע, הדור שלנו לא יספיק להגיע כל כך רחוק –בשנות אור. וזה די עצוב. אבל לפחות אנחנו עוד נספיק לראות, ואיזה רגע חשוב, איזה רגע גדול זה יהיה, את האדם הראשון נוחת על הירח. לא מאמינים? תאמינו לי, זה יקרה בקרוב. אני אזמין את שניכם אלי ונשב יחד ליד הטלוויזיה ונראה הכל בשידור חי. וזה לא יהיה חלום. אתם תראו שהירח זה מקום לגמרי אמיתי, שאפשר לדרוך עליו. שהוא לא איזה עיגול אור קטן בשמים, חומר של חלומות.”
(עמ’ 90)
* * *
בבוקר, כשחום היום זחל לתוך חום הלילה, התחוור לה מכותרת בעיתון שבלילה ההוא נחת האדם הראשון על הירח.
כעבור שנים, אחרי שתצפה בשידורים חוזרים, תדע איך הרחק משם, גם בבית הוריה, נעשתה הטלוויזיה הדלוקה צוהר שבתוכו נראה כדור־הארץ: אותו עולם שנמצא ברחוב מעבר לווילון, השמים שנמשכים מעל הגג, מצולות הים, מעמקי הוואדיות, הפסגות והמישורים, והנה הוא אור גדול שצורתו כדורית בבירור, זר אך צפוי, מוכר, מוכתם בצללים, מבעד לחלונות החללית. אחרי-כן ראו את הצעדים המרחפים, נוכחו שאכן הירח – מקום של ממש שאפשר לדרוך עליו, אבל למה הכול נראה בכל-זאת כמו ציור נע, כמו חלום, האם רק תנועותיהם הרכות-גליות של האנשים הללו, רק בשל צבעי התכלת והצהוב הבהיר שמיטשטשים זה בזה, האם רק משום שהכול קורה בתוך המסך הקטן מהזכוכית שאפשר לכבותו בתנועת אצבע אחת?
(עמ 96-97)
