תגית: המסע לפולין

אליעזר שורץ: "במנהרות אשמדאי − עובדי כפייה יהודים בתעשייה הצבאית של הרייך השלישי"

מדוע הוקם מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו במקום שהוקם? מה הקשר בינו ובין מפעל שבנתה חברה גרמנית בשם אִי-גֶה פַרְבֶּן, ואיך תרם אותו מפעל למותם של רבבות, ובעקיפין מאות אלפי בני אדם? כיצד ייתכן שכשנתיים אחרי שכל היהודים סולקו מגרמניה, נשלחו לשם רבים אחרים? מה הייתה מטרתן של צעדות המוות? ומה קרה בפער שהתחולל בין שתי תפיסות או תוכניות פעולה: "הצלה באמצעות עבודה" לעומת "רצח באמצעות עבודה"?

על השאלות הללו משיב חוקר בא בימים, אליעזר שורץ, שלפני שבע שנים, בהיותו בן 81, סיים לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו שנושאה "עובדי כפייה יהודים ברייך השלישי בשלב הסופי של מלחמת העולם השנייה". את ספרו במנהרות אשמדאי עובדי כפייה יהודים בתעשייה הצבאית של הרייך השלישי שראה אור בהוצאת יד ושם, ביסס על מחקרו.

סיפורו האישי מובלע בין השורות: הספר מוקדש בין היתר לקבוצה של 500 עובדי כפייה עמם נמנה. שורץ, יליד הונגריה, גורש לבירקנאו בהיותו בן שש עשרה. לישראל עלה אחרי המלחמה, כשהתחוור לו שאיש מבני משפחתו לא שרד. בארץ הקים משפחה, השלים את השכלתו, למד תכנון ערים ואזורים בטכניון ועבד כל השנים בסולל בונה.

את הידע ההנדסי שלו גייס שורץ לטובת המחקר על עובדי הכפייה ומצא בעזרתו תשובות אפשריות לסוגיות שונות, שחלקן נשארו עד כה סתומות. אנו רגילים להאמין בדייקנותם של הגרמנים. ביסודיות שלהם. לא פעם מציינים את היעילות שבה התנהל מנגנון הרצח. שורץ מראה בספרו את הרשלנות והזלזול שעלו לא רק בחייהם של מאות אלפי אסירים, אלא פגעו גם בקידום ענייניו של הרייך השלישי. מסתבר שמיקומו של מחנה הריכוז אושוויץ בשלביו ההתחלתיים היה אחד המניעים להחלטה להקים מפעל ענקי של הקונצרן התעשייתי אי-גה פרבן – תשלובת ענקית לייצור גומי ודלק סינתטיים. במשפטי נירנברג טענו המתכננים שההחלטה למקם את המפעל סמוך לעיירה הפולנית אושווינצ'ים נבעה מכך שעיינו במפות והגיעו למסקנה שהטופוגרפיה של המקום תועיל למפעל שביקשו לבנות. שורץ מראה כי הסיבה האמיתית הייתה ההנחה שיוכלו לקבל עובדי כפייה מתוך המאגר האינסופי של היהודים שיישלחו לאושוויץ. בהחלטתם גרמו ראשי הקונצרן להקמתו של מחנה ההשמדה בירקנאו. את הבנייה של המפעל החלו ב1943. הוא לא הושלם עד תום המלחמה, וזאת מכיוון שהמתכננים הגרמניים פעלו בלי אחריות ובחוסר מקצועיות. שורץ מצביע על מחדליהם ההנדסיים – כך למשל לא בדקו את הקרקע שעליו התכוונו לבנות, ולא ערכו בדיקה הידרולוגית נחוצה. אכן, שיטפונות בלמו את התקדמות העבודה, האדמה התכווצה וגרמה לתקלות רבות. גם העומסים לא חושבו כיאות. המפעל היה חיוני למאמץ המלחמתי של הרייך השלישי, אבל למעשה לא הוקם, ועם זאת גרם למותם של חפים מפשע כה רבים, שאולצו לעבוד בתנאי עבדות מחרידים, בעבודת פרך עד מוות. העיכובים הרבים דרבנו את הגרמנים להאיץ בעובדים עוד ועוד, עד מעבר ליכולתו של אדם.

שורץ מתאר את הליקויים התכנוניים שהתרחשו לא רק באושוויץ, אלא גם במקומות אחרים, באתרים תת קרקעיים, במחילות שעובדי הכפייה נאלצו לחפור בידיים, במכרות שבהם עבדו בתנאים שקשה לקלוט את אכזריותם. לאחר שגברו התקפותיהן האוויריות של בנות הברית על אתרי התעשייה האזרחית והצבאית, העבירו אותם הגרמנים לאתרים תת קרקעיים. לצורך כך נדרש כוח עבודה רב שלא היה לגרמנים ב-1944, בשל מפלות צבאם. קורבנות רבים כל כך, רובם יהודים, שילמו בחייהם על טעויות הרות גורל של מהנדסים גרמניים שחלקם זכו בתפקידיהם לא בזכות הכשרתם המקצועית אלא בשל קשריהם הפוליטיים, עם בכירים במפלגה, עם השלטונות.

עוד לפני שהיהודים נשלחו למחנות הריכוז וההשמדה, לפני הסלקציות שבהן בחרו את הכשירים לעבודה ואת האחרים דנו למוות מידי, עוד בתקופת הגטאות, סברו ראשי ההנהגות היהודיות במקומות כמו לודז', ורשה, ביאליסטוק, וילנה ואחרים, כי שיתוף פעולה עם הגרמנים, ליתר דיוק, עבודה יצרנית בשירות הרייך, תגן על הקהילות מפני פורענויות. "העבודה תציל ממוות" (כמו השלט הציני "העבודה משחררת" שניצב שערי אושוויץ) הייתה הססמה שדגלו בה. איש לא העלה אז בדעתו כי גורלם של כל היהודים, בלי להתחשב בשום דבר, כבר נחרץ. "לאספקטים הכלכליים לא היה משקל מכריע כאשר היה מדובר בפתרון הבעיה היהודית", כותב שורץ ומוסיף: "גורלם הטרגי של הכלואים בגטאות הגדולים מצביע על כך שלא היה מקרה שבו עלה בידי היודנרטים להציל את חיי היהודים בגטאות בזכות עבודתם ובזכות היעילות של העובדים בייצור."

כאשר חסרו לצבא עובדים מיומנים ניסו ראשיו למנוע את שילוחם של עובדי ייצור יהודים, "ללא אבחנה", אל מחנות המוות. ואז עלה בדעתו של גבלס הרעיון  של "חיסול באמצעות עבודה": יעבידו יהודים בפרך, ינצלו אותם עד כלות כוחותיהם, עד שימותו, או יירצחו, לאחר שלא תהיה בהם עוד תועלת לרייך השלישי. עובדים יהודים מיומנים נשלחו לגרמניה, חרף הרצון "לטהר" אותה מהם, והועבדו עד מוות. העבודה לא שחררה.

את צעדות המוות, שרבים תוהים מדוע בכלל התקיימו בשלהי המלחמה, כשניצחון בנות הברית כבר היה ברור, מסביר שורץ כניסיון אחרון של הגרמנים לרכז את עובדי הכפייה באזור שבו תכננו להשלים את בנייתם של בונקרים תת קרקעיים עצומי ממדים ובהם להרכיב כלי נשק חדשניים שהיו אמורים להטות את תוצאות המלחמה, אפילו בשלביה האחרונים. (על הקשר בין ורנר פון בראון, אבי תוכנית הטילים שבתום המלחמה התקבל בברכה בארצות הברית, ביחד עם רבים מעמיתיו, שם פיתחו את תוכניות החלל האמריקנית, אפשר לקרוא כאן).

הספר במנהרות אשמדאי עובדי כפייה יהודים בתעשייה הצבאית של הרייך השלישי יכול לשמש מקור מצוין לחוקרי השואה. הוא ענייני מאוד, סוקר את העובדות, המספרים, הכמויות, את שמות האנשים והמקומות, את התהליכים ההיסטוריים, בדייקנות ובפרוטרוט. הפרקים שיכולים לעניין קורא מן השורה הם אלה שבהם הוא מסכם את מסקנותיו. שם הוא מוותר על כל הראיות ומראי המקום, ופשוט מסביר למה מובילים כל הנתונים שסקר עד כה. לאורך הספר כולו הוא כמו דואה מלמעלה, מעל ההתרחשויות, ומספר לנו באובייקטיביות גמורה על מה שהוא רואה משם, מהמבט הכללי, שקולט את הנוף מכל עבריו.

אי אפשר שלא לחשוב על כך שהוא עצמו היה שם, למטה, בתוך ההתרחשויות הבלתי נתפסות. גם את קורותיה של "קבוצת ה500" הוא מתאר בקור רוח, אם כי בתיאורים הללו אפשר לחוש גם במה שנקרא "ידע אישי": הוא זוכר היטב את הקור, את האימה, את ההתעללות הבלתי פוסקת, את הניצול, האכזריות והזדון, אבל גם את גילויי החמלה המעטים של תושבי הכפרים שאליהם נקלעו ה500, ואת ההצלה הבלתי אפשרית של המעטים שהצליחו, כנגד כל הסיכויים, להישאר בחיים.

מפעל הספרים שמוסד "יד ושם" מוציא לאור חשוב ביותר. לשם יש לשלוח את צעירינו, אל התיעוד והמחקר, ולא אל טיולי-הגיבוש-החברתי בפולין.

אלאונורה לב, "סוג מסוים של יתמות": במה מסעה לפולין שונה מאלה של משלחות הנוער

במלאת ארבעים שנה למרד גטו ורשה הוזמנה קבוצה של ישראלים לפולין הקומוניסטית, כדי לציין את המועד. השנה הייתה 1983. לך ואלנסה, מייסד ארגון סולידריות, זכה באותה שנה בפרס נובל לשלום. ניצנים ראשונים של מה שיוביל בתוך שבע שנים לניתוקה של פולין מברית המועצות כבר הופיעו, אבל איש עדיין לא ידע אז למה יובילו התהליכים הללו.

בין חברי המשלחת הישראלית הייתה אלאונורה לב, ילידת פולין שעלתה לישראל בהיותה בת שש. לב, שיצאה בחברת בן זוגה ובתה בת העשר, כתבה יומן מסע שראה לימים אור כספר בשם סוג מסוים של יתמות. ביקורים מעבר למסך הברזל היו אז נדירים מאוד, ותיאוריה של אלאונורה לב מכמירים את הלב גם כשקוראים אותם כיום, אחרי שנים כה רבות, אחרי שהכול השתנה, ברית המועצות התפרקה ונעלמה ופולין הקודרת והענייה של אותם ימים נהפכה למדינה מערבית, אחרי שהצטרפה לארגון נאט"ו ולאיחוד האירופי.
אי אפשר שלא להתרגש מהאופן שבו נחשפת בספר פנימיותה האחרת של אלאונורה לב, זאת שהתכחשה לה בשנים שבהן השתדלה להיות ישראלית בלבד, כאילו לא היו לה מעולם שורשים אחרים. במהלך ביקורה בפולין היא נזכרת בשפת הילדות שלה, בריחות, בהבעות הפנים ובתנוחות  הגוף של הסובבים אותה, בכל מה שנשכח כביכול, שנעקר, אבל נותר, כל הגעגוע, העלבון, ההשתייכות העמוקה, המנוגדת להיגיון ולרצון, כדבריה – "היכולת הנדירה לדעת, ידיעה צפופה ושיטתית מתוך רוויה מלאה של כל שכבות הזיכרון." כל אלה סוחפים את הקורא, מושכים אותו להצטרף אליה ולהרגיש אתה. בכל מראה, בכל מילה, טמון עולם שלם של הקשרים ומובנים, ריחות וצלילים, הנה עליית הגג שריחה ידוע, כאן תולים כביסה שעלולה לקפוא, שם מאכסנים שימורי דובדבנים. זהו ריחו של החורף, כך נראים יערות. הספר רצוף בתובנות הנובעות מהיכולת של המחברת להביט למעמקים של שתי ארצות המולדת שלה ולהציבן זו כנגד זו. למשל, בעקבות מפגש עם ברבורים היא קובעת שכל עוד בסיפורי האגדות שילדינו קוראים יסתובבו חיות אירופיות, ברבורים, זאבים ודובים, במקום שיאכלסו אותם החיות כנעניות, התנים, הנחשים, העקרבים ושפני הסלע המוכרים, לא נוכל להיות ישראלים באמת…

בחלקו האחרון של הספר מגיעים אלאונורה, בן זוגה וילדתה למחנות הריכוז. טרבלינקה (זכור תיאור הפליאה שלה מהשם הזה, שיש בו, לאוזן פולנית-ישראלית מעין צליל של שם חיבה, הכלאה בין טריבל – איום – והסיומת הפמיליארית, המקרבת, ק'ה…) מיידנק, אושוויץ. "מה פתאום את לוקחת את הילדה לאושוויץ?"  שואלים אותה אנשים, והיא כמובן מרגישה מואשמת, אבל אומרת בלבה – והילדים שהגיעו לכאן אז – היו בגיל המתאים? ויודעת: "זה לא מקום לאנשים בשום גיל, אם אתם שואלים אותי."

חמש שנים אחרי שאלאונורה לב יצאה לסיור ההוא, שנחשב אז יוצא דופן, מרתק, מעורר מחשבות, החלו לצאת משלחות הנוער מישראל לפולין. בשנים הראשונות לא נסעו כולם אלא רק אלה שנבחרו, שנחשבו מתאימים ובוגרים די הצורך. במרוצת הזמן נהפכו המסעות הללו לחלק משגרת החיים. מי שיש לו די כסף נוסע. (וזאת אחת הטענות נגד המסעות: אם הם באמת חשובים כל כך, מדוע לא תממן המדינה את הנסיעה לכולם?) בכל בית ספר תיכון הם נחשבים כמעט כחלק מהתוכנית הצפויה, המובנת מאליה: בנוסף על הלימודים העיוניים יש בבתי הספר הרצאות, טקסים, מסיבות, פעילויות הכנה לצה"ל וטיולים שנתיים. בסוף י"ב נוסעים כולם לאילת. בסוף י"א או תחילת י"ב נוסעים לפולין. מעין טיול שנתי נוסף, מורחב. אמנם כזה שיש לו גם נופך של ערך מוסף, אבל בעיקרו, תיאמר האמת – בילוי שזכותם לקבל.

בני נוער על הטיסה לוורשה, מתוך הספר הנכס מאת רותו מודן
בני נוער על הטיסה לוורשה, מתוך הספר הנכס מאת רותו מודן

להלן ציטוטים אותנטיים מתוך פורומים שונים שבהם כתבו בני נוער ישראליים על חוויותיהם מפולין:

הנה תלמיד שעסוק מאוד בקניות, שמתלונן על גודלו של ההמבורגר שקיבל בקרקוב, ששקוע בעניינים כמו פיתוח תצלומים ורכישת מציאות. העניין שלשמו הגיע נמצא לגמרי בשוליים, "לא מעניין במיוחד", כדבריו:

"ביום שבת יצאנו לשיטוט בקראקוב, ראינו את המפעל של שינדלר ואת בית המרקחת שעבד בו ההוא שעזר גם ליהודים, אחר כך הלכנו לעיר העתיקה או משהו, לא מעניין במיוחד, ואז הגענו לכיכר שבה יש את הזמן החופשי. בהתחלה שמתי את הכרטיס של המצלמה לפיתוח ואז חיפשתי את החנות כמו אידיוט שעה ומשהו, עד שהצלחתי למצוא אותה, לא נורא, קניתי ארבע חולצות סווטשרט חגורה ושני פאצ'ים רוקנתי את הנכסים שלי באותו יום כמעט לגמרי, קניתי מזכרות, אכלתי מקדונלדס, שנים עשר זלוטי (בערך חמישה עשר שקל) זול בטירוף, אבל ההמבורגר הוא בגודל עוגייה, לא נורא, היה מגניב, אחרי זה חזרנו למלון, שם קניתי עוד שני מגנטים בשביל הקטע."

ואז הוא מגיע לביקור במחנה הריכוז, שלא עושה עליו רושם מיוחד, כך הוא מסביר במפורש, אבל בשלב מסוים "הרגשנות" דווקא כן קצת "משתלטת." אבל הכי חשוב: "הצילומים יצאו נהדרים".

"יום ראשון, החלק הראשון במסע שהיה קשה, אושויץ, בירקנאו, הכניסה לא מטרידה במיוחד, צילומים שולטים, גם כל השיער והמשקפיים לא עשו מי יודע מה רושם, אולי בגלל שבכניסה רשום "מוזיאון אושויץ" וזה לא נותן הרגשת קירבה (מחסום פסיכולוגי או משהו).עד לאוהל יזכור, או יותר נכון, ביתן 27 הרגשנות שמשתלטת עליך שם היא בלתי ניתנת לתיאור, כולם יושבים ואנשים נותנים רשימות של אנשים שמתו ובוכים ולא מפסיקים, ואתה לא יכול שלא גם, ואז אתה אומר את שני השמות שהכנת מראש והדמעות לא נעצרות והמחשבות על הפסד החיים משפיע יותר מתמיד, ואנשים עוצרים ומחזיקים את היד, וזה גורם לך לרצות לבכות יותר, בקיצור… מעבר למילים. אחר כך בירקנאו, לא נשאר שם הבה דברים,חוץ מבתים והמסילה (הצילומים יצאו נהדרים)."

והנה נערה שכל מה שהיא כותבת רווי בזלזול ובהתנשאות, שנונה, מתלוננת וזחוחה:

"קטוביץ זה המקום הכי מוזר שתראו בחיים שלכם, ואני חותמת על זה בנוכחות עו"ד. כל בית הוא ייחודי. יש בתים בצבע טורקיז, ירוק פיסטוק, צהוב, לבנים אדומות, תכלת. ולכל הבתים הייחודיים האלה היו אותם וילונות: מין שיפון לבן כזה מזעזע סטייל 'התחתון של סבתא' עם קישוטים מעולם הצומח, גם הם בלבן קצת יותר בולט. מיד ראינו שהעיר היא עיירה נוצרית, כי לא יכולת לנסוע דקה וחצי מבלי לראות צלב בגודל הפדיחה של הנשיא קצב, כולו מקושט בכל מיני מלמלות ותחרות כאילו איזו כת שטנית התפללה עליו חודשים. קטוביץ היא אחת העיירות הכי לא מפותחות שראיתי בחיי. אתה מרגיש כאילו חזרת בזמן − סוסים ופרות חופשיים בשדות, לכל בית יש גינת כרוב ותפוחי אדמה (כרוב, לעזאזל… כרוב!!), אנשים מגיעים מ-A ל B בעזרת כרכרת סוסים… באמת משהו יוצא מגדר הרגיל… לפחות בשבילנו."

הניתוק מעורר השתאות: "מיד ראינו שהעיר היא עיירה נוצרית"… (לאן בדיוק חשבת שאת נוסעת?)

והנה נער ציני ומלגלג בעצם הנסיעה ובמטרותיה:

"אילו כולם פה היו יודעים כמה ג'ובות עושים כל המתווכים המגעילים למיניהם על גבם של אלה 'שרוצים לדעת'… חבל"ז !… רק תחשבי על הטיסה, השהייה, המזון, האבטחה, ההסעות, ההדרכה… ממש מכרה זהב לפולנים… הצליבי את זה עם הקשקוש שמפיצים בבתי-הספר – "לזכור ולא לשכוח", גם אצלי בבית הספר,  LOL, כאילו איך בכלל אפשר לזכור משהו שלא חווית?"

וכאן, שוב, ציפיות כנות להנאה ולקניות:

"אני ממש מקווה שיהיה כיף לפחות באוטובוסים וחדרים וכאלה..  פולין זה זול! אפשר לקנות דברים נחמדים. דיוטי פרי זה בטוח נחמד, דיסקים זולים."

ומישהו שפולין זימנה לו חוויה משמעותית, כדבריו – "רגע חשוב מאוד בחיים":

"אתמול חזרתי מפולין וקרה שם משהו שרציתי לספר כי זה רגע חשוב מאוד בחיים שלי!…

שרון ואני לא הכרנו בכלל לפני המסע ובימים הראשון התחלנו לדבר וממש ממש התחברנו טוב…. לאט לאט אנשים התחילו לחשוב עלינו דברים ואנחנו עזרנו להם לא מעט… בימים היינו הולכים מחובקים ביחד עם כל מיני הערות לגבי בדברים המיניים שעשינו בלילות בחדר שלי, אתם יודעים בצחוקים של החבר'ה. ואז זה הפך להיות כבר משהו שכולם ידעו, כולל המורים וכולם כבר התחילו להריץ על זה בדיחות."

כזכור, השנה עלה בפייסבוק דף שנקרא: "עם היפות שלי באושוויץ": צילומים שלוקטו מבין אלה שמעלים צעירים במהלך המסע לפולין: פוזות, חיוכים, כותרות כמו "עם היפות שלי בין הקברים", או "כי את הכי יפה על הר אפר". הדף הורד, אחרי שעורר סערה ציבורית, כעס על בני הנוער, על גסות הרוח שלהם, שהתגלתה ברבים.

חיבוקים באושוויץ
מתוך דף הפייסבוק "עם היפות שלי באושוויץ"
התעמלות ליד בורות הירי
מתוך דף הפייסבוק "עם היפות שלי באושוויץ"

הנה ראיה לכך שגם ישראלים מבוגרים שנוסעים לפולין מתבלבלים פה ושם:

בנק הפועלים באושוויץ
בנק הפועלים באושוויץ

כשהחלו המסעות לצאת לפולין ניסח משרד החינוך את מטרותיהם המוצהרות: "להכיר מקרוב את העושר התרבותי והרוחני ואת מלוא היקפם וחיוניותם של החיים היהודיים בפולין לפני מלחמת העולם, לחוש ולקלוט את משמעות החורבן והאבדון של היהודים שנרצחו ושל היהדות שנעקרה, לחוש את השפל המוסרי ואת המדרגה התחתונה של הדה-הומניזציה שהגיעו אליה הנאצים, לאפשר לבני הנוער לפעול הלכה למעשה לשיקום, לשיפוץ, לניקוי ולשימור אתרים ושרידים יהודיים הפזורים ברחבי פולין, להכיר את עיקרי האידיאולוגיה הנאצית ולהפיק לקחים לאומיים ואוניברסליים."

השבים מהמסע מספרים תמיד עד כמה נהנו מהחוויה שעברו. בדרך כלל הם מכנים את הנסיעה בשמה האמיתי: "טיול". הם מדווחים על כך שאמנם גם בכו, שאמנם, כך הם סבורים, גם למדו והבינו (מה?), אבל רוב הזמן היה להם די שמח. אדרבא, המבוגרים המלווים מעודדים אותם "גם ליהנות", כי הרי "אי אפשר רק לסבול כל הזמן!"

חיי החברה תוססים בשבוע הזה של הטיול בחוץ-לארץ. קשרים זוגיים נרקמים. אהבות נולדות. צחוקים. קניות. בילוי אמיתי.

"העושר התרבותי והרוחני?" "משמעות החורבן והאבדון?" "שיקום של אתרים יהודים?" הצחקתם אותם.

אי אפשר לצפות מהצעירים שנוסעים לפולין לעומק התובנות והרגש שמעצבת אלאונורה לב בספרה. נכון שכתיבתה ויכולתה להפיק משמעות מהמסע נדירות מאוד. אבל אולי הגיעה העת להיעזר בדברים שכתבה ולקבל את דבריה כפשוטם: כנראה שאושוויץ באמת אינו מקום שמתאים לאנשים בשום גיל, ואולי אפשר כבר לוותר על הנסיעות הללו, ולוא רק כדי שלא יישמעו עוד המשפטים המוזרים, המעוררים חלחלה כמו: "היה כיף" (באושוויץ)!

רותו מודן: "הנכס", איך נראים ציורים שאינם מסתירים את האמת

"הבתים שלכם, אבל הרחובות שלנו," נהגו פולנים לומר ליהודים (אולי בעצם רק לעצמם?). כלומר: אל יגבה לבכם, גם אם אתם עשירים מאתנו: לכם אין בעלות על המקום הזה. הבתים שרכשתם אולי שייכים לכם, אבל אינם באמת שלכם: הם שוכנים ברחובות, ובערים של הארץ הזאת שהיא שלנו בלבד, ואתם בה רק אורחים. אז מה אם אתם ותיקים ומבוססים, וחיים כאן דורות רבים. אתם זרים. הקיום שלכם זמני ומוטל בספק, הוא תלוי ברצון הטוב של אדוני הארץ: שלנו.

הרצון הטוב המפוקפק פג, כמובן, בהזדמנות הראשונה, בתחילת הכיבוש הגרמני, בימים שבהם דמם של היהודים הופקר, כששלטון החוק השתנה ולא נועד עוד להשליט סדר ולהגן על החלשים, אלא נהפך לכלי של רצח והתעללות, בחסותו.

שכנים, יאן טומש גרוס
לעברית: יז'י מיכאלוביץ', ידיעות ספרים

אני קוראת בספר שכנים: השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין שכתב ההיסטוריון האמריקני יליד פולין יאן טומש גרוס, על מה שאירע בעיר ידוובנה בחודש יולי של שנת 1941, מיד אחרי שהסכם מולטוב ריבנטרופ הופר, וגרמניה פלשה לכל חלקי פולין: על הטבח שביצעו פולנים בשכניהם היהודים, רצחו ושדדו קהילה שלמה, שאת רוב אנשיה העלו באש, בתוך אסם נעול. "האנשים שארגנו את הפוגרום הם שפיקחו אחר כך על הרכוש היהודי," מצטט גרוס את אחת הפולניות בפרק שנקרא "השוד", ומוסיף וכותב: "נראה לי שהתשוקה לחמוס את היהודים וההזדמנות הבלתי צפויה שנפלה לידיהם – היא, יותר מן האנטישמיות המסורתית או בד בבד אתה, הייתה  קרוב לוודאי המניע האמיתי שהניע את קרולאק וחבורתו לארגן את הרצח."

הטבח בידוובנה לא היה כמובן יוצא דופן. כך למשל, שלושה ימים לפניו, התרחש טבח דומה בעיר סמוכה, רדזילוב, ובכפרים וערים רבים אחרים. הוא זכה להבלטה בזכות ספרו של גרוס, שתיאר אותו לפרטיו המעוררים פלצות. הספר עורר בפולין סערת רגשות. כינו אותו "פצצת אטום מושהית" והיו ניסיונות להתנערות ממנו, אבל הוא עורר גם מחשבות על הצורך בבחינה עצמית. כך למשל כותבת קריסטינה סקארז'ינסקה, פרופסור לפסיכולוגיה, כפי שהיא מצוטטת בספר החשבון הפולני, בעריכת מירי פז: "הפולנים מתייחסים לסבל הלאומי כאל סוג של השקעה נושאת רווחים. הם חשים כי מגיע להם מהעולם יותר מאחרים. 'נדמה לנו שאנחנו יחידים במיננו. אנו מייחסים לעצמנו זכויות מוסריות ותרומה ייחודית לגורל העולם. מחקרים מלמדים שאנשים שחושבים כך מסכימים בקלות להרוג חפים מפשע.'"

לעומת זאת, צוטט יאצק ז'קובסקי במאמר בשם "לכל שכן יש שם" – הוא הזהיר כי "דיון פומבי ביחסי פולנים-יהודים יזיק לעניינה של פולין ויגרום לתבוסה פולנית בבתי משפט בניו יורק בתביעות להחזרת רכוש יהודי."

החשבון הפולני
עורכת: מירי פז, אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד

אנה ביקונט, מספרת בספר החשבון הפולני במאמר "אנחנו מידוובנה" על ויכוח ששמעה בין שני פולנים. אחת מהן, תושבת רדזילוב שראתה את יהודי העיר מובלים אל האסם, "צורחת במלוא גרונה כשהיא מספרת על יהודים. 'קבצנים עלובים שתובעים עכשיו את הרכוש שלהם מאיתנו.'"

זהו הרקע שעליו נכתב – וצויר – הספר הנכס, מאת רותו מודן. מיקה, וסבתה רגינה, נוסעות, כמו שעושים כיום רבים, לפולין. מטרת נסיעתן אינה חיפוש אחרי שורשים או מורשת. הן לא מתכוונות לבקר במחנות הריכוז ביחד עם המשלחות של בני הנוער שהמסעות שלהם נהפכים במקרים רבים לטיולים מהנים. (לא פעם שמעתי כיצד השבים משם נשאלים "איך היה?" ואת תשובתם המתמיהה, המעוררת מחשבות: "כיף".)  הן נוסעות ביחד כדי למצוא את הנכס שהיה שייך למשפחתן לפני המלחמה.

העלילה מסתבכת, הן פוגשות בפולין דמויות מהעבר ומהווה, הסיפור מותח, מפתיע, מצחיק, יש בו תהפוכות  וטלטלות רגשיות, והוא יכול היה לכאורה להיכתב במילים בלבד: יש בו שיחות, תיאורים, בני אדם שנעשים ממשיים וברורים, ממש כאילו לא הופיעו מצוירים.

הנכס, רותו מודן
עם עובד

מי שרגיל לסיפורים מסופרים, לא מצוירים, עשוי לחשוב שציורים של מקומות, הבעות פנים, תנוחות גוף, נופים, הופכים אותם לקונקרטיים ומוחשיים מדי, וכי מראה העיניים עלול לשלול מהקורא את היכולת לראות הכול בעיניי רוחו. לא כך בספר הזה. הציורים שבו משאירים מידה לא מעטה של חופש. הם שטוחים, לכאורה כמעט סכמתיים, ועם זאת גם ספציפיים מאוד. לא רק שאינם שוללים את האפשרות לדמיין, אלא אפילו מעוררים אותה – לא כמו בקולנוע, למשל, ששם פניו של השחקן ומראה גופו המסוים משתלטים לגמרי על הדמות וכובשים אותה. (מי  יכול לדמיין את סקרלט או'הרה או רט באטלר בלי לראות לנגד עיניו את ויויאן לי וקלארק גייבל?).

מתוך הנכס

כשקוראים את הספר ומסתכלים עליו (הוצאת אמזון בחרה בו כאחת מעשר הנובלות המצוירות הטובות בעולם לשנת 2013!) אי אפשר שלא להתרגש מהיחסים שבין רגינה לנכדתה, מאהבתן המהולה בקוצר רוח, מהצחוק המעורב בבכי, מהמסירות וההבנה לצד התמיהות של צעירה שאינה מסוגלת לראות את האישה הצעירה החבויה בתוך סבתה, אינה מעלה בדעתה איזה סיפור מיוסר טמון בה, אהבה נסתרת, כוח שנראה כאילו כבר אבד. נעוריה  וכיסופיה של רגינה לא נמוגו בגלל הגיל, השנים והשינויים. כי יש לדעת: בכל זקן או זקנה מתקיימים, עמוק מעבר לקמטים, לנבילה ולמוזרויות, גם הנערה המאוהבת, הבחור הנועז וכל הרגשות העדינים והסוערים שהזמן אינו יכול להפיגם, גם אם הוא פוגע בכל מה שנראה לעין.

את פרטי העלילה לא אסגיר כדי שלא להרוס לאיש את חווית הקריאה וההסתכלות. אשוב רק אל השאלה הכה מוכרת לישראלים רבים, ולמרבה הפלא מסתבר שגם כמה פולנים שואלים אותה את עצמם: האם הסבל שעברנו מעניק לנו נקודות זכות מיוחדות?