ארכיון תגיות: הפרדת צבעים

20 ביולי 1969, האמנם “צעד ענק לאנושות”?

“סיימון, אתה לא מבין. אבל זה לא משנה. בלאו הכי אנחנו רק בתחילת הדרך. אני בטוח, יודע ממש, שהנינים של הנינים שלי ושלך ושל ג’ואנה… ישקיפו יחד, אלוהים יודע לאן, מתוך נקודות תצפית חדשות שאנחנו אפילו לא יכולים להעלות על דעתנו. מה הם יוכלו לראות משם, איזה עולמות אחרים… והם יגיעו לשם בשותפות של כל בני האדם מכל העולם.

אתה יודע, קראתי שמישהו אמר פעם שאהבה אמיתית זה כשבני-אדם מביטים יחד לעבר אותו מקום, כשיש להם אותה מטרה, אותו חזון. ואני בטוח שזה הכיוון הנכון: למעלה. אני יודע, הדור שלנו לא יספיק להגיע כל כך רחוק –בשנות אור. וזה די עצוב. אבל לפחות אנחנו עוד נספיק לראות, ואיזה רגע חשוב, איזה רגע גדול זה יהיה, את האדם הראשון נוחת על הירח. לא מאמינים? תאמינו לי, זה יקרה בקרוב. אני אזמין את שניכם אלי ונשב יחד ליד הטלוויזיה ונראה הכל בשידור חי. וזה לא יהיה חלום. אתם תראו שהירח זה מקום לגמרי אמיתי, שאפשר לדרוך עליו. שהוא לא איזה עיגול אור קטן בשמים, חומר של חלומות.”
(עמ’ 90)

 * * *

בבוקר, כשחום היום זחל לתוך חום הלילה, התחוור לה מכותרת בעיתון שבלילה ההוא נחת האדם הראשון על הירח. 

כעבור שנים, אחרי שתצפה בשידורים חוזרים, תדע איך הרחק משם, גם בבית הוריה, נעשתה הטלוויזיה הדלוקה צוהר שבתוכו נראה כדור־הארץ: אותו עולם שנמצא ברחוב מעבר לווילון, השמים שנמשכים מעל הגג, מצולות הים, מעמקי הוואדיות, הפסגות והמישורים, והנה הוא אור גדול שצורתו כדורית בבירור, זר אך צפוי, מוכר, מוכתם בצללים, מבעד לחלונות החללית. אחרי-כן ראו את הצעדים המרחפים, נוכחו שאכן הירח – מקום של ממש שאפשר לדרוך עליו, אבל למה הכול נראה בכל-זאת כמו ציור נע, כמו חלום, האם רק תנועותיהם הרכות-גליות של האנשים הללו, רק בשל צבעי התכלת והצהוב הבהיר שמיטשטשים זה בזה, האם רק משום שהכול קורה בתוך המסך הקטן מהזכוכית שאפשר לכבותו בתנועת אצבע אחת? 
(עמ 96-97)

 

ראה אור ב-1989 בהוצאת עם עובד, בעריכת חיים באר.

על מה הסרט “הנרקוד?”

הסרט היפני  "הנרקוד" נוגע בהרבה יותר מכפי שנראה לעין.

בתחילת שנות השמונים טבע יצחק אוורבוך אורפז את המונח הצליין החילוני: “עולה רגל שאין לו מקום קדוש וצליינותו היא תנועת נפש, צמא מסוים, אי שקט, מרי …”

אני זוכרת את אורפז יושב במקומו שבראש השולחן הארוך בבית אריאלה, מכונס בתוך עצמו, חיוור ולוחש את דבריו. הוא הנחה אז את סדנת הכתיבה שהשתתפתי בה. (ארבע הנובלות שהבאתי לסדנה ראו אור כעבור שנתיים בספר הפרדת צבעים, בהוצאת עם עובד).

בכל בדל של סיפור שכתבו משתתפי הסדנה, תר אורפז אחרי הנשגב, אחרי רמז לחיפוש רוחני. לצליין החילוני, כך אמר, אבדה אמנם האמונה באלוהים ובסדר האלוהי, אבל בתוך ההיעדר הנוכח הוא ממשיך כל העת בחיפוש כמו דתי. הצליין החילוני עולה לרגל אל אין היכל ואין מקדש,  והדרך היא העיקר.

“כולם!” נהג אורפז לומר, “כל בני האדם נכספים. אבל כל אחד עושה זאת בדרכו!”

אכן, את הצליין החילוני מצאתי במקום לא צפוי: בסרט קולנוע, שעוסק לכאורה בעניינים לא רוחניים בתכלית.

הסרט מתרחש ברובו בבית ספר לריקודים סלוניים. ערב אחד, בתחנה של הרכבת התחתית, בדרכו הביתה מעוד יום עבודה סתמי, נחות עיניו של איש העסקים שוהיי סוגימה על חלון מואר ובו אישה צעירה. מבטה הנוגה לוכד ומכשף אותו. הוא מגלה שזאת מאי קישיקווה, דמות נחשבת בעולם הריקודים הסלוניים.

סוגימה, שכיר מותש ומרוקן, מגיע לבית הספר כביכול כדי ללמוד לרקוד, ובעצם –  כדי להכיר את מאי ולהתקרב אליה. הוא מסורבל. נבוך. מבויש. מאי מבחינה בכך שלא הגיע לשם מהסיבות הנכונות לדעתה, והיא מסרבת ללמד אותו ומרחיקה אותו ממנה, אבל הוא לא מוותר ומתחיל ללמוד אצל מורה אחרת.

ואז, בהדרגה, הוא מגלה את משמעות  חייו: הריקוד הסלוני. כי יש רגע שבו הגוף הנע על פי חוקים קבועים – משתחרר, ואז הנשמה הכבולה אליו מתחילה בזכותו לרחף. אחרי זמן מה מסתבר שסוגימה רוקד היטב, שהוא מוכשר לכך מאוד, ולא רק בזכות היכולת הגופנית שלו. הצטיינותו נובעת מכך שבאמצעות הריקוד הוא מביע את כיסופיו, את אהבתו, את התשוקה שלו למשמעות וליופי. הריקוד שלו הוא געגוע אל מה שהנפש רוצה, הוא חיפוש ונהייה של צליין חילוני.

נדמה לי שאת השאיפה אל הנשגב חשים כל בני האדם, אבל רק מעטים, הם מכונים אמנים, מסוגלים להביע אותה, ולא רק למען עצמם.