תגית: המחאה החברתית

נעם חומסקי: "רקוויאם לחלום האמריקאי": מדוע הדמיון למציאות הישראלית מבהיל כל כך

אחד הסרטים המזעזעים ביותר שראיתי לאחרונה השתתף בפסטיבל דוק-אביב האחרון. לא היו בו מפלצות, רציחות או שדים, אלא אדם מבוגר, בן שמונים ושמונה, הבלשן היהודי-אמריקני נועם חומסקי, שנחשב אחד מאנשי הרוח החשובים ביותר בעולם כיום. חומסקי רק ישב ודיבר אל המצלמה, אבל דבריו כמו רעמו באוזני.

פניו הנוגות והחיוך האירוני שעלה עליהן מדי פעם ליוו את הדברים המבעיתים שאמר בדיבור אטי, שקול, מאורגן מאוד. את כותרת הסרט, "רקוויאם לחלום האמריקאי", אפשר בהחלט להחליף ב"רקוויאם לחלום הישראלי" או בכלל, "לחלום האנושי", בלי לשנות הרבה מהתוכן של דבריו. כי הם רלוונטיים ותקפים לא רק למציאות האמריקנית שעליה מדבר חומסקי בסרט.

בכמה סעיפים מסודרים "העקרונות של ריכוז העושר והכוח", מונה חומסקי את חולאי החברה האמריקנית בימינו. העקרונות הם: צמצום הדמוקרטיה; העברת הבסיס הכלכלי של האומה מייצור, שממנו גם העובדים נהנים, לפיננסים ולשוק ההון; העברת עיקר נטל המס מהעשירים אל שאר הציבור; מערכות בחירות "מהונדסות" כלומר – כאלה שהעשירים מעורבים ומשקיעים בהן; פגיעה בהתאגדויות המקצועיות של עובדים; הסחת דעתו של הציבור, כדי שיפנה את מרב תשומת לבו וזמנו לצרכנות מטופשת; והסתה של חלקים בציבור ויצירת פלגים ומחלוקות.

נועם חומסקי

את כל אחד מהעקרונות מגבה חומסקי בדוגמאות מהמציאות האמריקנית. כך למשל הוא מראה כיצד בשנות החמישים היה טעם לדבר על החלום האמריקני, כי מימושו היה אפשרי. ומהו אותו חלום? הסיכוי לניוד מעמדי, ועוד לפני כן − יכולתו של כל אדם לחיות מיגיע כפיו, לאפשר לילדיו לרכוש השכלה נאותה שתקדם את דרכם בחיים, לקנות בית ומכונית ולצאת מדי פעם לחופשה משפחתית, כל זה מהכנסתו או ממשכורתו כעובד. כיום מרבית האמריקנים מתקשים מאוד לממן את כל אלה. גם לפני כן, בעשור שאחרי שנות המשבר הגדול ב-1929, כשהיה לאנשים קשה, הייתה להם לפחות תקווה שמצבם ישתפר, בניגוד למצבם כיום.

חומסקי מסביר שאין תקדים לחוסר השוויון הנוכחי בין עשירים לעניים. לחלום האמריקני אין עוד תוקף. לנגד עיניהם של תאגידי הענק, שהם למעשה מנהיגי העולם, עומדת רק טובת עצמם ובעליהם − אותה שכבה של עשירים מאוד, שמרב הונו של העולם שייך להם. ריכוזו של העושר בידיים מעטות מביא לריכוז של כוח עצום בידי אותם אנשים. לאי השוויון יש השפעה קשה מאוד על הדמוקרטיה.

אכן, כך הוא מראה, בחוקה האמריקנית עצמה כתוב במפורש שיש להגן על המיעוט העשיר מפני הרוב, אבל את הסעיף המבהיל הזה לא יישמו מעולם ביסודיות כה רבה. המיעוט, העשירים מאוד, מעדיפים עובדים נטולי ביטחון תעסוקתי, לא מאוגדים, ששכרם נמוך. כל אלה מעשירים את העשירים ומבצרים את כוחם. ולכן למשל מיקור חוץ מיטיב עם התאגידים, כי הוא יוצר תחרות בלתי אפשרית בין העובדים המקומיים לעובדים המנוצלים ביותר באסיה, ותנאי העסקה פוגעניים מיטיבים עם המעסיקים, שמעדיפים, למשל, עובדים שלא יעזו להתמקח על שכרם.

מעבר לכך, תרבות הצריכה היא, כאמור, מזימה מתוכננת: מטמטמים את הציבור ומסיחים את דעתו בענייני אופנה וקניות שרובן מיותרות.

it's like the worst periods of American history

חומסקי לועג למתנגדיו שמכנים אותו ואת מי שמחזיק בדעות דומות "אנטי-אמריקניים", ומסביר שזוהי ססמה ריקה מתוכן. במקום להתעמת עם דעותיו מכנים אותו בשמות גנאי שאין להם קשר עם המציאות, שכן הוא בטוח שהשקפותיו דווקא נועדו לשפר את מצבם של האמריקנים.

כל הדברים הללו מזכירים כל כך את המציאות הישראלית, ומזעזע להבין עד כמה הכול מתוכנן על ידי כוחות-על ששולטים בחיינו. דבריו של חומסקי מבהירים את ההסתה השלטונית, את ההקצנה בין חלקים בציבור – מזרחיים מול אשכנזים, דתיים מול חילונים, דתיים "סתם" מול חרדים, יהודים מול ערבים ("הנוהרים אל הקלפיות"); הם מסבירים מדוע התופעה של עובדי קבלן רווחת יותר ויותר, מדוע ישראלים צופים בהבלים שמספקים להם ערוצי הטלוויזיה ומתמכרים להם, ואפילו מדוע לפני יום העצמאות רוכשים בישראל דגלים שייוצרו בסין.

אחד הדברים המבהילים ביותר שאומר נועם חומסקי הוא שחלק מההסתה נועד לכך שאנשים ישנאו אלה את אלה, ושאת כל כוח זעמם על המציאות הבלתי נסבלת יוציאו לריק ויבזבזו אותו במחאות שאינן מביאות שום תועלת.

האם אפשר להסיק מכך שהמחאה ההיא, של "העם דורש צדק חברתי", הייתה אם כן רק הוצאת קיטור שהשלטון ראה וידע איך לבלום ברגע שהתאים לו?

נועם חומסקי מסכם את דבריו באמירה שלהרבה אנשים שפעולותיהם קטנות אבל נכונות, יש, בסופו של דבר, השפעה. ואלה בכל זאת מילים שמעניקות תקווה. כל אחד מאתנו חייב, אם כן, לנהל מאבק קטן כדי לשנות את המציאות. למשל, לראות את הסרט, ולספר עליו.

(אפשר לצפות בסרט המלא בנטפליקס)

גפי אמיר: ד"ש מנעורייך – "מדוע הצבעתי ש"ס"

בכל פעם שריח בחירות עולה באוויר, ומתי בעצם הוא לא מרחף בינינו, מאיים להציף שוב את הארץ בכרזות, מדבקות, ג'ינגלים ותשדירים? − אני נזכרת בסיפור "מה אתה סח" מתוך הקובץ ד"ש מנעורייך, של גפי אמיר.

דש מנעורייך
הוצאת כתר

הסיפור מתחיל זמן קצר אחרי שמפלגת העבודה ניצחה בבחירות. הדוברת, שיושבת עם בעלה במטבח, שניהם מעשנים סיגריות, מהרהרת ומקווה "שאולי עכשיו שאהוד ברק נהיה ראש ממשלה, הבעל שלי יתחיל לחבב אותי מחדש…" ברור לה שלפיוס הזוגי יש סיכוי רק מכיוון שאהוד ברק "נהיה ראש ממשלה". הא-הידיעה החסרה במילה "ממשלה" מבהירה לנו שאהוד ברק וממשלתו ממש לא מעניינים אותה. שהם חשובים לכאורה רק לבעלה.

מיד אחרי שהיא מנסה ליזום את הפיוס המיוחל ומכריזה על כך שאולי עכשיו, כשהמדינה "בידיים הנכונות", כשיש סיכוי שיצאו בקרוב מלבנון, הגיע הזמן ש"תיקח את עצמה בידיים" ותרזה קצת, היא מתייאשת מהמחשבה: "אם זה כרוך בלהפסיק לאכול פסק-זמנים ובמבות, כבר אולי עדיף שהמדינה תישרף."

הספר ד"ש מנעורייך ראה אור בשנת 2001. הסיפור "מה אתה סח" מתרחש שנתיים לפני כן. הפוליטיקה הסעירה את נפשם של ישראלים. רבים מאתנו עדיין האמינו אז שיש משמעות לבחירות, לממשלה, לקואליציה שתקום, לאיש שיעמוד בראשה, שכל אלה יוכלו להשפיע על חיינו ועל גורלנו. רבין נרצח רק ארבע שנים לפני אותן בחירות. זיכרון ההפגנות האלימות, הפוסטר שבו הולבש ראש ממשלת ישראל במדים נאציים, ארון הקבורה שהלך אחריו מנהיג האופוזיציה, העצרות ביבי הולך אחרי הארוןהמתלהמות בכיכר ציון והפוליטיקאים שעמדו על המרפסת וזעקו דברי הסתה, הרצח עצמו, נוער הנרות שהתאבל בכיכר, האנחות המזועזעות וממשלת ישראל המודיעה בתדהמה, היו אז עדיין טריים בזיכרון, לא היו עדיין מורשת שמנחילים לבני הנוער בעצרות ובטקסים.

גפי אמיר בסיפורה המדובר כבר הגיעה למקום שבו מצויים כיום רבים מאתנו: זה של ייאוש מוחלט. הציבור שיצא לרחובות בהמוניו לפני שלוש שנים כדי להפגין נגד – מרביתנו לא ידעו אפילו להגדיר בדיוק נגד מה – אולי כך: אובדן השליטה על חיינו. החשד שההנהגה עסוקה בעיקר, ואולי רק, בטובת עצמה ולא בטובתנו; התחושה שאמות הספים רועדות והקרקע נשמטת מתחת לרגליים, שהכול קורס והחורבן מידפק על הדלת: זה של מערכת הבריאות, מערכת החינוך, הכלכלה בכלל והרווחה האישית בפרט, שאין עוד שום קיר מוצק להישען עליו, ושסיכוייהם של מרבית הצעירים למצוא לעצמם בגלגול החיים הנוכחי בישראל קורת גג יציבה ובטוחה נמוגו. כמעט חצי מיליון הישראלים שיצאו להפגין הבינו מאז שמחאתם לא חרתה אפילו שריטה אחת קטנה בתודעתם של המנהיגים, וודאי שלא שינתה המחאה החברתיתמאומה במציאות. יוקר המחיה רק ממשיך להאמיר, בתי החולים מזהירים שאין להם עוד כסף לתרופות מצילות חיים, יום עבודה שנמשך רק שמונה שעות כבר נשכח מזמן –  הורים רבים נאלצים להפקיד את ילדיהם הקטנים בידיים זרות, לאורך רוב שעות היום, כדי שיוכלו לפרנס אותם בדוחק. אובדן התקווה מתבטא בכך שישראלים רבים מסדרים לעצמם דרכונים זרים ומשגרים מברלין ידיעות על מילקי בר-השגה למעמד הביניים, לא רק לאלי הון.

בעמוד השני של הסיפור "מה אתה סח" אנחנו רואים את הדוברת משתדלת ומתאמצת להתעניין בכך שאהוד ברק נבחר להיות ראש ממשלה. ניכר שלא באמת אכפת לה מהמציאות הישראלית, אבל היא יודעת שהתעניינות כזאת היא המפתח היחיד לקשר עם בעלה.

הבעל הופך עמודים בעיתון ואומר ש"למרות העייפות הוא כל כך מבסוט, ששום דבר לא יכול לקלקל לו את המצברוח." היא מיד מצטרפת אליו: "גם אני. אני כל כך שמחה, אתה יודע, זה ממש עושה התרוממות רוח כזו, נכון?"

את התרוממות הרוח שלה איננו מצפים לגלות. מלכתחילה אנחנו יודעים שלא באמת אכפת לה מאהוד ברק. אבל משום מה גם התרוממות הרוח שלו לא ממש משכנעת. רק לפני רגע הבנו שרק היבחרותו של אהוד ברק יכולה להביא לכך שהבעל הזה יתפייס עם אשתו, ובכל זאת שמחתו הדעוכה, המאומצת, מעוררת תהייה. כמה שני אלה מתאמצים, ולא מצליחים, להיות באמת  מעורבים רגשית!

"כן.' היא אומרת. ומעירה: "התאמצתי להמשיך את הדיבור כמו שמדליקים סיגריה ברוח… 'כל ההפגנות והבלגן בכיכר. אין מה לדבר. שיחקנו אותה. הרווחנו את הניצחון הזה ביושר.'"

"אהממ," משיב לה הבעל הכבוי.

"'ממש כיף. באמת. יש תחושה שהמדינה חזרה לידיים הנכונות, נכון?'" היא מוסיפה. משתדלת כל כך להראות שהיא נלהבת.

בעוד שתיים עשרה שנה יצאו ודאי שני אלה לרחובות כי יבינו שאין לילדים שלהם עתיד במדינה. כרגע הם ממשיכים לומר לעצמם: "המדינה חזרה לידיים שלנו": של חברי המפלגה שעד אמצע שנות השבעים הייתה היחידה, הנכונה, האמיתית, מפא"י ההיסטורית, המייסדת והקובעת.

בינתיים הם ממשיכים לשחק את המשחק של מעמד הביניים. הם מוזמנים למסיבת הניצחון-בבחירות אצל חברים בהוד השרון. על פני השטח הכול חביב וידידותי. מתחת לפני השטח רוחשות טינות אפלות ותוקפנות, מוסוות בנימוס חייכני. הדוברת, תמי שמה, כבר קצה מזמן בחברויות המזויפות הללו, אבל בינתיים ממשיכה לשתף פעולה בטקסים השגורים, ההתנשקויות, חילופי הדברים הידועים מראש – את נראית נפלא, רזית, שמנתי…:  "'תמי, בו'נה, א-ת לא שפויה. בחייך, אמרתי לך שיש מלא אוכל.' 'עזבי, אני עושה לה נימוסית, כולה עוגה…'"

החברים המסובים אמורים להיות מאושרים: מפלגתם שבה לשלטון. אכן, הם מפליגים בחלומות על איך יהיה מעתה ואילך: על כך ש"ידפקו את הדתיים". על מה שיקרה כשיוסי שריד יתמנה לתפקיד שר החינוך ואהוד ברק יגיע להסכם שלום עם סוריה. אבל חגיגיות המעמד אינה מונעת שרשרת של עקיצות הדדיות. נראה שאפילו הניצחון שהושג לא יכול להציל הכול: "עם כל הכבוד לאהוד ברק, לתקן לה את הנישואים יהיה לו קצת קשה," חושבת תמי על אחת הנשים בחבורה.

ואז מתרחשת סדרת אירועים ששיאה בפיצוץ מרהיב: תמי מצותתת במקרה לשיחה של חברותיה שמרכלות עליה מאחורי גבה: כמה השמינה. כמה מכוערים המכנסיים שהחמיאו לה עליהם. כמה בעלה שונא אותה. כמה דקות אחרי כן בעלה מספר לכולם שאינו יודע בעצם למי תמי הצביעה בבחירות.

והיא מטילה את הפצצה האיומה, המחרידה, הבלתי נסבלת: היא מכריזה שהצביעה לש"ס.

הנוכחים מגיבים כמו כוהנים שהכניסו להם צלם להיכל. ש"ס מבחינתם היא פסגת הטומאה. היא הסיטרא אחרא. היא הטאבו האולטימטיבי. להצהיר באוזניהם שהצבעת ש"ס זה כמו לגלגל מוסלמי עם חזיר, או להכניס נזיר קתולי למועדון חשפנות, (אולי כמו לחשוף צוערים חובשי כיפה  לנשים שרות?)

כשתמי מסבירה שעשתה זאת כי נמאס לה מהמדינה, בעלה מתחיל להירגע: "נמאס מהמדינה" זה בון-טון. אבל לא, היא מפרטת. הנמאס שלה שונה: היא נגעלת מהשמים הכחולים, "כמו ארטיק קרח ענבים מטפטף עליך." נגעלת "מהמרצפות של אקרשטיין, מהעמודים של החניות, החניות עם האספלט בבתים של שלוש קומות והשיחים הקטנים שגדלים בחצר…"

והיא הכי נגעלת מהנוכחים. בפרץ של תיעוב היא חושפת את כל הסודות שנִגלו לה, בשם אחוות הבנות, את הצביעות, העמדות הפנים, השקרים. את הכול היא פורשת באוזני השומעים ההמומים, שוברת את כל הכלים ומנפצת את כל המוסכמות.

מאז שקראתי את הסיפור הזה נשמע בתוכי לא פעם הקול המתריס, האומר: "הצבעתי ש"ס…" קולם של הציניות והמיאוס שגפי אמיר הביעה בשנינות רבה כבר לפני חמש עשרה שנה.