איך ייתכן שהוא יודע כל כך הרבה פרטים על מה שהתרחש בברלין בשבועות האחרונים של מלחמת העולם השנייה? תהיתי כשהתחלתי לקרוא את הספר ברלין, סוף. בירור קצר הבהיר לי את התשובה: הסופר, היינץ ריין, לא נזקק לתחקירים: הוא חי אז ושם, ואת הספר שלפנינו פרסם לראשונה שנתיים אחרי תום המלחמה. (בפעם השנייה ראה הספר אור ב-1980, אחרי שהסופר ערך אותו, ושוב – ב-2015, חצי יובל אחרי מותו של ריין. השנה ראה אור לראשונה גם בעברית. לאנגלית הוא לא תורגם). ריין, יליד 1906, חי וכתב בברלין. ב-1933 לא הרשו לו עוד השלטונות לכתוב, וכעבור שנה אסר אותו הגסטאפו בשל פעילות פוליטית שמאלנית.
קשה להפריז בתיאור עוצמתו של הספר. קראתי אותו בנשימה עצורה, בתחושה שלא ייתכן, אבל כן, כך היה וכך קרה. למען האמת, חשתי גם מידה לא מבוטלת של בעתה. כמה מהתהליכים המתוארים בספר נראו לי מוכרים, ולאו דווקא מספרי ההיסטוריה, (אבל אסור, כמובן להשוות).
ברלין, סוף משלב בִּדיוֹן – יש בו דמויות ועלילה – עם מסמך היסטורי. הוא מכיל נאומים שהושמעו בגרמניה באותם ימים, קטעי עיתונות שהשלטון הפיץ והאנשים קראו, ואפילו שחזור של ידיעות חדשותיות שהושמעו ברדיו. יש בו גם הרבה מאוד שיחות בין הדמויות השונות, ואין ספק שהדברים שהם אומרים שופכים אור על הלכי נפש, עמדות, מחשבות, דעות וחששות של גרמנים שחיו בימים שבהם המלחמה כבר הוכרעה, אבל המשטר המשיך להפיץ שקרים שלא ייאמנו, כדי לעודד את האזרחים להמשיך להילחם. המפוכחים שביניהם מבינים שזוהי אורגיה מטורפת של מוות. שהיטלר מבקש להרוס ולהרוג את כל בני עמו, כי אם הובסו, סימן שאינם “החזקים” ולחלשים אין זכות קיום. זאת האידיאולוגיה. מה עומד מאחוריה? טירוף רצחני שההמונים הלכו שבי אחריו, בעיניים עצומות, בלי להבין מה קורה.
באחת התמונות האחרונות בספר מתאר ריין את מה שהתרחש בימים ובשעות האחרונים בבונקר. איך היטלר השתולל. איך הסתתר בפחדנות במעמקי הבונקר שלו, תכנן את התאבדותו, אבל ציווה לספר כי נהרג בקרב, בראש לוחמיו. איך אווה בראון “עסוקה בטיפוח ציפורניה ובהחלפה מתמדת של תלבושתיה, באופן חוזר ונשנה היא אומרת: ‘עדיף שימותו מאות אלפי אחרים מאשר שהוא יֹאבַד לגרמניה.'”
כמה דברים חשובים ומשמעותיים מאוד מסתברים מהספר: הוא מבהיר מדוע אבדה דרכם של צעירים גרמנים שנולדו לתוך מסכת השקרים והאינדוקטרינציות הנאציים וגדלו בהם: לא הייתה לאותם צעירים שום יכולת לחשוב, להבין, להסיק מסקנות, להתנגד. חינכו אותם לצייתנות, לפטריוטיות, לתחושה של עליונות, לשכנוע פנימי עמוק שיש להם זכות להשתמש בכוחם כדי לכבוש, לרמוס, לעשוק, ולגזול. ריין מראה את אובדן העשתונות של צעירים שאינם מסוגלים להבחין בשקרים שמספרים להם, ממש עד הרגעים האחרונים. המשיכו לעודד אותם להילחם, “להגן על המולדת” בשעה שהמבוגרים מהם, אלה שהכירו גם מציאות אחרת מהעבר הרחוק, כבר הבינו שכל ההתעקשות הזאת יכולה להמיט רק עוד סבל על האוכלוסייה האזרחית, ושהצעד הנכון הוא להיכנע לצבא הרוסי. חיילים צעירים לא ידעו איך לנהוג כשמפקדיהם נעלמו, ואנשי אס-אס המשיכו להטיל מורא על כל מי שפגשו – הוצאות להורג ומעשי לינץ’ נהפכו לעניין “חוקי”, וגם מי שחשבו להיכנע פחדו מאימת בני עמם, “החוּמים” (על שם המדים החומים שלבשו). “אני לא יכול להאמין,” אומר אחד הצעירים לאיש מבוגר ממנו שמנסה לגרום לו להתפכח, “שמעולם זה של זוועות, רשעות ופשעים תצא שוב אי פעם דרך אל החיים ההגונים”.
אכן, קשה להכיל את תיאורי ההרס והחורבן של ברלין. ממדיו בלתי נתפסים. ואנחנו לא קוראים כאן ספר היסטוריה, אלא מתהלכים בין החורבות, נושמים את העשן והאבק, שומעים ורואים את ההפצצות, את אובדנה של העיר.
נכון, הגרמנים, “הרעים” של אותו סיפור, הם הסובלים בספר. הם אלה שבחרו בהיטלר. שסגדו והריעו לו. ששמחו כשסיפק להם את כל טובם של עמים וארצות אחרות: “כולם פתאום התחילו להאמין בעצמם ובין כך ובין כך, המעשה הנכון היה לדבוק במנצחים”, שהיו שמחים אילו ניצח, וממשיכים לסגוד לו. אבל הדמויות שאנו מכירים כאן בספר הן של מתנגדיו, אלה שניסו לפגוע במאמץ המלחמתי ולחבל בו: אחד מהם הורס בחשאי מנגנונים, קטרים ומסילות, כדי שהרכבות לא יוכלו לצאת לדרכן, אחרים, כמו בספר לבד בברלין של האנס פאלאדה, משאירים בכל מיני מקומות ציבוריים עלונים הקוראים למרי ולהתנגדות למשטר. הם גם אלה שחשו כי המפלה שגרמניה חווה היא מעין נקמה, “בעבור ורשה, רוטרדם וקובנטרי”. אבל כן, מי שראו את המציאות באופן מפוכח ואנושי היו מיעוט. הרוב, כדברי אחת הדמויות, “לא שמים לב שנאמנות הפכה לאובדן אישיות, כבוד להתרפסות, משמעות לעבדות, ופעולה בשרות המדינה למלשנות,” שהרי “הנאצים הצליחו לייצר חפיפה בין הנציונל-סוציאליזם לאומה הגרמנית”. עד הרגע האחרון המשיכו רבים להאמין באמת כי “היטלר הוא זרוע השכינה והגרמנים הם העם הנבחר.”
ואז, לקראת הסוף, הבלתי נמנע קורה: הגרמנים לובשי המדים שלבם נעשה גס, שהתרגלו להיות עדים להתעללות ולרציחות וגם השתתפו בהן, לא התעדנו לפתע כשהגיעו “הביתה”, לברלין, וראו את בני עמם סובלים, מורעבים, נהרגים, נרצחים.
“לא מעט מבין מגיני העיר השתתפו במערכה החורפית על מוסקבה ושכבו במשך שנים מול העיר לנינגרד, חזו בעשרות ערים קורסות ובמאות כפרים עולים בלהבות, במיליוני אנשים צועדים ללא קורת גג או גוועים בין ההריסות, בסופו של דבר המראות הללו עוררו אצלם רפלקסים קלושים בלבד, מאחר שחורבן ומצוקה נקלטו ברשתית העין שלהם לעיתים קרובות מדי ולמשכי זמן ארוכים מדי. כושר הספיגה של מוחותיהם והריאגנט של רגשותיהם מוצו עד תום כבר מזמן, לבבותיהם כה אטומים עד שכעת, מששבה המלחמה לנקודת המוצא שלה, דבר אינו יכול לזעזעם. הם רואים בתים נקברים בזה אחר זה תחת הריסותיהם, נשים שהולכות לשאוב מים תחת ממטרי ההפגזות ועוברות חנות-חנות במצודן אחר מצרכי מזון, הם רואים איך האויב מתגבר על כל מכשול כאילו לא היה יותר ממשחק ילדים בשבילו, הם מכירים היטב את ייסוריה של עיר שפעמוני האש הארטילרית מדנדנים בחוצותיה ושהנחשול הקטלני של קרבות הרחוב מתנפף על כתליה, אבל הם נשארים אדישים ביחס לכל הדברים הללו כמו אל מול פני קטסטרופה שהיא גזירת גודל שאין מנוס ממנה.”
אלא שעכשיו אלה אינן עוד נשים רוסיות או פולניות שמתרוצצות כאחוזות אמוק, מבוהלות, מורעבות. בכמה מהתמונות המחרידות ביותר מתאר ריין לא רק התעלמות מסבל, מגסיסה וממיתות משונות, אלא – התעללות אקטיבית, אכזרית ובלתי נתפסת של גרמנים בגרמנים. למשל – כיצד הציפו חיילים גרמניים מקלט המוני, שבו שהו בני עמם, וכיצד פוצצו אנשי אס-אס באמצעות פתילי הצתה ובנזין מקלט תת קרקעי אחר שחסו בו עשרות אזרחים, נשים, זקנים וילדים.
כך אם כן קורה, כאשר “החוק היחיד הוא חוק הדיכוי”, וכשרבים סבורים כי החוקים המגנים על חלשים הם “התבכיינות”.
“הנוער הגרמני נפל לידיהם של הפושעים החומים ולא הבחין בכזב תורותיהם”, כתב ה”שמאלן” היינץ ריין ב-1947, וגם: “אנחנו נולדים כי גברים אוהבים נשים. אנחנו מתים כי אנשים שונאים אנשים”.
כדאי מאוד להקשיב לקולו, הדובר אלינו, מעבר למקום ולזמן.
FINALE BERLIN Heinz Rein
מגרמנית: נועה קול
