מי היה אבי פרויקט הטילים הבליסטיים של גרמניה, “טילי הנקמה” ששוגרו לעבר מערב אירופה, בעיקר לעבר לונדון, וזרעו שם חורבן והרס בקרב אוכלוסייה אזרחית?
חבר המפלגה הנאצית, ורנר פון בראון.
מי עמד בראש המירוץ לחלל, ובתוכנית אפולו של נאס”א?
המהגר הגרמני לארצות הברית, ורנר פון בראון.
העובדות הללו ידועות לכול, אבל תמיד מעניין לבדוק את קו התפר שבין שני מצבים סותרים וקיצוניים כל כך: איך בכלל התחולל המעבר של פון בראון מעמדה של קצין בכיר באס-אס, שאחראי להרס הנורא ולהרג של אזרחים רבים כל כך, למעמד של מדען בכיר ונחשב שפועל לטובת ארצות הברית ומוביל אותה להישגים במירוץ לחלל ובתחרות עם ברית המועצות?
על התהייה הזאת מנסה להשיב הסרט הקצר שיצרו לנטפליקס שני ישראלים, מור לושי ודניאל סיון. הסרט נכנס לרשימה הקצרה לפרס הסרט הזר הקצר של האוסקר ה-94 (ב-27 במרס ייערך הטקס, ואז נדע אם “ת”ד 1142” זכה בפרס).
הסרט מגולל את סיפורם של חיילים בצבא ארצות הברית שהציבו אותם בבסיס סודי ביותר, מתקן צבאי שעוצב כמו קאנטרי קלאב חלומי. לשם הגיעו פושעי המלחמה הגרמנים שהאמריקנים חפצו ביקרם, בשל הידע הרב שהיה להם בתחום הטילים.
החיילים האמריקנים שנבחרו כדי “לטפל” בגרמנים היו דוברי גרמנית ילידית. כלומר – פליטים יהודים שהצליחו להינצל, הגיעו לארצות הברית והתגייסו לצבא כדי להילחם בגרמנים, שרצחו באירופה את בני משפחותיהם.
בסרט שלפנינו מתראיינים שניים מאותם חיילים יהודים. הם מספרים, כנראה לראשונה, על התסכול שחשו כשראו את התנאים המפנקים שזכו להם הרוצחים, ואת זעמם על כך שנאלצו לטפל באותם מנוולים. על היעדר החומר התיעודי מאותו אירוע, שהיה כאמור סודי ביותר, פיצו היוצרים בקטעי הנפשה ארוכים: החיילים היהודים הצעירים מצוירים, וקטעי האנימציה איפשרו ליוצרים להראות את מגוון הרגשות שהתעורר בהם: את העוינות, הפליאה, את שאט הנפש שחשו, בצדק רב.
על הפרשה המזעזעת קראתי לראשונה ברומן המופלא מעוף העורב של הסופרת הקנדית אן מרי מק’דונלד. שם תיארה מק’דונלד לא רק את האירוח שזכו לו הגרמנים, אלא גם את הזוועות של מחנה העבודה דורה-מיטלבאו, שמוקם בתוך מפעל תת קרקעי שנכרה בתוך הר, במרכז גרמניה ליד העיר נורדהאוזן. עובדי הכפייה היהודים אולצו לעבוד בייצור טילי V-2, אלה שנורו לעבר לונדון. מבין כ-60,000 האסירים שהועסקו במחנה נספו על פי ההערכה כ-20,000. הם מתו מתשישות, מחלות ורציחות יזומות.
מדעני תוכנית הטילים הגרמנית, ובראשם ורנר פון בראון, ידעו מן הסתם על מה שהתרחש בדורה-מיטלבאו, אבל בירכו על כך שעובדי הכפייה מאפשרים להם לקדם את תוכניותיהם ולהוציאן לפועל.
הנה תצלום של אותם מדענים גרמניים שהתאזרחו בארצות הברית. מזעזע להיווכח כמה זחוחים ומחויכים הם נראים!
הסרט “ת”ד 1142” נמשך 36 דקות אינטנסיביות ומצמררות. הוא מיטיב לפרוס לפנינו את הפער הבלתי נתפס בין מה שראוי וסביר, לבין מה שקרה בפועל. את הציניות המזעזעת של השלטונות האמריקניים, שהעדיפו למחול ולוותר על עשיית דין צדק, וזאת רק כדי שיתאפשר להם “להביס” את יריביהם החדשים-ישנים, במלחמה הקרה שפרצה, ובעצם – רק נמשכה – עם תום מלחמת העולם השנייה.
האם המירוץ לחלל הצדיק את העובדה שפושעי מלחמה רבים כל כך התקבלו בארצות הברית, לא עמדו לדין, וזכו ליחס מיטיב ונדיב?
באחת הסצנות בסרט מספר אחד החיילים היהודים, שהורו להם לספק את כל מאווייהם של ה”אורחים” הגרמנים, כיצד לקחו אותם, לבקשתם, לכלבו גדול בעיר הסמוכה למתקן הצבאי כדי שיקנו שם לקראת חג המולד שפע של מתנות יוקרה לבני המשפחה שלהם שנשארו עדיין בגרמניה (עד מהרה הגיעו גם אלה והצטרפו לגברים). כשבעים ושש שנים חלפו מאז, והעד היהודי לא יכול לשכוח איך בחרו שנואי נפשו תחתונים וחזיות ממשי לבנות הזוג שלהם. “נקמתו” היחידה הייתה בכך שלקח אותם דווקא לבית כלבו שבבעלותם של יהודים. מעין נחמה פורתא ועלובה למדי…
אני מקווה מאוד שהסרט יזכה בפרס ובעקבותיו בתשומת לב עולמית רבה. הוא מעלה סוגייה מוסרית שיש להתעכב עליה, גם מקץ שנים רבות כל כך, ולוא רק כדי להעניק מעט שלוות נפש לחיילים היהודים שנאלצו להתמודד עם אותה סוגייה. שניים מהם היו עדיין בחיים ב-2021, כשהסרט נוצר. מאחר שהטילו עליהם לשמור על סודיות גמורה הם שתקו כל השנים. היוצרים איפשרו להם סוף סוף לדבר על הכעס והגועל שבעצם לא התפוגגו מאז ועד היום.
"אפשר לגור מתחת לאדמה בכיף," נכתב לאחרונה בכתבה מלווה בתצלומים מרהיבי עין של מבנים תת קרקעיים, בתי ספר, בתי מלון, קניונים וחנויות.
באוסטרליה, כך נמסר, יש עיירת כורים שלמה שמתקיימת מתחת לפני האדמה, כמו גם חלק גדול מהעיר מונטריאול. לא רק שאפשר, גורסת הכתבה, אפילו כדאי, לחשוב על בנייה תת קרקעית, כפתרון מיגון “מוצלח ונעים” מפני רקטות וטילים.
החזון של חיים במעבה האדמה הזכיר לי סרט מדע בדיוני קצר, “המזח”, שיצר לפני חמישים ושתיים שנים הקולנוען והסופר הצרפתי, כריס מרקר.
צילומים מתוך הסרט המזח
עלילתו של “המזח” מתרחשת בשנים שאחרי מלחמה גרעינית שהחריבה את העולם. השורדים, אלה שניצחו, מתגוננים מפני הקרינה הרדיואקטיבית בכך שהם גרים במחילות אפלות, בממלכת העכברושים, ישנים על דרגשי שינה רב קומתיים כמו אלה שהיו במחנות ריכוז. גורל האנושות נחרץ, אלא אם יצליחו לנוע בזמן ולהשיג מזון ותרופות, לזַמֵן את העבר והעתיד, כדי שיצילו את ההווה. לצורך כך מדענים המתלחשים בגרמנית עורכים ניסויים בבני אדם שדיוקנאות הטירוף המבועת שלהם, בעקבות הניסויים, מזכירים תצלומים מדכאו או מאושוויץ.
גם גיבור הסרט נבחר לצאת למסע התודעתי. בזיכרונו נעוצה תמונה עזה מאוד, שתאפשר למדענים לשגר אותו אל עברו. הוא פוקח את עיני רוחו אל בוקר אמיתי. חדר אמיתי. ילדים אמיתיים. חתול אמיתי. (וגם קברים אמיתיים): אל העולם כפי שהיה פעם, לפני החורבן, כשבני אדם חיו על פני האדמה. שהיו בו גינות, בתים שטופי אור, שאנשים טיילו בו, וצפו במטוסים: הגיבור מגיע שוב ושוב אל הזיכרון המשמעותי ביותר שלו – פניה של אישה שאותה ראה פעם כשעמד על הרציף בשדה תעופה, שם צפה בהמראות ובנחיתות. (אגב, המילה “מזח”, בצרפתית שמו של הסרט “La Jetée” לא תורגמה לעברית כיאות, כי היא מעלה על הדעת ים וספינות ולא שדה תעופה ומטוסים, אך ניחא).
ייחודו של הסרט בטכניקה יוצאת הדופן שבה נעשה: כל כולו רצף של תמונות לא נעות בשחור לבן שמתמזגות זו בזו, ויוצרות תחושה של קצב. ברקע נשמעים כל העת קולות: מוזיקה, צלילים מהמציאות כמו למשל מנועים וציוצי ציפורים, וכן גם קולו של הגבר המספר את מה שמתרחש.
בתוך רצף התמונות הללו מופיע רגע אחד קסום, מפתיע ומדהים, של קולנוע במובן של סרט נע, כמו משמעות המילה movie באנגלית. הוא מתרחש כשהגיבור צופה באישה ההיא מהרציף, עד לכך שהיא מתעוררת משינה. האישה פוקחת את העיניים ומעפעפת. זה הכול. רגע קצר מאוד, שנחתם בזיכרון דווקא משום פשטותו וההפתעה שהוא מזמן לצופה: פתאום תנועה, כמו בקולנוע, כמו בחיים. הצילום הנע מדגיש את הרגע ומשווה לו יופי ועומק מרגשים ויוצאי דופן, תמצית של אנושיות וסמל לחיים שהיו ואינם עוד.
מתוך הסרט “פרובידנס”, אלן רנה
הרגע הזה הזכיר לי סרט נוסף, משנת 1977, “פרובידנס”, מאת אלן רנה. חלקו הראשון, המצולם כולו בשחור לבן, מתרחש בתוך תודעת הלילה המבולבלת, המסויטת, של הגיבור, סופר מזדקן שרוקם עלילה מוזרה וסבוכה ומאכלס בתוכה את בני משפחתו המרושעים לכאורה. עד שהוא מקיץ פתאום אל המציאות. היום מאיר, הפרחים מלבלבים, הדשא ירוק, האנשים מחייכים. בני המשפחה המעוותים מהלילה השחור-לבן הגיעו כדי לחגוג לגיבור את יום הולדתו, עולם הבלהה נמוג באחת. הפחדים האפלים גורשו. הסרט שוב אינו מצולם בשחור לבן. אפשר לנשום לרווחה. הצבע חזר לעולם.
הסרט “המזח” נוצר זמן לא רב אחרי הירושימה. העולם היה אחוז אימה מפני פצצת האטום שכבר הוכיחה את כוח ההרס שלה. מאזן הכוחות של המלחמה הקרה נועד לבלום את כוחות ההרס הללו, אבל, הנה מה שאפשר לראות בסרט שיצר אמן יפני:
האנושות רק ממשיכה לשכלל אותם. אפשר לראות עד כמה הואצו מאז 1945 הקצב והתדירות של הפיצוצים הגרעיניים בעולם, שנעשים היום ברצף כמעט בלתי פוסק. מין חגיגת זיקוקי דינור של השטן, שכולה ניסויים בנשק להשמדה המונית.
קרוב אלינו, בישראל, עפים טילים שנשלחים כדי לפגוע באוכלוסייה אזרחית. עזה מופצצת יומם ולילה, ומשבחים בפנינו את הערים התת קרקעיות, שאחת ממעלותיהן בכך שהן מוגנות. האם, אני לא יכולה שלא לתהות, חוזה הכתבה הזאת את העתיד לבוא, את החיים הצפויים, אם בכלל, שיהיו מוגנים ונטולי אוויר ואור טבעיים? האם המחילות והבלהות בשחור-לבן של “המזח” ושל “פרובידנס” הן אמת ולא משל?
קוראי ידיעות אחרונות קיבלו אמש הצצה קטנה, כמעט שולית, אל תוך תופת שנסתרה שנים רבות מהעין, וגם אחרי שהתפרסמה ספק אם הקוראים יכלו לרדת אל מעמקיה.
כותרת הידיעה הייתה: הנאצי מאושוויץ שעזר לארה”ב. וזה הסיפור: הנס קמלר היה מהמתכננים של אושוויץ, ושל הטילים הבליסטיים שירו הגרמנים על אנגליה במהלך מלחמת העולם השנייה, ושהרגו אלפים מתושבי לונדון. “כולם,” נכתב בכותרת הידיעה, “היו בטוחים שהנס קמלר התאבד בסוף המלחמה. אבל,” וכאן מגיע הפרט המרעיש, “תחקיר קובע: הוא הוברח לארצות הברית, כדי לסייע לתעשיית הטילים שלה.”
וכך מסבר ששלטונות ארצות הברית הצילו את חייו של פושע המלחמה, שהיה אחראי לתכנון המשרפות באושוויץ, לניצול של מי יודע כמה עובדי הכפייה, ולמותם.
לפי הגרסה הרשמית התאבד קמלר בחודש מאי של שנת 1945 בפראג. אלא שזה לא קרה. המודיעין האמריקני עזר לפושע לזייף את ההתאבדות ולהימלט לארצות הברית. הידע שצבר כשותף בתוכנית הטילים הסודית של היטלר היה חשוב להם.
מרעיש? אולי. במיוחד אם יודעים שקמלר היה אחד מרבים מאוד. הייתה לאמריקנים תוכנית שנקרא פייפר קליפ: מהדק נייר. במסגרתה גייסו לשורותיהם עשרות פושעים נאציים. הידוע שבהם היה ורנר פון בראון.
הנה אחד התצלומים של הגרמנים שהוברחו לארצות הברית והצטרפו לתוכנית החלל האמריקנית: כמה נינוחים נראים כאן הגברים הללו, לבושים בחליפות, בטוחים בעצמם, מחויכים. מי יכול להעלות בדעתו שאלה הגרועים שבפושעי המלחמה שנחלצו מאימת הדין רק משום שהיה לאמריקנים חשוב יותר לנצח את הרוסים במרוץ לחלל.
אגב, לא רק בתוכנית החלל פעלו פושעי מלחמה גרמניים. חלקם השתתפו ב”מחקרים” פסיכיאטריים, במסגרת פרויקט MKULTRA של הסי-איי-איי, שם עסקו בעינויים סמויים, שנועדו לבחון איך אפשר להשפיע על מצבים נפשיים של בני אדם, לפגוע בתפקודי המוח בעזרת באמצעות תרופות, חסך חושי, בידוד והתעללות מילולית ומינית, כדי “לחלץ מידע” מנחקרים.
מפתיע? מחריד? אין ספק.
אבל מי שקרא את הספר מעוף העורב של הסופרת הקנדית אן מרי מק’דונלד, אינו מופתע. שם פגשנו כבר את דמותו הבדיונית לכאורה של הפושע הנאצי, אוסקר פריד, שהוברח לקנדה ומשם לארצות הברית, כדי להשתתף בבניית טילים אמריקניים. ההקשר שבו מרחשת עלילת הספר מציאותי לחלוטין: המלחמה הקרה, אמריקה נגד רוסיה, קפיטליזם נגד קומוניזם, מי ישתלט על העולם, על מה מוכנים לוותר (על העקרונות המוסריים הבסיסיים ביותר: שמי שהיה אחד המפקדים בדורה לא היה אמור להגיע לאמריקה ולחיות שם חיים מוגנים ונוחים), ומה בעצם המחיר שגבתה הציניות המדינית האמריקנית בתום מלחמת העולם.
מעוף העורב הוא רומן מרתק. הוא עונה על הדרישה הבסיסית ביותר של סיפור, כפי שניסח אותם א”מ פורסטר בספרו העיוני Aspects of the Novel: לא לשעמם. פורסטר מזהיר את הכותבים. לדבריו הסיפור נולד בימיו של האדם הקדמון, שישב עם רעיו סביב המדורה. עונשו של מי שלא ריתק אז את הקהל היה כבד: אכלו אותו…
את מעוף העורב אי אפשר להניח מהיד, על אף כובדו הניכר: 863 עמודים. הוא נכתב כספר מתח. אלה מילות הפתיחה: “הציפורים ראו את הרצח”. נרצחה ילדה. רק כעבור כמה פרקים של מתח יודעים מי נרצחה. וכשהחידה מוּתרת, היא אוספת לתוכה את שלל הרמזים שפוזרו לאורכו של הרומן, ונראית מיד הכרחית ובלתי נמנעת. הפתרון איננו רק סיומה של תעלומה. הוא טומן בתוכו אמירה משמעותית שמדברת, אולי אפילו נצעקת, אל הקורא.
עלילת מעוף העורב מתרחשת ברובה בבסיס של חיל אוויר קנדי. היא מתארת את הטייסים ואת נשותיהם וילדיהם, ומתמקדת בעיקר במשפחה אחת שהמציאות חודרת אל חייה ומפרקת אותם, בלי שמישהו מהם יודע או מבין את העלילה שהם משתתפים בה.
כמי שגדלה בשיכון משפחות בבסיס של חיל האוויר הופתעתי לגלות עד כמה הנופים האנושיים בבסיס הקנדי דומים לאלה הישראלים. “כשחיים בחיל האוויר,” כותבת מק’דונלד, “החיים הם וריאציה על נושא… והבית הוא כל מקום שמזדמן לך להיות מוצב בו, אם בקנדה, בארצות הברית, בגרמניה, בצרפת”… (עמ’ 16), ואני מוסיפה: בישראל. אני יכולה אמנם להעיד ממקור חוץ ספרותי על הדייקנות בתיאורים, אבל אני משוכנעת שכל קורא יכול לחוש בהם, כי כדרכה של אמנות, הספציפי מאוד נעשה כללי, והפרטי יותר והמפורט, מקבלים משמעות ועומק.
הנס קמלר הזכיר לי את מעוף העורב, וזאת ההזדמנות להמליץ על הספר.
השבוע ב16 באוקטובר 2014, התפרסמה בעיתון הארץ ידיעה נוספת, לפיה יותר מאלף פושעים נאציים שימשו כמרגלים בסוכנויות המודיעין של ארצות הברית:
יותר מאלף נאצים גויסו לתפקידי ריגול בסוכנויות המודיעין של ארה”ב
מסמכים שסיווגם הוסר מגלים כי פעילות הנאצים נמשכה לאורך כל המלחמה הקרה וכי הם חמקו ממשפט בהתערבות האף-בי-איי והסי-איי-אי
בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, בתקופת המלחמה הקרה, הסי־איי־אי וסוכנויות ביון אמריקאיות אחרות העסיקו לפחות אלף נאצים כמרגלים ומודיעים. מסמכים שנחשפו כעת על ידי צוות מטעם הממשל האמריקאי וכן ראיונות שנערכו באחרונה מצביעים על כך שהתקשרויות מעין אלה נמשכו עד 1990, וכי לא ידוע על מרגלים ומודיעים נאצים שערקו לארה”ב ועדיין נמצאים בחיים.
בשנות החמישים של המאה שעברה החילו בכירי קהילת המודיעין האמריקאית, אדגר הובר מהאף־בי־איי ואלן דאלס מהסי־איי־אי, תוכנית סודית ורחבת היקף לגיוס נאצים בכל הדרגים כחלק מהמאבק בגוש הסובייטי. במסמכים שסיווגם הוסר מכונים חיילים וקצינים נאצים “נכסים” וההערכה המובעת בהם היא שהערך המודיעיני שביכולתם להעניק למאבק בברית המועצות “גובר על השגיאות המוסריות שעשו” בעת ששירתו את הרייך השלישי. בין היתר גויס באותה תקופה קצין אס־אס לשעבר למרות שקהילת המודיעין הניחה שהוא מעורב “בפשעי מלחמה מינוריים”.
ראיות לקשרים שניהל הממשל האמריקאי עם מרגלים נאצים החלו להתפרסם עוד בשנות השבעים. אך אלפי מסמכי ארכיון שפורסמו במסגרת חוק חופש המידע ומקורות אחרים, יחד עם ראיונות עם עשרות גורמי ממשל בעבר ובהווה, מוכיחים כי היקף גיוס הנאצים לשורות קהילת המודיעין היה נרחב הרבה יותר מכפי שהיה ידוע עד כה, וכי הוא הוסתר באופן שיטתי במשך יותר מ-50 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה.
בשנות השמונים סירב האף־בי־איי לספק למשרד המשפטים פרטים אודות 16 נאצים שחיים בארה”ב, וזאת בטענה כי מדובר במודיעים של הבולשת הפדרלית אשר סיפקו מידע על “אוהדי קומוניזם” וחמישה מהם עדיין נחשבו מודיעים פעילים. במסמך שבו מסרב האף־בי־איי לחשוף מידע בעניין, מדגיש גורם רשמי את הצורך “להגן על חשאיות מקורות מעין אלה בצורה האפשרית הטובה ביותר”.
ב-1994 ניסה עורך דין מטעם הסי־איי־אי להפסיק את החקירה סביב אלכסנדרס לילייקיס, מרגל לשעבר שחי סמוך לבוסטון. מהמסמכים עולה כי הסוכנות ידעה כבר בתום מלחמת העולם השנייה שלילייקיס היה איש גסטפו וכי היה מעורב בטבח כ-60 אלף יהודים בליטא. למרות זאת, היא גייסה אותו לשורותיה ב-1952 כמרגל המוצב במזרח גרמניה ושילמה לו 1,700 דולר בשנה ושני קרטונים של סיגריות בחודש. ארבע שנים לאחר מכן סייעה סוכנות הביון המרכזית ללילייקיס להגר לארה”ב. הוא חי במסצ’וסטס במשך 40 שנה עד שזהותו התגלתה ונפתחו הליכים משפטיים לגירושו.
כשנודע לסי־איי־אי על כך יצרה הסוכנות קשר עם אלי רוזנבאום, איש היחידה לציד נאצים במשרד המשפטים האמריקאי, והודיעה לו כי הוא אינו יכול להמשיך בהליכים. רוזנבאום סיפר בראיון כי הסי־איי־אי לא רצתה להסתכן בחשיפת עברם של נאצים נוספים. לדבריו, הצדדים סיכמו כי אם הסוכנות תידרש למסור מסמכים “בעייתיים”, התביעה תפסיק את ההליכים. דבר זה לא קרה בסופו של דבר ולילייקיס גורש. סי־איי־אי, כך על פי המסמכים, גם לא דיווח לקונגרס על עברו של לילייקיס. במזכר סודי שנמסר לוועדת המודיעין של בית הנבחרים ב-1995, מודה הסוכנות כי השתמשה בלילייקיס כמרגל אך לא הזכירה את הקשר שלו למעשי זוועה. “אין לך כל ראיה”, נכתב במזכר.
כמה מהנאצים שגויסו על ידי קהילת המודיעין האמריקאית היו בעלי דרגות גבוהות במנגנון שהפעיל אדולף היטלר. קצין האס־אס, אוטו פון בולשווינג, היה מנטור ויועץ בכיר עבור אדולף אייכמן, שעסק בין היתר בכתיבת מסמכים הנוגעים לאופן הפעלת טרור כלפי יהודים. אחרי המלחמה, הסי־איי־אי לא רק גייס אותו כמודיע בכיר באירופה, אלא גם שיכן את משפחתו בניו יורק ב-1954. מסמכים מגלים כי המהלך נתפס “כפרס” על השירות שעשה אחרי 1945 וכי בנו של פון בולשווינג, גאס, שגילה רק שנים רבות לאחר מכן על עברו הנאצי של אביו, ראה את היחסים בין סוכנות הביון המרכזית לבין אביו “יחסי נוחות” שהתקיימו בצל המלחמה הקרה. “הם השתמשו בו והוא השתמש בהם. זה לא היה צריך לקרות”, אומר בראיון גאס פון בולשווינג, כיום בן 75, “אסור היה להכניס אותו לארה”ב. זה נגד את הערכים שלה”.
המסמכים מעידים עוד כי כשנתפס אייכמן על ידי סוכני המוסד בארגנטינה ב-1960, פנה אוטו פון בולשווינג לסי־איי־אי בבקשה לסיוע מכיוון שהיה מודאג מאוד מכך שישראל נמצאת בעקבותיו. במסמכים, מביעים גורמים בסוכנות הביון המרכזית דאגה מכך שפון בולשווינג “ייתפס כמשתף פעולה ושותף למזימותיו של אייכמן, דבר שיגרום מבוכה פומבית לארה”ב”. שני סוכנים שנפגשו עם פון בולשווינג ב-1961 הבטיחו לו כי הסי־איי־אי לא תחשוף את קשריו עם אייכמן. פון בולשווינג חי 20 שנים נוספות בטרם התביעה בוושינגטון גילתה את התפקידים שמילא בתקופת מלחמת העולם השנייה והעמידה אותו לדין. הוא נאלץ לוותר על אזרחותו האמריקאית ב-1981 ומת כמה חודשים אחר כך.
“אני מעריך שהמספר האמיתי של הנאצים שהפכו מרגלים גדול הרבה יותר”, אומר נורמן גודה, היסטוריון מאוניברסיטת פלורידה, שלקח חלק בצוות להסרת הסיווג ממסמכי הממשל, “מסמכים רבים נותרו חסויים, דבר שהופך את המשימה לספור אותם לבלתי אפשרית. סוכנויות המודיעין האמריקאיות גייסו באופן ישיר או עקיף מספר גדול של נאצים או משתפי פעולה ממזרח אירופה שהיו אשמים בפשעי מלחמה”.
השימוש שעשו הובר ודולס במרגלים הנאצים הוא תוצאה של מנטליות המלחמה הקרה שנוצרה בתום מלחמת העולם השנייה ושהלכה והעמיקה לאורך שנות החמישים. דולס האמין שנאצים “מתונים” יכולים להיות מועילים. הובר אישר בעצמו לכמה נאצים לשעבר לשמש מודיעים ודחה האשמות בנוגע למעורבותם במעשי זוועה בטענה שמדובר בתעמולה סובייטית. מסמך פנימי מגלה כי ב-1968 אישר הובר האזנת סתר לעיתונאי בעל עמדות קומוניסטיות שפרסם שורה של כתבות על חיי הנאצים בארה”ב. הובר הכריז על העיתונאי צ’ארלס אלן “איום פוטנציאלי לביטחון הלאומי”.
לאורך שנות ה-50 וה-60 מילאו המרגלים הנאצים קשת רחבה של תפקידים עבור קהילת המודיעין האמריקאית, החל ממשימות מסכנות חיים וכלה במשימות טריוויאליות. מסמכים מגלים כי באחד הבסיסים במרילנד אומנו קצינים נאצים לקראת האפשרות של פלישה לרוסיה. בקונטיקט השתמש הסי־איי־אי בשומר נאצי כדי ללמוד על השיטות הסובייטיות להסתרת משמעויות בבולים שהונפקו אחרי המלחמה. בווירג’יניה, יועץ בכיר להיטלר נתן תדרוכים סודיים בנושאים הקשורים לברית המועצות. בגרמניה, קציני אס־אס חדרו לאזורים הנמצאים בשליטת ברית המועצות כדי לשתול רשתות האזנה, בין היתר, בתוך רכבות.
מהמסמכים עולה עוד כי חלק מהנאצים המגויסים היו בלתי כשירים לשמש מרגלים או מודיעים. חלקם היו שקרנים כרוניים או רמאים ואחרים התגלו כסוכנים כפולים. סי־איי־אי סירב להגיב לכתבה.
